אהבה זה לא צחוק

1

“ניתן לך רק ניצוץ קטן של טירוף. אסור לך לאבד אותו.”
— רובין ויליאמס

פארלי

הבדיחה על השלשול מתפוצצת.

ידעתי שהקטע הזה היה הימור, רוב הקומיקאים יודעים. לפעמים אתה בטוח לחלוטין שקטע מסוים יפגיז, ובמקום זאת הוא מתפוגג בקול ענות חלושה — כמו כרית פלוצים שמתעופפת בחדר עד שמתרוקן לה האוויר. ויש קטעים שנדמה לך שרק נועדו למלא חוסרים, להרים להנחתה למשהו אדיר שיגיע בהמשך, ודווקא הם אלה שנותנים עבודה. למדתי את זה מניסיון, אבל אני עדיין חוששת מתגובת הקהל. רק קצת, לפני שאני ממשיכה הלאה.

כנראה היה מוגזם לערוך השוואה רבת תובנות בין תוצאותיה של זלילה שגויה של מוצרי חלב ליצירותיו של ג’קסון פולוק. הצחוקים היחידים שאני זוכה להם נובעים ממבוכה, יש ראשים שמונפים לאחור בסלידה, ועיניים שנעצמות בחלחלה. לכן הכנתי עוד קטע של זלזול עצמי, משהו שמביע “אוי, הבחורה המצחיקה המסכנה, כמה עצוב. אבל תראו! היא צוחקת על זה, אז מותר לי לצחוק. כן, אני צוחק, כי מותר לי לצחוק עליה. בשביל זה שילמתי.” זה גם אחד מהקטעים האלה שמבוססים מאוד על האמת האישית שלי, אז… כן, אלה נוטים לרצוח את האווירה.

הבדיחה המחורבנת (חחחח) שלי נשכחת במהירות, ואני חוזרת לנצח על יצירת המופת שלי. זו סימפוניה של צחוק סביבי, שאני מובילה ודוחפת ומעודדת. אני מפעילה צד אחד של האולם עם הגמלוניות המוזרה והעצובה שלי. אני מספרת סיפור על גברים אדישים להפליא (ולא קיימים) שיצאתי איתם, ועל ההרפתקאות המצערות בחיי המין שלי, לפני שהסיפור שלי מפנה את מקומו לחיקוי שגורם לי ללכת כמו קוף לצד השני של הבמה ומעורר באולם צחוק איטי וממושך.

זה יפהפה, מרהיב, מטלטל. זה חמים וזה ממלא אותי, מתדלק אותי. אני מרגישה כמו ניצוץ שהתחנן לפתיל, והאולם הזה הוא כמו מפוח ישן, שנושף ומלבה אותי עד שאני עולה בלהבות.

עם כל קרשנדו אני חושבת יש מצב שבאמת אצליח, אני מ־צ־ח־י־ק־ה.

מחיאות הכפיים סוערות. ואז הכול נגמר.

מתרסק.

אני מתרוקנת.

כל צעד שאני פוסעת אל צידי הבמה גורם לי לגלוש במורד הר של אדרנלין, והחוויה מערערת ואיומה.

הדבר היחיד שעוזר — מכוש החירום שלי בצלע ההר הזה — הוא פניו של מאייר. הכול סביב מבולבל ומטושטש. טכנאי הסאונד מוחים דמעות מעיניהם, המנחה רכונה בשיכול רגליים הדוק, כנראה מתאפקת לא להשתין מרוב צחוק. אבל מאייר רגוע ושלֵו כהרגלו. זרועותיו שלובות, ידיו תחובות בבתי השחי שלו כשאצבעותיו מזדקרות החוצה. הוא מצליח להרים את האגודלים האלה לעברי בברכה. יחסית אליו זה מרשים במיוחד. פיו מתוח, מצחו זעוף כהרגלו.

הנרגנות האיתנה של מאייר היא העוגן שלי. היא מחברת אותי למציאות, מחזירה אותי לגופי ולהווה, במקום לרחף בתוך הראש שבו אני תמיד מנסחת תגובה או אומדת את הקהל ומזינה אותו. הוא לא הסלע האיתן שלי, הוא הערסל. הוא מחזיק ומערסל אותי בצל ביום קיץ. לא שהוא ממש מודע לזה.

הוא גם המנהל. המנהל שלי שבמקרה הפך לחבר הכי טוב שלי, מאז שנכנס לחיי לפני שלוש שנים. אף על פי שבפועל הוא חלק מחיי קצת יותר זמן. לא בטוחה אם הוא מודע גם לזה או אם הוא בכלל מחבב אותי, אבל האמת היא משהו באמצע.

הוא אוהב להעמיד פנים שאני מרגיזה אותו בלי סוף, אבל ראיתי את זוויות השפתיים האלה מתרוממות מפעם לפעם. אני תופסת אותו על חם בכל פעם שאני מספרת את הקטע על הבחור ההוא באוניברסיטה. הבחור שהרים את הברכיים שלי לרקות כאילו אני איזה שק שינה אנושי שהוא ניסה לקפל — כאן נכנסת פנטומימה נלהבת של הפעולה — ואחרי כשישים שניות של חדירות נטולות השראה, הוא לחש לי באוזן בצעקה, אני רוצה שתגמרי ואני הגבתי לו בבעתה, אוקיי?! וזקרתי אגודל. אחר כך עשיתי מה שזה לא יהיה שהוא ההיפך הגמור מאורגזמה, תוך כדי תפילה ליושב במרומים שלא אפליץ על האיש הזה ואהפוך לסיפור המצחיק שלו.

רק פעמים ספורות הצלחתי להוציא ממאייר את החיוך הכי רחב ויפה שלו, מלווה בדרך כלל בצחוק חד־הברתי. מדובר בחיוך וקול שמטלטלים אותי לגמרי. חיוך עם שיניים וגומות, ועיניים מכווצות ועליזות. בפעם הראשונה שראיתי אותו השתנקתי בקול, לפני שהוא כבש את החיוך והעלים אותו, כמעט שאב אותו מפניו. התאריך רשום אצלי בלוח השנה ויינצר בליבי לעד.

פשוט משמח אותי להצחיק עוד קומיקאי — בעיקר מישהו מוצלח וחד כמו שמאייר היה בעברו. כמו שלדעתי מאייר עדיין מסוגל להיות. הוא היה ענק למשך תקופה. הוא הופיע בתוכנית מיוחדת בטלוויזיה, שהציגה חבורה נהדרת של קומיקאים מבטיחים בתחילת דרכם, ואפילו היה מופע פתיחה של כמה שמות מפורסמים. הסטנד־אפ שלו מהסוג שחודר עמוק לקרביים. הביצוע הוא טיפה יותר ממונוטוני — כמעט משועמם, אדיש, אבל תמיד מפתיע. סטנד־אפ שפוגע מייד, אבל ככל שאתה חושב עליו יותר ויותר, כך הוא נעשה מצחיק יותר. הוא לא היה צריך הבעות פנים נלהבות או להצחיק ברמה הפיזית, ורק לעיתים רחוקות ניבל את הפה, מה שהפך אותו להרבה יותר אפקטיבי כקומיקאי. כל קטע זרם בטבעיות לקטע הבא, כאילו סיפר לך סיפור אחד ארוך.

כשחושבים על זה, זה בדיוק ההיפך ממני.

״אמרתי לך שזו הייתה בדיחה מחורבנת,״ הוא אומר, ושמחה נשקפת מעיניו הכחולות כשאני מכבה את המיקרופון והאוזנייה.

״הרגע התבדחת על בדיחה, מאייר?״ התגובה היחידה שלו היא גלגול עיניים, כשהוא מסתובב להמשיך ללכת איתי.

״איפה הייזל?״ אני שואלת ומחפשת את הבת שלו.

״מריסה לקחה אותה הערב. היא הייתה אמורה לכתוב חיבור, אבל לא עשתה את זה.״

״חיבור בגיל עשר? בחיי, לאיזה בית ספר רשמת אותה? אני בצד שלה.״

הוא נאנח בעייפות ומגלגל את עיניו שוב. ״בית הספר עם תוכנית הלימודים והמורים הכי טובים לתלמידים חירשים. בית ספר יקר במיוחד. בית ספר שאשמח להמשיך לממן את העלויות שלו, אז אולי כדאי שתימנעי מבדיחות צואה בעתיד.״

״יפה. אז אתה אומר שאם אני אכלול עוד בדיחות פסולת פסולות בסטנד־אפ, היא תוכל לחזור לבלות איתנו כל הזמן?״ אני שואלת, מצטטת את הכותרת מהביקורת האחרונה והשלילית ביותר שקיבלתי. ״וכמו שאמרתי לך שוב ושוב, מאייר, גם בנות שוות חוטפות קלקולי קיבה.״

״אני חושב שהשיא שלי היה כשנשפטתי על זה שאני מביא ילדה למופע סטנד־אפ שכולל מופע הדגמה מפורט של אוסף צעצועי המין שלך, ג’ונסי.״

הוא נמנע מלהתייחס לקטע האחרון.

״הקטע הזה הוא תשדיר שירות ארוך ומייגע. אני מנצלת את הפלטפורמה שלי בתבונה.״

״קיבלתי איומים מהרווחה פעמיים.״

״רק לפני שהסברת שהיא לא באמת שומעת מילה ממה שאני אומרת.״ אני מרימה את ידיי כדי לפייס אותו.

״שלהזכירך, גרם להם רק לשפוט אותי בחומרה רבה יותר.״ ואני לא מצליחה לכבוש את הצחוק המתגלגל שפורץ ממני כשהוא אומר את זה, כי הייזל מתה על זה. היא אוהבת להיות באולם מלא צחוק, אף שהיא לא שומעת. ואני חושבת שזו הסיבה שהתאהבתי בה, כי היא מרגישה את זה, היא מרגישה את האנרגיה סביבה ומכורה לה לא פחות ממני.

היא גם לא מודעת לחלוטין לכל הסיבוכים שהדבר גורם לאבא שלה והוא מתכוון שזה יישאר ככה, וזו אולי הסיבה שאני גם קצת מאוהבת בו.

״את חושבת שזה מצחיק ששופטים אותי?״ הוא מגחך וזוקר אליי גבה.

״אה, לא, אבל כשמתרגלים לזה…״ אני מושכת בכתפיי והבעת פניו מרצינה. שנינו יודעים ששיפוטיות היא חלק מהמקצוע הזה, מהסיכונים שמתלווים לחומרים מסוימים. ולמרות שאני תמיד מנסה ללכת עד הסוף בביקורת על החֶברה, אני מסרבת לעשות זאת על חשבון האנושיוּת של מישהו אחר. אני מעדיפה לספר בדיחות פלוצים מחורבנות ולעשות מעצמי צחוק, מאשר לצאת מניאקית רק כדי להיות מגניבה.

אבל אף על פי שאני מרגישה שהקריירה שלי צוברת תאוצה, אני לא מרגישה שהצלחתי מספיק כדי לא להישאב למערבולת הטוקבקים. תסמונת המתחזה לשבוע זה היא בחסות הטוקבק ״לא אכפת לי אם היא קצת שווה כשהיא מדברת כמו בן אדם שפוי. אני לא סובל את האישה הדוחה הזאת. היא מתלוננת על החוצפה של הגברים ובכל זאת (אם הקשקושים שיוצאים לה מהפה מלמדים משהו), אני מוכן להתערב שמספר ההשכבות שלה גבוה יותר מהאיי־קיו שלה. הכלבה הזאת מופרעת, ואם היא לא הייתה רוקדת וצורחת כמו מטורפת, שום דבר שהיא אומרת לא היה נשמע מצחיק בכלל.״

לפני שתשאלו, כן, למגיב קראו צ’אד, וכן, הפרופיל שלו היה אוסף תמונות שלו בכובעים של נהג משאית — שוודאי הסתירו קו שיער נסוג — ובידיו כל הטעמים של משקה האנרגיה מונסטר. הוא חבש כובע אוקלי לבן הפוך על הראש. כמה צפוי.

אבל האם בזכות צ’אד נאלצתי לחפש מה פירוש מונח הסלנג ״השכבות״? כן, כן, בהחלט. הנחתי שהוא מתכוון לתרגיל בג’ודו. מתברר שלא, חברים.

ואז התחלתי לתהות אם מישהו שאל אותי אי־פעם כמה השכבות צברתי ומה עניתי לו. מאייר הרגיע אותי שלא, לפחות לא שידוע לו. והוא פחות או יותר יודע כל דבר שקשור אליי.

אני מסתכלת לעומק בצדודית שלו עכשיו. איך יש לאיש הזה זמן למכון כושר? אין לי מושג. אבל ברור שיש לו. והוא כנראה צורך איזה נסיוב פלא במנות קטנות. אם כי הוא האפיר מאוד מאז שנפגשנו לראשונה. הזיפים על קו הלסת שלו זרועים שיבה, ומה שפעם הופיע באקראי בשערו, עכשיו מקבל נוכחות בולטת. הוא בן שלושים וחמש, כלומר מבוגר ממני בעשור, אבל רק עכשיו הוא מתחיל להיראות בגילו.

עולה בדעתי שאולי זה בגללי. בגלל החיים שגררתי אותו לתוכם. שהעובדה שהוא אב יחידני שצריך לנהל בת חירשת ולקוחה קומיקאית (מקסימה אך מתישה), עם כל השעות והנסיעות שכרוכות בדבר… זה בטח גובה ממנו מחיר.

״אתה מתחרט שהחלטת לייצג אותי?״ אני שואלת, לפני שאני מספיקה לחשוב פעמיים על השאלה.

הוא עוצר ומסובב את ראשו אליי במהירות ובפרצוף מבולבל — בניגוד לזעף הקבוע והאדיש שלו. המוח שלי מייד עושה רוורס, ולמרבה האימה, ידי נשלחת ונוגעת בו בין הגבות, עושה לו בופ בקפל שבין הגבות.

״כי חבל מאוד אם כן. אתה יודע את כל הסיסמאות שלי והמנוי לסטרימינג שלי הוא בכלל שלך, ואני לא יכולה בלי בינג’. הי, בוב!״ אני ניגשת למאבטח האהוב עליי. ״אתה נראה מעולה, גבר. בחיי, אני נשבעת שבכל פעם שאני רואה אותך יש לך פחות צוואר.״ אני לוחצת בזריזות על שרירי הזרועות הבולטים שלו. ״עוד מעט תוכל להאשים רק את האישיות שלך, כשנשים ידחו אותך.״

״את יודעת שהמופע שלך הסתיים, נכון?״ בוב צוחק אליי. ״חוץ מזה אני בסך הכול מנסה לעמוד בקצב של מאייר.״

אבל לפני שאני מצליחה לחשוב על תגובה עוקצנית ולהמשיך בסבב הירידות הקבוע שלנו, ידו של מאייר לופתת את המרפק שלי ואני קופצת. אנחנו יחד חלק ניכר מהזמן שלנו, אבל אני טורחת להימנע מעודף מגע אקראי בכל מה שקשור אליו. פעמיים בערב אחד נחשב לשיא.

״פארלי.״ אני מרימה את מבטי אליו ואז עוקבת אחרי עיניו. אלוהים. אדירים.

קארה וו כאן.

במופע שלי.

המופע שהפגיז.

היא מחייכת לכיווני.

הקומיקאית האהובה עליי, אחת הסטנד־אפיסטיות המפורסמות בארצות הברית — שכתבה להמון תוכניות מצליחות בטירוף, והנחתה את סאטרדיי נייט לייב — נמצאת כאן ומחייכת לכיוון שלי.

ולכן מטבע הדברים, אני מתנהגת כרגיל, ועושה את מה שאף בחורה מגניבה לא עושה בחיים — בודקת אל מי באמת היא מחייכת, כי לא יכול להיות שזה אליי.

כשאני קולטת מה עשיתי, אני עוצמת את עיניי ונאנחת, מתאבנת ואז מסתובבת אליה בחיוך רועד.

כשהיא כבר ממש לידי, אני מרימה שוב את המבט אל מאייר ומוודאת שאני לא הוזה. הוא פשוט שולח אליה חיוך בהידוק שפתיים ומעיניו נשקף מבט משועשע מאוד.

אני מתיקה את המבט, ומסתכלת שוב על קארה וו, שעדיין מחייכת בציפייה. אני גם קולטת במעורפל את בוב בשולי שדה הראייה שלי, צוחק בשקט ומרים את הטלפון שלו כדי לצלם תמונה.

״פארלי?״ אומרת קארה וו.

״קארה וו?״ אני מצייצת. המילים נשמעות כמו האשמה.

היא צוחקת. ״’קארה’ זה מספיק. איזה מופע מדהים.״

אומייגאד, אני מתה עליה. היא אמא שאין לה מעצורים ברמת ניבולי הפה במופע, וכנראה גם לא בחיים השגרתיים. פראית, מציאותית, משתלחת וקורעת מצחוק בלי להתאמץ. אני רוצה שהיא תהיה חברה שלי. אני אלך אחריה לכל מקום ואחצה ענבים בשביל הילדים שלה, אדבר איתה בטלפון, אני… לא יודעת, הקטע של הלדבר בטלפון עשה לי קצר במוח.

מאייר תוקע בי מרפק, אבל מדבר בשמנו כשאני ממשיכה לאתחל שוב את המוח שלי. ״קארה. עברו כמה שנים מאז שנפגשנו.״ הוא שולח יד ללחוץ את ידה.

״אה, אני זוכרת אותך, נכון. מהתקופה שעשיתי סיבוב הופעות עם מרשל. זה לא פרצוף ששוכחים.״ היא מרימה אליו את המבט מבעד לריסיה בחיוך מתפעל. אי אפשר להאשים אותה — הוא באמת מעורר התפעלות. גבוה, שרירי, מחוספס, עם שיער וזקן בצבע חום אפרפר. השכן שהפך לגבר מהמם. אבל כשהיא ממשיכה ללפות לו את היד קצת יותר מדי זמן, זיק של רכושנות משתלט עליי, ומכריח אותי להתקדם עם האתחול.

״תודה, אני לא מאמינה שאת כאן,״ אני אומרת ומושיטה את היד שלי ללחיצה.

״אז תאמיני. את על הרדאר שלי לא מהיום, וזה מה שמביא אותי לעניין הבא.״ היא מסמנת למישהו לגשת. ״זה המנהל שלי, קליי. קליי, מאייר, תדברו ביניכם. אני הולכת לשוחח עם פארלי שם.״ אוי. אני מתה. אוקיי. זה קורה. זה באמת קורה.

אנחנו מתרחקות כמה צעדים לפני שהיא מסתובבת אליי. ״אני פשוט אשים את הקלפים על השולחן. אני רוצה שתהיי מופע הפתיחה שלנו בסיבוב ההופעות.״

אל תפרצי בדמעות אושר סוערות, פי. לא. לפחות בינתיים. ״שאהיה מופע הפתיחה. שלכן. שלך ו —״

״שלי ושל שונה קופר. אנחנו מתות עלייך, ולמרות שיש עוד כמה אפשרויות, את הבחירה הראשונה שלנו. פשוט רציתי לבדוק איתך כמה דברים קודם.״

נחישות פלדה מתפשטת בי וליבי הולם באוזניי. זה המקום שלי. ״מה אני צריכה לעשות?״

״טוב, למען האמת, אין באמת משהו שאת יכולה לעשות מבחינה מקצועית. הסטנד־אפ שלך מדבר בעד עצמו. את הבחירה הראשונה שלנו, כי אנחנו רוצות את הקומדיה הכי חדה שיש, מההתחלה ועד הסוף. ומובן שעל הנייר את תהיי תוספת מושלמת לסגור לנו את הפינה. יש לנו ייצוג מוצלח בינינו מבחינת גיל, מיניות ומוצא אתני, ואנחנו לא מפחדות מדיבור מלוכלך. את תביאי את הקטע ההזוי, אני מביאה את האמהוּת, ושונה מביאה את כל הדיבור על האקלים הפוליטי־חברתי. אבל אנחנו עדיין סיבוב הופעות נשי קומי, וזה עדיין תחום שמובל על ידי גברים בתעשיית הבידור. ואני רוצה שזה יתפוצץ בענק, פארלי. אני רוצה את כל ההייפ שבעולם. אנחנו צריכות לעשות סיבוב יחסי ציבור פסיכי לפני שהכול יתחיל, וזה אומר שאנחנו צריכות לצבור תשומת לב תקשורתית. לכן אנחנו מדברות עכשיו.״

״אוקיי. אין לי בעיה, אני לגמרי בעניין.״ זה נשמע מעולה. מספר הספיישלים בנטפליקס שיש בהם קומיקאיות באמת קטן עד כדי השתאות. אני רועדת מרוב התרגשות ומוטיבציה.

״זה גם אומר אולי ראיונות, ולצערי אנשים יתעמקו בחיים האישיים שלך — ללא ספק. כשאנשים מרגישים שהם מבינים או יודעים מאיפה מגיעות הבדיחות של הקומיקאיות, זה עובד יותר טוב.״

אוקיי… זה לא מוצא חן בעיניי.

״אני לא גאה בזה, אבל אם ככה יהיו לנו יותר עוקבים ונקבל את החשיפה שמגיעה לנו, לא מפריע לי קצת ניצול בריא.״

״אני מבינה את זה, באמת,״ אבל אני לא מסווה את החשש בקולי.

״יש לנו רעיון. טוב, לי יש רעיון, יותר נכון.״

״אוקיי…״

״אז ככה, את צעירה, חמודה, ואין דבר שמושך תשומת לב יותר מחיי אהבה של אנשים אחרים.״

אני קופאת בבהלה, הלשון מתנפחת לי בפה כשאני מעווה את פניי ופורצת בצחוק. אני מתחילה לחשוד לאן היא חותרת.

״הייתי פשוט מעדיפה שהחלק הזה בחיי יישאר פרטי,״ אני משקרת. אני לא צריכה להסביר שמה שאני משתפת על הבמה שונה מהמציאות.

״מובן. אבל גם אם לא נצית את להבת היח״צ מראש, את מבינה שזה תוצר לוואי של מה שאת מתחייבת לו? סאטרדיי נייט לייב הזמינו אותי לעוד חודשיים, ולשונה יוצא סרט. בנוסף, יצלמו אותה בכל משחק של טייסון עד שיתחיל סיבוב ההופעות.״ נכון. שונה קופר יוצאת עם טייסון קלהאן, כוכב־משהו של משהו בספורט. לא אכפת לי עם מי היא יוצאת. אבל אכפת לי מאוד מהסטנד־אפ שלה.

אבל זה בדיוק העניין, נכון? אחרי שנים של צפייה והערצה, אני עדיין יודעת שהבחור שהיא יוצאת איתו זה חומר טוב לחדשות, וכנראה מביא לה עוד קהל.

״חיי האהבה שלי. הם לא ממש קיימים,״ אני מודה.

היא צוחקת במהירות ואז מנפנפת את העניין. ״תאמיני לי, אני מבינה. ככה חשבתי. לא שאת נראית כמו מישהי שלא כדאי לצאת איתה. אני פשוט יודעת איך זה בתחילת הדרך.״ היא מחייכת בלבביות ואז נאנחת. ״תתנגדי להצטלם עם מחזר סלב בכאילו? שנעורר קצת שמועות ורכילויות?״

״אני לא מאמינה, יש קטע כזה? סלבס באמת מזייפים קשרים בשביל יחסי ציבור?״

היא זוקרת גבה לעברי. אופס, השיפוטיות בקול שלי לא מצאה חן בעיניה.

״כן. רוב האנשים מוכנים לעשות דברים קצת לא נוחים כדי לקדם את השאיפות שלהם.״

אחת־אפס.

עיניי פוגשות את עיניו של מאייר בצידו השני של החדר, ואני חוזרת כמה חודשים אחורה, נזכרת איך היה כשעבדנו על החומרים של המופע הנוכחי שלי. נשארנו ערים במשך שעות, והוא עזר לי לעבוד על הקטע על כמה מבאס בטינדר ואיך הסטנד־אפ מפריע לדייטים…

״אבל למה אתה חושב שזה ככה, מאייר? ברצינות. למה גברים נעלמים כשהם מגלים שאני קומיקאית?״ שאלתי אותו בתהייה כנה. ראשה של הייזל היה מונח בחיקי והיא נמנמה בשקט.

״אני לא בטוח. נשמע כמו קלישאה, אבל לדעתי גברים, בעיקר אלה שרוצים לחשוב שהם עצמם מצחיקים, מרגישים מאוימים מאישה מצחיקה. כנראה כי הם לא רוצים להיות מקור לחומרים.״

״טוב, זה מעניין. גברים חוששים שנשים יהיו מצחיקות יותר מהם, ונשים חוששות מ… לא יודעת, שגברים ידכאו אותן, יכו אותן, יאנסו אותן או ירצחו אותן. אבל תיזהרו! בחורה מצחיקה עלולה ללכת אחריכם בסמטה חשוכה ולהצחיק אתכם ללא הסכמה!״

״אני חושב שהרגע מצאת את הפאנץ’ שלך.״ הוא חייך חיוך רחב שהעמיק את הקמטים סביב עיניו, ועורר את תשומת ליבי לקמטים סביב פיו. קמטים חדשים שמעולם לא הבחנתי בהם. צחוק פרץ ממני.

״אני לא מאמינה,״ אמרתי, מתפעלת מהצחוק הנדיר שלו, ומייד החיוך שלו נעלם. אבל הוא לא ניתק קשר עין. שריר בלסת שלו זז.

״כל מי שפתטי מספיק לאפשר לעובדה שאת מצחיקה — או לקריירה שלך — להפריע לו להיות איתך, לא ראוי לך, פי.״

המילים של קארה מחזירות את המוח שלי להווה ואני נזכרת, ״אמרת שיש לך רעיון?״

היא מביטה במנהל שלה ובמאייר ומסמנת להם לגשת. ״נכון מאוד.״