עיר של זכוכית

לכל פעולה יש מחיר. כדי להציל את חיי אִמה נוסעת קליירי לעיר הזכוכית, בירת מולדתם של ציידי הצללים — אף על פי שבכך היא עוברת על חוק שעונשו עלול להיות מוות. גרוע מזה: ג'ייס לא רוצה בה שם, וסיימון נכלא על ידי לוחמי צללים שחושדים בערפד העמיד לקרני השמש. למזלה מוצאת קליירי בן ברית בדמות סבסטיאן, לוחם צללים מסתורי שמהלך עליה קסם. בעוד ולנטיין מגייס צבא של שדים, האם יצליחו לוחמי הצללים ושוכני התחתיות להניח ליריבותם עתיקת היומין ולאחד כוחות נגדו? והאם תצליח קליירי לרתום את הכוחות שגילתה בעצמה כדי להציל את כולם — גם במחיר אישי יקר? בספר זה, השלישי בסדרת בני הנפילים, נסגר הפרק הראשון בסיפורם של קליירי, ג'ייס וסיימון. סדרת המשך כבר מתוכננת, וכך גם סדרה מקדימה על עלילות מכון לוחמי הצללים של לונדון בתקופת המלכה ויקטוריה.

על המחברת:

קסנדרה קלייר נולדה להורים אמריקניים בעת שהייה בטהרן, ואת רוב ילדותה העבירה במסעות ברחבי העולם עם משפחתה. כשהיתה פעוטה, במהלך אחד הטרקים בהרי ההימלייה, העבירה חודש שלם בתרמיל הגב של אביה. עד לגיל עשר הספיקה להתגורר בצרפת, באנגליה ובשוויץ. בני לוויתה כל השנים היו הספריםשלקחה איתה לכל מקום. לפני שהפכה לסופרת במשרה מלאה, עבדה קסנדרה קלייר ככתבת לענייני בידור בהוליווד. שאיפתה היא לא לכתוב יותר ולו מילה אחת על פאריס הילטון.

את עיר של עצמות כתבה כשהתגוררה בניו-יורק, בהשראת נופי העיר. הספר זכה להצלחה אדירה והמשכיו נמכרו במיליוני עותקים וכיכבו בראש רשימות רבי המכר בארה"ב. בימים אלה מפתחים בהוליווד סרט על פי ספריה. כיום קסנדרה מתגוררת במסצ'וסטס עם בעלה, חבורת חתולים והמוני ספרים. היא ממשיכה לכתוב את סדרת בני הנפילים. ספרה האחרון שראה אור בהוצאת גרף הוא עיר של אפר.

 

מן העתונות והמרשתת: גרף הוצאה לאור | נוריתה | ויקיפדיה |
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-676-41

לכל פעולה יש מחיר. כדי להציל את חיי אִמה נוסעת קליירי לעיר הזכוכית, בירת מולדתם של ציידי הצללים — אף […]

---

1. שער המעבר – גל הקור של השבוע הקודם חלף; השמש זרחה בעוז כשקליירי חצתה במהירות את החצר הקדמית המאובקת של לוק. היא הרימה את כובע הקפוצ'ון שלה כדי שהשיער לא יעוף לה על הפנים. מזג האוויר אולי התחמם, אבל הרוח שנשבה מהנהר עדיין היתה איומה. היא נשאה איתה סירחון כימי קלוש, מעורב בריח של ברוקלין — אספלט, בנזין וסוכר שרוף מהמפעל הנטוש בהמשך הרחוב.

סיימון חיכה לה על המרפסת הקדמית, לבוש ג'ינס, שרוע בכורסה שקפיציה שבורים. על ברכיו היה מאוזן מכשיר נינטנדו DS והוא נקש עליו בחריצות בסטילוס. "ניצחון," אמר כשעלתה במדרגות. "אני קורע במריו קארט."

קליירי הפשילה את כובע הקפוצ'ון, ניערה את השיער מעיניה וחיטטה בכיסה כדי למצוא את המפתחות. "איפה היית? חיפשתי אותך בטלפון כל הבוקר."

סיימון נעמד, ודחף את המלבן המהבהב לתיק הצד שלו. "הייתי אצל אריק. חזרות של הלהקה."

קליירי חדלה לרגע לשחק עם המפתח בחור המנעול — הוא תמיד נתקע — רק כדי שתוכל לנעוץ בו מבט זועף. "חזרות של הלהקה? זאת אומרת שאתה עדיין — "

"בלהקה? למה לא?" הוא הושיט יד מעבר לכתפה. "תני לי לעשות את זה."

קליירי עמדה בלא ניע וסיימון סובב את המפתח במיומנות במידת הלחץ המתאימה בדיוק, עד שהמנעול הישן והעיקש נפתח. ידו התחככה בידה; עורו היה קריר, בטמפרטורת האוויר בחוץ. היא נרעדה קלות. רק שבוע עבר מאז ויתרו על הניסיון לפתח ביחד קשר רומנטי, והיא עדיין הרגישה מבולבלת בכל פעם שראתה אותו.

"תודה." היא לקחה בחזרה את המפתח מבלי לפגוש בעיניו.

היה חם בסלון. קליירי תלתה את הקפוצ'ון שלה על הוו בכניסה וניגשה לחדר האורחים, וסיימון נגרר אחריה. היא קימטה את מצחה. המזוודה שלה היתה פתוחה כמו צדפה על המיטה, ובגדיה והבלוקים לציור היו זרוקים לכל עבר.

"חשבתי שאת נוסעת לאידריס בקושי ליומיים," אמר סיימון, שבחן את הבלגן ועל פניו ארשת קלה של חשש.

"כן, אבל אני לא מצליחה להחליט מה לארוז. אין לי כמעט שמלות או חצאיות, אבל מה יהיה אם אני לא אוכל ללבוש שם מכנסיים?"

"למה שלא תוכלי ללבוש שם מכנסיים? זאת ארץ אחרת, לא מאה אחרת."

"אבל ציידי הצללים כל כך מסורתיים, ואיזבל תמיד לובשת שמלות — " קליירי השתתקה ונאנחה. "סתם. אני משליכה על המלתחה שלי את כל החרדות שיש לי לגבי אמא שלי. בוא נדבר על משהו אחר. איך היתה החזרה? עדיין אין שם ללהקה?"

"היה בסדר." סיימון קפץ והתיישב על השולחן ורגליו השתלשלו מצידו. "אנחנו שוקלים מוטו חדש. משהו אירוני כזה, נגיד ‘ראינו מיליון פרצופים והלהבנו איזה שמונים אחוז מהם'."

"סיפרת לאריק ולשאר שאתה — "

"ערפד? לא. זה לא מהדברים שאפשר פשוט לשלב בשיחה יומיומית."

"אולי לא, אבל הם החברים שלך. הם צריכים לדעת. וחוץ מזה, הם פשוט יחשבו שעכשיו אתה עוד יותר אליל רוק, כמו הערפד ההוא, לסטר."

"לסטאט," אמר סיימון. "את מתכוונת לערפד לסטאט. והוא דמות בדיונית. אז מה, אני לא רואה אותך רצה לספר לכל החברים שלך שאת ציידת צללים."

"איזה חברים? אתה חבר שלי." היא זרקה את עצמה על המיטה ונשאה מבט אל סיימון. "וסיפרתי לך, נכון?"

"כי לא היתה לך ברירה." סיימון הטה את ראשו הצידה ובחן אותה; המנורה שליד המיטה השתקפה בעיניו, וצבעה אותן בכסף. "אני אתגעגע אלייך כשתהיי שם."

"גם אני אתגעגע אליך," אמרה קליירי, למרות שהעור בכל גופה עקצץ בציפייה עצבנית שהקשתה עליה להתרכז. אני נוסעת לאידריס! שרו מחשבותיה. אני אראה את מולדת ציידי הצללים, עיר הזכוכית. אני אציל את אמא שלי.

ואני אהיה עם ג'ייס.

עיניו של סיימון הבזיקו כאילו הוא יכול לשמוע את מחשבותיה, אבל קולו היה רך. "תגידי לי שוב — למה את חייבת לנסוע לאידריס? למה מדלן ולוק לא יכולים לטפל בזה בלעדייך?"

"אמא שלי קיבלה את הכישוף שהכניס אותה למצב הזה ממכשף — רַגנוֹר פֶל. מדלן אומרת שאנחנו צריכים לאתר אותו אם אנחנו רוצים לדעת איך לבטל את הכישוף. אבל הוא לא מכיר את מדלן. הוא מכיר את אמא שלי, ומדלן חושבת שהוא יבטח בי כי אני כל כך דומה לה. ולוק לא יכול לבוא איתי. הוא יכול לבוא לאידריס, אבל מסתבר שהוא לא יכול להיכנס לאליקאנטה בלי רשות של המסדר, והם לא מוכנים לתת לו רשות. ואל תדבר איתו על זה, בבקשה — הוא לא ממש מרוצה מזה שהוא לא נוסע איתי. אם הוא לא היה מכיר את מדלן מפעם, אני לא חושבת שהוא היה מרשה לי לנסוע בכלל."

"אבל גם מריס ורוברט יהיו שם. וג'ייס. הם יעזרו לך. כלומר, ג'ייס אמר שהוא יעזור לך, נכון? לא אכפת לו שאת באה?"

"בטח, הוא יעזור לי," אמרה קליירי. "ומובן שלא אכפת לו. זה לגמרי בסדר מבחינתו."

אבל זה היה שקר, והיא ידעה את זה.

* * *

אחרי שדיברה עם מדלן בבית–החולים, קליירי נסעה היישר למכון. ג'ייס היה הראשון שלו סיפרה את הסוד של אמה, אפילו לפני לוק. והוא עמד שם ונעץ בה מבט, והלך והחוויר ככל שדיברה, כאילו היא לא מספרת לו איך היא יכולה להציל את אמה, אלא מקיזה את דמו באיטיות אכזרית.

"את לא נוסעת," אמר ברגע שסיימה לדבר. "גם אם אני אצטרך לקשור אותך ולשבת עלייך עד שהרעיון המטורף הזה יצא לך מהראש, את לא נוסעת לאידריס."

קליירי הרגישה כאילו נתן לה סטירה. היא חשבה שהוא ישמח. היא רצה כל הדרך מבית–החולים למכון כדי לספר לו, ואילו הוא עומד בפתח הדלת ותוקע בה מבט זועם, מר כמוות. "אבל אתה נוסע."

"כן, אנחנו נוסעים. אין לנו ברירה. המסדר זימן את כל הפעילים שיכולים לעשות הפסקה בעבודה השוטפת לבוא לאידריס לפגישת מועצה המונית. הם יערכו הצבעה בעניין אופן הפעולה מול ולנטיין, ובתור האחרונים שראו אותו, אנחנו — "

קליירי התעלמה מהסברו. "אז אם אתם נוסעים, למה אני לא יכולה לנסוע איתכם?"

נראה כאילו השאלה הישירה הכעיסה אותו עוד יותר. "כי את לא תהיי בטוחה שם."

"אה, ופה אני כל כך בטוחה? כמעט נהרגתי יותר מעשר פעמים בחודש האחרון, ובכל הפעמים זה היה כאן, בניו יורק."

"זה בגלל שוולנטיין התרכז בשני כלי התמותה שהיו כאן." ג'ייס דיבר דרך שיניים חשוקות. "הוא יעביר עכשיו את המוקד לאידריס, כולנו יודעים את זה — "

"אנחנו בכלל לא בטוחים בשום דבר מכל זה," אמרה מריס לייטווד. היא עמדה בצל הדלת למסדרון, נסתרת מעיני שניהם; כעת היא התקדמה ונעמדה תחת האורות העזים במבואה. הם האירו את קמטי התשישות שנראו כאילו משכו את פניה כלפי מטה. בעלה, רוברט לייטווד, נפגע מרעל שדים במהלך הקרב בשבוע הקודם ונזקק מאז לטיפול צמוד; קליירי היתה יכולה רק לדמיין עד כמה היא עייפה. "והמסדר רוצה לפגוש את קלריסה. אתה הרי יודע, ג'ייס."

"המסדר יכול ללכת להזדיין."

"ג'ייס," אמרה מריס, ולשם שינוי נשמעה אמהית באמת. "דבר יפה."

"המסדר רוצה הרבה דברים," תיקן ג'ייס. "לא מוכרחים לתת לו את כולם."

מריס תקעה בו מבט, כאילו ידעה בדיוק על מה הוא מדבר וזה לא מצא חן בעיניה. "המסדר צודק לעתים קרובות, ג'ייס. לא בלתי סביר מצדם לרצות לדבר עם קליירי, אחרי מה שעבר עליה. מה שהיא יכולה לספר להם — "

"אני אספר להם כל מה שהם רוצים לדעת," אמר ג'ייס.

מריס נאנחה והפנתה את עיניה הכחולות אל קליירי. "אז את רוצה לנסוע לאידריס, אני מבינה?"

"רק לכמה ימים. אני לא אטריח אתכם," אמרה קליירי והביטה אל מריס בתחינה מעבר למבטו המלובן מזעם של ג'ייס. "אני נשבעת."

"השאלה היא לא אם תגרמי טרחה; השאלה היא האם תהיי מוכנה להיפגש עם המסדר כשתהיי שם. הם רוצים לדבר איתך. אם תסרבי, ספק אם ייתנו לנו רשות להביא אותך איתנו."

"לא — " פתח ג'ייס.

"אני אפגש עם המסדר," קטעה אותו קליירי, אף שהמחשבה העבירה צמרמורת קרה בגבה. השליחה היחידה מטעם המסדר שפגשה עד כה היתה האינקוויזיטורית, והשהות במחיצתה לא היתה ממש חוויה נעימה.

מריס שפשפה את רקותיה בקצות אצבעותיה. "אז זה סגור." אבל היא לא נשמעה רגועה; היא נשמעה דרוכה ופגיעה כמיתר כינור מתוח יתר על המידה. "ג'ייס, תלווה את קליירי החוצה ואז בוא לפגוש אותי בספרייה. אני צריכה לדבר איתך."

היא נעלמה בחזרה אל בין הצללים בלי שאמרה אפילו מילה לפרידה. קליירי נעצה מבט בצללים והרגישה כאילו שפכו עליה מי קרח. אלק ואיזבל שפעו אהבה כנה לאמם, והיא היתה בטוחה שמריס היא לא באמת אדם רע, אבל המלה חמימה לא בדיוק תיארה אותה.

פיו של ג'ייס היה קו נוקשה. "עכשיו תראי מה עשית."

"אני מוכרחה לנסוע לאידריס, אפילו אם אתה לא מסוגל להבין למה," אמרה קליירי. "אני מוכרחה לעשות את זה למען אמא שלי."

"מריס נותנת יותר מדי אמון במסדר," אמר ג'ייס. "היא חייבת להאמין שהם מושלמים, ואני לא יכול להגיד לה שהם לא, כי — " הוא השתתק לפתע.

"כי זה משהו שוולנטיין היה אומר."

היא ציפתה לפיצוץ, אבל הוא אמר רק "אף אחד לא מושלם." הוא הושיט יד ולחץ על כפתור המעלית באצבע המורה. "אפילו לא המסדר."

קליירי שילבה ידיים על חזהּ. "זאת הסיבה האמיתית לכך שאתה לא רוצה שאני אבוא? כי זה לא בטוח?"

הבזק של הפתעה חלף על פניו. "מה זאת אומרת? איזו סיבה אחרת יכולה להיות לי לא לרצות שתבואי?"

היא בלעה רוק. "כי — " כי אמרת לי שכבר אין לך רגשות כלפי, ואתה מבין, זה נורא מביך, כי לי עדיין יש רגשות כלפיך. ואני בטוחה שאתה יודע את זה.

"כי אני לא רוצה שאחותי הקטנה תעקוב אחרי לכל מקום?" היתה בקולו חריפות, חציה לעג, חציה משהו אחר.

המעלית הגיעה בקרקוש. קליירי דחפה את השער הצידה, נכנסה אליה ופנתה לעבר ג'ייס. "אני לא נוסעת כי אתה תהיה שם. אני נוסעת כי אני רוצה לעזור לאמא שלי. לאמא שלנו. אני חייבת לעזור לה. אתה לא מבין? אם אני לא אעשה את זה, יכול להיות שהיא אף פעם לא תתעורר. אתה יכול לפחות להעמיד פנים שאכפת לך קצת."

ג'ייס הניח את ידיו על כתפיה, קצות אצבעותיו נגעו קלות בעור החשוף בשולי צווארונה, והעבירו בעצביה רטטים חסרי טעם וחסרי שליטה. מתחת לעיניו היו צללים, הבחינה קליירי מבלי רצון, ומתחת לעצמות הלחיים שלו היו שקעים כהים. הסוודר השחור שלבש רק הבליט את החבורות בעורו החיוור, ואת ריסיו הכהים; הוא היה התגלמות של ניגודים, משהו שצריך לצייר בגוני שחור, לבן ואפור, עם כתמי זהב פה ושם, כמו עיניו, צבע שידגיש —

"תני לי לעשות את זה." קולו היה רך, דוחק. "אני יכול לעזור לה במקומך. תגידי לי לאן ללכת, את מי לשאול. אני אשיג את מה שאת צריכה."

"מדלן אמרה למכשף שאני אבוא. הוא יצפה לבתה של ג'וסלין, לא לבנה."

ידיו של ג'ייס התהדקו על כתפיה. "אז תגידי לה שהיה שינוי בתוכניות. אני אסע, לא את. לא את."

"ג'ייס — "

"אני אעשה כל דבר," אמר. "כל מה שאת רוצה, אם תבטיחי להישאר כאן."

"אני לא יכולה."

הוא הרפה ממנה, כאילו דחפה אותו מעליה. "למה לא?"

"כי היא אמא שלי, ג'ייס," אמרה.

"גם שלי." קולו היה קר. "בעצם, למה מדלן לא פנתה לשנינו בעניין הזה? למה רק אלייך?"

"אתה יודע למה."

"כי בעיניה," אמר, והפעם נשמע קר עוד יותר, "את הבת של ג'וסלין. אבל אני תמיד אהיה הבן של ולנטיין."

הוא טרק את השער ביניהם. לרגע היא הביטה בו דרכו — שבכת השער חילקה את פניו לרצף מעוינים במסגרות מתכת. עין זהובה ננעצה בה דרך אחד המעוינים, כשכעס יוקד רוחש במעמקיה.

"ג'ייס — " החלה לומר.

אבל המעלית היטלטלה וקרקשה וכבר החלה לנוע, ונשאה אותה מטה אל תוך האפלה הדוממת של הקתדרלה.

* * *

"כדור הארץ אל קליירי." סיימון נופף לעברה בידיו. "את ערה?"

"כן, סליחה." היא התיישבה, וניערה את ראשה כדי לארגן קצת את הבלגן ששרר בו. זאת היתה הפעם האחרונה שראתה את ג'ייס. כשצלצלה אליו לאחר מכן הוא לא ענה לטלפון, ועל כן נעזרה באלק כאיש קשר מסתייג ונבוך לעריכת כל התיאומים לקראת הנסיעה לאידריס עם משפחת לייטווד. אלק המסכן, תקוע בין ג'ייס ובין אמו, תמיד מנסה לעשות את הדבר הנכון. "אמרת משהו?"

"רק שאני חושב שלוק חזר," אמר סיימון וקפץ מהשולחן ברגע שהדלת נפתחה. "והנה הוא."

"היי, סיימון." לוק נשמע רגוע, אולי קצת עייף — הוא לבש ז'קט ג'ינס מהוה, חולצת פלנל, ומכנסי קורדרוי ישנים שתחב לתוך המגפיים, שנראו כאילו היו בשיאם לפני עשר שנים. משקפיו נחו על שערו החום, שנראה עכשיו זרוע ביותר שערות אפורות מכפי שקליירי זכרה. מתחת לזרועו היתה חבילה רבועה, קשורה בסרט ירוק. הוא הושיט אותה לקליירי. "קניתי לך משהו לנסיעה."

"לא היית צריך!" מחתה קליירי. "עשית כבר כל כך הרבה…" היא חשבה על הבגדים שקנה לה אחרי שכל רכושה הושמד. הוא נתן לה טלפון חדש, ציוד חדש לציור, הכל מבלי שאפילו היתה צריכה לבקש. כמעט כל דבר שהיה לה עכשיו היה מתנה מלוק. ואתה אפילו לא רוצה שאני אסע. המחשבה האחרונה היתה תלויה בדממה ביניהם.

"אני יודע. אבל ראיתי את זה, וחשבתי עלייך." הוא נתן לה את הקופסה.

מה שהיה בפנים היה עטוף שכבות של נייר דק. קליירי קרעה אותן וידה אחזה במשהו רך כפרוות חתלתול. נשימתה נעתקה. זה היה מעיל קטיפה בצבע ירוק–בקבוק, בגזרה של פעם, בעל בטנת משי זהובה, כפתורי פליז וברדס רחב. היא משכה אותו אל חיקה, והעבירה את ידיה באהבה על הבד הרך. "הוא נראה כמו משהו שמתאים לאיזבל ללבוש," קראה. "כמו גלימת מסעות של ציידת צללים."

"בדיוק. עכשיו תהיי לבושה יותר כמו אחת מהם," אמר לוק. "כשתהיי באידריס."

היא נשאה אליו מבט. "אתה רוצה שאני איראה כמו אחת מהם?"

"קליירי, את אחת מהם." חיוכו היה נגוע בעצבות. "חוץ מזה, את יודעת איך הם מתייחסים לזרים. כל דבר שאת יכולה לעשות כדי להשתלב…"

סיימון פלט רעש מוזר, וקליירי הביטה בו בתחושת אשמה — היא כמעט שכחה שהוא שם. הוא בחן את שעונו בתשומת לב. "אני צריך ללכת."

"אבל רק הגעת!" מחתה קליירי. "חשבתי שנוכל לבלות יחד. לראות סרט או משהו — "

"את צריכה לארוז." סיימון חייך, חיוך עליז כמו שמש אחרי גשם. היא כמעט האמינה ששום דבר לא מטריד אותו. "אני אבוא אחר כך, להגיד שלום לפני שתיסעי."

"אוי, באמת," מחתה קליירי. "תישאר — "

"אני לא יכול." אמר בפסקנות. "אני נפגש עם מאיה."

"אה, יופי," אמרה קליירי. מאיה נחמדה, אמרה לעצמה. היא חכמה. היא יפה. היא גם אשת זאב. אשת זאב שמאוהבת בסיימון. אבל אולי ככה זה צריך להיות. אולי הידידה החדשה שלו צריכה להיות שוכנת תחתיות. הרי הוא עצמו שוכן תחתיות עכשיו. טכנית, הוא לא אמור אפילו לשהות במחיצת ציידת צללים כמו קליירי. "אז בסדר, לך."

"נראה לי שכדאי." היא לא הצליחה לפענח את ההבעה בעיניו הכהות של סיימון. זה היה מצב חדש — בעבר קליירי תמיד ידעה לקרוא את סיימון. היא תהתה אם זאת תופעת לוואי של הערפדוּת, או משהו אחר לגמרי. "שלום," אמר. הוא רכן כאילו כדי לנשק אותה על הלחי והסיט את שערה לאחור באחת מידיו. ואז נעצר ונסוג, בארשת פנים לא בטוחה. היא קימטה את מצחה בהפתעה, אבל הוא כבר הלך, חלף על פני לוק בפתח הדלת. היא שמעה את דלת הכניסה נטרקת במרחק.

"הוא מתנהג כל כך מוזר," קראה, והצמידה אליה את מעיל הקטיפה כדי לשאוב ממנו נחמה. "אתה חושב שזה בגלל כל העניין הזה עם הערפדות?"

"לא סביר." לוק נראה משועשע קלות. "כשאתה הופך לשוכן תחתיות, הרגשות שלך בקשר לדברים לא משתנים. וגם לא הרגשות שלך בקשר לאנשים. תני לו זמן. את הרי נפרדת ממנו."

"לא נכון. הוא נפרד ממני."

"כי לא היית מאוהבת בו. זה מצב בעייתי, ואני חושב שהוא מתמודד איתו יפה מאוד. הרבה בחורים היו נתקעים עם פרצוף חמוץ, או יושבים לך מתחת לחלון עם טייפ רועש."

"לאף אחד כבר אין טייפ. זה היה בשנות השמונים." קליירי ירדה מהמיטה ולבשה את המעיל. היא כפתרה אותו עד הצוואר, והתענגה על מגעה הרך של הקטיפה. "אני רק רוצה שסיימון יחזור להיות נורמלי." היא הביטה בעצמה במראה והופתעה לטובה — הירוק הבליט את שערה האדמוני והדגיש את צבע עיניה. היא פנתה אל לוק. "מה אתה חושב?"

הוא נשען על המפתן כשידיו בכיסים; צל חלף על פניו כשהביט בה. "לאמא שלך היה מעיל כזה בדיוק כשהיא היתה בגילך," אמר והשתתק.

קליירי לפתה את חפתי המעיל ונעצה את אצבעותיה בבד הרך. האזכור של אמה, בשילוב העצבות בפניו, גרמו לה לרצות לבכות. "נלך לבקר אותה בהמשך היום, נכון?" שאלה. "אני רוצה לומר שלום לפני שאסע, ולספר לה — לספר לה מה אני עושה. שהיא תהיה בסדר."

לוק הנהן. "נבקר בבית–החולים בהמשך היום. קליירי?"

"מה?" היא כמעט לא רצתה להביט בו, אבל להקלתה, כשעשתה זאת, העצבות נמוגה מעיניו.

הוא חייך. "נורמלי זה לא כזה דבר נפלא כמו שאומרים."

סיימון השפיל מבט לנייר שבידו ואז הרים אותו לעבר הקתדרלה, כשעיניו מצומצמות מול שמש אחר הצהריים. המכון התנשא על רקע השמים הכחולים הגבוהים, גוש גרניט שחלונותיו קשתות מחודדות והוא מוקף חומת אבן גבוהה. פני גרגוילים גיחכו בלעג מן הכרכובים, כאילו בקריאת תיגר הדוחקת בו להתקרב לדלת הכניסה. הוא לא דמה בכלל למה שראה בפעם הראשונה, כשרק הגיע אליו והמבנה היה מוסווה כחורבה מוזנחת. אבל לחשי התעתוע הרי לא פועלים על שוכני תחתיות.

אתה לא שייך לכאן. המילים היו קשות, חריפות כחומצה; סיימון לא ידע להגיד אם הגרגויל דיבר, או הקול בתוך ראשו. זאת כנסייה, ואתה טמא.

"סתוֹם," מלמל בחוסר התלהבות. "חוץ מזה, לא אכפת לי מכנסיות. אני יהודי."

בחומת האבן נקבע שער ברזל מסורגים דמויי תחרה. סיימון הניח את ידו על הבריח, וכמעט ציפה שעורו ייצרב בכאב, אבל שום דבר לא קרה. מתברר שהשער עצמו לא היה קדוש במיוחד. הוא פתח אותו בדחיפה ועשה חצי דרך במעלה השביל המרוצף אבנים סדוקות אל דלת הכניסה, עד ששמע קולות — כמה קולות, מוכרים — בסמוך לו.

או שאולי לא עד כדי כך בסמוך לו. הוא שכח עד כמה התחדד חוש השמיעה שלו, כמו גם חוש הראייה שלו, מאז הפך לערפד. הקולות נשמעו כאילו היו ממש מעבר לכתפו, אבל כאשר הלך בשביל צר סביב המכון, הוא ראה שהאנשים עומדים במרחק רב למדי, בקצה המרוחק של הגן. העשב גדל שם פרא, וכיסה למחצה את השבילים המתפצלים שטיילו בין מה שהיו פעם, ככל הנראה, שיחי ורדים מטופחים ומסודרים. היה אפילו ספסל אבן, מרושת בעשבים ירוקים; זאת היתה כנסייה אמיתית פעם, לפני שציידי הצללים השתלטו עליה.

הוא ראה קודם כל את מגנוס, נשען על חומת אבן מכוסה טחב. היה קשה לפספס את מגנוס — הוא לבש חולצת טריקו לבנה מעוטרת בנתזי צבע מעל מכנסי עור בכל צבעי הקשת. הוא בלט כמו פרח טרופי, מוקף בציידי הצללים לבושי השחורים: אלק, שנראה חיוור ומתוח; איזבל, שערה השחור קלוע בצמות שנקשרו בסרטי כסף, עומדת ליד ילד שוודאי היה מקס, בן הזקונים. בסמוך היתה אמם, שנראתה כמו גרסה גבוהה יותר וגרמית יותר של בתה, עם אותו שיער שחור ארוך. לצידה היתה אישה שסיימון לא הכיר. בתחילה הוא חשב שהיא זקנה, כיוון ששערה היה לבן כמעט, אבל כשפנתה לדבר עם מריס הוא ראה שהיא ככל הנראה בת לא יותר משלושים וחמש או ארבעים.

והיה שם גם ג'ייס, שעמד במרחק מה, כאילו הוא לא ממש שייך אליהם. הוא היה לבוש כל–כולו בשחורים של ציידי צללים, כמו האחרים. כשסיימון התלבש רק בשחור הוא נראה כאילו הוא הולך ללוויה, אבל לג'ייס זה שיווה מראה קשוח ומסוכן. ויותר בלונדיני. סיימון הרגיש איך כתפיו מתקשחות ותהה אם משהו — זמן, או שכחה — ישכך אי פעם את הטינה שהרגיש כלפי ג'ייס. הוא לא רצה להרגיש אותה, אבל היא היתה קיימת, אבן שהכבידה על ליבו הלא–פועם.

משהו נראה משונה בהתכנסות — אבל אז ג'ייס פנה לעברו, כאילו חש שהוא שם, וסיימון ראה, אפילו מן המרחק הזה, את הצלקת הלבנה הדקה בגרונו, מעל עצם הבריח. הטינה בחזהו נמוגה והפכה למשהו אחר. ג'ייס הפנה לו הנהון קטן. "אני תכף חוזר," אמר למריס, בנימת קול שסיימון לעולם לא היה מפנה לאמו. הוא נשמע כמו מבוגר המדבר עם מבוגר אחר.

מריס פטרה אותו בנפנוף יד. "אני לא מבינה למה זה לוקח כל כך הרבה זמן," אמרה למגנוס. "זה נורמלי?"

"מה שלא נורמלי זאת ההנחה שאני נותן לך." מגנוס נקש בעקב מגפו על החומה. "בדרך כלל אני גובה פי שניים."

"זה רק שער מעבר זמני. הוא צריך רק להעביר אותנו לאידריס. ואז אני מצפה ממך שתסגור אותו. זה ההסכם בינינו." היא פנתה אל האישה שלצידה. "ואת תישארי כאן כדי לוודא שהוא עושה זאת, מדלן?"

מדלן. אם כן, זאת החברה של ג'וסלין. אבל לא היה זמן לבחון אותה במבט — ג'ייס כבר אחז בזרועו של סיימון וגרר אותו מעבר לצד הכנסייה, למקום שבו האחרים לא יראו אותו. שם העשב היה סבוך ומגודל עוד יותר, ועל השביל התפתלו ענפי שיחים נמוכים. ג'ייס דחף את סיימון אל מאחורי עץ אלון גדול והרפה ממנו, ועיניו התרוצצו סביב כאילו כדי לוודא שלא עקבו אחריהם. "זה בסדר. אפשר לדבר כאן."

היה שקט שם יותר, ללא ספק. המיית תנועת כלי הרכב בשדרת יורק התעמעמה מאחורי מבנה המכון רחב הידיים. "אתה זה שהזמין אותי לכאן," ציין סיימון. "קיבלתי את ההודעה שלך שהיתה מודבקת לחלון שלי כשהתעוררתי הבוקר. אתה אף פעם לא משתמש בטלפון כמו אנשים נורמליים?"

"רק אם אין לי ברירה, ערפד," אמר ג'ייס. הוא בחן את סיימון בשימת לב, כאילו הוא קורא בספר. בארשת פניו נראו שני רגשות סותרים, מעורבים זה בזה: תדהמה קלה ומה שנראה לסיימון כמו אכזבה. "אז זה עדיין נכון. אתה יכול ללכת באור השמש. אפילו שמש הצהריים לא שורפת אותך."

"כן," אמר סיימון. "אבל אתה ידעת — היית שם." הוא לא היה צריך לפרט מה פירוש "שם"; הוא ראה בפניו של בן שיחו שהוא זוכר את הנהר, את ארגז הטנדר, את השמש שזרחה על המים, את קליירי שזעקה. הוא זכר הכול בדיוק כמו סיימון.

"חשבתי שזה אולי עבר בינתיים," אמר ג'ייס, אבל הוא לא נשמע רציני.

"אם אני ארגיש צורך לפרוץ בלהבות, אני אודיע לך." לסיימון מעולם לא היתה סבלנות רבה כלפי ג'ייס. "תגיד, ביקשת ממני לבוא עד כאן רק בשביל שתבהה בי כאילו אני משהו שצמח בצלחת פטרי? בפעם הבאה אני אשלח לך תמונה."

"ואני אמסגר אותה ואציב אותה ליד המיטה שלי," אמר ג'ייס, אבל העקיצה נשמעה אוטומטית, כאילו דברים בוערים יותר מטרידים אותו. "תראה, קראתי לך לכאן בשביל משהו חשוב. אני אמנם ממש לא רוצה להודות בזה, ערפד, אבל לי ולך יש משהו משותף."

"שיער ממש מדהים?" הציע סיימון, אבל גם אצלו העקיצה נפלטה מכורך ההרגל. משהו בארשת פניו של ג'ייס הטריד אותו יותר ויותר.

"קליירי," אמר ג'ייס.

זה לא מה שסיימון ציפה לשמוע. "קליירי?"

"קליירי," אמר ג'ייס שוב. "אתה יודע: נמוכה, ג'ינג'ית, מתעצבנת בקלות."

"אני לא מבין מה פתאום קליירי היא משהו שמשותף לשנינו," אמר סיימון, אבל הוא הבין. אף על פי כן, זאת לא היתה שיחה שרצה במיוחד לנהל עם ג'ייס עכשיו, או בעצם, אי פעם. אין איזה מין קוד גברי שאוסר על דיונים כאלה — שעוסקים ברגשות?

מסתבר שלא. "לשנינו אכפת ממנה," פתח ג'ייס, ותקע בו מבט מדוד. "היא חשובה לשנינו. נכון?"

"אתה שואל אותי אם אכפת לי ממנה?" "אכפת" היתה מילה שדי לא הספיקה לעניין. הוא תהה אם ג'ייס צוחק עליו — אם כן זה אכזרי במידה חריגה אפילו בשביל ג'ייס. יכול להיות שג'ייס הביא אותו לכאן רק בשביל ללעוג לו על כך שהקשר הרומנטי בינו לבין קליירי לא צלח? אם כי לסיימון עדיין היתה תקווה, אפילו אם קלושה, שמצב הדברים עשוי להשתנות, שהרגשות של ג'ייס וקליירי זה כלפי זה יתחילו להיות כפי שהם אמורים להיות, כפי שאחים אמורים להרגיש זה כלפי זה —

הוא פגש את מבטו של ג'ייס והרגיש איך התקווה הקטנה גוועת. ארשת פניו של בן שיחו לא היתה כזאת שיש לאחים כשהם מדברים על אחיותיהם. מצד שני, היה ברור שג'ייס לא הביא אותו לכאן כדי ללעוג לרגשותיו; האומללות שוודאי נראתה בבירור על פניו, ידע סיימון, השתקפה גם בעיניו של ג'ייס.

"שלא תחשוב שבא לי לשאול אותך את השאלות האלה," סינן ג'ייס. "אני צריך לדעת מה אתה מוכן לעשות בשביל קליירי. אתה מוכן לשקר בשבילה?"

"לשקר על מה? מה בכלל קורה כאן?" סיימון הבין מה הטריד אותו בתמונת ציידי הצללים בגינה. "רק רגע," אמר. "אתם יוצאים לאידריס כרגע? קליירי חושבת שאתם נוסעים הלילה."

"אני יודע," אמר ג'ייס. "ואני צריך שאתה תגיד לאחרים שקליירי שלחה אותך לכאן כדי למסור שהיא לא באה. תגיד להם שהיא כבר לא רוצה לנסוע לאידריס." בקולו היתה מתיחות — נימה של משהו שסיימון כמעט ולא זיהה, או אולי רק היה לו קשה לקלוט אותו מפני שההבעה היתה זרה כל כך על פניו של ג'ייס. זאת היתה נימת תחנונים. "הם יאמינו לך. הם יודעים כמה… כמה שניכם קרובים."

סיימון נד בראשו. "אני לא מאמין עליך. אתה מתנהג כאילו אתה רוצה שאני אעשה משהו בשביל קליירי, אבל בעצם אתה רוצה רק שאני אעשה משהו בשבילך." הוא התחיל להסתובב. "אין סיכוי."

ג'ייס תפס את זרועו וסובב אותו בחזרה. "זה באמת בשביל קליירי. אני מנסה להגן עליה. חשבתי שתרצה, ולו רק קצת, לעזור לי לעשות את זה."

סיימון נעץ מבט נוקב בידו של ג'ייס, במקום שבו לפתה את החלק העליון של זרועו. "איך אני יכול להגן עליה אם אתה לא מספר לי מפני מה אני מגן עליה?"

ג'ייס לא הרפה ממנו. "אתה לא יכול פשוט לסמוך עלי שזה חשוב?"

"אתה לא מבין עד כמה היא רוצה לנסוע לאידריס," אמר סיימון. "כדי שאני אמנע את זה, כדאי מאוד שתהיה סיבה ממש טובה."

ג'ייס פלט אוויר לאט, בלית ברירה — והניח לזרועו של סיימון. "מה שקליירי עשתה בספינה של ולנטיין," אמר, בקול חרישי. "עם הרוּנה על הקיר — רונת הפתיחה — טוב, ראית מה קרה."

"היא השמידה את הספינה," אמר סיימון. "הצילה את החיים של כולנו."

"לא בקול רם." ג'ייס הביט סביב בחרדה.

"אתה מנסה להגיד לי שאף אחד אחר לא יודע על זה?" נדהם סיימון.

"אני יודע. אתה יודע. לוק יודע ומגנוס יודע. אף אחד אחר לא."

"מה כולם חושבים שקרה? שהספינה פשוט התפרקה בצירוף מקרים משמח?"

"אמרתי להם שטקס ההמרה של ולנטיין כנראה השתבש."

"שיקרת למסדר?" סיימון לא היה בטוח אם הוא צריך להתרשם או להתעצבן.

"כן, שיקרתי למסדר. איזבל ואלק יודעים שלקליירי יש יכולת מסוימת ליצור רונות חדשות, אז אני לא חושב שאוכל להסתיר את זה מפני המסדר או מהאינקוויזיטור החדש. אבל אם הם ידעו שהיא מסוגלת לעשות את מה שהיא עושה — לחזק רונות רגילות כך שיהיה להן כוח הרס שלא ייאמן — הם ירצו אותה בתור לוחמת, בתור נשק. והיא לא בנויה לזה. לא גידלו אותה לזה — " הוא השתתק כשסיימון נד בראשו. "מה?"

"אתה בן נפילים," אמר סיימון לאט. "אתה לא אמור לרצות את מה שהכי טוב בשביל המסדר? אם זה כולל שימוש בקליירי…"

"אתה רוצה שהם ייקחו אותה? יציבו אותה בחזית, מול ולנטיין והצבא שהוא מקים לעצמו?"

"לא," אמר סיימון. "אני לא רוצה. אבל אני לא אחד מכם. אני לא צריך לשאול את עצמי את מי להציב בראש, את קליירי או את המשפחה שלי."

סומק ארגמני פשט בפניו של ג'ייס. "זה לא ככה. אם הייתי חושב שזה יעזור למסדר — אבל זה לא יעזור. זה רק יסכן אותה — "

"אפילו אם היית חושב שזה יעזור למסדר," אמר סיימון, "בחיים לא היית נותן להם אותה."

"למה אתה אומר את זה, ערפד?"

"כי אף אחד לא יכול לקבל אותה, רק אתה," אמר סיימון.

הצבע אזל מפניו של ג'ייס. "אז אתה לא תעזור לי," אמר מבלי להאמין. "לא תעזור לה?"

סיימון היסס — ולפני שיכול להשיב פילח רעש את הדממה שביניהם. זעקה גבוהה וצווחנית, איומה בייאושה, נוראה עוד יותר בשל הפתאומיות שבה נקטעה. ג'ייס חג על עקביו. "מה זה היה?"

לצווחה היחידה הצטרפו זעקות אחרות, וקול צלצול גס שצרם בעור התוף של סיימון. "משהו קרה — האחרים — "

אבל ג'ייס כבר לא היה לצידו, הוא רץ לאורך השביל, עקף את השיחים. אחרי היסוס של רגע סיימון בא אחריו. הוא שכח כמה מהר הוא מסוגל לרוץ עכשיו — הוא הדביק את ג'ייס מיד כשהקיפו את פינת הכנסייה והתפרצו אל הגן.

את פניהם קידמה תמונה של תוהו ובוהו. אובך לבן כיסה את הגן, והיה ריח כבד באוויר — ריח חריף של אוזון צרוב מהול במשהו אחר, מתוק ולא נעים. דמויות התרוצצו כה וכה — סיימון ראה אותן רק בהבזקים כשהופיעו ונעלמו בפערים בערפל. הוא ראה להרף עין את איזבל, שערה מסתחרר סביבה בחבלים שחורים כשהניפה את השוט שלה. השוט הקטלני הבזיק כברק זהוב מבעד לצללים. היא הדפה את התקדמותו של דבר מה מגושם וענק — שד, חשב סיימון — אבל היה אור יום מלא; זה היה בלתי אפשרי. הוא כשל קדימה וראה אז שהיצור אנושי בצורתו, אבל מגובנן ומעוות, משהו מסולף. היצור נשא קרש עבה ביד אחת ונופף אותו לעבר איזבל כמעט בעיוורון.

במרחק קצר בלבד, דרך חור בחומת האבן, ראה סיימון את התנועה בשדרת יורק ממשיכה לטרטר בשלווה. השמים מחוץ למכון היו בהירים.

"שבוּקים," לחש ג'ייס. פניו בערו כששלף את אחד מלהבי השרפים שלו מחגורתו. "עשרות שבוקים." הוא דחף את סיימון הצידה, כמעט בגסות. "תישאר כאן, אתה מבין? תישאר כאן."

סיימון עמד קפוא לרגע כשג'ייס זינק קדימה לתוך האובך. אור הלהב בידו האיר את הערפל סביבו עד שהפך לכסוף; דמויות כהות התרוצצו אנה ואנה בתוכו, וסיימון הרגיש כאילו הוא מביט דרך זכוכית חלבית, מנסה נואשות להבחין מה קורה מעברה האחר. איזבל נמוגה; הוא ראה את אלק, זרועו מדממת, משסף את חזהו של לוחם שבוק וצופה בו מתמוטט אל הקרקע. שבוק אחר הסתער מאחוריו, אבל ג'ייס היה שם, אוחז עתה להב בכל יד; הוא זינק לאוויר, הניף את הלהבים והוריד אותם בתנועת מספריים אכזרית — וראשו של השבוק התגלגל מעל צווארו כשדם שחור ניתז ממנו. קיבתו של סיימון התהפכה — לדם היה ריח מר, רעיל.

הוא שמע את ציידי הצללים קוראים זה לזה מתוך הערפל, אך השבוקים היו דוממים לחלוטין. לפתע האובך התפזר וסיימון ראה את מגנוס, עומד נסער ליד חומת המכון. ידיו היו מונפות, ברקים כחולים הבזיקו ביניהן, ומול החומה שלידה עמד נדמה היה שהולך ונפער חור שחור רבוע באבן. הוא לא היה ריק, או אפל בדיוק, אלא זרח כמו מראה שאש מתנחשלת כלואה בתוך זגוגיתה. "שער המעבר!" צעק. "עברו בשער!"

כמה דברים קרו בעת ובעונה אחת. מריס לייטווד הופיעה מתוך האובך, נושאת את הילד, מקס, בזרועותיה. היא נעצרה לצעוק משהו מעבר לכתפה ואז הסתערה לעבר השער ודרכו, ונעלמה לתוך החומה. אלק בא אחריה, גורר את איזבל אחריו, השוט המגואל בדם נגרר על האדמה. כשמשך אותה לעבר שער המעבר משהו געש מתוך האובך מאחוריהם — לוחם שבוק, מנופף חרב פיפיות.

סיימון ניעור מקפאונו. הוא זינק קדימה, קרא בשמה של איזבל — ואז מעד ונפל קדימה, ופגע בקרקע חזק מספיק כדי שנשימתו תיעתק, אילו היה נושם בכלל. הוא זחל והתיישב, ונפנה לראות על מה מעד.

גופה. גופת אישה, גרונה משוסף, עיניה פעורות וכחולות במותה. דם הכתים את שערה הבהיר. מדלן.

"סיימון, זוז!" ג'ייס צעק; סיימון הביט וראה את ג'ייס רץ לעברו מתוך הערפל, להבי שרפים מגואלים בדם בידיו. ואז הרים מבט. הלוחם השבוק שראה רודף אחרי איזבל התנשא מעליו, פניו המצולקות מעוותות לחיוך זוועתי. סיימון התפתל וזז כשהלהב הכפול ירד לעברו בתנופה, אבל אפילו עם הרפלקסים המשופרים שלו, הוא לא היה זריז מספיק. כאב צורב פילח את גופו והכול השחיר.