רק לאחר מות אמה העזה קאמי קושנר לשבור סוף-סוף את קשר השתיקה סביב הסוד הנורא שאפף את משפחתה וילדותה. הקורבן: […]
אִמי מתה ב־9 בפברואר 2017. לבדה בבית החולים של טוּלוֹן. בתיק הרפואי שלה רשום: “מתה במחיצת בני משפחה”, אבל אף אחד מילדיה לא היה שם.
אִמי, דמות קטנה במיטת בית חולים, מתה בלעדיי. ועליי לחיות עם זה.
ארבעה שבועות קודם לכן נודע לה שיש לה סרטן. ארבעה שבועות של בדיקות, שהובילו להחלטה המגוחכת: מנתחים. סגמנטקטומיה בסיסית, מסירים את הגידול. אתם יכולים להיות שקטים. היא כתבה לי: “אל תדאגי, אני לא לבד”.
אִמי חמקה לה. הם הפסיקו את הטיפול — הגדרת סרק — בלי לשאול לדעתי, בלי לחכות שאבוא להחזיק לה את היד. הם הפסיקו את סבלה כשעקרו את ליבה. מנעו ממנה לשמוע את המילים של ילדיה, מילות הרגעה או עידוד, מילות פרידה, מילות אהבה. אִמי הניחה לעצמה למות, רחוק ממני.
אני כותבת את הדברים כעבור שנים. אני כותבת “אִמי מתה”, אבל בעודי כותבת זאת, אני לא חשה בהיעדרה. נכון, הגרון שלי חנוק והדמעות מבליחות, אך העקירה אינה ממשית.
איבדתי את אִמי אלף פעמים. הפעם, לא אאבד אותה.
*
אולי העיניים שלה.
“העיניים. הם יכולים לקחת לה את העיניים?” אני מעבירה את השאלה הלאה, לאחיי. חילופי מסרונים. “נראה שהכול רקוב מלבד העיניים. הריאות, הלב, הכבד — אף אחד לא רוצה בהם. אבל את העיניים הם ייקחו ברצון. זה בסדר מצדכם? ניתן להם את העיניים של אימא? ויש עוד עניין. לוּס שואלת אם אנחנו מסכימים שהיא תיקבר בסאנארי. מה אנחנו עונים לה? זה מה שאימא הייתה רוצה, לא?” אין זמן לחשוב. צריך להשיב מייד כדי להכניע את השאלות, כדי שייפסקו. “כן, בסדר, אם זה מה שנראה לך אז כן, בסדר.”
מההרים שאליהם הרחקתי, אני מסכמת את הפרטים האחרונים לגבי ההלוויה של אִמי. לוּס, אחותי הקטנה, נמצאת בבית החולים, בטוּלוֹן. היא אומרת לי בטלפון: “את הג’ינס ואת הסווטשרט בצבע תכלת עם הקפוצ’ון שהיא כל־כך אהבה. מה את חושבת? ומה אם הם ילבישו לה תחתונים, את קולטת? אני אגיד להם: ‘בשום פנים ואופן לא! אימא שלי אף פעם לא לבשה תחתונים! תגידו לי, השתגעתם? אנחנו נבדוק את זה!'”
לוּס ואני מכירות את הסיפור הזה של התחתונים; הוא הופך אותנו ליתומות יוצאות דופן. בשבילנו, הבנות שלה, לאבד את אימא זה הפחד שכל הזיכרונות האלה יתפזרו ברוח, זה הסכנה שיום אחד נשכח את דמותה, כורעת בדשא של סאנארי ונאנחת באושר, שנשכח את ה”בנות, הגיעה השעה לעשות פיפי בדשא!” מדי ערב, במקום לומר “הגיע הזמן ללכת לישון”, בשביל המוביל לחווה, תמיד באותו מקום: “להוציא את התחת, שלושתנו יחד, איזה עונג! תיהנו מהגבעולים, בנות! איזה מזל יש לנו שאנחנו לא בנים!” לי ולאחותי יש שפה משותפת, אנחנו מחליפות מבטים לקראת העתיד, לקראת החיים שאחרי, עם בנותינו־שלנו, נצטרך לנסות: להיות נטולות־תחתונים!
*
השארתי את הילדים עם אביהם ואני מדרימה עם אחי ויקטור. לכיוון טוּלוֹן.
הרכבת המהירה הומה צעקות של ילדים, טלפונים ניידים, אנשים שאוכלים ארוחת צהריים. בני ארבעים ושתיים, התאום שלי ואני יושבים זה מול זו ומדברים בעיניים: נראה לך שנצליח לעבור את זה? אני אוהבת אותך. אני אוהב אותך. אני כאן. מה אנחנו עושים פה לעזאזל? זה היום הנורא בחיינו.
ויקטור מסיע אותנו לסאנארי. אל מלון לָה פָרָנדוֹל, בקצה כביש החוף, ממש אחרי חוף השכשוך שבו נצרבתי בילדותי ממדוזה. תמיד ראינו את המלון הזה מרחוק, הוא תמיד הרשים אותנו. אמרתי לעצמי שזה יכול להיות רעיון טוב, שיהיה לנו מקום לפרוש אליו.
יום קודם טלפנתי לקבלה. “לכמה לילות?” בואי נראה… לגשת לבית החולים כדי לוודא שאנחנו קוברים את אימא שלנו ולא אחרת, לקחת את החפצים שלה, לישון. לילה אחד. לקבור אותה ולחזור. אין טעם להכות שורש. “רק לילה אחד, בבקשה.” משפט שהלוואי ויכולתי לא לבטא לעולם. מעבר לקו ממתינים מבטא דרומי מתנגן וחיוך: “שהות קצרה, אם כן. ביקור עסקי?” “לא” תמציתי יספיק. מה עוד יכולתי לומר?
*
אנחנו מגיעים. מתמקמים. יוצאים. אין סיבה להתעכב. הכיוון: בית החולים סָנְט־מוּס, טוּלוֹן. שם אנחנו פוגשים את קולין ולוּס, אחי הגדול ואחותי הקטנה.
לא ממש תוססים, לא לגמרי רעננים, חבוטים כהוגן, אבל מאוחדים, לשם שינוי. חיבוקים ושתיקה. מבטים תלויים באוויר. הַבלוּת המילים. שמיים מעוננים. כל אחד אורב מן הסתם לתגובתם של האחרים, אף אחד מאִתנו לא יודע מה לעשות עם הכאב. אנחנו מחייכים זה לזה בעדינות רבה.
כמו להקת רוק מקרטעת במקצת שהתאחדה מחדש, אנחנו נכנסים לבית החולים, מחפשים את חדר המתים.
הגענו. “מי אתם?” נוקב מתפוצץ לנו בפָנים.
המילים ניתקות לי מהפה, הלשון נוקשת כנגד החך. בקושי שומעים אותי. “הילדים של מדאם פּיזִייה. אנחנו הילדים שלה.” הטון של השומר התורן לא משתנה, גם הוא נראה גמור: “היא לא פה. לא, היא לא אצלי. אין פה מדאם פיזייה. אין לי מדאם פיזייה. אני מצטער.” יישר כוח על הנחישות. אחותי מנסה כיוון אחר: שם משפחתה אחרי הנישואים. הפלא ופלא, האֵם התועה נמצאה! מספיק להחליף זהות. “אתם יכולים להיכנס. ניסיתי לסדר אותה, אבל זה לא ממש הצליח…” אמנם כן.
כמה פחדתי להיכנס לחדר הזה. פחדתי שהיא תתעורר, פחדתי שפניה יושחתו, פחדתי שהיא תסרב להקשיב לי כשאדבר אליה, שלא אצליח לבכות, שהיא תשכח שאני בִּתה ותאסור עליי להתקרב אליה.
כל אחד בתורו, בזה אחר זה, אנחנו ניגשים לבדוק. מה? אני לא יודעת. כל אחד מאִתנו נכנס, בכה, ואז התרחק. נישקתי אותה הרבה, הרבה, בלי סוף, את עורה הרך והקפוא, ואז ביקשתי ממנה סליחה. ארוכות.
*
איפה המעלית, מחלקת אונקולוגיה?
זומבים מתהלכים בבית החולים ומחפשים את החפצים של אימם.
הפעם, אנחנו לא מתבלבלים. “באנו לקחת את החפצים של הכלה.” להקת רוק חיה ובועטת!
אחות צעירה דוחפת עגלה ועליה שקית אשפה ענקית: “בבקשה, זה הכי טוב שמצאתי. אנא בידקו שכל החפצים שלה כאן.” הפור נופל על המבוגר מכולנו.
קולין פותח את השקית. ניחוח עז של הבושם של אימא. הרוקרים מסטולים לגמרי. זה לא צחוק, הספירה. נתחיל.
אחי מוציא את החפץ הראשון ומסתכל בנו במבוכה. “שַלָט? בשביל מה השַלָט הזה?” בת הדרום העולצת בת העשרים־בקושי גואלת אותנו בגאווה מסימני השאלה: “זאת מדיניות בית החולים.” חיוך רחב. “השלט הולך עם המטופל. איפה אימא שלכם?” האחים שלי, אחותי ואני עונים הפעם פה אחד, במקהלה אבלה: “היא מתה! כמה פעמים אפשר לחזור על זה!”
הלאה, נמשיך… טלפון נייד, בגדים, מחשב, ספרים… מאוחר, נלך, יום ארוך מחר!
אנחנו אוכלים ארוחת ערב בחוף. לשולחן יושבים הנותרים מבינינו: הבכור, קולין, התאומים, ויקטור ואני, וצמד המאומצים, לוּס ופַּבּלוֹ. חמישה בסך הכול. גאוותה של אִמי: “חמישה ילדים בשתי לידות. יש יותר טוב מזה?!” להקת רוק שמוטה במקצת.
גם בת דודתי רוז יושבת אִתנו. מחר היא תשתתף בפתיחת אחוזת הקבר המשפחתית. אחיה, טימותה, העדיף לא להגיע. אני מבינה אותו. מארי־פראנס, אימם, הקבורה שם, תתגלה לעיני כול. האם הייתה לנו ברירה? האחיות פּיזִייה נישאו לצמד בני דודים. איזו שטות גמורה זו הייתה, למרות הכול, להסכים להרחיק אותן כל־כך מאימן ומפריז! להרחיק אותן כל־כך מאיתנו. אל אחוזת הקבר של בעליהן. מה לעזאזל חשבנו?
שולחן גדול ועמוס אנשים במסעדה. כמעט כל החברים של אחותי כאן, אלה שהיא מכנה ה”קוּז”, בני הדודים שלה. הילדים של חברים של אִמי. הם עדינים, נחמדים ועצובים. הם כאן, אִתנו, אבל אני לא שומעת אותם. גם אבא של רוז, דוד שלי, קפץ להגיד שלום. הוא מנשק כל אחד מאִתנו.
*
למחרת, ג’ינס וסוודר רחב. אני תולשת את עצמי מלָה פָרָנדוֹל. חוזרת אל חדר המתים עם אחיי ואחותי. אנחנו הולכים להביא את אימא שלנו.
לפני כן, קולין, ויקטור ואני מבקשים רשות לעבור באחוזת “מישור המלך”, בית מגוריה האחרון של אימא. יש לנו שעה אחת. אנחנו רשאים להיכנס לחדר השינה שלה, אך מוזהרים: “הכול, או כמעט הכול, כבר חוּלק.”
שעה אחת בבית, שעה אחת בחדר השינה של אימא בקומה העליונה. החברים שלה יושבים לשולחן בחצר, הם לא רואים אותנו ושקועים בשיחתם.
שעה אחת בבית, סגורים בחדר כמו פורצים, כמו עופות דורסים שבאו לחטט בשרידים.
שעה אחת בבית, שבמהלכה האחים שלי מחפשים מזכרות מאימא. שום תצלום לא נשאר, שום מכתב.
אני לוקחת סוודר, חולצת טי, את הבושם שלה, ושתיים־שלוש סיכות פחותות ערך.
אנחנו עוזבים את הבית, אחת ולתמיד.
אנחנו חוזרים לחדר המתים. שוב צריך להזדרז. משלוח של חמישה ילדים.
בחדרון המעוקר שבו אני נוגעת בפעם האחרונה בעורה של אִמי, החיים האיטיים נמתחים עוד קצת. ז’יל, אחיה, וססיל, בת־זוגו, אִתנו בשתיקה, נועלים את הזמן. כל אחד מאִתנו מחזיק בזרועו של האחר. האוויר דליל. החדר קטנטן בשביל חמישה ילדים ושני שורדים. ענף של מימוזה בארון. השומר העייף שואל אותנו: “אני מניח שהמימוזה הולכת עם הגברת?…”
במכונית שוררת דממה. מטוּלוֹן לסאנארי. אנחנו נוסעים אחרי רכב הקבורה. בזהירות.
הכביש המהיר לאֶסטֶרֶל. כמה אימא שנאה אותו. כשהיינו ילדים, היא הייתה באה לאסוף אותנו מאזור פאיֶנְס, שם בילינו את חודש יולי עם אבא. מהמקרים הנדירים שבהם יצאה לנסיעות ארוכות. לא הייתה לה ברירה. היא ארגנה את הנסיעה כמו משחק: שלב ראשון, עד מחסום הכניסה לכביש האגרה; שלב שני, עד עמדת התשלום ביציאה מהכביש; שלב שלישי, סאנארי. ובכל נקודה כזאת, נשיקת ניצחון. במשך כל זמן הנסיעה, בריטואל קבוע, אלן סושון נרצח באכזריות על־ידי קולותינו העליזים, בני חורין לאחר השיבה אליה: “לא מגיעים לשום מקום בקאנו הזה… לעולם לא תוכל לעזוב, להסתלק…” קאנון מוזיקלי לעילא ולעילא! לבסוף מגיעים הביתה. “עשינו זאת! אימא שלכם אלופה. יש לכם מזל גדול!” ההקלה האמיתית הייתה כשהיא באה לאסוף אותנו.
*
בית העלמין לָה גישארְד. תעצרו הכול! קולין ואני הולכים לעשות פיפי בדשא. ואז, עקב בצד אגודל. יורדים ברחוב, חוצים את הכיכר. רואים אותם, מרחוק. מתקרבים. החברים של אִמי. המון רב. אנשים שברובם היו לי לפרק זמן מסוים כהורים: לוק, זאזי, ז’אנין, ז’נבייב, ז’אן… אבא שלי. הם נראים עסוקים, מתנשקים ומתחבקים, אך שומרים על מרחק מאִתנו, בצד.
אף אחד לא בא בשבילי. החברים שלי אינם. לא הספקתי לספר להם. לספר להם על הכאב והאימה שלי, על האש שבלִבי והקרח בעצמותיי. לספר להם על הסחרחורת שתאחז בי, על הסיוט שבירידה במשעול של בית העלמין, במפגש עם מבטי האנשים האלה, שכל־כך אהבתי ושהתרחקו. איך יכולתי לדעת? את קוברת את אִמך פעם אחת בלבד.
בכניסה לבית העלמין אני הולכת לאיבוד בתוך ארבעה מטרים רבועים. עיניי קולטות ערב־רב של גופים. אני נתקלת באחד מהם ומרימה את הראש. אני מנשקת את לוק, המופתע ואולי גם נרגש. לוק פגש את אִמי באוניברסיטה. פילוסופיה ומדעי המדינה. לוק מכיר אותי מזמן. הוא שולח לעברי “הנה את, חומד שלי”, שלהרף עין מחמם לי את הלב. אני מחבקת אותו, מנסה לנחם אותו בתורי.
אני מחפשת מה לעשות עם עצמי. מחפשת את האחים שלי. אני אחוזת בעתה. כאילו פישלתי בארגון ההופעה שלנו, וכל הקהל הזה מחכה לי עם עגבניות וקריאות בוז. אנשים שומרים על מרחק ממני. בשתיקה אטומה ועוינת, ההמון מעדיף לתת לי מרחב. אין מה לעשות. אני חונקת, בדיוק כמו אִמי.
רכב הקבורה פונה לשביל המרכזי. הגיע הזמן לזוז. אני אוחזת בזרועו של אחי הקטן פבלו, ובצד השני בזרועו של אחי הגדול. אנחנו פוסעים בשורה, מצופפים. ויקטור, לוּס, קולין, אני ופבלו. עזובים לנפשנו. אנחנו צועדים. Adelante!. קדימה. מאחורינו אין אף אחד. המון רב שלא נשאר ממנו איש, המון רב כאילו לא היה אף אחד. המון רב כמו רשימת שמות.
בלב כל הכלום הזה, במרחק־מה, בעלה של אִמי, אביהם של לוּס ופבלו, תלוי על זרועו של בוריס. הוא מחשק את עצמו אל בן זוגה של בִּתו. מוקפים בחברים מפעם ובאלה של היום, שני הגברים צועדים במרכז השביל כמו חתן וכלה.
מוות לפנים ומוות מאחור. להקת הרוק שלנו פוסעת במתינות בראש התהלוכה. אחים ואחיות צמודים זה לזה כמו בריקוד סלואו. אנחנו צוחקים ומתייפחים לסירוגין. כדי להיטיב זה עם זה. ובייחוד כדי לא ליפול. “מישהו זכר להביא את השַלָט? לא, נו, ברצינות! מה עם צעירים חסרי מנוח? היא לא יכולה להחמיץ!” “לעזאזל, שכחנו לבדוק את עניין התחתונים! אלוהים אדירים, ומה אם הם הלבישו לה חזייה?” “של מי הרעיון של המימוזה, אם לא שלך?”
רכב הקבורה נעצר. ההמון מאחורינו מתפרשֹ לפנים ולצדדים. כמו אינדיאנים על גבעה, נכונים לתקוף את הכרכרה לפי הסימן הכי קטן.
אנחנו נשארים לבד, חמשתנו, ליד הארון של אימא, הסמוך לדודתנו, שקברה פתוח לרווחה. בת דודתי מתקרבת, אנחנו מתחבקות שוב. “אימא הייתה קוראת לי ‘קאמילוּ שלי’,” אני אומרת. “מי יקרא לי כך עכשיו?”
*
כמו בריחוף, אני נוכחת בטקס מבלי להשתתף בו. אני חושבת על ילדיי. מנסה לשמוע את הקולות שלהם בראשי: “אימא, למה אנחנו לא שם, אִתך?” אני מנסה לשווא להיאחז באחיי, כאילו הם יכולים להחליף אותם.
מנהל הקרקס יוצא בהכרזה: “שיר של ז’וליאן קְלֶר, לבקשת ילדיה, ואחריו ידברו חברים של המנוחה…”
“למי אכפת, דובשנית, למי אכפת […], יום בהיר אחד נמות, דובשנית שלי […].”
העיניים שלי נישאות אל דבוקת האנשים המאוחדת והמרוחקת מאִתנו. זה נראה כאילו הם דורשים משהו, כאילו הם מחכים שאתמוטט, כאילו הם רוצים שנביע חרטה וניעלם.
ההספדים נבובים, אלה שנושאים אותם צבועים או לא מעודכנים. אִמי ומדעי המדינה, אִמי וניהול ‘משרד הספר’, אִמי והפמיניזם שלה, אִמי והחופש המיני… כל־כך טרחני, כל־כך אווילי. זו שמטיפה לנו “בתקווה לסייע לנו להבין טוב יותר מי הייתה אימא שלנו” מדקלמת נאום מייגע, אגוצנטרי ומנוסח רע. אחיי ואני מאבדים את הסבלנות, פבלו פורש מהשורה. הכול מזויף, תפל. מאוס, דל. עד ייאוש.
הטקס מגיע לסיומו. סוף־סוף.
לוּס, פבלו ורוב החברים של אִמי חוזרים לאחוזת “מישור מלך”. קרוב לוודאי שהם ארגנו שם הומאז’ לזכרה בדרכם שלהם. קולין, ויקטור ואני חוזרים לפריז. כל אחד לביתו. להקת רוק ארעית. אני עולה על רכבת הלילה של השעה עשר. לפני כן כוסית אחרונה בנמל של סאנארי, ב’לֶה נוֹטיק’, הבר האהוב עליה.
*
מההלוויה של אִמי אני זוכרת פרחים בכל מקום ואנשים שאהבתי במשך הרבה מאוד זמן. מההלוויה של אִמי אני זוכרת אנשים ששמרו על מרחק, שלא התקרבו. האנשים של הילדוּת, של דרום צרפת, של המשפחה המורכבת, לָה פמיליה גרָנדֶה.
אין עדיין תגובות