משכנות הלב

"בידה נח מכתב מעורך דין. מכתב מוזר, לא היה בו כדי להסביר, רק זימון למשרדו כדי למסור לידיה צוואה של סבתה, כך נאמר שם. היא קימטה את מצחה וניסתה להיזכר. סבתא? לא זכורה לה שום סבתא כזאת שתוכל להוריש לה משהו. בגיל 35, רווקה, מזכירה בבית ספר — מותה של סבתא נעלמה נחת עליה בהפתעה. עדיין לא ידעה אם טוב הדבר או לא. לא היה לה את מי לשאול על הסבתא המסתורית הזאת, שמעולם לא הזכירו."

בספר חמישה סיפורים. הסיפורים שונים לחלוטין זה מזה בנושא, בדמויות, במקומות, בזמנים. דבר אחד משותף לכולם — חוט האהבה השזור בהם. אני ממליצה בחום לקרוא את ההקדמה לכל סיפור כדי להבין מה טעמו.

זהו ספרה השני של אורלי אגרנט. ספר הביכורים הראשון שלה, "הלמות פרסות", ראה אור בהוצאת סטימצקי בשנת 2014, באמצע מבצע "צוק איתן", בין יירוטים להפגזות. אורלי יצאה לגמלאות לאחר שנים של עבודה כאחות חדר ניתוח. במקביל לעבודתה בבית החולים עבדה, ועדיין עובדת, כמתרגמת מכמה שפות.

היא נשואה לאבי, ולשניים ארבעה ילדים ואחד־עשר נכדים. מרבית עיסוקיה קשורים לכתיבה — בתרגום, בכתיבה עיתונאית או בכתיבה עצמאית, אך היא שולחת ידה גם ברקמה, בסריגה, בציור ובמוזיקה.

מקט: 4-1272-2737

הווילון השקוף והדקיק התנופף ברוח הקלה שחדרה מבעד לחלון הפתוח. דפנה עמדה ובהתה בים, אך לא באמת ראתה אותו. הרוח הקלה שלחה קווצת שיער אל עיניה. בקוצר רוח סילקה את השיער והעבירה אותו אל מאחורי אוזנה. היא עשתה זאת בהיסח דעת, ללא מחשבה. מחשבותיה נדדו הרחק, הרחק מאוד. קולות הרוכלים, צפצופי נהגים חסרי סבלנות והמיית אנשים שהלכו ברחוב, נסתתמו מאוזניה. שרויה הייתה בבועת ילדותה, בימים רחוקים, במחוזות אחרים.

בידה נח מכתב מעורך דין. מכתב מוזר, לא היה בו כדי להסביר, רק זימון למשרדו כדי למסור לידיה צוואה של סבתה, כך נאמר שם. היא קימטה את מצחה וניסתה להיזכר. סבתא? לא זכורה לה שום סבתא כזאת שתוכל להוריש לה משהו. בגיל 35, רווקה, מזכירה בבית ספר, מותה של סבתא נעלמה נחת עליה בהפתעה. עדיין לא ידעה אם טוב הדבר או לא. לא היה לה את מי לשאול על הסבתא המסתורית הזאת שמעולם לא הזכירו. הוריה הלכו לעולמם לפני שנים אחדות. אחיות ואחים לא היו לה. אולי מישהו התבלבל בשם? במספר תעודת הזהות? ועכשיו היא צריכה לבקש חופשה מהעבודה כדי לגשת למשרדו של עורך הדין, על פי התאריך והשעה שנקבעו לה בשבוע הקרוב. היא עיקמה את אפה בשאט נפש, כי ידעה מה מצפה לה במקום עבודתה.

כשבסוף ביקשה לקחת יום חופשה אחד בלבד, ניסו להערים עליה קשיים, אך היא התעקשה וקיבלה. כשחברותיה ניסו לחלוב ממנה למה צריכה בחורה רווקה ושקטה כמוה את יום החופשה הזה, היא הסתגרה בקליפתה, כמו תמיד, ולא נידבה מידע, רק משכה בכתפיה. היא הסתקרנה לשמוע מה רוצה ממנה אותו עורך דין. ביום המיועד לבשה את שמלתה היפה ביותר, אך לא את השחורה ששמרה לאירועים מיוחדים, כמו חתונות. פניה נותרו נקיים מאיפור. לעורך דין זקן, שעוסק בצוואות, לא אכפת אם תמרח שפתון או תמתח איזה קו שחור סביב עיניה, חשבה.

היא החליטה לקחת מונית, כי לא הכירה את כתובת המשרד. לא היה לה רכב, כי לא מצאה טעם להחזיק במכונית פרטית בכרך הגדול. היא גם תגיע רגועה למשרד, עד כמה שאפשר, בלי להידחק ולהזיע בתוך האוטובוס בשעות העומס.

בעת הנסיעה שתקה והניחה למחשבות להתרוצץ בראשה. המונית עצרה מול היעד. היא שילמה לנהג ויצאה. דקות ספורות עמדה על המדרכה מול פתח הבניין הישן, וקראה את השמות בשלטים שהוצמדו לקיר, לצידי הדלת הכבדה. בכל שלט צוינו שם המשרד והקומה. היא דחפה את הדלת הכבדה ונכנסה פנימה. גם על הקירות הפנימיים צוינו שמות המשרדים, בַּשלטים, בעיקר עורכי דין, אך גם רופא אחד או שניים. קומה חמישית. לתדהמתה לא הייתה מעלית בבניין. אוף, עד שתגיע למשרד היא כבר תתנשף ותזיע, ומזה ניסתה להימנע כשנסעה במונית. עד שאגיע למעלה, בטח כבר אזדקק לעזרה של אחד הרופאים, חשבה לעצמה בחצי חיוך. היא עלתה באיטיות, עצרה מעט בין קומה לקומה, בעיקר כדי לא להגיע מיוזעת ומתנשפת, ועדיין נותר לה זמן עד למועד הפגישה. תמיד העדיפה לקחת טווח ביטחון ולהגיע מעט מוקדם משנקבע. היא שנאה לאחר וגם שנאה שמאחרים לפגישות איתה, כמו שקרה לה לפעמים בפגישות העיוורות המעטות שהיו לה. ליבה פעם גם מהמאמץ וגם מההתרגשות. מה לה ולעורך דין? מעולם לא עברה על החוק, מעולם לא הייתה לה היתקלות או תביעה כלשהי שדרשו התערבות של עורכי דין.

כמו בכל בית ישן באותו הכרך, גם כאן בכניסה למשרד הייתה דלת כבדה וגבוהה ופעמון לצידה. קולו של הפעמון הדהד בפנים. זמזום הכריז על שחרורה של הדלת מנעילתה. היא דחפה את הדלת ונכנסה, ופעימות ליבה התגברו. דלפק קבלה קטן ניצב בצד ימין במבואה, מאחוריו פקידה חמוצת פנים ולא כל כך צעירה, שקידמה את פניה. דפנה מסרה לה את המכתב בלי לומר מילה חוץ מברכת בוקר טוב ושלום. הפקידה לחצה על כפתור האינטרקום והעבירה את שמה של דפנה למי שישב בצידו השני של הקו. דפנה קיבלה אישור להיכנס והלכה לכיוון הדלת שעליה הצביעה הפקידה. גבר גבוה וזקוף, רחב כתפיים, עמד בגבו אליה והביט מבעד לחלון, שממנו נשקף רק נוף של מגדלים רבי־קומות שנבנו לאחרונה. לפחות מאחור הוא לא נראה לה זקן מאוד כמו שחשבה, למרות השיער המאפיר שכיסה את ראשו. עם הישמע סגירת הדלת הסתובב עורך הדין לאחור, ודפנה לא הצליחה להשתלט על גבותיה שהתרוממו קלות שלא ברצונה. היא עצרה בעצמה לפני שלסתה נשמטה. היא ראתה לפניה גבר צעיר יחסית, מבוגר קצת יותר ממנה ונאה למדי. השיער האפור הלם אותו מאוד והיה ניגוד מדהים לעיניו הכחולות, חשבה, וסומק כיסה את פניה ממבוכה. עורך הדין חייך. רגיל היה לתגובות כאלה, בעיקר בגלל שערו המאפיר. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, עניבה כהה משוחררת תלויה על צווארו. הוא הושיט לה את ידו.

“היי, את דפנה לוי, נכון? נעים מאוד, אני עורך דין שי ברדוגו,” קולו העמוק הפתיע אותה. “בטח הופתעת לקבל את המכתב.”

דפנה הנהנה. היא סקרה את המשרד, דלתות כבדות, תקרות גבוהות, חלונות ארוכים וגדולים. בפינת חדר מרוחקת יותר היה שולחן נוסף, לא עתיק, ועליו מחשב וכמה תיקיות. ממעמקי זיכרונה עלו שבבי תמונות של ילדות מבית סבתה שנפטרה, כשהייתה עוד פעוטה. דירות ובתים שנבנו בתחילת המאה הקודמת, המאה ה־20. הבתים האלה עוברים שימור ושחזור, חשבה לעצמה, כמה נפלא.