פתח דבר:
הגן בגזרתך

יום שישי, 6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, אשקלון, 20:30

‘תעבירי בבקשה את הסלט’, ביקש אלי מאשתו עדן, שישבה לידו. ‘אלי, מה אתה אומר על בית בנגב המערבי? באזור עוטף עזה? יש שם גם יופי של הטבות מס ותכלס זה המקום הכי יפה בארץ’, אמר דודי, גיסו. ‘באמת מקום מדהים. נשמע לי אחלה’, ענה אלי, והשיחה המשיכה והתגלגלה למחוזות אחרים.

יום שבת, 7 באוקטובר, 5:49

מכשיר הטלפון צלצל בעקשנות. אלי התיישב על המיטה והרים אותו מהשידה. ‘כן?’ ענה בקול עייף.

‘טובול, בוקר טוב. מדברים מהמצודה’, אמר הבחור ממרכז השליטה החילי במטה משמר הגבול בלוד. ‘רציתי לעדכן אותך שהימ’מ מתארגנים לרדת לכיוון דרום’.

‘אוקיי, מה הסיפור?’ שאל אלי ומתח את ידו הצדה.

‘אחי, אין לי עוד פרטים. זה כל מה שאני יכול להגיד לך’.

‘הבנתי, אני אעדכן את המפקד. תודה על העדכון’.

אלי ניתק, פתח את הווטסאפ והקליד הודעה לבריק, מפקד מג’ב: ‘שבת שלום ובוקר טוב, המפקד, יצא לך לדבר עם מפקד הימ’מ? אם לא, תעשה לי סימן’. אלי ידע שבריק יענה לו רק אם יש משהו מיוחד. הוא שומר שבת.

הוא הסתכל על השעון. כבר היה אחרי שש. אשתו ישנה לצדו בחדר האורחים שהוא גם הממ’ד בבית הוריה. על המזרן מתחת למיטה שכב הבן שלהם.

הוא קם בשקט והלך אל הסלון. צפצופים של התרעות נשמעו מהטלפון הנייד של חמיו שנח על השולחן. אלי הציץ בצג, ראה שאלה התרעות צבע אדום וחזר במהירות לחדר.

‘עדן, עדן’, נענע את אשתו ואז אמר ברוגע, ‘אל תילחצי, אבל אני חושב שעוד רגע תהיה פה אזעקה’. עדן שפשפה את עיניה והתיישבה על המיטה. אלי ניגש אל החלון וסגר אותו.

אזעקה רועשת של צבע אדום נשמעה מהרחוב. אלי לקח את הטלפון. ‘שבת שלום, המפקד, אני יודע שאתה בטח בדרך לבית כנסת עכשיו, אבל חשוב לי שתדע, יש אזעקות בהמון מקומות בארץ ואני יודע גם על צוות ימ’מ שהקפיצו לדרום. תשמע, זה נשמע לי חריג. מרגיש לי כמו הסחת דעת’, אמר בלחץ.

‘טובול, תקפיץ את כל החיל’, הורה בריק לעוזרו.

‘מה?’ שאל אלי, מופתע.

‘שמעת אותי, דבר עם ערן ותקפיץ את כל החיל’, אמר בריק, ניתק את השיחה, קיפל את הטלית ויצא משטח בית הכנסת במושב זכריה שליד בית שמש.

‘ערן, תקפיץ את כל החיל’, אמר אלי לראש מחלקת מבצעים בעודו מחליף את הפיג’מה למדים.

‘אני מבין, אדבר עם בריק ונפתח את החמ״ל בלוד מיד’, ענה ערן.

רעש חזק של נפילת טילים נשמע מחוץ לבניין.

אלי ניסה לצאת אל המכונית, אבל עוד כשהיה בחדר המדרגות נשמע בום אדיר. הוא נכנס בחזרה אל הדירה.

הטלפון צלצל. ‘אהלן, טובול’, אמר תומר, מפקד מרחב דרום במג’ב.

‘מה הולך אצלך, תומר?’ שאל אלי.

‘שלומי מגוז, השוטר הקהילתי שלנו במועצה אזורית חוף אשקלון, עדכן אותי על חדירה של מצנחי רחיפה לנתיב העשרה’, אמר תומר.

‘מה?’

‘גם אני הייתי בהלם בהתחלה, אבל זה המצב. מעדכן גם שאמיר, מפקד המחוז, דיבר איתי על מחבלים בשדרות. הוא נמצא שם, מנהל לחימה. אני בדרך אליו’.

‘תודה על העדכון’, ענה אלי וניתק.

‘מאמי, מה קרה?’ שאלה עדן. אלי סימן לה שלא תשאל. ‘אני חייב לצאת לשדרות’, אמר.

‘איך תצא מהבית? יורים טילים בחוץ’.

‘אני חייב’.

בום נשמע מחוץ לבניין. ‘נשמע שזה פה ברחוב’, מלמל אלי. ועוד בום. ‘טוב, אין ברירה’, אמר ולקח שוב את המפתחות של הרכב. הוא יצא מהדירה ורץ. האזעקות לא נפסקו לרגע.

‘מה מצבך?’ נשמע קולו של מפקד מג’ב מבעד לדיבורית ברכב.

‘לא נראה לי שאצליח להגיע לכיוון ירושלים. אני רוצה לנסות להגיע לשדרות. תומר עדכן אותי שיש שם לחימה’, ענה אלי.

‘בסדר’, אמר בריק וניתק.

אלי נסע במהירות לכיוון כביש 3. ביפ. צליל של הודעה נכנסת תפס את אוזנו. הוא פתח את הודעת הווטסאפ ששלחה אשתו וראה סרטון של מחבלים על טנדר בשדרות. ‘שיט’, אמר כמעט בצעקה.

בצומת הודיה הבחין בשוטר ושוטרת ששכבו על הקרקע. ‘מה קרה?’ שאל אותם.

‘היא חושבת שירו עלינו’, אמר השוטר.

‘אחי, לא הגיוני. אין מצב’, אמר אלי בביטול.

‘ירו עלינו’, אמרה השוטרת והצביעה לכיוון השדה שבצד הכביש.

אלי הצטרף אליהם. הם סרקו יחד את השדה ולא מצאו דבר.

הוא חזר לצומת והבחין בסוואנה של הימ’מ. היא עצרה לידם. ‘מה קרה?’ שאל הלוחם שירד מהרכב.

‘השוטרים פה טוענים שירו עליהם. עשינו סריקה ולא זיהינו כלום’, ענה אלי.

הלוחם הסתכל לצדדים. ‘אוקיי’, הוא סיכם ועמד לחזור לרכב כשאלי נגע בכתפו ושאל, ‘תגיד, לאן אתם נוסעים?’

‘לשדרות’, ענה הלוחם.

אלי נסע בעקבות הסוואנה.

בום.

הרכב הסתובב במהירות. ‘רבאק, איזה יום טוב מצפה לנו’, סינן אלי ודפק על ההגה בכעס. הוא יצא מהמכונית לכיוון הרכב שפגע בו.

‘סליחה, נבהלתי מהאזעקה’, אמרה הנהגת בקול שבור.

‘תירגעי, העיקר שיצאנו בריאים’, אמר אלי והלך לחפש בקבוק מים במכונית שלו. הוא חזר אחרי דקה והושיט בקבוק לאישה.

הוא הביט בייאוש ברכב המושבת שלו ותהה לעצמו מה הלאה. מכונית התקדמה לעברם, והוא סימן לה לעצור. ‘אחי, לאן אתה מגיע?’ שאל.

‘לא יודע, העיקר לעוף מפה’, ענה הנהג בלחץ.

‘יש מצב אתה עושה לי טובה ולוקח אותי למטה הארצי בירושלים?’ שאל אלי.

הבחור הסתכל על החבר שישב לידו ומשך בכתפיו. ‘בסדר, תעלה’, אמר.

‘תודה ענקית’, אמר אלי ונכנס לרכב.

הוא ירד במעלית לקומה מינוס שתיים במטה הארצי ונכנס למרכז ניהול המידע המשטרתי. רעשים של מכשירי קשר נשמעו בכל הקומה. הוא ניגש לבריק ופרס לפניו את תמונת המצב ממה שהצליח להבין בזמן הנסיעה.

‘מה עם המילואים?’ שאל בריק.

‘דרכנו אותם ומחכים לאישור משר הביטחון בשביל להקפיץ’, ענה אלי.

‘שום אישור ושום נעליים, תקפיץ. מקסימום נקבל אישור בדיעבד, זה מצב חירום’, הורה בריק.

אלי היסס.

‘תקפיץ את כל המערך’, אמר בריק בפסקנות.

הקשר השמיע דיווחים על היתקלויות במחבלים ברחבי הנגב המערבי ועל טילים שנורים לעבר הדרום, המרכז וירושלים. ‘תנסו להשיג מסוק מחיל האוויר בשביל תחנת שדרות’, ביקש המפכ’ל משוטר בחדר ליד. ‘אין להם אופציה כרגע’, דיווח השוטר כשהוא מחזיק בשפופרת של הטלפון האדום.

‘לא עונים לי החבר’ה שאני מכיר מהצבא. הם כנראה בבור’, אמר בריק בתסכול, ואז קיבל דיווח: ‘יש פצועים והרוגים בהיתקלות של הימ’מ בשער הנגב’.

הדיווחים לא פסקו, אירוע רדף אירוע. השר לביטחון לאומי נכנס לחדר, קיבל עדכון מהמפכ’ל ויצא. ‘אני לא יכול להישאר פה. צריך לרדת לשטח’, אמר בריק.

אלי צעד בעקבות מפקדו אל מחוץ לבניין. ‘נעשה שיחה עם המפקדים ואז נצא לשטח’, אמר לו בריק כשנשענו על הרכב הממוגן. אלי הנהן ופתח שיחת ועידה עם הפיקוד של מג’ב.

‘אנחנו עומדים בפני אירוע שלא הכרנו קודם’, אמר בריק לאנשיו. ‘הוריתי להקפיץ את כל החיל, לגייס אנשי מילואים. מחבלים חדרו מעזה, ואנחנו לא יודעים מה מחכה לנו בהמשך היום בשאר הארץ. אני מבקש שכל אחד יפעל במסגרת הגן בגזרתך’.

הנוכחים ידעו על מה המפקד מדבר. הם הבינו שמצופה מכל אחד מהמרחבים להגן על עצמו לאורך זמן. זה אומר שבשעת חירום, כאשר ישנו אירוע רב־זירתי גדול עם קושי להפנות כוחות ארציים לאזור, תחנות המשטרה, המרחב והמחוז נדרשים להסתדר בעצמם.

‘אני מאמין בכם, וביחד ננצח’, סגר בריק את השיחה.

‘זה אירוע מטורף. אני חושב שעכשיו מג’ב, במקום להיות בעוטף, נמצא בחזית הלחימה’, אמר בריק לעוזרו כשנכנסו למכונית.

‘זה הזוי מה שהלוחמים שלנו עוברים עכשיו’, ענה אלי וגלל את הדיווחים הכתובים בטלפון הנייד. הוא קיבל הודעה על פעילות משותפת של נחשון, סגן מפקד מג’ב, וערן מהמבצעים. ‘הם פתחו חמ’ל חילי במטה’, עדכן.

הרכב נסע דרומה. ליד צומת שדרות הבחין בריק ברכבים שרופים. ‘אלוהים ישמור’, אמר והעביר את היד על מצחו.

‘המפקד?’ שאל אלי והתבונן בו מופתע.

‘נתגבר על זה’, אמר בריק והניח את היד על הנשק. פניו אמרו הכול.

***

בכל יום בשש בבוקר מתחלפות המשמרות במשטרת ישראל. אווירה של רוגע שוררת במשמרות שבת וחג. ביום שבת 7 באוקטובר 2023, בעלות השחר של שמחת תורה, סיירו במחוז הדרומי ניידות בודדות. בשעה 6:29 החל ירי רקטות מרצועת עזה. הירי החריג בהיקפו הרים את משטרת ישראל על הרגליים. שוטרים נדרכו ועד מהרה יצאו לטפל בזירות נפילה.

הדיווחים שהחלו להגיע על חדירת מחבלים הבהירו שהפעם זה אחרת, שלא מדובר בירי טילים כמו בסבבים קודמים. משעות הבוקר הרגישו אנשי משטרת ישראל שהם נמצאים במלחמה. מלחמה על החיים, מלחמה על הבית. הרחובות שעד לפני רגע היו עבור רבים מהם המרחב של חיי היומיום נהפכו לזירת קרב.

לוחמי משמר הגבול חזרו באותו בוקר אל תפקידם ההיסטורי. ב־1949 הקימה מדינת ישראל הצעירה את חיל הסְפָר, שנועד להגן על היישובים בקרבת הגבול בתום מלחמת העצמאות. ב־1953 שינה החיל את שמו למשמר הגבול וצורף באופן רשמי למשטרת ישראל. בשנותיו הראשונות הופקד בעיקר על לוחמה במסתננים שחדרו ליישובים הסמוכים לגבולות. עם השנים הורחבו משימותיו ללוחמה בפשיעה בתוך ישראל ולטיפול בהפרות סדר ובאירועי טרור בכל חלקי הארץ.

לאורך השנים איבד החיל יותר מ־500 לוחמים ולוחמות. קיר הזיכרון שמנציח את שמותיהם מספר את סיפורה של החברה הישראלית: במשמר הגבול משרתים זה לצד זה יהודים, דרוזים, צ’רקסים, מוסלמים, נוצרים; עולים וילידי הארץ; תושבי פריפריה ומרכז. בשבת שבעה באוקטובר הם נעו במהירות מכל קצווי הארץ אל הנגב המערבי. מלוחמי הימ’מ המיומנים ועד לשוטרים הקהילתיים — כל מי שהיה לו נשק ביד לחם ביישובים ובמרחבי הנגב המערבי שהפכו לשדות קרב.

הלוחמה נמשכה יותר מ־72 שעות. חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון ואזרחים חמושים עמדו בגבורה מול מחבלים ערוכים היטב. במהלך הקרבות ביממה הראשונה איבד משמר הגבול 15 מלוחמיו. רבים אחרים נפצעו.

***

ברגע שהכדור הראשון נורה, הקרב מתחיל. הלוחמים נערכים בחזית, המפקדים נעמדים בחדרי הפיקוד. באותה עת מתיישבים אנשי התיעוד מאחור. מתבוננים בהמולה, מפלסים את דרכם בדממה. מבחינתם, ההווה ייהפך בעוד רגע לעבר עם חשיבות עצומה לעתיד.

ברגע שהכדור האחרון נורה, הקרב נגמר. הלוחמים חוזרים לבסיסים, חלקם משתחררים לבתיהם. אנשי התיעוד קמים מהכיסא ומכניסים לכיסם את מכשיר ההקלטה, המחברת והעט. אצלם הקרב לא נגמר, הוא רק החל. הם עוברים בין הבסיסים והבתים, מראיינים את הלוחמים, מנסים להבין מה אירע. מה באמת קרה.

יש זיכרונות שמשמעותם המלאה תתברר רק בעוד הרבה מאוד שנים. הפרספקטיבה של החיים תלמד משהו על ההיסטוריה. יש זיכרונות שנצרבים בראש ומעוררים מחשבות על לקחים שראוי להפיק. ישנם זיכרונות שיורדים מהמוח, מחליקים בגרון וחודרים אל הלב. לעתים אלה אינם סיפורי הגבורה הגדולים, אלא האירועים הקטנים שהתרחשו אף הם בעת הקרב.

בלחימה בשבעה באוקטובר היו מעורבים הרבה גורמים, והיא התנהלה בזירות רבות. איננו מתיימרים להציג בספר את המכלול, אלא מתמקדים בנקודת מבט צרה, זו של משמר הגבול. קיבצנו כאן שורה של סיפורים מהקרבות הרבים שניהלו אנשי החיל בשבת ההיא מול מחבלי חמאס. בחרנו בסיפורים שמציגים תמונה מגוונת של הלוחמים והלוחמות במערכה על יישובי הנגב המערבי. כל אחד מהסיפורים נכתב על בסיס עבודת מחקר יסודית של אנשי יחידת ההיסטוריה והמחקר של משמר הגבול בשיתוף פעולה עם מחלקת ההיסטוריה של צה’ל. התחקיר המקיף כלל ראיונות עומק עם הלוחמים, בחינה של תצלומי אוויר, תיעוד ויזואלי, רישומי ג’י־פי־אס ומקורות נוספים. בחלק מהמקרים התבצעו סיורים בשטח עם הלוחמים ושוחזרו מהלכי הקרבות.

השמות בסיפורים אמיתיים, למעט שמותיהם של לוחמי היחידות המיוחדות ובני משפחותיהם, ששונו מסיבות של ביטחון מידע, ושמותיהם של חלק מהאזרחים, ששונו כדי לא לפגוע בפרטיותם. תיאורי הקרב בסיפורים נאמנים למקור. באשר לתיאורי הצבע — השיחות בין הלוחמים לבין עצמם ובינם ובין האזרחים ופרטים אישיים ומשפחתיים כאלה ואחרים — הרשינו לעצמנו לעתים חופש אמנותי תוך היצמדות לאמת ההיסטורית. עשינו זאת כדי לתווך את האירועים בצורה נגישה וברורה.

ניסינו לדייק לפי מיטב הבנתנו. זמן קצר יחסית חלף מאז שהאירועים התרחשו, וייתכן שיש דברים שנגלה רק בחלוף השנים. ייתכן בהחלט כי במהלך עבודתנו נפלו שגיאות. האחריות היא עלינו ואנחנו מתנצלים על כך מראש. אנו מקווים לתקן זאת במהדורות עתידיות.

‘שגיאות מי יבין, מנסתרות נקני’

(תהילים יט, יג)

אורי קראוסהר וסנ’ץ ד’ר טל משגב

אב, ה’תשפ’ד | אוגוסט 2024