"בספרו מעורר המחשבה מתאר דן אריאלי את מסעו האישי והמקצועי להבנת עולמם של המאמינים בתיאוריות קונספירציה, ומציע לנו תובנות ודרכי […]
מושמץ
הקדמה שכדאי שתקראו, גם אם אתם מסוג האנשים שבדרך כלל מדלגים על הקדמות
‘לעולם אל תדמייני שאת אינך אחרת ממה שאולי נראה לאחרים שמה שהיית, או שייתכן שהיית, אינו אחר ממה שהיית לוּ היית נראית להם אחרת’
— לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות
‘דן, אני לא מאמינה שהפכת לבנאדם כזה. מתי נהיית כל כך אנוכי? איך השתנית כל כך?’
זיהיתי את השם על האימייל — שרון, אישה שפגשתי כמה שנים קודם לכן כשהיא ביקשה את עזרתי בסדנה תאגידית שהיא העבירה בנושא שינויים התנהגותיים. בזמנו, עזרתי לה במשך שלוש שעות לצקת יותר תוכן להרצאה שלה, ועשיתי את זה בשמחה ובהתנדבות. אחרי הסדנה היא התקשרה כדי להודות לי, ובכך הסתיימו יחסינו — עד ליולי 2020, אז קיבלתי את ההודעה המשונה והחידתית הזו.
מיד שיגרתי תשובה: ‘לְמה בדיוק את מתכוונת?’
בתשובה שלה היו כמה לינקים, וכשלחצתי עליהם, מצאתי את עצמי יוצא לאחד המסעות המדאיגים, המטרידים והמרתקים ביותר בחיי. נדמה היה שאני צועד לעבר קצה המציאות המוכרת לי, ומסיט וילון שמאחוריו נחשף יקום מקביל, שבו מישהו עם הפנים שלי, הקול שלי והשם שלי מבצע מעשים מרושעים, שמסכנים את האנושות ברמה הגלובלית. זה הרגיש לי כמו סצנת פתיחה של רומן מדע בדיוני, ואני הייתי הגיבור, בעל כורחי. הלינקים ששרון שלחה לי הובילו לאינספור אתרים שהציגו אותי כ’מהנדס תודעה ראשי’ של ‘תרמית הקורונה’ וכאחד המנהיגים של מזימה בינלאומית להשתלטות על בני אדם, המכונה ‘אג’נדה 21’. ביקום המקביל והבלתי נתפס הזה, אני וחבריי האִילוּמִינָטִי עשינו יד אחת עם ביל גייטס כדי לגבש תוכנית שטנית להזריק לנשים חיסון שיעקר אותן ויקטין את אוכלוסיית העולם, ובה־בעת ליצור מערכת דרכוני־חיסון בינלאומית, שתאפשר לבעלי השררה (לכאורה ביל והאילומינטי, וגם אני) לעקוב אחר התנועה של כולם בכל מקום. היו גם רבים שלקחו את הרעיונות האלה צעד אחד קדימה, וטענו שאני משתף פעולה עם כמה וכמה ממשלות, כדי לשלוט באזרחיהן ולתמרן אותם.
לא ידעתי מה לחשוב. ככל שהמשכתי לקרוא, התחלתי לחייך לעצמי. אחרי הכול, זה היה אבסורדי — וגם, למקרה שאתם תוהים, שקרי לגמרי. הקשר העיקרי שלי עם ביל גייטס התמצה בעבודתי המצומצמת עם קרן ביל ומלינדה גייטס כמה שנים קודם לכן, בנושא תזונה בגילֵי הילדוּת המוקדמת באפריקה. מעולם לא הצטרפתי לשורות האילומינטי (וגם אין לי מושג איך לעשות זאת). באותה תקופה עדיין לא אושר חיסון לקורונה, ולא לקחתי שום חלק במאמץ לפתח חיסון שכזה (גם אם הייתי רוצה, לא הייתי קשור למאמץ הזה). אמנם ייעצתי לממשלות, אבל העצות שלי התמקדו בנושאים כגון תמריצים שיגבירו את ההיענות למגבלות שהוטלו בשל המגפה ותמריצים לעטיית מסכות; חלוקה יעילה יותר של סיוע כלכלי; העלאת המוטיבציה של מחנכים ותלמידים להתקדם בהשכלתם בזמן המגפה; והמאמץ להפחית אלימות במשפחה, שעלתה באופן מדאיג בזמן המגפה, בכל העולם. מבחינתי, עבדתי ללא הרף כדי לשפר את המצב בישראל ובעולם, אבל עכשיו התברר לי שאנשים רבים משווים אותי ליוזף גבלס (!), שר התעמולה המסור של אדולף היטלר. האם זה יכול להיות משהו שהוא לא רק בדיחה גרועה? או אולי רק אי־הבנה משונה? הרי לא ייתכן שמישהו ייקח את זה ברצינות?!
אבל אנשים התייחסו לזה ברצינות. לגמרי ברצינות. המשכתי עמוק לתוך הקרביים של האינטרנט, ומצאתי פוסטים שנכתבו עליי ועוררו אלפי תגובות. הגרסה המרושעת שלי הופיעה בקטעי וידיאו ערוכים ברישול, ‘לבושה’ לפעמים במדי נאצים, ותמיד מפזרת אמירות זדוניות ונוראות. קטעי יוטיוב שלמים הוקדשו לדיונים בפגמים באופיי ובכוונותיי הנפשעות. הושמעו קריאות בעד ‘משפטי נירנברג 2.0’ כדי לחרוץ את דיני ולגזור עליי מאסר עולם, או אפילו גזר דין מוות.
אחרי כמה שעות של קריאה וצפייה בסרטונים, זה כבר לא נראה לי כל כך מצחיק. למעשה, זה היה מכאיב ומבלבל, ואפילו קצת מפחיד, והתחושה הזו התעצמה כשגיליתי מאוחר יותר, שלא רק זרים האמינו לשקרים שהופצו עליי, אלא גם אנשים שכבר הכירו והעריכו אותי ואת עבודתי, ואפילו כמה אנשים שהכירו אותי אישית שנים. איך הם יכולים לטעות בצורה כזו? אם רק אוכל לדבר איתם, חשבתי, הם בטח יבינו שהם טעו, וכל השיגעון הזה יסתיים סוף סוף. אולי הם אפילו יתנצלו.
ראיתי שמספר הטלפון של אחת המשתתפות המובילות בדיונים לא היה חסוי. היא היתה אחת מאלה שקראו להעמיד אותי למשפט. היא היתה בטוחה לחלוטין שברגע שהפשעים שחוללתי נגד האנושות ייחשפו לציבור, אהיה בין הראשונים להיתלות לעיני קהל מריע וחוגג. באופן לא לגמרי רציונלי, החלטתי להתקשר אליה, ולהעמיד את הדברים על דיוקם. מה כבר יכול להשתבש?
ובכן, מסתבר שהרבה. זה לא הלך טוב — מסיבות שכנראה ברורות לכל מי ששקל, ולוּ לרגע, את הסיכויים לשכנע אדם זר, עם דעה מאוד שלילית עלינו, לשנות את דעתו באמצעות שיחת טלפון לא מתוכננת. אבל לא באמת חשבתי לפני שצלצלתי; נפגעתי עמוקות והייתי נסער. אחרי שהצגתי את עצמי, אמרתי לה שאני רוצה להעמיד דברים על דיוקם, ושהיא מוזמנת לשאול אותי כל מה שתרצה. היא פתחה בשורה של שאלות שהפתיעו אותי. היא שאלה אותי לדעתי על מה שמתרחש עכשיו בעולם, חצי שנה אחרי שפרצה הקורונה. כשהתחלתי לדבר, היא מיד קטעה אותי.
– ‘לא, לא, לא, מה אתה יודע על הקשר בין הקורונה ל’אג’נדה 21′ ולגלובליסטים?’
– ‘אני אפילו לא יודע מה זה ‘אג’נדה 21”, עניתי, ‘ואני לא בטוח לאיזה גלובליסטים את מתכוונת’.
– ‘אל תשחק אותה תמים’, היא ענתה. ‘אני יודעת מי אתה ובמה אתה מתעסק’.
ואז היא שינתה כיוון ודרשה לדעת באילו פרויקטים אני מעורב עם ממשלות אחרות. בזמנו הייתי מעורב מאוד בפרויקטים שקשורים לקורונה עם ממשלת ישראל, וכן במידה פחותה עם ממשלות בריטניה, הולנד וברזיל. לנוכח שאלותיה התובעניות הרגשתי כאילו אני עומד למשפט, והיא התובעת. אמרתי לה שאני בעיקר עובד כדי לעודד את המשטרה להשתמש בתגמולים במקום בקנסות, כדי לתמרץ התנהגות חיובית של עטיית מסכות ושמירה על ריחוק חברתי. בנוסף, הסברתי לה, עסקתי בפיתוח דרכים ליישום אפקטיבי של למידה מרחוק בבתי ספר, ובניסיון לקבוע את סוג התמיכה הכלכלית שהממשלה צריכה להעניק לרבים שנאלצו לסגור את העסקים שלהם.
היא לא קנתה את זה, אפילו לא לרגע. ‘ומה לגבי פירוק של משפחות שלמות כשאומרים לנכדים לא להיפגש עם הסבים והסבתות שלהם? מה לגבי העלייה ברמות הבדידות והסטרס, שמובילה למקרי מוות נוספים? מה לגבי זה שמכריחים ילדים לחבוש מסכות שמגבילות את אספקת החמצן למוח שלהם?’
לא תופתעו לשמוע שלניסיונות הקלושים שלי להכחיש את כל ההאשמות האלה לא היה שום אפקט.
‘איך אתה מסביר את המיליונים שהרווחת בתמורה לשירותי הייעוץ שלך לכל מיני ממשלות?’ היא דרשה לדעת. ברוב תמימותי ראיתי כאן שביב של תקווה. כמו בביטוי הידוע ‘לך תוכיח שאין לך אחות’ — עד לאותו שלב כל ההאשמות היו כל כך לא הגיוניות, שלא ידעתי אפילו איך להתחיל להפריך אותן. אבל קבלת תשלום? את זה יכולתי להפריך. אני אמנם עוזר להרבה ממשלות, אבל אני רואה בזה חלק מהעבודה האקדמית שלי, ולכן אני אף פעם לא גובה מממשלות תשלום עבור הזמן שהשקעתי. בנוסף, כמו כל אזרח אמריקאי, אני מגיש את דוח המס שלי מדי שנה, וכל מקורות ההכנסה שלי מצוינים בדיווחי המס שלי.
‘מה אם אראה לך את דוחות המס שלי’, עניתי, ‘ותראי שאין שום תשלומים משום ממשלות? זה ישנה את דעתך?’
היא מלמלה משהו, ואז פתאום שאלה אותי אם היא יכולה לפרסם באינטרנט את ההקלטה של השיחה שלנו. הופתעתי. לא היה לי מושג שהיא מקליטה את השיחה. (מאז כבר למדתי שאנשים מ’התחום’ שלה מקליטים הכול.)
‘לא, את לא יכולה’, אמרתי.
‘אתה מסתיר משהו?’ היא תקפה.
‘לא, אני לא מסתיר שום דבר’, עניתי, ‘אבל אם הייתי יודע שזו שיחה פומבית, הייתי מתכונן לקראתה בצורה אחרת’. השתתקתי, לא בטוח מה עוד אפשר לומר. נראה היה שהשיחה הגיעה למבוי סתום. בסופו של דבר, אחרי כמה ניסיונות מדשדשים, אמרתי לה ‘אני מצטער שלא יכולנו להתגבר על חילוקי הדעות בינינו’, וניתקתי.
כמה דקות לאחר מכן, היא פרסמה פוסט נוסף בפייסבוק, שבו היא סיפרה ש’פרופסור דן אריאלי’ — היא קראה לי ‘הפרופסור’ — התקשר אליה בניסיון ‘לטהר את שמו’. אבל אל חשש, כך דיווחה לעוקבים שלה, היא לא נתנה ל’פרופסור’ לעשות לה תרגילים או להאכיל אותה בשקרים. היא הוסיפה שהשיחה הבהירה לה שאם ממשלות שוכרות אנשים כמו ‘הפרופסור’, הרי שזה ‘רק למטרות שטיפת מוח’. אחרי הכול, למה שממשלות יזדקקו לאנשים כמו ‘הפרופסור’, שהוא חוקר מדעֵי החברה ואינו ביולוג או רופא, אם מה שעומד מולנו זו באמת מגפה? היא סיכמה את הניתוח שלה בקביעה ש’הפרופסור התעקש על הטענה שהוא לא קיבל תשלום עבור השירותים שלו, וההתעקשות הזאת גורמת לחשד עוד יותר גדול, שלמעשה יש עוד הרבה מאוד דברים שנמצאים מתחת לפני השטח, ושאנחנו נחשוף יום אחד כשנעמיד אותו למשפט פומבי’.
אין ספק שהשיחה הזאת לא היתה מועילה במיוחד. אתם מכירים את האנשים האלה, שלוקח להם זמן לקלוט דברים? אז במקרה הזה, אני הייתי אחד מהם. אפילו אחרי החוויה הזו, לא הפסקתי לנסות. פניתי לחרף את נפשי בטלגרם, פלטפורמת המדיה החברתית המועדפת על מתנגדיי. האפליקציה הזו, שפותחה ברוסיה, נועדה מראש לאנשים עם מעט אמון. קוד המקור חשוף לכול, כדי לוודא ששום דבר מפוקפק לא מתרחש מאחורי הקלעים, והפלטפורמה מאפשרת להקליט ולשלוח סרטונים באורך דקה. מיד פרסמתי סדרה של סרטוני תגובה לשורה ארוכה של האשמות: שהייתי אחראי לסגרים; שהייתי אחראי לכך שאנשים נאלצו לחבוש מסכות, דבר שפוגע באספקת החמצן למוח; שהייתי אחראי לפגיעה בחירויות יסוד, לַפַּחַד, למשפחות שהופרדו, לכך שילדים התבקשו לא לראות את סבא וסבתא שלהם, ולבדידות שחוו אנשים מסביב לעולם.
החוויה הזאת, של לנסות לשכנע אנשים באמיתוֹת מוחלטות, שאין עליהן עוררין, על דברים שאני יודע בוודאות, ולהם, לעומת זאת, אין מושג לגביהם, ולהיכשל בזה לחלוטין — החוויה הזאת היתה מערערת מאוד, ותפסה אותי לא מוכן. ובאמת שניסיתי. נקודה אחר נקודה, האשמה אחר האשמה, הצעתי הבהרות ברורות לגבי מה שאני עושה ולא עושה בעבודתי עם ממשלות: הפחתת האלימות במשפחה — כן, סגרים — לא; עידוד ילדים ללמידה מרחוק — כן, זריעת בהלה — לא; הצגתי ראיות שהפריכו בבירור את החששות מפני מסכות. תיארתי את העצב שלי על כך שאנשים מרגישים בודדים ועל האופן שבו ההישארות בבית השפיעה על ילדים. ציינתי גם שאני לא מסכים עם כל מה שהממשלות עושות, אבל דברים רבים הם מורכבים, ויש להם גם יתרונות וגם חסרונות.
אבל כל סרטון שפרסמתי הותקף בתגובות ובסרטונים שהכילו עשרות האשמות נוספות, שנערמו על גבי המסך שלי כמו נחיל הולך וגדל של צרעות זועמות. לא הצלחתי לעמוד בקצב, ולא הצלחתי להגיב מספיק מהר. הניסיון לגרש אותן מעליי רק עורר את חמתן. הרגשתי כאילו זה קרב של אחד מול אלף, ואז מול עשרת־אלפים, ואף אחד מהם לא רצה באמת לקיים דיאלוג. הם לקחו את מה שאמרתי וסילפו את הדברים כהוכחה נוספת לנרטיב שלהם. הם שלפו טענות חדשות עוד לפני שהספקתי להפריך את הקודמות. בשלב מסוים הבנתי שאני פשוט משחרר עוד ועוד קטעי וידיאו שיכולים לשמש חומר גלם לעריכה חסרת מצפון ואתיקה בסיסיות. הרמתי ידיים ומחקתי את הסרטונים שלי, פעולה שהתפרשה כמובן כהוכחה נוספת למוסר הירוד שלי וכהודאה באשמה. כשהתנתקתי מהטלגרם, זה היכה בי: אי־אפשר לפנות להיגיון של אנשים שרוצים להאמין במה שהם כבר מאמינים בו, ושמלכתחילה מרגישים שנאה כל כך עזה. שנאה היא לא שיחה.
במהרה התכנים השליליים גלשו בגלי ענק לתוך העולם שלי. הרשתות החברתיות הוצפו בהודעות שנאה. אנשים הכריזו שהם שורפים את הספרים שלי. הם התקשרו לשותפים שלי והשמיצו אותי ואפילו הכניסו לשיחה הרעילה את בני משפחתי. התחלתי לקבל איומים על חיי באופן כמעט יומיומי. זה לא היה קל.
אם חוויתם שנאה מכל סוג שהוא — ברשת או מחוצה לה — אתם אולי יודעים איך הרגשתי: לפעמים חסר ישע, לפעמים המום, לפעמים פוחד, תמיד פגוע. לא הבנתי: למה זה קורה לי? איך הפכתי למטרה? לגבי ביל גייטס, אני יכול אולי להבין, הוא עשיר ומפורסם ויש לו קרן שעובדת בתחום הרפואה הציבורית. כמובן שזה לא הופך אותו לארכי־נבל, אבל אפשר להבין למה הוא עלול להפוך למטרה. ד’ר אנתוני פאוצ’י (מי שהיה מנהל המכון הלאומי האמריקאי לאלרגיה ולמחלות מידבקות, ה־NIAID, וב־2020 הצטרף לכוח המשימה של הבית הלבן להתמודדות עם נגיף הקוביד־19)? טוב, הוא מופיע הרבה בטלוויזיה ואומר דברים לא פופולריים על מסכות וסגרים. זה לא הופך גם אותו לארכי־נבל, אבל גם כאן, אפשר להבין למה הוא עלול למשוך אש. האילומינטי? טוב, אפילו אם הם קיימים, אף אחד לא יודע מי הם, אבל הם נשמעים לי די מפוקפקים, אז אולי מגיע להם להיות במוקד של כמה תיאוריות קונספירציה. אבל חוקר מדעי החברה, קצת מפורסם, שכתב כמה ספרים על למה אנשים הם לא רציונליים? לא הצלחתי להבין איך מצאתי את עצמי בחברה מכובדת כל כך.
למה אני?
התחלתי לבחון יותר מקרוב את ה’ראיות’ ששכנעו כל כך הרבה אנשים לשנוא אותי. בסרטון ששותף בתפוצה הרחבה ביותר ראו אותי אומר, שנוכל לצמצם את עלויות שירותי הבריאות אם נגרום לאמבולנסים להגיע לאט יותר, נעודד עישון, ונגביר את רמות הסטרס באוכלוסייה כולה. הפנים אכן היו שלי, עם חצי הזקן (אם אתם סקרנים לדעת למה יש לי חצי זקן, אסביר עוד מעט), המילים היו שלי, וזכרתי שהקלטתי את עצמי אומר את הדברים האלה. אבל המשמעות של הדברים שלי היתה שונה לחלוטין. כדי להבהיר, הרשו לי לקחת אתכם לאירלנד של 1729.
ג’ונתן סוויפט, הידוע בעיקר כמחבר של מסעות גוליבר, כתב גם סאטירה נהדרת, אם כי פחות ידועה, המוכרת בשם הצעה צנועה. הכותרת המלאה של המאמר חושפת את תוכנו: ‘הצעה צנועה במטרה למנוע מילדיהם של עניי אירלנד להפוך לנטל על הוריהם או על המדינה, ובמטרה להביאם למצב שבו יביאו תועלת לציבור’. במאמרו, סוויפט מציע שעניי אירלנד יוכלו אולי להקל על הקשיים הכלכליים שלהם אם ימכרו את ילדיהם כאוכל לאדונים ולגברות עשירים. וסוויפט לא הסתפק בזה. הוא נכנס לפרטים: ‘תינוק צעיר ובריא בן שנה הוא מזון טעים מאוד, מזין ובריא — בין שהוא מבושל, צלוי, אפוי או שלוק; ואין לי ספק כי באותה מידה הוא יכול להיות בסיס טוב לתבשיל בשר או לנזיד’. המאמר, שכיום משמש לעתים קרובות כדוגמה לאמנות הסאטירה, מעלה טענה מזעזעת — ואפקטיבית — בנוגע ליחס של החברה ה’נורמלית’ כלפי העניים, כאילו אינם בני אדם, כאילו אינם חלק מהחברה האנושית. אין בעיה, סוויפט אומר, רוצים לפתור את בעיית העניים? תאכלו את הילדים שלהם, ותשלמו להם על זה. אתם תשׁבעו, והם לא יהיו עניים יותר. כמו שסאטירה טובה אמורה לעבוד, גם המאמר הזה, בסוף המאה ה־18, עורר הרבה מאוד כעס.
אתם אולי תוהים איך המאמר הזה קשור לעניין. ובכן, ב־2017 החלטתי להציע ‘הצעה צנועה’ משלי. הוזמנתי לשאת דברים בכנס רפואי על עתיד הרפואה בישראל. אני לא רופא, כידוע, ולכן התפקיד שלי היה לבחון את האתגרים הרפואיים מפרספקטיבה של כלכלה התנהגותית. ‘הבעיה של הרפואה המודרנית’, אמרתי, ‘היא בבירור בעיה של היצע וביקוש. אנשים רוצים הרבה שירותי בריאות, והמערכת מסוגלת לספק רק כמות מסוימת. רוב המומחים ניגשים לבעיה הזו כשהם מנסים לברר כיצד מערכת הבריאות יכולה להשתנות כדי לספק יותר שירותים. אני רוצה להציע גישה אחרת, והיא שאנשים ירצו פחות שירותים. ברור שזו דרך זולה יותר לגשר על הפער בין היצע לביקוש. אז איך אפשר לגרום לאנשים לדרוש פחות שירותי בריאות?’ המשכתי, והצעתי, כשאני שומר על ארשת פנים רצינית ככל יכולתי, שהאטת האמבולנסים אולי תקל על הצורך באשפוזים יקרים, וכך גם עישון מוגבר והגברת הסטרס שאנשים חווים (מסתבר שמנקודת מבט כלכלית גרידא, עישון וסטרס הורגים אנשים חולים מהר יותר, ובסופו של דבר מפחיתים בעלויות רפואיות). שורת המחץ שלי, למקרה שמישהו לא הבין את הבדיחה, היתה, ‘אבל חכו רגע, אנחנו כבר עושים את כל זה’.
אני חושב שהבנתם. הכוונה הברורה שלי היתה להדגיש שמערכת הבריאות הישראלית לא משקיעה מספיק מחשבה וכסף ברפואה מונעת. המערכת לא עושה שום דבר אקטיבי עד שהאמבולנס מגיע. ואנחנו לא באמת נלחמים בעישון, ובטח לא בהפחתת סטרס. אמנם, במהלך הסרטון ניסיתי מאוד להישאר רציני, אבל אם תסתכלו מקרוב, תראו מפעם לפעם חיוך קטן שחמק לי. הסרטון שודר בלייב בכנס, ובאתר של הכנס רואים את הסרטון, ומציינים שם שהנאום ההומוריסטי התקבל בצחוק ובמחיאות כפיים.
אבל כמובן ששום דבר מההקשר הזה לא השתמר בידיהם של שוחרי רעתי, שסילפו את הנאום כדי ליצור הוכחות לכוונותיי המרושעות. הם שילבו קטעים עם דימויים של מחנות השמדה נאציים ופסקול של צחוק מרושע (כן כן, כמו שאתם מדמיינים). הווידיאו הסתיים בהודעה מבשרת רעות בעברית: ‘והאדם הזה מעצב את המדיניות של המדינה שלנו’. הטקסט שנלווה לווידיאו יצר את הרושם שעבודת הבילוש המדהימה של מפיקי הסרט היא שחשפה סדרה של עובדות בנוגע לאופיי האמיתי, והם הציגו זאת כאילו היה מדובר בכתבת תחקיר חשובה של ‘עובדה’.
‘ראיה’ נוספת ששותפה לעתים קרובות היתה סרטון מתוך תוכנית טלוויזיה שהשתתפתי בה לפני הרבה שנים. שם נראה שאני מצהיר שעבדתי עם ביל גייטס בנושאים שקשורים לחיסונים. אבל אם תבחנו את הסרטון בקפידה, תוכלו להבחין בתקלה קטנה במשפט, משום שעורכי הווידיאו לקחו משפט שבו דיברתי על הפרויקט שעשינו עם קרן גייטס על רעב ותזונה בילדות המוקדמת באפריקה, ושילבו אותו במשפט אחר שבו התייחסתי לחיסונים. והופה: פרופסור דן אריאלי מודה שהוא עובד עם ביל גייטס על חיסונים.
סרטון ‘תחקיר’ נוסף נפתח בצילומים שלי כנער בבית החולים בעקבות תאונה קשה, שהותירה אותי עם כוויות על 70 אחוז מגופי (זה באמת קרה). הסרטון הראה צילומים של פניי השרופות ותמונות של התחבושות על כל גופי. אבל מכאן לקחו המפיקים תפנית מפתיעה, וטענו שהפציעה והסבל שלי גרמו לי לכעוס ולשנוא אנשים בריאים, ושכל מה שאני רוצה זה שכולם יסבלו כפי שאני סבלתי. במציאות, לפי דעתי, לפציעה שלי היה אפקט הפוך: היא העניקה לי חמלה רבה יותר ורצון להקל על סבל. גם כאן, הסרטון הסתיים בהכרזה דרמטית על תפקידי בהרס העולם כפי שאנחנו מכירים אותו.
היו עוד ‘ראיות’ רבות, חלקן בפורמט של סרטון, חלקן בטקסט, ובעקבותיהן הערות מלגלגות על הצלקות שלי. אנשים אמרו שהייתי צריך להישרף למוות, וטענו שחצי הזקן שלי גורם לי להיראות כמו השטן.
בהתחשב בעריכה המכוּונת של הסרטונים, אפשר היה להסיק שבוודאי ישנו מישהו עם כוונות זדוניות שעומד מאחורי כל זה, איזו מכונת רעל מוכוונת מלמעלה. אבל למרות שהאפשרות של יריב זדוני עלתה בדעתי, שללתי את הרעיון במהירות. ראשית, העריכה של הסרטונים לא היתה באיכות טובה במיוחד. לא היתה פה תחושה של מקצועיות. שנית, למה שלמישהו יהיה איזשהו עניין בלרדוף אותי? זה לא שאין לי אגו, אבל היה קשה לי לדמיין שאני חשוב מספיק כדי שמישהו יוציא אנרגיה כדי לחסל אותי. ההשערה שלי היתה שהאנשים שמאחורי הסרטונים היו ‘מתקני עולם’, לפחות בעיני עצמם, שנתקלו בחתיכות המידע הלא־ערוכות, חיברו את הנקודות, הסיקו מסקנות משלהם, סמכו על אותן מסקנות, ערכו את החלקים הרלוונטיים ביחד כדי להדגיש את החיבורים עבור אחרים, ואז הפיצו את מלאכת ידם כדי לעזור לאנשים אחרים לראות את האור. כמובן שצבירת נקודות זכות ברשתות החברתיות בצורת לייקים או תגובות היוותה בונוס משמעותי עבור מאמציהם, וגם תמריץ להמשיך.
התעצבתי במיוחד בגלל אנשים שאמרו שהם שורפים את הספרים שלי (חלקם אפילו הבטיחו להעלות סרטונים של השריפות). אפשר לשער שהאנשים האלה רכשו וקראו את הספרים, ולפיכך הכירו את ההיסטוריה שלי, המניעים שלי, איך אני חושב, ואת התוצאות של המחקרים שלי. איך הם יכלו למחוק את כל מה שהם ידעו עליי לטובת סרטון ערוך־רע בן שלוש דקות? גם אם הם חשבו שה’ראיות’ בסרטונים ראויות לתשומת לב, איך הם יכלו להעמיד אותן כנגד כל מה שהם ידעו עליי ולצאת עם כל כך הרבה זעם ושנאה? בעמודים שלהם ברשתות החברתיות היו הרבה הכרזות על כך שהם ‘חקרו בעצמם’, וקריאות לאחרים לעשות כך גם הם. אבל היה ברור שאף אחד לא ממש עושה שום מחקר מעבר לצפייה בכמה סרטונים ערוכים־למראה, ואז קבלת הדברים כפשוטם, ואז הסקת מסקנות חפוזה. הציטוט הנפוץ (שמשויך לדוברים רבים) ‘אין אמצעי שהאדם לא ינקוט כדי להימנע מהעמל שכרוך במחשבה’, נראה נכון במיוחד בהקשר של הרשתות החברתיות.
גם היום, כשעברו כבר כמה שנים, אני עדיין מוצא את עצמי תוהה איך הגעתי למצב שבו אני עובר דמוניזציה כזו. אבל אני חושב שזה בעיקר קשור לעובדה שהעליתי בעצמי הרבה מאוד חומרים לרשת, שהיו מבחינתם חומר גלם שמיש ונגיש; חוש ההומור הקצת מוזר שלי; המראה השונה שלי, עם הצלקות וחצי הזקן; ועבודתי עם ממשלות וגורמים ציבוריים בכל רחבי העולם על פרויקטים רבים. וישנו גם גורם של פשוט מזל רע: מישהו התחיל להסתכל עליי מנקודת מבט שלילית, יצר כמה סרטונים, ונוצרה מפולת של מידע מטעה ושנאה שקיבלה חיים משלה. זו לא תשובה מספקת במיוחד, אבל היא הטובה ביותר שמצאתי.
עכשיו אנחנו יכולים לעבור לשאלות גדולות יותר. אבל קודם, הסבר קצר לאלה שסקרנים לשמוע למה יש לי חצי זקן.
מה העניין עם חצי הזקן שלי?
הסיבה הבסיסית לסגנון שיער הפנים יוצא הדופן שלי היא צלקות הכוויות שלי. בגללן אין לי שיער על הצד הימני של הפנים. כמובן שהייתי יכול לבחור לגלח את הצד השמאלי ולהיראות פחות א־סימטרי, וכך עשיתי במשך שנים רבות. הסיפור הקצת יותר מורכב שעומד מאחורי חצי הזקן מתחיל בטיול רגלי שנמשך חודש, שאליו יצאתי כשחגגתי יום הולדת חמישים, ושבמהלכו לא התגלחתי ובקושי יצא לי לראות את בבואתי. כשהטיול הסתיים, לא אהבתי את המראה של שיער הפנים החצוי שלי, ולא תכננתי להישאר איתו. אבל הוא הזכיר לי את הטיול, ולכן החלטתי לדחות את הגילוח בכמה שבועות נוספים.
ואז קרה משהו לא צפוי: התחלתי לקבל מיילים והודעות ברשתות החברתיות מאנשים שהודו לי על חצי הזקן. הם סיפרו לי שגם להם היו פציעות, ושהפתיחוּת שלי, ולכאורה חוסר האכפתיות שלי, לגבי הצלקות שעל פניי, נתנו להם אומץ להסתיר פחות את הצלקות שלהם. ההודעות האלה הזכירו לי את התקופה שבה יצאתי לעולם עם צלקות בולטות מאוד. אנשים נהגו להצביע עליי ולפעמים לצחוק. הורים אמרו לילדיהם, ‘זה מה שקורה אם אתה משחק באש’. זה היה די נורא.
אז החלטתי להישאר עם חצי הזקן. הוא באמת גרם לאנשים רבים יותר להסתכל עליי במבטים מוזרים ולילדים רבים יותר לצחוק, אבל הרגשתי שלחזור להתגלח משמעו להסתיר את הפציעות שלי במקום להיות גלוי ופתוח לגביהן.
במהלך החודשים הבאים, התרחש משהו אפילו יותר בלתי צפוי: המוזרוּת של חצי הזקן עזרה לי להרגיש קבלה עצמית גדולה יותר. ולא רק ביחס לצלקות שעל פניי: יש בגופי אזורים רבים נוספים שאינם סימטריים בגלל הכוויות שלי, ובאופן כלשהו חצי הזקן עזר לי להרגיש אחרת לגביהם, עד כדי כך שעכשיו אני פשוט חושב עליהם כעל חלק ממי שאני. הם פשוט מתעדים פרק בסיפור חיי.
הקבלה העצמית החדשה הזו גרמה לי להבין משהו על פעולת הגילוח היומית מול המראה שביצעתי במשך שנים רבות כל כך. במקרה שלי, זה לא היה רק גילוח; זה היה גם תהליך שהיה אמור להתאים אותי לעולם: להיראות פחות א־סימטרי ולהסוות קצת את הפציעה שלי. מה היתה ההשפעה של ההסתרה־העצמית היומית הזו על האופן שבו חשבתי על עצמי ועל הצלקות שלי? במבט לאחור, הבנתי שהגילוח/הסתרה מנע ממני לקבל את העצמי הפצוע שלי, כלומר את עצמי. עכשיו, כשהפסקתי, אני מרגיש יותר נוח בעור המצולק שלי. אני מקבל את עצמי כמו שאני, עוד הרבה יותר טוב מאשר קודם.
כחוקר מדעי החברה, שאמור להבין בטבע האדם, אני קצת נבוך להודות שהיתרונות של חצי הזקן שלי הפתיעו אותי. לא היתה לי שום אינטואיציה לגבי האפשרות שההחלטה לא להתגלח תחולל שינוי חיובי בנקודת המבט שלי. (גם לא היתה לי שום יכולת לשער שאהיה מוכּר בפינות האפלות של האינטרנט בכינוי ההארי־פוטרי ‘הפרופסור בעל חצי הזקן’.) ייתכן שזו תזכורת נוספת לכך שהאינטואיציות שלנו מוגבלות מטבען, ושעלינו להיות מוכנים יותר להתנסות בכל מיני שינויים, גם אם אנחנו מניחים בתחילה שהם לא יביאו לנו כל תועלת.
מה אני אמור לעשות?
נחזור לסתיו 2020. כשביליתי שעה אחר שעה בקריאת פוסטים ובצפייה בסרטונים על דן האלטרנטיבי, המרושע, הרגשתי כאילו אני יוצא מדעתי. ואני לא מתכוון לזה רק מטפורית: הרגשתי כאילו חלק מהמוח שלי כל הזמן עסוק בַּשנאה כלפיי, ומשום כך נשארו לי פחות אנרגיה ומחשבה להשקיע בעבודתי. דמיינו מחשב שמבזבז יותר מדי כוח מעבד על פעולות ברקע. ככה אני הרגשתי. אבל להבדיל ממחשב, אני הייתי מודע לחלוטין לכך שאני איטי מהרגיל. ושיערתי שיידרש יותר מאתחול כדי להחזיר אותי למצב תקין. לקח לי יותר זמן לקבל החלטות בעבודה, בבית ובחיים בכלל, והייתי פחות בטוח שאני מקבל החלטות טובות. האם האיי־קיו שלי נשחק בגלל העיסוק שלי בשנאה כלפיי? למה לא הצלחתי להחזיר לעצמי את השליטה על מוחי? למה עסקתי בשקרים שלהם בכזו אובססיביות וניהלתי איתם ויכוחים אינסופיים במחשבותיי?
ההשפעה הקשה של השנאה הזאת עליי, ואיטיות המחשבה שלי שנבעה ממנה, הטילו אור חדש על נושא מחקר שעניין אותי מאוד כבר קודם, אבל לפני כן לא עמדתי לחלוטין על חשיבותו ועוצמתו: Scarcity Mindset, תודעת מחסור. המחקר בנושא הראה שמשתתפים קיבלו ציונים יותר נמוכים במבחני איי־קיו בתקופות שבהן היו עניים יחסית (חקלאים לפני עונת הקציר, לדוגמה), בהשוואה לתקופות שבהן היה להם יותר כסף (חקלאים שבדיוק קצרו ומכרו את התוצרת שלהם). כשאותם אנשים היו לחוצים מבחינה כלכלית, ההבדלים ביכולות השכליות שלהם היו משמעותיים. המשבר שלי אמנם לא היה כלכלי, אבל ההשפעות של המחשבה הבלתי־פוסקת על הדאגות שלי — היו דומות. עיינתי בעוד ועוד מחקרים על תודעת מחסור — הרעיון שעוני פוגם ביכולת הקוגניטיבית משום שהוא תופס חלק מ’רוחב הפס’ המוגבל של המוח — והתחלתי להבין את ההשלכות הללו באופן עמוק יותר ולהרגיש אמפתיה גדולה יותר כלפי האנשים שתוארו באותם מחקרים. להיות רדוף דאגות יום ולילה — זהו עול כבד מנשוא. מידה מסוימת של דאגה יכולה להיות דבר שימושי, משום שהיא יכולה לגרום לנו לשים לב למכשולים אפשריים ולקבל החלטות טובות יותר. אבל דאגה בלתי־פוסקת, דאגה שדורשת מאיתנו כל כך הרבה תשומת לב ומחשבה, לעולם לא תוכל להועיל.
ההכרה ברוחב הפס המוגבל שלי־עצמי ובדמיון שלו לתודעת מחסור היתה רק תובנה קטנה, אבל עצם החיבור בין האני למדע חולל שינוי במצבי הנפשי. תחושת חוסר האונים הקודרת שלי פחתה מעט. במקומה, כמו קרן אור, הופיעה חברה ותיקה: הסקרנות. ככלות הכול, אני חוקר מדעֵי החברה. הקדשתי את חיי לחקר ההתנהגות האנושית, על כל חוסר הרציונליות שלה, ופעמים רבות נקודת הזינוק של הרפתקאותיי האינטלקטואליות היתה החוויה הפרטית שלי. אולי אני לא יכול לשכנע אפילו קצת את הקבוצה שמסיתה נגדי, שלא לדבר על להשתיק אותם, אבל אני כן יכול להבין אותם ואת המניעים לסיפורים שהם המציאו עליי. ואז אולי גם אהפוך לחוקר טוב יותר, והתהליך יאפשר לי להשיב לעצמי שליטה מסוימת על הנרטיב של חיי. החלטתי לראות לאן המחקר הזה ייקח אותי.
כשאמא שלי שמעה על כוונותיי, היא דאגה עוד יותר לשלומי. היא ביקשה שלפני שאני יוצא לדרך, אתייעץ עם כמה מומחים במדיה החברתית וביחסי ציבור. וכך עשיתי. שלא במפתיע, לכולם היתה אותה עצה: אל תעשה שום דבר. זו העצה המקובלת בעידן זה של מיס־אינפורמציה, מידע מטעה, קיטוב הולך ומתעצם, זעם מתפרץ, ומדיה פתוחה לכול: תתעלם. אל תאכיל את הטרולים! (זו עצה טובה, דרך אגב, ואם היה לי מבנה פסיכולוגי שונה, אולי הייתי מסוגל להקשיב.) מומחית אחת אפילו אמרה לי שייתכן שהעובדה שנכללתי בקבוצה אחת ביחד עם ביל גייטס והאילומינטי דווקא תקדם את המוניטין שלי בקרב שאר האוכלוסייה.
זה לא שלא ניסיתי להפסיק לעסוק באנשים שהשמיצו אותי. במהלך היום הייתי עסוק מאוד במחקר ובתוכניות שונות להתמודדות עם ההשלכות החברתיות של המגפה, כך שהיה לי קל יותר להימנע מהרשתות החברתיות ולהתרכז בעבודה. אבל בלילה, זה היה סיפור אחר. הסיוטים לא הפסיקו, חלומות מבעיתים שבהם נרדפתי ונרדפתי. היה לי גם חלום חוזר שבו נסעתי בעולם, עובר מעיר לעיר בחיפוש אחר מקום עם פחות שנאה וכעס שאוכל לקרוא לו בית.
אחרי כמה שבועות כאלה, הבנתי שאני לא יכול להמשיך ככה. בתוך כל הכאב והבלבול, הסקרנות שלי גדלה. מנגנון ההתמודדות המועדף עליי היה לנסות להבין את התופעה ולהשתמש בכל מה שידעתי ממדעי החברה כדי למצוא היגיון במה שאני חווה. מעולם לא תיארתי לעצמי שאהפוך לנָבָל בעיני עשרות אלפי אנשים, אבל כשזה קרה, הרגשתי כאילו השפיות שלי תלויה בהבנה למה זה קרה — ואיך. לשם כך נועד הספר הזה.
איך ניגשתי לספר הזה
המסע של הספר הזה נפתח בחוויה הפרטית שלי, אבל עד מהרה התרחב לעיסוק בתופעה שמשפיעה על כולנו. הוא הוביל אותי להיכנס לתחומי מחקר חדשים מבחינתי, כגון פסיכולוגיה של האישיות, פסיכולוגיה קלינית ואנתרופולוגיה. התפשטותן של תיאוריות קונספירציה, תיאוריות שווא, ובעיית המידע המטעה מציבה אתגרים שחורגים מתחומי עולם מדעי החברה ומתחום המומחיות שלי, וגם ממה שספר אחד יכול להכיל. טכנולוגיה, פוליטיקה, כלכלה וגם תחומים אחרים — כולם ממלאים תפקיד בהנעה ובתדלוק של הבעיות הללו. עם הופעתם של כלי בינה מלאכותית מתקדמים כגון OpenAI ודומיו, והקיטוב המתמשך בכל מקום, קשה לראות מנקודת מבט חברתית ומבנית איך לפתור את הבעיות הללו בזמן הקרוב. מה שמרתק אותי — ומה שנראה לי כמו מנוף ליצירת שינוי חיובי — הוא הניסיון להבין לָמה בעצם אנשים כל כך ניתנים להשפעה? למה אנחנו לא רק מאמינים למידע מוטעה, אלא גם מחפשים ומפיצים אותו באופן פעיל? מהו התהליך שבאמצעותו אדם רציונלי לכאורה מתחיל להשתעשע באמונות לא רציונליות, מאמץ אותן, ואז גם מגן עליהן? ההתמודדות עם השאלות האלה באמצעות מחקר שמנסה להבין לעומק את המחזיקים באמונות הללו, ואפילו אמפתיה מסוימת כלפיהם, במקום שיפוט או לעג, יכולה להיות גם מאירת עיניים וגם מטרידה.
בספר הזה אשתמש במונח אמונת שָווא כדי לתאר את התופעה שאנחנו חוקרים. אמונת שווא היא עדשה מעַוותת, פילטר, שדרכה אנשים צופים על העולם, מתמודדים איתו, ואז מתווכים אותו הלאה, לאחרים. אמונת שווא היא גם תהליך — מעין משפך מחשבתי ורגשי, שמושך אנשים עמוק יותר ויותר לתוכו. קל יותר, כמובן, לחשוב על הספר הזה ככזה שעוסק באנשים אחרים, לא בנו. אבל כל אחד, בתנאים מסוימים, יכול למצוא את עצמו נשאב במורד המשפך של אמונות השווא. במקום פשוט להסתכל מסביב ולומר לעצמנו ‘האנשים האלה כל כך משוגעים’, אנחנו צריכים להתחיל להבין את — ואפילו להיות אמפתיים כלפי — הצרכים הרגשיים והכוחות הפסיכולוגיים והחברתיים שמובילים את כולנו.
מדעי החברה מספקים לנו ארגז כלים שימושי כדי להבין את הגורמים השונים בתהליך הזה, וגם כדי לקטוע או למתן אותם. חלק ניכר מהמחקר שאציג כאן אינו חדש. מצאתי את עצמי חוזר לכמה מאבני היסוד של התחום במסע שלי לחשיפת הגורמים הרגשיים, הקוגניטיביים, האישיותיים והחברתיים שמובילים אנשים לאמונות שווא. זה לא מפתיע. אחרי הכול, נטייה לאמונות שווא היא חלק מהטבע האנושי.
במובנים רבים, הספר הזה ממשיך את עבודתי הקודמת, ובמיוחד את המחקר שלי על אי־רציונליות אנושית. ככלות הכול, מה יכול להיות יותר לא רציונלי ואנושי מאימוץ של מערכת אמונות שמבוססת על מעט ראיות, אם בכלל? ומההתעקשות על תוקפן של אותן אמונות גם כשהן מרחיקות אותנו מהמשפחה ומהחברים שלנו וגורמות לנו לחיות במצב מכאיב של חשדנות ואי־אמון?
עם זאת, במובנים רבים, זהו ספר שונה מאוד מכל הספרים שכתבתי קודם. הוא יותר אישי. החוויות שהובילו אליו היו מאתגרות וקשות מבחינה נפשית, וביצוע המחקר הזה חִייב אותי להתעכב על החוויות הללו לפרק זמן ממושך, וכך להעצים עוד יותר את הכאב ואת חוסר הנוחות שחשתי. שנית, הספר הזה בוחן תופעה מורכבת יותר ורבגונית יותר מכל מה שחקרתי קודם לכן. בעבר, המחקר שערכתי עסק בנושאים ממוקדים יחסית וספציפיים, כמו דחיינות, מוטיבציה במקום העבודה, היכרויות ברשת או האופנים המוטעים שבהם אנחנו חושבים על כסף. השערות המחקר שלי היו מדויקות (או לפחות כך הייתי רוצה להאמין), והמחקר ענה על שאלות שהיו, אני מקווה, גם מעשיות וגם מעניינות מבחינה תיאורטית. בספר הזה, אני מבקש להבין בעיה ששואבת את כוחה ממגוון מקורות, וכוללת גורמים מצטלבים רבים. מלכתחילה ידעתי שאני לא אגיע לתשובות פשוטות. אני מקווה שאף על פי כן אצליח להציע מסגרת מחשבה מועילה, שבאמצעותה אפשר יהיה להבין את התהליך הכללי שמתרחש כשאנשים הופכים ממאמינים — למאמיני שווא, שאותם אכנה גם שָׁוַואִים.
מכורח המציאות, גישתי פה היא שילוב של התבוננות עצמית, שיחה, מחקר אנתרופולוגי, וסקירה רחבה של חקר מדעי החברה, שיכולים לשפוך אור על היבטים שונים של הסוגיה הזו. בכתיבת החלקים העלילתיים של הספר הסתמכתי על האופן שבו זכרתי את האירועים המתוארים, בתוספת מחקר ותימוכין מאחרים כשהדבר התאפשר. החוויה שלי דרבנה אותי לבלות אלפי שעות בבחינת מקורות שונים של מידע ומידע מטעה; בהאזנה לדיונים ברשת ולפעמים גם בהשתתפות בהם; בקריאת ספרות אקדמית; ובעריכת מחקר משלי (וב’מחקר’ אני לא מתכוון לצפייה בסרטונים מיוטיוב).
בשונה מגישתי עד לאותה נקודה, לקחתי חלק גם בשיחות ממושכות, ואפילו במערכות יחסים, עם שָׁוַואִים — אותם האנשים שהפיצו את השנאה כלפיי ברשת. הם התחילו כיריבים אישיים, אבל הפכו לעוזריי במחקר האנתרופולוגי שלי. ניסיתי להתוודע אליהם, להיות אמפתי כלפיהם, להבין מה הוביל אותם במורד משפך אמונות השווא, ואז להשתמש בעדשה של מדעי החברה כדי ליצור הבנה רחבה ממה שלמדתי. שיניתי את שמותיהם ופרטיהם של כמה מהאנשים הללו, מתוך כבוד לפרטיות שלהם ומבלי לפגוע בשלמות הסיפור. שחזרתי שיחות כמיטב יכולתי והתבססתי על הודעות טקסט, מיילים ופוסטים ברשתות החברתיות (לפעמים מקוצרים ולפעמים מתורגמים). השיחות הללו לא נכתבו בניסיון לתעד מילה במילה; שחזרתי אותן בצורה שמשקפת את התחושה והמשמעות של הנאמר, תוך שמירה על המהות ועל רוח הדברים.
תקוותי היא שבאמצעות הסיפורים והמחשבות הללו נצליח להבין קצת יותר את מה שמתרחש בישראל ובעולם שכולנו חולקים, ולדון באופנים שבהם אנחנו — כפרטים, במשפחות שלנו ובחברה — יכולים להתמודד איתו. בשעה שנדמה שקנה המידה של הבעיה רק הולך וגדל, ההתמקדות בגורם האנושי — בהבנה ובמאבק כנגד אמונות השווא של עצמנו ושל אחרים — היא אולי התקווה המיידית ביותר לשינוי.
זה לא אומר ששינוי הוא פשוט. אבל ישנן הרבה פעולות קטנות שאפשר לעשות כדי לשמור על עצמנו מפני המלכודות של אמונות שווא, כדי להניא אנשים סביבנו מלאמץ נרטיבים כוזבים, וכדי להאט או להפוך את התהליך שבאמצעותו מישהו שאנחנו מכירים ואוהבים נכנע לאמונות שווא. לאורך הספר הדגשתי את ההצעות שלי כיצד לעשות זאת תחת הכותרת ‘נסו את זה בבית’. אלה כוללות תובנות וכלים רבים שיכולים לסייע בידינו לנווט במים הסוערים הללו. אני מקווה בכל לבי שההצעות הללו יעזרו, ובה־בעת אני מודע לכך שיש לנו עוד הרבה ללמוד על איך להתיר את סבך הקוּרים של אמונות השווא ושל המידע המטעה שלוכד את השיח הציבורי והפרטי שלנו.
אולי המקום הטוב ביותר — ומלא התקווה ביותר — שנוכל להתחיל ממנו הוא הבנה ואמפתיה. נכון, התוכן של המידע המטעה שבו אנחנו נתקלים יכול לנוע בטווח שבין מצחיק, מוזר ומגוחך דרך פוגעני — ועד למסוכן ממש. חלק ממנו ראוי לכינוי הגנאי ‘תיאוריות קונספירציה’, או ‘תיאוריות שווא’ (עוד נגיע לזה בהמשך). אבל התכנים האלה הם בעלי עוצמה הרבה יותר גדולה ממה שאנחנו מוכנים להודות ולהכיר.
השתדלתי להתייחס אל השָׁוואִים שפגשתי מתוך סקרנות כנה, בידיעה שלא אצליח להשיג דבר אם אביע זלזול, לעג או ביטול כלפיהם, רק משום שאמונותיהם לא עומדות בקנה אחד עם המציאות שלי. זו אחת הסיבות לכך שבחרתי במונח ‘מאמיני שווא’ או ‘שוואים’ במקום ב’תומכי קונספירציות’, שהוא מונח שיפוטי. אני מקווה שהגישה הזו תסייע לכולנו להבין טוב יותר את האנשים שרואים את העולם באופנים שבעינינו הם אולי בלתי נתפסים. וייתכן שבתהליך הזה נצליח גם לפקפק בכמה מהאמונות שלנו־עצמנו, ובדרכים שבהן הגענו לאמונות הללו. אחרי הכול, אנחנו כולנו, בדרכנו הייחודית, שָׁוואִים.
אין עדיין תגובות