זיכרונות מהלידו

צאו מתחנת הרכבת התחתית של בריקסטון בלונדון ותרגישו כמו בקרנבל של תופי פלדה, בגלל הרעש הלבן של כלי הרכב ואותו גבר שעומד בפינה וצועק: “אלוהים אוהב אותכם!” גם לאלה שאינם אהובים.

“כרטיסים לאקדמיה של בריקסטון הערב!” צועק ספסר כרטיסים בפתח התחנה. “קונה ומוכר כרטיסים לאקדמיה של בריקסטון1!” הנוסעים מניעים את ראשיהם מצד אל צד לעומת המוכרים והמטיפים המנסים להכניס עלונים לידיהם הקפוצות. אחרי שתפלסו דרך בקהל תעברו על פני איש הראסטות המוכר קטורת ותקליטים מחוץ ל’סטארבקס’. מעבר לרחוב ניצב כבר שנים רבות בית הכולבו העצמאי ‘מורלי’ס’. “אוהבים את בריקסטון” זוהר שלט ניאון בחלון הסמוך של בית הכולבו ‘טִי־קֵיי מַקס’.

זֵרים אביביים פורחים היום בדוכן הפרחים: נרקיסים, צבעונים ואדמוניות. מוכר הפרחים הוא זקן בסינר ירוק כהה, שמתחת לציפורניו יש שרידי אדמה וסביב צווארו שרשרת זהב. בכל מזג אוויר הוא מוכר כרטיסי ‘סליחה’ ו’באהבה’ במחיר סביר, עוטף את הזרים בנייר חום וקושר בסרט.

סמוך לתחנה נמצאת שדרת אֶלֶקטְריק התוססת מאנשים ודוכני שוק שבהם נמכר כל דבר מירקות ועד מַטענים לטלפונים. באוויר עומדים ריח מתוק של מלונים וסירחון של דגים. הדגים מונחים על מצעי קרח, שהופכים מלבָנים לוורודים במשך היום ומזכירים לכול שלא כדאי לאכול שלג ורוד.

סוחרי השוק זורקים באוויר מחירים ומעיפים זה לעומת זה הנחות, כמו במשחק של צלחות מעופפות. תפוס מהר והשלך בחזרה.

“שלוש בעשר! שלוש בעשר!”

“אל תפספסו, שלוש בחמש! שלוש בחמש!”

“שלוש בחמש? אני קניתי חמש בחמש!”

אֵם צעירה עם תינוק מושכת אחריה עגלת קניות ומנווטת את דרכה בין ארגזי קרטון שטוחים ועלי בננה זרוקים. היא הולכת לאט, נעצרת מפעם לפעם לבדוק ירקות, מרימה אותם ומסובבת אותם מצד אל צד כמו מגדֵל כלבים הבודק גור. הנבחרים מוחלפים במטבעות שהיא שולה מארנקה. גבר מצלם דוכן, עיניו מקובעות על צבעי הירקות מבעד לעדשת המצלמה בטלפון שלו. אחר כך הוא מסתובב וקונה מזון קפוא ב’אַייסלֶנד’.

בצד אחר של הרחוב ממהרת קייט ללכת בכיוון הנגדי, כשפניה הביתה מעבודתה כעיתונאית ב’בריקסטון כְּרוֹניקְל’. אין לה זמן לבדוק ירקות, ואולי היא פשוט אינה יודעת מה לחפש. בחוץ אמנם שורר אביב, אבל קייט חיה תחת ענן. הוא עוקב אחריה לכל מקום, וגם כשהיא משתדלת מאוד, היא אינה מצליחה להתחמק ממנו. היא מפלסת לה דרך בין ההמונים, משתוקקת להגיע הביתה, לסגור את הדלת מאחוריה ולהיכנס למיטה. כשהיא אינה בעבודה, רוב הזמן היא במיטתה. ברחוב היא מנסה לא לשמוע את הקולות סביבה, לא לאפשר להם לחדור אליה ולהפתיע אותה. היא מרכינה את ראשה ומתמקדת במדרכה.

“סליחה,” היא אומרת, כשהיא נתקלת באישה שמנה מבוגרת מבלי להסתכל עליה.

“מצטערת,” אומרת רוזמרי ומאפשרת לקייט לעבור. היא עוקבת אחרי גבה של הצעירה הממהרת להסתלק משם — היא קטנה, ושערה החום בהיר הקשור על עורפה נע במהירות אחריה בקצב הליכתה. רוזמרי מחייכת ונזכרת מהי הליכה מהירה. בגיל 86 היא כמעט אף פעם אינה ממהרת לשום מקום. היא גוררת את קניותיה, והולכת לאט מן השוק אל דירתה בקצה פארק בְּרוֹקְוֶול. היא לובשת בגדים פשוטים אך נקיים: מכנסיים, נעליים נוחות ומעיל גשם אביבי. שערה האפור הגלי משוך אחורה מפניה ואסוף בסיכת שיער. עם השנים השתנה גופה עד כי היא מתקשה לזהותו, אבל עיניה נשארו כשהיו — כחולות וחייכניות גם כאשר פיה אינו כזה.

היום הוא יום הקניות של רוזמרי. היא עברה בכל החנויות והדוכנים החביבים עליה, אמרה שלום לאֶליס הירקן ולקחה את שקית המזון השבועית החומה שלה. היא הציצה לחנות הספרים המשומשים שמנהל פרַנק עם בן זוגו גֶ’רמֵיין. שלושתם פטפטו זמן מה, ורוזמרי ישבה במושב החלון עם כלבת הגוֹלדֶן רֶטריבֶר שלהם סְפּרָאוּט, וחיפשה במדפים משהו חדש או משהו שלא שמה לב אליו בשבוע הקודם. היא אוהבת להתעכב שם ולשאוף לקרבה את ריחם הטחוב הישן של מאות ספרים.

אחרי חנות הספרים היא חולקת פרוסת עוגה עם חברתה הופ בבית הקפה החביב עליהן בבריקסטון וילֶג’, השוק המקורה מאחורי שדרת אלקטריק. בשביל רוזמרי והופ המקום הוא עדיין פסאז’ גְרַנְוויל, השוק הישן והמקום היחיד שבו יכלה הופ למצוא את המזון הקריבי שהתגעגעה אליו כל כך כשהגיעה לבריקסטון בגיל 12. היום שוכנים בו מסעדות, חנויות ודוכנים. השינוי עדיין מסעיר אותן, אבל הן אוהבות את בית הקפה שבו המוזג יודע מה הן אוהבות ומתחיל להכין להן את המשקאות שלהן כשהוא רואה אותן מבעד לחלון מתקרבות. והעוגה טעימה.

כשרוזמרי נכנסת לווילג’, מסתער עליה ריחם של תבלינים מתבשלים ורעש של אנשים המדברים ואוכלים ליד שולחנות במעברים — אותם רעשים וריחות שהתרגלה אליהם בביקוריה השבועיים. בשוק קריר, ובכמה מסעדות מספקים שמיכות שאנשים מכסים בהן את כתפיהם או מניחים על ברכיהם כשהם אוכלים. מחרוזות של נורות תלויות מן התקרה הגבוהה ויוצרות אווירה של חג המולד גם באביב.

הופ ורוזמרי שותות את הקפה שלהן ומפטפטות, הופ מדברת בגאווה על נכדתה אַיישָה ועל בתה ג’מילה — העסוקות כרגיל בעבודה. רוזמרי נזכרת בחיבה בג’מילה, בת סנדקותה, שעברה את בחינות הגמר ברפואה. היא שלחה לה פרחים בצירוף כרטיס שעליו כתבה: “דוקטור ג’מילה היקרה…”

הופ ורוזמרי מעלות זיכרונות מן הימים שבהם עבדו יחד בספרייה, כפי שהן עושות מדי שבוע.

“את זוכרת את הפעם הראשונה, שרוברט תפס אומץ וביקש ממך לצאת איתו?” שואלת רוזמרי בחיוך. רוברט, בעלה של הופ, היה נהג אוטובוס לפני שפרש לגמלאות כמה שנים לפני כן, וכששתיהן היו צעירות הוא היה מגיע לספרייה מדי כמה ימים אחרי המשמרת שלו, ועוקב בשקיקה אחרי גזרת שעון החול של הופ.

“לקח לו הרבה זמן,” אומרת הופ. “אני תמיד אזכור איך היית עולה על סולם, נעלמת ומסדרת ספרים כשהוא היה שם, כדי להכריח אותו לדבר איתי.”

שתי הנשים צוחקות יחד, ושתיהן נהנות מחלק זה של השבוע שלהן. אולם עכשיו רגליה של רוזמרי כואבות והיא מוכנה לחזור הביתה.

“באותה שעה בשבוע הבא?” שואלת רוזמרי כשהן נפרדות, מחבקת את חברתה ומבינה שבגיל 68 גם הופ כבר אישה זקנה. היא מחבקת אותה בכוח — בעיני רוזמרי היא תמיד תהיה הבחורה הצעירה שהחלה לעבוד בספרייה בגיל 18 ורוזמרי לקחה תחת חסותה.

“באותה שעה בשבוע הבא,” אומרת הופ, ומנופפת בידה בפעם האחרונה כשהיא ממשיכה לדרכה לקחת את איישה מבית־הספר (החלק האהוב עליה ביום).

רוזמרי חולפת על פני התורים בתחנות האוטובוסים וחוצה את הצומת שבפינתו נמצא בית־הקולנוע הישן. שמות הסרטים של אותו שבוע בולטים באותיות לבנות על הלוח השחור. מולו יש כיכר גדולה שבה גברים מבוגרים יושבים בכיסאות ומעשנים בשעה שנערים צעירים מרחפים סביבם על סקייטבורד.

כשרוזמרי מתרחקת מן התחנה, נעלמות החנויות ובמקומן יש בתים קטנים עטורי מרפסות ומגדלי דירות. בסופו של דבר היא מגיעה אל ‘הוּטָנָני’, הפאב הישן והרעוע הידוע במוזיקה החיה שלו. ריח המריחואנה עולה מן הספסלים בחוץ, שעליהם יושבים אנשים בחבורות, שותים בירה ומעשנים. כאן היא פונה שמאלה וממשיכה בדרך שעוקפת את קצה הפארק ומוליכה אל הבניין הגבוה שבו היא מתגוררת.

המעלית, שלעיתים קרובות מתקלקלת, פועלת היום, ורוזמרי מרגישה הקלה.

היא גרה בדירה זו רוב שנותיה. היא עברה לשם עם בעלה ג’ורג’ כשהבניין היה חדש, והם היו צעירים שזה עתה נישאו. דלת הכניסה מוליכה ישירות לחדר המגורים, שהדבר הבולט בו ביותר הוא כוננית הספרים הנמשכת לכל אורכו של הקיר הימני.

במטבח הסמוך יש שולחן, שני כיסאות ומכשיר טלוויזיה שניצב על מכונת כביסה. אחרי שרוזמרי פורקת את המצרכים שקנתה, היא עוברת לחדר המגורים, פותחת את הדלתות ויוצאת למרפסת. בגד הים הכחול שלה תלוי על החבל כמו דגל. היא מגדלת שם צמחים: כמה עציצי לבנדר, שום דבר לא מוגזם — זה לא היה מתאים לה. מכאן יכולה רוזמרי לראות את פארק ברוקוול המשתרע לפניה, נוף שמרחיק אותה מן הרעש ומן ההמונים בשדרת אלקטריק.

לבלוב האביב ניכר בפארק, הלובש כסות ירוקה חדשה. היא רואה עצים, מגרשי טניס, גן וגבעה קטנה ועליה בית אחוזה ישן, שכיום משמש אולם אירועים ולמכירת גלידה וחטיפים לילדים שאצבעותיהם דביקות. שתי מסילות ברזל מקיפות את הפארק: אחת אמיתית, שחוצה את דרום לונדון, ואחת מיניאטורית שפועלת רק בקיץ ומיועדת לילדים קטנים. השמש רק מתחילה לשקוע, ורוזמרי רואה אנשים מטיילים אחרי שעות העבודה, נהנים מהימים המתארכים. כמה רצים עולים לגבעה ויורדים ממנה. בקצה הפארק, במקום הקרוב ביותר אל מרפסתה, בניין נמוך מלבֵנים אדומות כורך את זרועותיו סביב מלבן כחול מושלם של מים. חבלים מסמנים את מסלולי השחייה לאורך הבריכה, והיא רואה מגבות מפוזרות על שפתה. כמה שוחים צפים במים כמו עלי כותרת. זה מקום שהיא מכירה היטב. זו הבריכה הציבורית, הלידו שלה.