המאהבת הבדויה

"דבר אינו דומה לאהבה שמימית יותר מאהבה ללא תקווה… מעולם לא היה לאישה רומן כזה בחייה". [אונורה דה בלזק, בתוך הספר]
"אפשר לומר על בלזק שהוא עצמו חיפש דמות נשית שתקפל בתוכה את כל צורות האהבה: אם, אחות, חברה, מורה, יועצת, מאהבת, שותפה, את האישה שלא קיימת אלא כאידיאל, כמיתוס, את "הבדויה".
ההסבר המניפסטי, שמספק הסופר לדינמיקה בתוך המשולש הרומנטי בנובלה המאהבת הבדויה היא הנאמנות המוחלטת של תדיאוש פאז כלפי חברו, אסירות תודה הנובעת מתחושת חוב, על שבמהלך שירותם הצבאי הציל אותו מנפילה בשבי. בשל כך הוא בודה "הרפתקת אהבים" כדי להסתיר את מושא אהבתו האמיתית, קלמנטין, אשתו של אדם לז'ינסקי, ובכך להציל קשר חברות נאמנה ואמיצה בין שני גברים.
רולאן בארת בספרו "שיח אהבה" מתייחס לסיפור זה בפרק "המשקפיים השחורים", וכותב כי גיבורו של בלזק בודה לעצמו מאהבת כדי להבטיח שיוכל להסתיר מקלמנטין את תשוקתו אליה. טענתו של בארת היא שלא ניתן להסתיר את התשוקה מפני שהתשוקה מעצם טבעה נועדה להיראות: "צריך שהנסתר ייראה". כלומר, לגישתו של בארת בהמצאתו מאהבת שלא הייתה, מצביע למעשה תדיאוש על קיומה של מסכה וחושף אותה. כך מתגלה האמת באמצעות השקר." [ענת רנן, מתוך אחרית הדבר].

מקט: 4-644-1154

1.

בחודש ספטמבר 1835, אחת היורשות הגדולות ביותר בפוֹבּוּר סן־ז'רמן, העלמה דוּ רוּבְר, בת יחידה למרקיז דו רובר, נישאה לרוזן אדם מִיטְזִ'יסְלָס לָזִ'ינְסְקִי, צעיר פולני גולה.

יורשה נא לי לכתוב את השמות כפי שהם מבוטאים, כדי לחסוך מן הקוראים את בעיית תִגבור העיצורים שבאמצעותו השפה הסלבית מגינה, מן הסתם, על תנועותיה, כדי לא לאבד אותן לאור מיעוט מספרן.

המרקיז דו רובר בזבז כמעט לחלוטין את אחת ממנות ההון הגדולות ביותר של האצולה, אשר חב לה בעבר את נישואיו לעלמה דה רוֹנקְרוֹל. וכך, מצד אימה, לקְלֵמַנְטין דו רובר היה דוד, המרקיז דה רונקרוֹל, ודודתה מדאם דה סֵֵרִיזִי. מצד אביה, היא בורכה בדוד אחר, בדמותו המוזרה של האביר דו רובר, צעיר הבנים לבית רובר, רווק זקן שהתעשר מסרסור באדמות ובבתים. למרקיז דה רונקרול אירע אסון, הוא איבד את שני בניו בהתפרצות מחלת הכולרה. בנה היחיד של מדאם דה סֵרִיזִי, איש צבא צעיר נושא תקוות גדולות ביותר, נִספה באפריקה בקרב במַקְטָה.[2] כיום, המשפחות העשירות מצויות בין הסכנה לרושש את ילדיהן אם הן עשירות מדי, ובין היכחדות מפני שהן מסתפקות בילד אחד או שניים, תולדה מיוחדת של הקוד האזרחי שנפוליאון לא חשב עליה. כתוצאה מקרית, למרות הפזרנות קלת הדעת של המרקיז דו רובר כלפי פְלוֹרִין, אחת השחקניות המקסימות של פריז, קלמנטין נהפכה אפוא ליורשת. המרקיז דה רונקרול, אחד הדיפלומטים המיומנים ביותר של השושלת החדשה; אחותו, מדאם דה סריזי, והאביר דו רובר נמנו וגמרו, כדי להציל את רכושם מציפורני המרקיז, להשתמש בו לטובת אחייניתם, והבטיחו לתת לה, ביום נישואיה, קצבה של עשרת אלפים פרנקים כל אחד.

מיותר לגמרי לומר כי הפולני, אף כי היה פליט, לא עלה מאום לממשלת צרפת. הרוזן אדם נמנה עם אחת המשפחות העתיקות והנכבדות ביותר של פולין, בת ברית של מרבית בתי הנסיכות בגרמניה, של בני סַפְּיָיהָ, רדזיביל, רְזֵווּסְקי, קַרְטוֹרִיסְקי, לֵזִינְסקי, יַבְּלוֹנְסקי וכדומה. אבל ההכרה בשלטי אצולה אינו מה שמייחד את צרפת בימי שלטונו של לואי־פיליפ,[3] ואצולה זו לא יכלה לשמש המלצה בעיני הבורגנות ששלטה באותם ימים. מכל מקום, ב־1833, כאשר אדם הופיע בבולוואר האיטלקים, בפְרַסְקָטי, במועדון הרכיבה,[4] הוא ניהל חיים של גבר צעיר אשר מכיוון שאיבד את שאיפותיו הפוליטיות, שב למידותיו הרעות ולאהבתו לתענוגות. חשבוהו לסטודנט. הלאומיות הפולנית, כתוצאה של תגובת נגד ממשלתית מבישה, צנחה אז כה נמוך שהרפובליקאים ביקשו להגביהה. המאבק המוזר של התנועה נגד ההתנגדות, שתי מילים שיהיו בלתי מובנות שלושים שנה לאחר מכן, הפך למשחק את מה שצריך היה להיות כה מכובד: שמה של אומה מנוצחת שצרפת העניקה לה זכות מקלט, שבעבורה המציאו חגיגות, שרו ורקדו לה, כתמיכה; לבסוף, אומה שבמלחמת אירופה נגד צרפת, הציעה לה ששת אלפים גברים ב־1796, ואֵילו גברים! אל נא תסיקו מכך שאנו רוצים לדון לכף חובה את הקיסר נִיקוֹלאי[5] נגד פולין, או את פולין נגד הקיסר ניקולאי. ראשית, יהיה זה די אווילי לשלב ויכוחים פוליטיים בסיפור שצריך או לשעשע או לעורר עניין. ושנית, רוסיה ופולין צדקו שתיהן, האחת ברצותה אחדות לקיסרותה, והאחרת, ברצונה לחזור להיות חופשייה. נאמר, דרך אגב, כי פולין יכלה לכבוש את רוסיה בהשפעה על אורחות חייה, במקום להילחם בנשק, כמו שעשו הסינים. הסינים שבסופו של דבר הפכו את הטטארים[6] לסינים, ויהפכו יש לקוות גם את האנגלים לסינים. פולין צריכה הייתה להפוך את רוסיה לפולנית: פּוֹנִיאָטוֹבְסְקי[7] ניסה לעשות זאת באזור הפחות מתון של הקיסרות; אך הג'נטלמן הזה היה מלך בלתי מובן על אחת כמה וכמה מפני שאולי לא הבין היטב את עצמו. כיצד זה לא היו שונאים אנשים מסכנים, שהיו הסיבה לשקר הנורא ששיקרו בזמן המִפְקָד שכל פריז ביקשה בו להציל את פולין? התחזו לראות בפולנים בני ברית של המפלגה הרפובליקנית, בלי להביא בחשבון שפולין הייתה רפובליקה אריסטוקרטית. מאז העיקה הבורגנות ביוהרתה המחפירה על הפולני שהעלוהו לדרגת אלוהים מספר ימים קודם לכן. רוח של התקוממות הביאה מאז ומתמיד לשינויים בדעת הפריזאים בצפון לעומת זו של הפריזאים בדרום, תחת כל משטר שהוא. רצוי להזכיר שינויים אלה של דעת הקהל הפריזאי כדי להסביר כיצד המילה פולני הייתה, ב־1835, תואר נלעג בפי העם החושב עצמו לרוחני ולמנומס ביותר בעולם, במרכז המאוֹרוֹת,[8] בעיר המחזיקה כיום את עטרת האמנויות והספרות. קיימים, אבוי! שני סוגים של פולנים פליטים, הפולני הרפובליקני, בנו של לֶלְוֵול,[9] והפולני האציל מן המפלגה שבראשה ניצב הנסיך קַרְטוֹרִיסְקי.[10] שני סוגים אלה של פולנים הם המים והאש; אך מדוע לכעוס עליהם? מחלוקות אלה כלום אינן ניכרות תמיד אצל מבקשי המקלט, תהא אשר תהא האומה שהם משתייכים אליה, ויהא אשר יהא חבל הארץ שהם הולכים אליו? אדם נושא עימו את ארצו ואת שנאותיה. בבריסל, שני אנשי דת צרפתים מהגרים הביעו תיעוב עמוק זה כלפי זה, וכאשר שאלו אחד מהם מדוע, הוא ענה בהצביעו על חברו לצרה: "הוא זַ'נְסֵנִיסְט".[11] דַנְטֶה, בגלות, היה נועץ בחפץ לב פגיון ביריב מן הלבנים. כאן טמונה הסיבה להתקפות שכוונו נגד הנסיך אדם קרטוריסקי נשוא הפנים מצד הרדיקלים הצרפתים, והסיבה לעוינות שפשטה בקרב כמה מן המהגרים הפולנים מצד קיסרי הבוטיקים והעסקים. ב־1834, סופרו בדיחות פריזאיות על אדם מִיטְזִ'יסְלָס לָזִ'ינְסְקי.

"הוא נחמד, אף כי הוא פולני," אמר עליו רַסְטִינְיָאק.[12]

"כל הפולנים האלה מתיימרים להיות גבירים גדולים," אמר מקסים דה טְרָאִי,[13] "אבל הלז משלם את חובות ההימורים שלו; אני מתחיל להאמין שהיו לו אדמות."

מבלי לרצות לפגוע בגולים, מותר להעיר שהקלילות, חוסר הדאגה של האופי הסַרמָטי[14] מאשרים את השמצותיהם של הפריזאים, שמלבד זאת דמו בהחלט לפולנים באירוע דומה. האריסטוקרטיה הצרפתית, שניצלה באורח ראוי להערצה בידי האריסטוקרטיה הפולנית בזמן המהפכה, לבטח לא השיבה כגמולה להגירה המאולצת של 1832. יהא לנו האומץ העגום לומר זאת, פובור סן ז'רמן הוא עדיין בעל חוב לפולין.