פתח דבר

דצמבר 1998, הים התיכון,

מול חופי שכונת בת גלים, חיפה

זו הייתה אחת מהשנים האלה, שבהן נר ראשון של חנוכה יצא בערב יום ראשון בשבוע. טוב ליהודים, כפי שאומרים. וכך יצא שבשעות אחר הצוהריים של יום רביעי, צוות הכוננות של משמר החופים בנמל חיפה זכר בקלות שהגיעה השעה להתחיל בהכנות להדלקת נר רביעי.

את אנדריאס גרבר, לעומת זאת, על סיפון ספינת המטען הטורקית ‘דויריולאר’, לא עניין כהוא זה איזה נר מדליקים היהודים בחנוכייה באותו הערב. היו לו מספיק טרדות אחרות, כעת על הסיפון, ושם, בבית, אם אפשר לקרוא לזה בית. בראש ענייניו היה מזג האוויר, שהולך ומתקדר, לשמחתו. והתוכנית, כמובן, שמתקדמת באופן חלק, טוב מהמצופה. ד’ר גרבר, אף שהיה קר רוח, מתוכנן ודייקן תמיד (בכל זאת, שוויצרי ועוד דוקטור לפיזיקה) — לא הצליח שלא להעלות חיוך עדין מתחת לשפמו הדק.

מלט! כל כך פשוט, מי היה מאמין…

הוא הביט אל האופק לכיוון צפון ונשם את האוויר הקריר לעומק ריאותיו. במבט ימינה, לכיוון מזרח, ראה את חופי הקריות ואת העיר עכו. ביניהן, המתחם שניחש שנושא את השם המוכר לו ‘מכון שלוש’. מעליהם — ענני סערה בצבע אפור כהה. ‘כן,’ חשב לעצמו בבוחנו את ענני הסערה, ‘זה יסתדר אפילו טוב יותר משקיווינו.’ גרבר מעולם לא חיבב הפלגות בים, ובכלל, בפרויקט הסודי הזה, הוא בעיקר ניהל את העניינים ובקושי התערב בעצמו בנעשה בשטח. אבל האירוע המיוחד הזה… דרש את נוכחותו האישית. למען בניו…

הוא ניגב את משקפיו העגולים והחל לצעוד אל חדרו הקטן לאסוף את מעט חפציו, להתחמם מעט ואולי אף להספיק לאכול משהו קטן. הוא היה משוכנע שאפשר לסמוך על משמר החופים הישראלי שיחלץ אותו ואת הטורקים השיכורים בזמן, גם מבלי שיירטב במי הים… אך ליתר ביטחון, חשב לעצמו, אולי כדאי שיהיו עוד כמה קלוריות בבטן. לאנדריאס גרבר היה ראש של מהנדס, בכל זאת. כזה שנועד לפתור בעיות מורכבות, לנצל את כוחו של הטבע לטובת האדם. במקרה שלו, מדובר בניצול לרעה, ובכל זאת… מדובר בראש של מהנדס. ואולי, עם הטוויסט הסודי הקטן שהוסיף לתוכנית, הוא יזכה להתחשבות קלה בגזר הדין בעולם הבא. אך הדבר היה תלוי בכך שהתוכנית תפעל כפי שתכנן, ובכך שמישהו יקלוט את הרמז, כמובן…

ובכך שיש בכלל העולם הבא, דבר שד’ר גרבר לא האמין בו ממילא.

באותם רגעים ממש, מפקד צוות הכוננות של משמר החופים החיפאי החל לאסוף את הצוות הקטן שלו להדלקת נר רביעי של חנוכה. הייתה לו איזו מין תחושה משונה שמשהו עתיד להתרחש. על סמך חוק המרפי הפרטי שלו, ‘הנאחס שלי’ כפי שהוא קרא לו, בכל פעם שתוכננה לו משמרת רגועה יחסית — משהו קרה. ‘אצלי, רגוע זה סימן גרוע,’ הוא היה מתלוצץ עם הקולגות שלו. ‘בגלל זה אני משתדל למלא בכוח את היומן שלי בשטויות. העיקר שיופיע שם משהו… שהנאחס שלי לא ימצא מקום להיכנס.’

הוא צדק, כמובן, כי מפקד צוות משמר החופים, יורם אטיאס, היה בחור אינטליגנטי, בסופו של דבר. דקה אחת בדיוק לפני שהתכוונו להדליק את הנרות, כשהמתינו לירמי הדביל שידדה בהליכתו המטופשת להביא את הכיפה מכיס המכנסיים האחרים שתמיד סחב איתו משום־מה, קיבלו קריאת מצוקה מאוניית המלט הטורקית שעזבה את הנמל מוקדם יותר, לאחר שלא הורשתה לפרוק את הסחורה.

קריאת המצוקה הזאת, אותו ‘מֵיידֵיי’, ששמע כבר עשרות פעמים בשנים האחרונות, נשמעה הפעם נינוחה למדי, הוא ציין לעצמו; ממש כאילו הקפטן ציפה שספינתו הרעועה תטבע, רק מספר דקות לאחר שעזבה את הנמל…