אל תגיד לי לא

עדי, מורה בת שלושים וחמש, עולה על מטוס באמצע תקופת משבר בחייה, בפעם הראשונה לבדה, לחופשה באיי סיישל. היא מגיעה לגן עדן שבו היא מחפשת קצת שקט ומנוחה, להתנתק מכולם ולהתחבר לעצמה לאחר אין-ספור ניסיונות שלא צלחו להביא ילד לעולם. רגע אחד משנה הכול, וכשעיניה מצטלבות בעיניו של גיא, המבלה בחופשה עם משפחתו, ניצת ביניהם רגש עז. עדי מיטלטלת בין רגש להיגיון ועוברת מסע שבו היא לומדת להכיר את עצמה מחדש ולקבל החלטות הרות גורל על חייה.
תמר, אשת קריירה, מגיעה לחופשה באיי סיישל עם בעלה ושני ילדיהם בעצת הפסיכולוג שלה, כדי לשקם את חייה ואת מצב משפחתה. הנופים המרהיבים והשפע שמסביבה, אין בהם כדי לחדור בעד מעטפת העצבות שהיא שרויה בה. מפגש מקרי עם גבר לא טיפוסי מעיר אותה מתרדמתה הרגשית וסוחף אותה מתוך החשכה חזרה אל החיים.
"אל תגיד לי לא" הוא רומן חשוף ואמיץ המציג בפני הקוראים את מחשבותיהן ואת פעולותיהן של דמויות מורכבות ובלתי נשכחות. זהו רומן מעורר מחשבה ונוגע ללב על הכמיהה העזה להיות אם בכל מחיר ועל מורכבותה של חוויית האימהות על שלל הציפיות, רגשות האשם, האושר והחרדה הטמונים בחובה. בעדינות ובכנות משרטטת המחברת את עולמן הפנימי של דמויותיה וחובקת אותן באור אנושי וחומל.

מקט: 4-800-423115

עדי, מורה בת שלושים וחמש, עולה על מטוס באמצע תקופת משבר בחייה, בפעם הראשונה לבדה, לחופשה באיי סיישל. היא מגיעה […]

---

1
עדי

נסעתי. הרגשתי שאם לא אעזוב עוד היום, אטבע בתוך עצמי. הודעתי לו ולכולם שלא ידאגו לי, והזמנתי כרטיס טיסה לכיוון אחד – איי סיישל. למה דווקא איי סיישל? אין לי תשובה טובה. אולי משום שפעם דודה שלי שאלה אותי אם אני יודעת איפה זה, וכשעניתי שלא, היא לעגה לי. זה לא באמת מסביר למה לשם או למה אני זוכרת את השיחה ההיא לפרטים, גם את תחושותיי במהלכה. יש דברים שפשוט נשארים איתנו.

בטיסה לשם התעוררה בי קצת סקרנות. לראשונה בחיי טסתי לבד ותהיתי איך ארגיש בחופשה רק עם עצמי, לבד, במקום שמתואר בכל הפרסומים כגן עדן. רק חווה, בלי אדם. המחשבות האלו העציבו אותי. הייתי כל כך שקועה בהן עד שלא שמתי לב לכך שהדיילת פונה אליי.

"גברת, היא מדברת אלייך," אמרה לי האישה שישבה לידי. לפי המראה שלה היא הייתה בגיל של אימי וגם נשמעה כך, נוזפת. עד לאותו רגע בכלל לא הבחנתי בה.

"מה?" שאלתי.

"הדיילת שואלת אותך מה את רוצה לאכול ולשתות," היא אמרה בחוסר סבלנות כמי שאינה מבינה איך אפשר לא לשמוע את הדיילת.

"אהה, סליחה," אמרתי, "רק מים, בבקשה."

הטיסה לא הייתה ארוכה, כבר טסתי ליעדים רחוקים יותר. רק שש שעות מישראל, ובכל זאת הרגשתי מותשת כאילו חלפה יממה שלמה ואני עדיין כלואה במטוס. לאחר שנחתנו, עצרתי את המונית הראשונה שעברה ועליתי עליה, מופתעת לגלות שנוהגים כאן בצד שמאל.

"פעם ראשונה אצלנו?" שאל הנהג באנגלית וחייך אליי מתחת לשפמו הארוך.

"כן," עניתי אף שלא התחשק לי לדבר.

"את תיהני פה, יש לנו איים יפהפיים," הוא אמר שוב באותו חיוך ונשמע גא וחברותי, אבל העדפתי שישתוק אז העמדתי פנים שאני מנמנמת.

לשמחתי, הדרך לא ארכה זמן רב וכעבור רבע שעה הגענו. כשנכנסתי למלון, נעתקה נשימתי. בחרתי בו על סמך ההמלצה הראשונה שקיבלתי מחברה של חברה, בלי לבדוק ובלי שום מושג לאן אגיע. רציתי רק לברוח ומהר. שמחתי לגלות שקיבלתי החלטה נכונה. היה זה מלון חמישה כוכבים יפהפה המשתרע על שטח עצום של מדשאות. לכל אורח הוקצתה בקתה פרטית מאובזרת לחלוטין וכוללת מטבח, כך שיכולתי לבחור אם לאכול בפרטיות בחדר או במסעדת המלון. במדשאה, שהנחתי שהיא המרכזית, ניצבה מזרקה, ואת זרם המים הניתז ליוותה מוזיקה. מבנה הקבלה המחופה לבנים לבנות שעליהן נשפך אור צהבהב שיווה למקום מראה של אחוזה יוקרתית. ספות העור החומות בלובי ושולחנות העץ והזכוכית יצרו אווירה כפרית ונינוחה. ללא ספק, מאמץ רב הושקע כאן בעיצוב וכל פריט התאים באופן מדויק לפריט שלידו.

פקידת קבלה חייכנית ויעילה נתנה לי במהרה את המפתח לחדר והתעקשה שאשאיר את המזוודות לשוער. צעדתי בקלילות לבקתה שלי, שהפתיעה אותי ביופייה. מלבד מטבח, בבקתה היו סלון גדול וחדר שינה מפנק. בסלון, שתי ספות בצבע חרדל, אחת של שלושה מושבים, ומולה אחת זוגית. ביניהן עמד שולחן דומה לשולחנות שראיתי בלובי, ועליו קערת ממתקים. תהיתי אם זה חלק מקבלת הפנים במלון או שאבא שלי ארגן לי הפתעה קטנה. הימרתי על אבא שלי. זה משהו שמתאים לו לעשות. הטלוויזיה הגדולה בסלון הייתה תלויה על עמוד גבס, ומדלת הזכוכית אפשר היה לצאת החוצה אל גינת הבקתה. השיא מבחינתי היה כשגיליתי את הבריכה הפרטית שמשקיפה לנוף המרהיב של האוקיינוס ההודי. פניתי אל חדר השינה ומרוב עייפות נשכבתי מייד על מיטת הקינג־סייז.

נרדמתי למשך שלוש שעות, שינה כזאת שמתעוררים ממנה בתחושה שמעולם לא התרחשה. על אף העייפות, הרעב הכה בי. בחדר האוכל של המלון כבר החלה ארוחת ערב, ואני מיהרתי לשם. הציפו אותי צבעים וריחות נעימים. מילאתי את הצלחת בכל מה שראיתי, דגים, פירות ים, סלטים ותוספות. הבטן שלי קרקרה בקול אך זה לא הפריע לי. אחרי הכול, אף אחד לא באמת מכיר אותי פה. אבל כשהבחור שעמד מאחוריי אמר בעברית לבן שלו, שנראה בן חמש או שש: "זה הבטן של האישה הזאת" וצחק, הרגשתי נבוכה.

הסתובבתי אליו מייד והערתי: "כך אתה מחנך את הילד שלך לצחוק על אחרים? אתה בטח מאוד גאה בעצמך."

"וואו, סליחה, לא חשבתי שאת מישראל," הוא ענה, מופתע לגמרי.

"אהה, אז זה בסדר להעליב זרים…" עניתי בציניות.

"לא, זה רק היה בצחוק, באמת שלא התכוונתי להעליב אותך."

"לא נעלבתי, חבל לי על המתוק שאתה מחזיק ביד, שזה מה שאבא שלו מלמד אותו. מקווה שיש לו עוד אנשים ללמוד מהם."

"אני ממש מתנצל, את צודקת, זה לא מכבד. ובכל זאת, קצת הומור… זה לא שאמרתי משהו רע," אמר בזמן שבנו הבלונדיני החזיק את ידו וזירז אותו: "אבא, אני רעב."

"גם על הדרך הנכונה להתנצל אני מקווה שיוכל ללמוד מעוד אנשים," עניתי בחיוך והבטתי בעיניו. הגבר הזה עצבן אותי. הרגשתי גם נעלבת וגם מטופשת על כך שנעלבתי.

"אבא, יש פה שניצל?"

הבחור הסתכל על בנו ושוב עליי, היישר בעיניי, אמר שוב סליחה והמשיך. המבט שלו, שנח עליי לשנייה, עורר תחושה מוזרה בבטני. באותו הרגע נכנסה לחדר האוכל אישה שמשכה את תשומת ליבי. היא הייתה נאה מאוד, וגופה העיד על כך שלא הספיקה להיפטר מעודפי ההיריון האחרון. בידיה אחזה בונבון או בונבונית בן או בת כשנתיים־שלוש, ונראתה מותשת לא פחות ממני. היא ניגשה אל הגבר שלעג לי לפני רגע. ודאי אשתו ואלו הם ילדיהם היפים…

למראה המשפחה היפהפייה הזאת, גם חדר האוכל וכל הטוב שבעולם לא יכלו לשכנע אותי להישאר. זקוקה למקלט, השארתי את הצלחת על אחד השולחנות ויצאתי משם לבכות שוב על גורלי המר, בתקווה שכאן, בתוך גן העדן הזה, אלוהים יהיה פנוי לשמוע את כאבי.