לחיות בלי אמא

פרק 1: איפה אמא?

אמא, אמא איפה את? למה את לא באה לאסוף אותי?

השעה הייתה כבר 16:00, ואני המתנתי במעון כמו בכל יום. אבל איפה אמא? אני מפחדת כאן, המקום מתרוקן, ואת כל התינוקות כבר אספו. אני רוצה את אמא. ואז שוב ארגיש את החיבוק הגדול שתחבקי אותי, ואהיה הכי בטוחה בעולם.

חיכיתי לה אז, כפי שאני מחכה לה גם כיום, בליבי. תמיד היא הגיעה לאסוף אותי, בכל יום במשך שמונה חודשים וחצי. גם כשהייתה בבית חולים, גם כשנעלמה, גם כשכעסה. היא תמיד חזרה, כי אמא אוהבת את התינוקת שלה.

את כבר לא אוהבת אותי, אמא? התנהגתי יפה היום במעון, ואני אמשיך להיות ילדה טובה, ואפילו אזרוק את המוצץ! אולי את לא מגיעה כי את כועסת עליי?

היה זה ה־23 במאי 1990. בבוקרו של אותו יום הביאה אותי אמא למעון ומאז לא ראיתי אותה יותר.

*

באותו הזמן אמא כבר השתקמה לאחר דיכאון הלידה שחוותה, והתחילה בחיים חדשים. היא אהבה אותי, אני יודעת. היא לא רצתה למות, לפחות לא באותה נקודת זמן. ייתכן שבעבר היא כן חשבה על המוות, אבל באותו הזמן הכול כבר הסתדר.

אהבתי את אמא שלי מאוד, גם אם זה יישמע מוזר, הרי הייתי תינוקת כשהיא נפרדה מן העולם. אך קשר הדם בינינו, שהחל עוד כשנשאה אותי ברחמה, הוא הקשר החזק והעמוק ביותר שלי.

אהבתי אותה בכל צבעיה. גם באהבה, בשמחה, בַּצחוק ובטוּב הלב שלה; וגם בכעס שלה, בכאב וברגשי האובדנות.

אבל היא נעלמה מן העולם ברגע אחד, ואני, תינוקת קטנה, המשכתי לצַפות לה.

*

הגעתי לעולם בערב תשעה באב תשמ״ט 1989. זהו היום שבו מציינים בצום את חורבן בית המקדש. בדיוק ביום זה הבאתי אור ושמחה לאמא שלי, בצל כל מה שחוותה בחייה.

אמא הייתה הבת הבכורה במשפחתה. היא נולדה ב־1963 לאימה, עליזה אלון ז״ל, רק חודשים ספורים אחרי יום הולדתה ה-16, ולאביה, פנחס אלון ז״ל. את סיפורה תוכלו לקרוא בפרק ׳קולה של אמא׳, אבל אקדים ואספר שנקודת הפתיחה של חייה לא הייתה טובה, בלשון המעטה.

היום שנולדתי בו, כך אני חושבת, היה המאושר בחייה. סוף סוף משהו טוב. גילה, אמא שלי, קיבלה לעולמה תינוקת קטנה שמחייכת אליה וזקוקה לה. לאמא הייתה הזדמנות להתחבר למשמעות אמיתית בחיים. אך רצה הגורל ואמא חוותה זאת אחרת. באותם ימים לא הייתה מודעוּת לשינויים הרגשיים שעוברת האישה במהלך ההיריון ובשבועות הסמוכים ללידה, ואמא התמודדה עם דיכאון לאחר לידה בלי מודעות למחלה ובלי תמיכה.

*

כאשר פתאום אין אמא, נותרים רק הזיכרונות. בטיפולי תת מודע עם קרן מזור, המנטורית שלי, חוויתי חלק מזיכרונות אלו. זו הייתה דרכי להשלים את החוסרים ולחבק את מציאות חיי.

באחד הטיפולים ראיתי את אמא שלי מחזיקה אותי על הידיים, היינו בדשא ואני הייתי עטופה בזרועותיה, ואז הפילה אותי מידיה. בטיפול שעברתי הצלחתי לחזור לאחור ולהנכיח שם את אבא שלי לצידנו, ואבא שלי לא אפשר לי ליפול. הוא החזיק אותי ואמר, ״הכול בסדר. אמא קצת לא מרגישה טוב, זה הכול.״ ופתאום התמלאתי שוב באהבה ובחמלה.

אני לא יודעת אם המקרה הזה התרחש במציאות או שהוא פרי דמיוני, אבל הסצנה הבאה שהתרחשה באחת השבתות במהלך השנה הראשונה לחיי, התרחשה בוודאות:

אמא חטפה התקף זעם. היא לקחה את הידיים שלי והניחה אותן על פלטת האוכל החמה. אינני זוכרת את הכאב, אבל בעיני רוחי אני רואה דמעות של שיברון לב. אמא הרימה סכין ואיימה על אבא, והוא נאלץ להזמין משטרה. רק אז אמא נרגעה. אבא בחר שלא להגיש תלונה והתנה זאת בכך שאמא תלך לטיפול.

כיוון שהייתה אז אֵם לתינוקת בשנה הראשונה לחייה, היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי באשפוז יום, ולא באשפוז מלא. אבא ידע שאמא אינה מסוכנת עבורי ושאני זקוקה לה. הוא גם ידע שהיא רק צריכה שיעזרו לה. וכך, בסיום כל יום הייתה אמא מגיעה לאסוף אותי מהמעון ולהמשיך לטפל בי.

*

גם כיום, כשאני עוצמת את העיניים, אני מסוגלת לחוש במגע שלה.

היא טיפלה בי כל הזמן. היה לה חשוב שאהיה נקייה ומסודרת. היא רחצה אותי, נישקה ואהבה. הייתה מניקה אותי, שד לפה, גוף לגוף. ואני הרגשתי מוגנת, בדיוק כפי שהייתי בתוך רחמהּ.

הייתי תינוקת שקטה. חיקיתי אותה ואת השקט שלה. חייכתי, גם כשהיא לא, והייתי תמימה. בדיוק כמוה. אהבתי את אמא גילה. הייתי מחוברת אליה והרגשתי שאני במקום שלי, המדויק – בת מזל שיש לי אמא, בדיוק כפי שאמור להיות, בטבעם של הדברים.

אך מאז שהיא הלכה, דבר לא חזר לקדמותו – לא הביטחון שלי, לא הערך העצמי שלי, לא האהבה שלי, ולא האמונה שלי. ומשום כך, כיום – אם מישהו שופט אותי או מנסה לשנות אותי, אני נפגעת. זה לא מקדם אותי אם הולכים איתי ״ראש בראש״ או מנסים לחנך אותי כשאני ברגע של קושי. אני רק צריכה שיהיו איתי באותו הרגע, זה הכול, כמו שאני הייתי בשביל אמא. ואני יודעת שהרגע הכואב יעבור, כמו כל רגע של כעס או כאב שעבר לה. הרי גם בעבור זה באתי לעולם: כדי להמתיק את גלגל הסבל המשפחתי שלנו ולעצור אותו. מימי ילדותי נותרה רק התמימות. תמימות של התינוקת שחיכתה לאמא, חיכתה וחיכתה, ואמא לא חזרה.

החיים בלי אמא מתחילים אצלי מהחיים איתה. גם אם לזמן קצר ביותר – הייתה לי אמא, ממש כאן, איתי. לפעמים אני מרגישה שזה חלום, לפעמים זה נראה כמו גלגול קודם. אבל באמת היא הייתה פה: אבא מכיר אותה, המשפחה שלי מכירה אותה, ורק אני לא מכירה. אולי רק את נשמתה, רק את האהבה.