ג'ו ובת'י קאופמן נולדו בדטרויט בשנות החמישים של המאה הקודמת, אל תוך עולם שמצפה מהן למלא תפקיד ברור וקבוע. אבל […]
2015
ג’ו
הנייד שלה צלצל כשיצאו מהקולנוע. ג’ו אפשרה לקהל הצופים לעבור על פניה ולצאת מהאולם החשוך אל הלובי המואר. בנחיריה עלה ריח של פופקורן, של האוויר החורפי על מעיליהם של הצופים, והיא עפעפה באור השמש של שעת צהריים מאוחרת. היא שלפה את הטלפון מכיסה. “הלו?”
“ג’ו?” רק על פי צליל קולה של הרופאה, רק במילה האחת הזו, שמעה ג’ו את עתידה. הפאה המשולשת בצעצוע המכונה “כדור 8 קסום לחיזוי עתידות” עברה מתשובה מעורפלת או שאל שוב מאוחר יותר אל תחזית לא טובה במיוחד או המקורות שלי אומרים לא. היא חשה מועקה בחזה, ופיה יבש. בת זוגה הביטה בה בגבות זקופות בשאלה. ג’ו השתדלה לשמור על ארשת פנים חתומה כשזקפה אצבע אחת והסבה את פניה.
בפעם הראשונה, לפני תשע שנים, היא גילתה את הגוש במקלחת, גבשושית קשה כאבן קטנה תחת עורה השחום, שבעבר היה מתוח כתוף וכעת היה רך ומוכתם בכתמי גיל. הפעם התגלה הגוש באחת הממוגרפיות שעברה כל חצי שנה בשד שנותר לה. את רואה? שאלה הרופאה הרדיולוגית והקישה בחוד העט על הצל שבתמונה. ג’ו הנהנה. כן. אני רואה. זאת הייתה נקודה לבנה זעירה בתור ענן ערפילי ואפרפר. גודלה לא עלה על ראש סיכה, אבל ג’ו הבינה בכל נימי ישותה את המשמעות האמיתית של מה שרואות עיניה. היא הבינה שהיא רואה את סופה.
“צר לי,” אמרה הרופאה. ג’ו ראתה בחטף את בבואתה בחלונות אולם הקולנוע, את הפנים הרופסות, את הבעתן ההמומה. שוב אימא מרחפת! שמעה בדמיונה את לַילה מלגלגת. עזבי את אימא, נהגה לענות בתה הבכורה קים, ומיסי, הבת האמצעית הרגועה והשלווה, התעלמה משתיהן ופשוט שלפה ספר מהתיק שלה.
הרופאה המשיכה לדבר, וקולה היה נעים ואוהד באוזנה של ג’ו. “את צריכה לבוא, כדי שנשוחח על האפשרויות שעומדות בפנייך,” אמרה, אבל ג’ו ידעה שלא נותרו אפשרויות רבות — לא אפשרויות טובות, על כל פנים. בפעם הראשונה היא עברה את הניתוחים, את ההקרנות ואת הכימותרפיה. היא איבדה את השיער, את התיאבון ואת המרץ, את השד השמאלי שלה ושישה חודשים מחייה. לאחר שהסרטן לא חזר במשך חמש שנים הותר לה לומר שהחלימה — שהיא שורדת, אם להשתמש בעגה האופטימית של תקופתנו, כאילו הסרטן הוא צבא פולשים, והיא הצליחה להביס את גדודיו. אבל ג’ו מעולם לא הרגישה כמו שורדת אמיתית. היא מעולם לא האמינה שהסרטן באמת נעלם. היא תמיד חשבה שזו רק נסיגה זמנית, שהתאים הרעים האלה חבויים עמוק בעצמותיה, אורבים וזוממים וממתינים לשעת הכושר, ושכל רגע מרגעי חייה מאז נגעו אצבעותיה בגוש שמתחת לעורה הרטוב הוא רגע של זמן שאול. במשך תשע שנים היא חיה עם תקתוק השעון באוזניה, תקתוק שהלך והתגבר וליווה כל דבר שעשתה. ועכשיו פינה התקתוק את מקומו לצלצול פעמוני אזהרה. מהר, בבקשה. הגיע הזמן.
רעד עבר בגופה של ג’ו, אף על פי שהייתה עטופה במעיל החורף הסגול והנפוח, שכל שלוש בנותיה צחקו עליו. מתחתיו לבשה את אחת מחולצות הכותנה הרחבות שלה וזוג מכנסי ג’ינס עם גומי במותניים, שנקנו לפני חמש־עשרה שנה לפחות. לרגליה נעלה נעלי ספורט (“נראה לי שאלה נעלי הספורט החגיגיות שלה,” שמעה את לילה אומרת פעם במסיבה הגדולה לכבוד יום הולדתה השבעים שקים ערכה לפני כמה שנים). שערה היה גזוז בתספורת קצרה, כהרגלה תמיד, והיה אפור בהיר משום שחדלה לצבוע אותו לפני שנים, והיא גם לא נהגה להתאפר ולענוד תכשיטים, פרט לטבעת הנישואים שלה. היא שאלה את עצמה מה יקרה אם תשמוט את הטלפון על השטיח הכחול־אדום, מה יקרה אם תתחיל לצרוח, וגילתה שהיא נזכרת בסצנה שעשתה לפני שנים בסניף של חנות קלטות הווידיאו בּלוֹקְבַּסְטֶר, כשמקומות כאלה עדיין היו קיימים. עברו שנים מאז, והיא עדיין הצליחה להיזכר בצליל המדויק שבקע מגרונה, בצחוק שהפך לצווחה פראית, בריח מסטיק המנטה של המוכרת — נערה צעירה — ובמגע ידה של הנערה בכתפה כשאמרה: “גברת, אני נאלצת לבקש ממך לצאת.” היא זכרה איך לילה כיווצה את כתפיה לצד צווארה הגבעולי והצנום, ואיך קולה של מליסה רעד כשאמרה: “אנחנו הולכות, בסדר? אנחנו הולכות עכשיו.”
זמן, חשבה, כשלפתה את הטלפון ביד נטולת תחושה. היא זקוקה לזמן, זמן רב ככל שיוענק לה. זמן לוודא שעשתה כל שביכולתה כדי ליישר את ההדורים עם אחותה, זמן לשדל את קים להאמין שהיא אֵם טובה. זמן לשכנע את מליסה שמוטב לעשות באיחור את מה שראוי לעשות, מאשר לא לעשות בכלל. ולַילה… ובכן, אפילו הנצח לא מספיק כדי לפתור את הבעיות של לילה. אבל האם אלוהים לא יוכל לפחות להעניק להן מספיק זמן כדי לנסות להתחיל?
היא רצתה לגנוח, היא רצתה לפרוץ בבכי, היא רצתה להטיח את הטלפון בכרזת הקרטון הצבעונית של סרט כלשהו על גיבור־על ובבני העשרה שעשו פוזות בחזיתו וצילמו תמונות סלפי, כאילו הם עומדים לחיות לנצח. היא הרגישה שבת זוגה טומנת את כף ידה הקטנה בידה ואוחזת בה בחוזקה. ג’ו סילקה את הדמעות בעפעוף וחשבה: בבקשה ממך, אלוהים, או מי שלא נמצא שם, בבקשה תן לי מספיק זמן כדי להספיק לעשות את הכול נכון.
אין עדיין תגובות