להרעיב את הזאב שבפנים הוא תוצר של עבודה רבת שנים עם מטופלות/ים ובני המשפחות שהתמודדו עם הפרעות אכילה. כרך זה, […]
הקדמה
הסביבה שבה אנו חיים משתנה בקצב מסחרר, אנשים ובעיקר מתבגרים ומתבגרות חווים הרבה יותר מצוקה בגין חרדות, לחצים, ריחוק חברתי, תסכול, חוסר אונים ומפגש עם אלימות. כשמנגנוני ההתמודדות הביולוגיים והפסיכולוגיים ניצבים בפני דרישות מופרזות עקב העדר חוסן רגשי ודרכי התמודדות מיטיבות או לחלופין טיפול מיטיב, השכיחות של הפרעות האכילה (להלן: ה”א) עולה.
שיפור מערך האבחון והאיתור של בעלי תסמינים הוא אחד הגורמים לעלייה בשיעור ה”א בעידן המודרני, אך יותר מכול גורמות לכך תופעות חברתיות שמתבטאות, בין היתר, בפער גדול בין הבשלות הפיזית לבשלות הרגשית בגיל ההתבגרות, בפער בין תפיסת העצמי הנוכחי לתפיסת העצמי האידיאלי, בפער בין ההורות שהמתבגר היה רוצה לקבל ומרגיש שמגיע לו ובין ההורות שהוא מקבל במציאות ובתופעות שקשורות לתסמיני רגישות יתר, לחוסן מופחת, להתבגרות מאוחרת ולזליגה של שלבי ההתפתחות מוקדמים לשלבים מאוחרים יותר בחיים. בקרב מתבגרים רבים, המצוקה שקשורה לפערים אלו עלולה ליצור תחושה של אובדן שליטה וחוויה של “רעידת אדמה רגשית”, שדוחקת להפעלת מנגנוני הגנה, לעיתים חיוביים ולעיתים מזיקים. מנגנונים מזיקים כגון הדחקה, הכחשה, העלאת גירה, הימנעות וצמצום מרחבים שונים בחיים, פעמים רבות תוארו כחלק מהתשתית הרגשית להתפתחות ה”א.
מרבית ה”א פורצות בגיל ההתבגרות, על רקע השינויים הפיזיים שרבים מהמתבגרים חווים כדרמטיים וכן השינויים הקוגניטיביים, ובעיקר היכולת לחשיבה מופשטת, שמזמנת התפכחות מתפיסות שהיו קיימות עד אז. בנוסף, שינויים חברתיים שקשורים, בין היתר, לתהליך גיבוש העצמי של הפרט ובני חברת השווים לו. שינויים אלו גורמים לבלבול וכעס לצד סקרנות וצורך לבחון את גבולות העצמי בתחומים שונים, וכן לשימוש במנגנוני הגנה, לעיתים מזיקים, כדי לתת מענה לתחושות השליליות שנלוות אליהם (Isaksson et al., 2021).
ה”א הן תסמונות המאופיינות בהתנהגויות המבטאות שליטת יתר (צמצום או הימנעות או התנהגות מפצה) או תת־שליטה על האכילה (זלילה), הגוף והחיים, בתגובה לצורך כפייתי לשדרג את העצמי ו/או את המראה דרך רזון; או להשיג תחושת שליטה בתגובה לתחושת דחיפות רגשית (Distress Intolerance); ו/או קושי להכיל מצוקה או תחושות שליליות כגון: מבוכה, בושה, חריגות וכד’. נערות עם ה”א מדווחות על מגוון מצוקות שקדמו להתפתחות ההפרעה: ביטחון עצמי ירוד, קשיים חברתיים, בדידות, תחושת ניכור בבית הספר או במשפחה, התערערות רגשית, חרדה, העדר תחושת ייחוד או משמעות, כעס או זעם, דיכאון או תחושת ריקנות, תחושה של “אני לא מספיק טובה”, “אני רק בינונית” וכן קושי להתקדם בצמיחה ובגדילה מותאמת גיל. כל אלו הם תולדה של גורמים ביולוגיים, אישיותיים וסביבתיים לצד חוויות טראומטיות, ויחד הם יוצרים פגיעות לה”א.
בה”א הצרכים הפיזיים והנפשיים האלה מושלכים על הגוף, שנחווה כזירה המתאימה לאימון בבחינת גבולות ויכולת שליטה עצמית, כאובייקט שעליו מושלכים הכעסים, הזעם והכאב, הן מפני שמקצת המתבגרים חווים אובדן שליטה על השינויים הגופניים והן מפני שהגוף הוא חלק מהעולם הרגשי של כולנו ודימוי הגוף מבטא את האינטגרציה בין הפן הפיזי לפן הרגשי (Golan, 2023). לפיכך, בספר הנוכחי נחדד את המונחים השונים בהקשר הזה, נעסוק בגורמים המשפיעים על דימוי הגוף ונדגים את מגוון האסטרטגיות להתמודדות עם דימוי גוף שלילי.
שליטת יתר באכילה מתבטאת, בין היתר, בצמצום הכמות הנאכלת או מגוון המזונות, נוקשות בנוגע לשעות ומקום האכילה ועם מי אוכלים, חיתוך אוכל וזריקה שלו ולעיתים הפעלת התנהגות מפצה לביטול ההשפעה של האכילה דרך פעילות גופנית נמרצת, הקאות, יריקות, משלשלים ועוד. תת־שליטה באכילה עשויה להתבטא באכילה מופרזת ללא בקרה כלשהי על סוג האוכל והכמויות, התקפי זלילה ולעיתים ניסיון להימנע מלשאת במחיר שלהם דרך פעולות פיצוי כגון פעילות גופנית (פ”ג) אובססיבית, הקאות, משלשלים ועוד.
הפרעות האכילה העיקריות הן פיקה והפרעת העלאת גירה, שלא נעסוק בהן בספר זה, ה”א נמנעת מצמצמת (ARFID-avoidance restrictive food Intake Disorder), אנורקסיה נרווזה (AN-Anorexia Nervosa), בולימיה נרווזה (BN-Bulimia Nervosa) ה”א זללנית (BED-Binge Eating Disorder), וה”א ספציפיות (SED-Specific Eating Disorders).
הספר שלפניכם הוא תוצר של עבודה מתמשכת רבת־שנים עם מטופלות/ים ובני משפחותיהן/ם שהתמודדו עם הפרעות אכילה. המטרה העיקרית של ספר זה היא ליצור אינטגרציה בין הידע התיאורטי, המידע הקליני ומיומנויות בעבודה עם ה”א ובעיות בדימוי גוף, כחלק מההכוונה של מהטמה גנדי: “היה אתה השינוי שאתה מבקש לראות בעולם”.
הספר כולל פרקים תיאורטיים שאנשי הצוות במרפאה שלנו – שחף, מרפאה לטיפול בה”א ודימוי גוף, מושב גני הדר – משתמשים בהם בעבודה עם הנערות ובני המשפחה שלהן, כחלק מהחינוך הרגשי (Psychoeducation). מידע זה עשוי לתת פשר להתנהגות הנערה ולתסמינים שלה.
בהמשך מופיעים פרקים שמרחיבים את דרכי הטיפול בתסמונות ובתסמינים השונים ודרכי התמודדות עם התנגדויות בטיפול וסוגיות בהדרכה על הטיפול בה”א. הספר כולל חלקי שיח מחדר הטיפולים להמחשת הביטוי המעשי של המידע שניתן, בשימוש בשמות בדויים.
בדוגמאות מהשיח הטיפולי מודגם שימוש בשאלות פיגומים (Scaffolding Questions), אסטרטגיה שלקוחה מהגישה הנרטיבית (ווייט, 2007). המונח “פיגומים” הוא מטפורה שבה השתמש ווייט כדי להמחיש כיצד שאלות מדורגות מאפשרות למטופלים לנוע מהמוכר והידוע להם אל מה שאפשרי לדעת ולעשות, שלא היה ידוע לפני כן, ובכך לגלות פתחים לסיפורים חדשים על אודות עצמם. שאילת שאלות בדרך זו מאפשרת להעמיק את השיח הטיפולי ולהרחיב את נקודת המבט של הנערה ובני משפחתה בנוגע לתחושות, לתפיסות ואירועים. באסטרטגיה זו מציגים לנערה או לבני משפחתה שאלות בעלות מבנה מדורג, כאשר הקומה הראשונה מתייחסת למצב המוכר ובוחנת את השפעות הבעיה על תחומים שונים בחיי הנערה או משפחתה. בהמשך, מתמקדים בשאלות שמרחיבות אירועים ייחודיים שבהן התנהגות הנערה או ההורים לא הושפעה מהבעיה. הקומה העליונה של שאלות הפיגומים מתמקדת בהתבוננות על חלקים בזהות המועדפת של הנערה כתחליף לזהות ה”אנורקטית” שאליה נדחקה ובזהות המועדפת של ההורים או המשפחה.
השילוב של אסטרטגיות מהגישה הנרטיבית ואלו מהגישה המוטיבציונית להגברת מוטיבציה פנימית לשינוי, מבוסס על הידוע כיום בנוגע לאתרים שונים במוח שמופעלים כאשר מדובר במוטיבציה פנימית, להבדיל ממוטיבציה חיצונית. מיומנויות טיפול שמצליחות להפעיל מוטיבציה פנימית קשורות לפעילות מוגברת באזור האינסולרי של המוח הקדמי, שם ישנה הפנמה של ערכים ופעילות של הפונקציה הניהולית, והתוצאה של שפעול המוטיבציה היא התנהגות מתוגמלת ומתומרצת באופן חיובי. זאת, בניגוד למוטיבציה חיצונית, שמניעה את האדם לעשייה מחשש לאבד משהו או להיענש, ולכן לרוב ההשפעה שלה קצרה ופחות מיטיבה.
מרבית הסובלות מה”א הן נערות, ורובו של הצוות המטפל הוא נשים, לכן הספר נכתב בלשון נקבה. כמה מתיאורי המקרה מציגים טיפול בנערים/גברים, כשהגישה הטיפולית דומה. הפרטים האישיים של כל המתוארים שונו לבלי הכר ובעלי הציורים המופיעים בספר זה הסכימו לשימוש בהם.
הספר מיועד לאנשי מקצוע המטפלים בהפרעות האכלה ואכילה, לאנשי/נשות חינוך שנפגשים עם תסמינים כאלו במוסדות החינוך וכן להורים של חולות בה”א. תרומתו של הספר חשובה במיוחד בתקופה שבה מרחב הטיפול בה”א מתפתח הודות לתובנות של קודמינו ולגישות חדשניות שבני הדור שלנו נפתחו אליהן והתנסו בהן. כיום השדה הטיפולי מורכב, גמיש ויצירתי הרבה יותר, פחות שמרני, דעתני ואבסולוטי, נכון יותר לניסוי וטעייה, ובעיקר נכון ללוות את הסובלים מה”א בהשפעות של הבחירות שלהם, בדיוק כפי שהורה טוב דיו מצופה ללוות את ילדו בתהליך ההתבגרות והצמיחה שלו ולאפשר לו עצמאות ואוטונומיה, על אף שאלו מנוגדות לעמדות האישיות ולעולם הערכי האישי של ההורים או המטפלים.
אין עדיין תגובות