האנתרופוקן שלי

עכשיו מאי 2020, והמוח שלי לא מותאם לזה.

אני שם לב שאני קורא לזה יותר ויותר “זה” בלי להזדקק לשם, כי אנחנו חולקים חוויה אנושית נדירה כל כך בהיקפה, שאין שום צורך בשם עצם. האימה והסבל שוכנים מכל עבר, ואני רוצה שהכתיבה תשמש לי הפוגה מהם. ובכל זאת, זה מחלחל פנימה – כמו אור מבעד לתריסים, כמו שיטפון דרך דלתות סגורות.

אני מתאר לעצמי שאתם קוראים את זה בעתיד שלי. אולי אתם קוראים את זה בעתיד רחוק כל כך, ש”זה” כבר נגמר. אני יודע שזה אף פעם לא ייגמר לחלוטין – הנורמלי הבא יהיה שונה מהנורמלי הקודם. אבל יהיה עוד נורמלי, ואני מקווה שאתם חיים בו, ואני מקווה שאני חי בו איתכם.

בינתיים אני חייב לחיות את זה ולמצוא נחמה היכן שרק אפשר. בשבילי, לאחרונה, הנחמה נמצאת בשיר ממחזמר.

ב־1909 עלה על הבמה בבודפשט המחזה “ליליוֹם” מאת המחזאי ההונגרי פֵרֶנץ מוֹלנַר. במחזה, כרוז קרוסלה בשם ליליום, בחור צעיר, בעייתי ואלים לעתים, מתאהב באישה בשם ג’ולי. כשג’ולי נכנסת להיריון, ליליום מנסה לבצע שוד כדי לפרנס את משפחתו החדשה, אבל השוד משתבש והוא מת. הוא נשאר בכור המצרף 16 שנה, ואחר כך מאשרים לו יום בודד לבקר את בתו המתבגרת לואיז.

“ליליום” נחל כישלון בבודפשט, אבל המחזאי מולנר לא איבד את האמונה בעצמו. הוא המשיך להעלות הפקות ברחבי אירופה ולבסוף בארצות הברית, שם תרגומו לאנגלית זכה לביקורות טובות ולהצלחה קופתית מתונה ב־1921.

המלחין ג’אקומו פוצ’יני ניסה לעבד את “ליליום” לאופרה, אבל מולנר סירב למכור לו את הזכויות כי רצה ש”יזכרו את ‘ליליום’ כמחזה מאת מולנר ולא כאופרה מאת פוצ’יני”. במקום זאת, מולנר מכר את הזכויות לריצ’רד רוג’רס ואוסקר המרשטיין, צמד יוצרי התיאטרון שבדיוק זכו להצלחה עם “אוקלהומה!” אלא שבכך הבטיח ש”ליליום” ייזכר בבלעדיות כמעט מוחלטת כמחזמר מאת רוג’רס והמרשטיין, שעלה על הבמות ב־1945 תחת השם “קרוסל”.

במחזמר שרים פעמיים את שירם של רוג’רס והמרשטיין “לעולם לא תצעדי לבד” – בפעם הראשונה כדי לעודד את האלמנה הטרייה ג’ולי אחרי מות בעלה, ואז, שנים אחר כך, שרים אותו חבריה לכיתה של לואיז בטקס סיום הלימודים. לואיז לא רוצה להצטרף לשירה – היא נסערת מדי – אך אף על פי שאינה מסוגלת לראות כעת את אביה, היא חשה בנוכחותו ושואבת ממנה עידוד ולכן בסופו של דבר מתחילה לשיר.

עולם הדימויים של “לעולם לא תצעדי לבד” הוא השקוף ביותר שאפשר להעלות על הדעת: השיר אומר לנו “לצעוד ברוח ובגשם”, לא התיאור המתוחכם ביותר של סערה. נאמר לנו גם “לצעוד עם תקווה בלב”, קלישאה בוטה ממש. והוא מבטיח כי “בסוף הסערה ישנם שמים זהובים ושירו הכסוף המתוק של העפרוני”. אבל במציאות, בסוף הסערה יש ענפים מוטלים בכל מקום וחוטי חשמל קרועים ונהרות שעלו על גדותיהם.

ואף על פי כן, השיר עושה את העבודה בעיני. אולי זאת החזרה על “תמשיכי הלאה” (walk on). נדמה לי ששתיים מהעובדות היסודיות בנוגע לבני האדם הן: 1. אנחנו חייבים המשיך הלאה. 2. אף אחד לעולם אינו צועד לבד. אולי אנחנו מרגישים לבד (ויש לומר, כולנו אכן נרגיש לבד), אבל אפילו בעיצומה של הבדידות השוחקת אנחנו לא לבד. כמו לואיז בטקס הסיום שלה, גם אנשים שנמצאים הרחק מאיתנו, ואפילו אלה שחלפו מן העולם, הם עדיין איתנו, עדיין מעודדים אותנו להמשיך הלאה.

כל העולם ביצע גרסה משלו לשיר הזה, מפרנק סינטרה ועד ג’וני קאש ואריתה פרנקלין. אבל הגרסה המפורסמת ביותר היא זו שהוציאה ב־1963 להקת ג’רי והפייסמייקרס, שממש כמו הביטלס הוקמה בליברפול, נוהלה על ידי בריאן אפשטיין והוקלטה על ידי ג’ורג’ מרטין. ברוח שמה של הלהקה, הפייסמייקרס (נותני הקצב), היא שינתה את המשקל של השיר, האיצה את הטמפו, הזריקה מעט שמחה לקינה, והגרסה שלה זינקה למקום הראשון במצעדים בבריטניה.

אוהדי קבוצת הכדורגל של ליברפול התחילו כמעט מיד לשיר את השיר במשחקים. באותו קיץ אמר ביל שנקלי, המנג’ר האגדי של ליברפול, לג’רי מרסדן, הסולן של הפייסמייקרס, “ג’רי, חביבי, נתתי לכם קבוצת כדורגל ואתם נתתם לנו שיר”.

כיום, כתובת הברזל “לעולם לא תצעדי לבד” (You’ll Never Walk Alone) מתנוססת בכניסה לאנפילד, האצטדיון של ליברפול. דניאל אגר, המגן הדני המפורסם של ליברפול, קעקע את האותיות YNWA, ראשי התיבות של המשפט, על מפרקי האצבעות של יד ימין. אני אוהד של ליברפול כבר עשרות שנים,[1] ובשבילי השיר הזה מקושר כל כך למועדון שכשאני שומע את הצלילים הפותחים, אני חושב על כל הפעמים ששרתי אותו יחד עם אוהדים אחרים – לעתים בהתרוממות רוח, לעתים ביגון.

כשביל שנקלי מת ב־1981, ג’רי מרסדן שר את “לעולם לא תצעדי לבד” בטקס לזכרו – זה שיר ששרו בלוויות של אוהדי ליברפול רבים. מבחינתי, הנס המגולם בשיר הזה הוא שמדובר בשיר מושלם ללוויות וגם לטקסי סיום, ואפילו בשיר “ניצחנו את ברצלונה בליגת האלופות” מושלם. קני דלגליש, לשעבר שחקן ליברפול ומנג’ר הקבוצה, אמר שהשיר “מכסה גם את הצד של הקושי והעצב וגם את הצד של ההצלחה”. זה שיר על כך שצריך להמשיך לעמוד יחד גם כשהחלומות נגוזים. זה שיר שמדבר גם על הסערה וגם על השמים הזהובים.

במבט ראשון נראה מוזר ששיר הכדורגל הכי פופולרי בעולם מגיע מעולם מחזות הזמר. אבל כדורגל הוא תיאטרון והאוהדים הופכים אותו למחזמר. ההמנון של ווסטהאם יונייטד נקרא “לנצח אפריח בועות”, ובתחילת כל משחק אלפי אנשים בוגרים מפריחים בועות מהיציעים בזמן שהם שרים, “לנצח אפריח בועות, בועות יפות אל האוויר/ הן עפות כל כך גבוה, כמעט עד השמים/ ואז, כמו חלומותי, הן מתנדפות”. אוהדי מנצ’סטר יונייטד לקחו את “המנון הקרב של הרפובליקה” מאת ג’וליה ווֹרד האו, מתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית, ושרים, “גלורי גלורי מאן יונייטד”, על משקל “גלורי גלורי הללויה”. אוהדי מנצ’סטר סיטי שרים את “Blue Moon”, שיר של רוג’רס והארט מ־1934.

כל השירים האלה נהפכים לשירים גדולים הודות לקהילות ששרות אותם. הם הצהרות על אחדות בשעת עצב ועל אחדות בשעת ניצחון: בין שהבועה פורחת ובין שהיא מתפוצצת, אנחנו שרים יחד.

“לעולם לא תצעדי לבד” הוא שיר נדוש, אבל הוא פוגע בול. השיר לא טוען שהעולם הוא מקום צודק או מאושר. הוא פשוט מבקש מאיתנו לצעוד עם תקווה בלב. וכמו לואיז בסוף המחזמר “קרוסל”, גם אם התחלתם לשיר ללא אמונה יתרה בשמים זהובים או בשירו הכסוף המתוק של העפרוני, אתם תאמינו בהם קצת יותר בסוף השיר.

במרס 2020 רץ ברשת סרטון שבו קבוצה של פרמדיקים בריטים שרים “לעולם לא תצעדו לבד” מבעד לקיר זכוכית אל עמיתיהם שמעברו השני, במחלקת הטיפול הנמרץ. הם ניסו לעודד אותם. “לעודד” באנגלית זה en-courage, כלומר “אל אומץ”. איזו מילה. גם כשחלומותינו נגוזים, נמשיך לדחוף את עצמנו וזה את זה אל האומץ, בכוח השירה.

אני נותן ל”לעולם לא תצעדי לבד” ארבעה כוכבים וחצי.

[1] למה? כשהייתי בן 12 שיחקתי בנבחרת הכדורגל של חטיבת הביניים שלי. הייתי גרוע כמובן ועליתי למגרש לעתים רחוקות בלבד. היה לנו שחקן אחד טוב בקבוצה, ג’יימס אחד. ג’יימס היה מאנגליה והוא סיפר לנו שבאנגליה יש קבוצות כדורגל מקצועניות ואלפי אוהדים עומדים יחד, כתף אל כתף, ושרים לאורך כל המשחק. הוא סיפר לנו שהקבוצה הכי טובה באנגליה היא ליברפול. ואני האמנתי לו.