אאוטסיידרית – ניחוחות של תקווה

בתקופה האחרונה אני תוהה אם אני בסדר, נפשית. איך אני שותקת על אלימות שכזו? אני לא מסתפקת רק בשתיקה אלא אפילו מאשימה את עצמי, אני באמת מרגישה שאני זו שאחראית לכל המאורעות האלה. ומה שבאמת מפחיד אותי זה שאני אוהבת את הרגע הזה שבו אנחנו מתפייסים אחרי כל ריב, איך שהוא מחבק אותי חזק ומבקש סליחה.

ומה איתה? היא גדלה בתוכי כל חודש, שומעת ומרגישה את כאבי. שומעת את הצעקות ואת החבטות הפוגעות בגופי, למה לה לבעוט בי כל פעם מחדש אחרי כל צעקה ובכי? מרגיעה אותי הקטנה הזו שהכל יהיה בסדר, אימא אני איתך!

היום אני אומרת סליחה? לסבול בשקט? על מה את מדברת? אני חייבת לסבול, למה אני חייבת לשתוק? אני זו שסובלת ולא הוא. אם אשתוק המצב יישמר ולא ישתנה כי גבר אלים לא משתנה, מניסיון אני אומרת, חוויתי ושמעתי את זה על בשרי. אני רוצה לחיות בכבוד ובשקט נפשי, מגיע לי אחרת, מגיע לי לחיות בכבוד.

בספר זה מוצג סיפור חייה של הסופרת כאאוטסיידרית מבחינה תרבותית ומסורתית, עם אופי ואופק מחשבה שונה משאר בני העדה. היא נולדה למשפחה ערבייה בדואית, אך אינה מרגישה שייכת, תמיד היא מורדת ויוצאת נגד התרבות ולרוב משלמת על כך ביוקר.

אומנם הספר מציג את החוויה האישית של גיבורת הספר, האאוטסיידרית, שנפגעה מאלימות מצד בן הזוג, אך הוא פונה לכל הנשים ללא הבדל דת או גזע. אלימות כלפי נשים היא תופעה אוניברסלית שחוצה מגזרים, עדות ומעמד חברתי. הספר מדבר על הדפוסים החוזרים של מערכת יחסים אלימה ועל התסמינים המקדימים אצל גבר אלים, כיצד גבר אלים חושב ומה הצעד הבא שלו, וכיצד נפגעת אלימות מרגישה ופועלת במערכת יחסים אלימה. הספר מציג את הדרך הטובה והחכמה ביותר לצאת ממעגל האלימות.

אלמה סול היא סופרת צעירה ברוחה ובנפשה, בשנות העשרים לחייה, שמגדלת לבדה את בתה. היא פעילה חברתית בנושא אלימות נגד נשים, עזרה לנפגעות אלימות רבות לצאת ממעגל האלימות. סול מקווה ששני התארים האקדמיים שלה יסייעו לה למצוא מענה הולם למיגור האלימות כלפי נשים, היא נאיבית ושואפת לשלום עולמי. סול נלחמת על זכויותיהן של נשים נפגעות אלימות מתוך אמונה כי אדם שחווה את הכאב על בשרו ידע לתת את המענה הטוב ביותר. סול היא יזמית שמנסה להוציא לפועל את הפטנט שלה להגנה על נשים מפני אלימות. אלמה סול הוא שם עט. עם הזמן, לאחר שהספר יראה אור, ייתכן שתציג את עצמה בשמה האמיתי. אף פעם לא מאוחר מדי לפקוח עיניים ולבחור בחיים. אם הספר יגיע לידיים הנכונות, הוא עשוי להציל חיים.

מקט: 4-1272-2639

ההיכרות

הכול התחיל בקיץ 2015, בת 22 הייתי. אני זוכרת כמה  שמחתי אז שהתקבלתי ללימודי עבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. זה היה קשה, אחרי כמה כישלונות במבחן הפסיכומטרי התפשרתי על מכינה, ובכלל לא רציתי ללמוד עבודה סוציאלית. כי בתכלס לא ידעתי מה זה ומה אני אמורה לעשות עם התואר הזה ולמי זה עוזר בכלל. השמחה נבעה גם מהעובדה שאעשה תואר כלשהו, העיקר שאלמד, כי בחברה שלנו הערבית הבדואית נותנים כבוד לאישה מלומדת. זה שינוי משמעותי, אימא הייתה מספרת לי שבעבר לא היו תומכים כל כך ברעיון שאישה תצא ללמוד או לעבוד. פעם זה היה לא מכובד והיו עושים סנקציות על המשפחה שכן הייתה מאפשרת לבנות שלה ללמוד. אבל זה היה בעבר. בתקופה שלי ההפך הוא הנכון, אישה מלומדת זו אישה מכובדת. זה מצחיק כשחושבים על זה, אבל זה מעלה את הביקוש שלה בקרב גברים בדואים, מגביר את הסיכויים שלה להתחתן. ואין מה לעשות, חתונה בחברה שלנו זה דבר קדוש. נערה שמגיעה לגיל עשרים ושתיים ועדיין לא התארסה מסתכלים עליה "בעין רעה" וטוענים שהיא לא בסדר, מה, למה עד עכשיו לא התחתנה? היא בטוח לא בסדר, בטח יש לה מישהו ובלה בלה בלה.

כך שבמקרה שלי כל העיניים היו עליי. לאחותי הקטנה ממני, בת העשרים, היה סיפור אהבה עם בן דודי, כבר מגיל קטן רצו אחד את השני. היא כן התארסה וקבעו לה תאריך לחתונה. אני לא קינאתי בה. טוב, אולי קצת. גם אני רציתי למצוא את האביר על סוס לבן, האחד שיאהב אותי איך שאני, שיכבד ויפנק אותי. דמיינתי אותו ככה שחום כזה, לא גבוה כל כך, עם שרירים וכריזמטי. גם ככה היה עליי כתם אדום בגלל סיפור אהבה שהיה לי כשהייתי קטנה, אולי חשבתי שזו הייתה אהבה, אבל זה עלה לי ביוקר. כשהסיפור נחשף וכולם ידעו על זה, מה לא אמרו עליי, שאני לא בסדר, שאני זולה ושבחיים לא יסתכל עליי גבר ושלא אתחתן לעולם.

טוב אין מה לעשות, המשכתי הלאה, החיים לא נעצרים פה, טועים, והייתי קטנה והכי חשוב, למדתי מהטעויות. אני שילמתי ביוקר, הייתי הולכת לבית ספר כשכולם מסתכלים עליי ומתלחששים זאת שאהבה את ההוא ועוד. הייתי קטנה ולא ידעתי מה נכון ומה לא, חייתי בעולם דמיוני, מלא פנטזיות ותפיסה לא נכונה על החיים. אמרתי לעצמי שאני רוצה להמשיך הלאה ושאני חזקה מספיק כדי להתמודד מול כולם.

בחרתי ללמוד. ניסיתי לעשות מבחן פסיכומטרי ונכשלתי בו איזה שש פעמים. אני לא מבינה למה בכלל עשו את המבחן הדפוק הזה. הרי בכל תואר יש מבחנים ודרישות שצריך לעבור, אם תשאלו אותי זה מיותר. בקיצור לענייננו, יום אחד אחותי, זו המאורסת, רצתה לקנות דברים לחתונה, אז דודה שלי הציעה לה ללכת לאזור הצפון, שבו המחירים יותר זולים ובתכלס יותר משתלם. זה לא שאבא שלי היה מיליונר או משהו כזה,  הוא היה נהג משאית שהתפרנס בכבוד. לא רציתי ללכת איתם כי בדיוק התחלתי את המכינה והייתי עמוסה מטלות ומבחנים. הן אמרו לי, בואי איתנו, תשני אווירה, תצאי, תראי עולם, אז הלכתי. אחותי קנתה שטיחים, ביגוד ועוד. לקראת החזרה הביתה דודה שלי קיבלה שיחת טלפון מקרובת משפחה של בעלה. אלה קרובים שחיים כבר שנים באזור הצפון למרות שבמקור הם מהדרום ומאותה חמולה גדולה שאליה אני שייכת, לא אותה משפחה אבל אותה חמולה. קרובת המשפחה התעקשה שניפגש. אנחנו היינו עייפות ולא רצינו, אבל הקרובה ראתה הזדמנות למצוא כלה לבנה הבכור. הבן הזה שיגע אותה, הטעם שלו היה בעייתי והוא לא מצא כלה בצפון, היא קיוותה שחתונה תעזור לו להשתנות. הלכנו לשם מחוסר ברירה. הבית שלהם היה בכניסה לכפר קטן, בית גדול, ענק, אחד הבתים היפים שראיתי בחיי. האנשים נראו טובים וממש כיבדו אותנו. אני זוכרת שישבנו בחוץ, לידי ישבה הבת של אותה משפחה, ילדה חמודה וחייכנית. האישה שהזמינה אותנו לא הפסיקה להסתכל עליי, שאלה מלא שאלות, בקיצור הרגשתי כאילו אני באיזושהי חקירה. בת כמה את? את לומדת? את מאורסת? ועוד אינסוף שאלות, עייפתי כל כך מלענות עד שאני לא זוכרת מה עניתי לה, לקראת הסוף כבר הנהנתי בראשי בכל שאלה. פתאום האישה קראה לדודתי להיכנס פנימה והן התלחששו להן, אחרי עשר דקות הגיע בחור במרצדס חדשה, לבוש אלגנטי, שחום עם תספורת של הרווק המבוקש מארצות הברית, פשוט שחקן מהסרטים. ליבי יצא אליו, הוקסמתי מההליכה שלו, מהישיבה שלו ואפילו מצורת הדיבור שלו, בליבי אמרתי, הוא האחד. לא האמנתי שתהיה תקווה. באותה תקופה הגיעה משפחה אחרת מהעיר שלנו לבקש אותי לכלה לבנם, אבל אבא לא הסכים כי הם לא מאותה חמולה. לא ידעתי שדווקא עם הבחור הזה, הבדואי הצפוני, זה כן יתאפשר. קודם כול הם גרים בצפון, וחוץ מזה לא חשבתי שהוא יסתכל עליי, כי היו המון בנות יפות בצפון שחיזרו אחריו. בקיצור באותו ערב הוא לא הוריד ממני את העיניים, מבט בקצה העין ממני, מבט מבלי שאף אחד יראה ממנו. אפשר לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון למרות שלא האמנתי שזה קיים. חזרנו הביתה.

למוחרת דודה שלי התקשרה לספר שהבחור הוקסם ממני ורוצה להתחתן איתי. כשסיפרו לי את זה חששתי, אמרתי מה לי ולאזור הצפון הרחוק, כל מיני מחשבות התרוצצו במוחי, אכן התאהבתי אבל זה היה עניין רגעי. כולם אמרו לי לתת לו הזדמנות כי הוא מאותה חמולה, וחוץ מזה, הם גרים בצפון ואלה החיים שתמיד רציתי, בלי מטפחת ראש, עם רכב משלי, עם עצמאות ועוד. הסכמתי. דיברנו במשך שבוע כמו נערים מאוהבים, צחקוקים ובסוף כל שיחה, רבנו מי ינתק ראשון, אני אומרת לו אתה תנתק והוא אומר לי את תנתקי ובסוף ניתקנו שנינו אחרי שספרנו עד שלוש. שבוע מאוחר יותר, בעשרים ואחד במאי, עשינו טקס אירוסין קטן, קומפקטי ומשפחתי. הוא ענד לי את הטבעת, אי אפשר להגיד שהכול עבר חלק וטוב, היו אנשים שניסו לקלקל. הרבה אנשים אמרו לנו, תיזהרו הם אנשים לא טובים, קמצנים וקשים. ולהם סיפרו שאני בחורה לא טובה ועוד מלא רכילויות. אני חשבתי שהינה אני לומדת עבודה סוציאלית ובמכינה הייתי מבין הסטודנטים המצטיינים, קיבלתי ציונים גבוהים, סגרתי 100 בקורס מזרח תיכון שזה וואו, קורס משעמם! אנחנו לא הקשבנו לריכולים וכך גם הם. סיכמנו שתקופת האירוסין תהיה שנה ושאחרי שאסיים את המכינה נקיים את החתונה. בחמישה עשר ביולי התחתנו. טוב, תקופת האירוסין לא עברה חלק, היה קשה, רבנו הרבה. הוא היה מקלל אותי ואת המשפחה ותמיד דרש ממני להיות מושלמת, דבר שאף פעם לא שאפתי אליו. תמיד האמנתי ששלמות זה רק אלוהים כי אין בן אדם מושלם, אך בשנייה שרצינו להיפרד דיברו איתי הוריי ואמרו לי לתת הזדמנות, וכך עשיתי. משפט ששמעתי הרבה באתה תקופה זה "אחרי החתונה הוא ישתנה".