נקודת הפתיחה שלי כבת להורים קשֵי יום אף פעם לא הייתה תירוץ. בעצם, היא כן הייתה: תירוץ להצליח, להצטיין, להגיע […]
1.
המבוגרת האחראית
הורים קשי יום, דירת שיכון גלותית וחינוך למצוינות והישגיות
באותו יום אמא שוב צעקה. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת מאוד ביום חורפי — אבא כבר היה לבוש בבגדי פועל האפורים ועמד לצאת ליום עבודתו במפעל ‘ישאסבסט’ שהחל ב־5.30 — כשקולות המריבה מילאו את חלל הדירה הקטנה וגלשו לדירות השכנים בשיכון הרכבת הצפוף. השכנים פחדו מ’האישה המשוגעת’ — כינוי שנלחש מאחורי גבה של האישה הצועקת, אבל הגיע היטב לאוזניי. אמא, מוכה בהתקף סכיזופרניה, דמיינה אישה שרודפת אחריה. ‘עוד פעם האישה הזאת באה,’ הטיחה באבא ברומנית, ‘אתה מביא אותה, הכול בגללך!’
הצעקות העירו אותי. נשארתי לשכב במיטה, שמעתי את אבא צועק, מנסה להסביר לאמא שהיא מדמיינת הכול. אף פעם, גם לא בזמן המריבות הסוערות ביותר, הוא לא אמר לה שהיא חולה, ולמרות החיים הקשים שחי איתה, הוא אהב אותה מאוד. קמתי מהמיטה כדי להיפרד מאבא לפני שיצא לעבודה. לא הבחנתי בתיק שהחזיק בידו. כנראה כבר ידע שלא ישוב הביתה בימים הקרובים.
כשחזרתי הביתה מבית הספר, חיכתה לי ארוחת הצהריים על השולחן. לא משנה מה עבר עליה וכמה חולה הייתה, אמא הצליחה למלא את משימתה, כמעט היחידה בחייה, להאכיל את משפחתה. השעה 15:30 הגיעה, ואבא לא חזר מיום העבודה במפעל כדי לחטוף במהירות משהו לאכול ולצאת להמשך יום עבודתו, הפעם כשיפוצניק. דאגתי לו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרשה לעצמו הפוגה ונסע לאחותו שגרה ברמלה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה לא הודיע מראש שלא יחזור.
החושך הקדים לרדת ואמא שוב התחילה לצעוק. בבית שלנו אסור היה לסגור דלתות. היינו רק שתינו, נערה בת 14 ואמא חולת נפש. אחי הבכור פרדי, המבוגר ממני בארבע שנים, התגייס זמן קצר לפני כן לקורס טיס. לא פלא שהוא זוכר ילדות אחרת לגמרי מזו שמתויקת בזיכרוני. נמלטתי לחדרי, אבל גם שם שמעתי את אמא ממשיכה לצעוק על המאהבת הדמיונית. בזמן כלשהו שקעתי בשינה. בסביבות השעה 12:00 בלילה העיר אותי קול חבטה. מיהרתי למטבח ושם, על רצפת הלינולאום, מצאתי את אמא מוטלת מחוסרת הכרה, ולידה צנצנת כדורים ריקה. הבנתי מיד מה קרה.
הייתי מבוהלת ונסערת, אבל לא נתתי לבהלה להשתלט עליי. ידעתי שגורלה של אמא שלי נתון בידיי ושהזמן פועל נגדה. המחשבות התרוצצו במוחי. מה לעשות? למי לפנות? לא היה לנו טלפון בבית. זרקתי מעיל מעל הפיג’מה, דחפתי את רגליי לנעלי הספורט, דילגתי במהירות במדרגות מהקומה השלישית לרחוב הקר והתחלתי לרוץ.
דודתי, אחותה של אמא, ובעלה גרו בשכונת רגום, כשני קילומטר מביתנו שנמצא בשכונת יוספטל. שתי השכונות במזרח נהריה לא היו כאלו שנערות הסתובבו בהן לבדן בלילה — אף פעם לא יכולת לדעת במי תיתקלי שם בחושך: באנס, בסוחר סמים או בסתם גנב — אבל לא הייתה לי ברירה. הדרך הראשית, המוארת יותר, הייתה גם ארוכה יותר. בחרתי בסמטאות הצרות. רצתי ורצתי. אני צריכה להציל את אמא.
דודתי פתחה לי את הדלת ונפלתי לתוך זרועותיה. ‘אמא התאבדה,’ אמרתי לה. היא שלחה אותי להזעיק את בעלה שבאותה עת טיגן סופגניות במאפייתו, ושלושתנו מיהרנו בטנדר שלו לדירתנו. משם זיכרוני מיטשטש, כנראה מפני שכבר לא הייתי היחידה שהחזיקה בידיה את חייה של אימי. מישהו — אולי שוטרים, אולי אנשי צוות רפואי — לקח את אמא לאשפוז. לאחר כמה ימים היא שבה הביתה, שקטה עד הסיבוב הבא. אבא לא ידע דבר על הדרמה שהתרחשה בעת היעדרותו. היה מין הסכם בשתיקה שאני לא מעדכנת אותו על האירועים שהתרחשו בבית, אלא אם הוא שואל.
למרות ילדותי הקשה, לא התהלכתי בחיי עם תחושות כעס על הוריי, אבל באותו לילה נשברתי ותחושת הזעם השתלטה עליי. בליבי האשמתי אותו: איך העזת להשאיר ילדה בת 14 לבד בבית עם אם חולת נפש. רציתי להתפרץ עליו כשחזר הביתה, אבל ידעתי שאני צריכה לשמור על קוד השתיקה — ״לא מספרים אלא אם נשאלים״. ומאז החיים בבית היו קשים עוד יותר.
האירוע הזה היה מבחינה מסוימת קו פרשת המים בחיי. באותו לילה שבו ניסתה אימי להתאבד, ולא בפעם האחרונה, קיבלתי את החותמת שאישרה: אמא שלי חולה. זה לא אירוע חד־פעמי וזו לא מחלה שתחלוף, וזו האחריות שלי לכל החיים לטפל בה. אני זו שאלך איתה לרופאים ואתווכח איתה שתיקח את הכדורים, דבר שיהיה כרוך במאבק תמידי, כי אמא התעקשה שהיא בסדר. אני זו שאהיה שם — בנפילות שתמיד יגיעו, שומעת על האישה הדמיונית שתחזור ותשוב, אהיה עדה לצעקות ולניסיונות התאבדות שהיו בגדר איום וקריאה לעזרה.
נקודת ההתחלה שלי אף פעם לא שימשה לי תירוץ, לא כלפי העולם ובעיקר לא כלפי עצמי, להפך. כשעשיתי אקזיט של החֶברה שלי הזמנתי את עובדיי לביתי, לערב פרידה. הכנתי מצגת על חיי, וזו הייתה הפעם הראשונה שהם שמעו על הבית והשכונה שמהם באתי. גם חבריי הקרובים מעולם לא שמעו על ילדותי הקשה. התיאוריות אומרות שמבית כזה אפשר או לצמוח או להידרדר, אין באמצע. אני צמחתי.
לא ריחמתי על עצמי. זה המצב, אלה העובדות, והשאלה היחידה היא איך מתמודדים. הדרך הטובה ביותר להתמודד הייתה מבחינתי להקים חומות שימנעו מהדברים לגעת בי. למחרת היום שבו ניסתה אימי להתאבד, לאחר לילה ללא שינה, הלכתי לבית הספר כרגיל. אף אחד, לא מורים ולא חברים, לא ידעו ולא יכלו להרגיש מה עבר עליי. אם אספר, זה ישבור את התדמית שבניתי. כשהייתי מדריכת טנקים בצבא אשפזתי את אימי במחלקה סגורה בבית חולים מזרע לחולי נפש. חבריי לבסיס לא ידעו דבר על כך וגם לא על הביקורים הקשים בסופי השבוע במחלקה הסגורה. רק בהגיעי לגיל 40 התחלתי טיפול פסיכולוגי ונגעתי בדברים שעד אז לא נגעתי בהם.
התנהלתי בין שני עולמות: הבית הדל שיש בו צעקות ואמא חולה, והעולם בחוץ שבו אני תלמידה מצטיינת, מדריכה בגדנ’ע ושחקנית כדורסל. החומות האלה שלא נתנו לעולם שבחוץ לחדור אליי פנימה, שירתו אותי אחר כך בעולם העסקי: אני לא מעלה טונים, לא נבהלת מצעקות של אחרים, עומדת בלחצים ומתמודדת בהצלחה עם מצבי קיצון ומשברים.
הסיבה שאני מתעכבת בספר הזה על סיפור ילדותי היא כדי להמחיש שאפשר לנסוק מכל נקודת התחלה, גם אם היא רחוקה מלהיות מרופדת. לפעמים דווקא מסלול המראה לא מוצלח במיוחד מאתגר את מי שממריא ממנו, מחייב אותו להתאמץ יותר ובונה בו את היכולות להגיע רחוק וגבוה. הכול עניין של החלטה, רצון והבנה כי כל אחד יכול לנווט את מסלול חייו. מעולם לא ראיתי את עצמי קורבן של המצב. הייתי עסוקה תמיד בניסיונות לשפר אותו.
מראה דירת השיכון שבה גדלתי היה גלותי כמו יושביה. שולחן האוכל היה מכוסה מפת ניילון והספה בסלון כוסתה בשמיכה שמעולם לא הוסרה, כדי שלא תתלכלך. לעיתים נדירות הזמנתי חברים הביתה. רק כשבגרתי הבנתי שההתנהלות בבית הזה לא נורמטיבית, אבל אז לא ידעתי שבבתים אחרים לא תלויה מאחורי דלת חדר האמבטיה חגורה צבאית כבדה שכל ייעודה הוא להעניש. היו הורים אחרים שעברו את השואה ובכל זאת למדו והתקדמו, הוריי לא. מעולם לא שפטתי אותם ומעולם לא האשמתי אותם. את סיפור חייהם המשולב בזוועות השואה, כמו של רבים מהעולים האחרים באותה תקופה, לא ניתן לדמיין ולא ניתן להבין. תמיד הייתי שם למענם ועבורם.
הוריי הגיעו מרומניה. אבי מנחם ברוך נולד בעיר יאשי. אביו לופו (זאב) ושלושת אחיו ניהלו עסק מצליח שכלל כרכרות להובלת נוסעים ואכסניה. ביוני 1941 התחולל בעיר הפוגרום הגדול שכונה ‘פרעות יאשי’. במהלך הפוגרום נעצרו אלפי יהודים ונורו למוות. אלה ששרדו את היריות הועלו לקרונות משא סגורים שנועדו להובלת בהמות, והוסעו על המסילה הלוך ושוב. אנשים רבים נחנקו למוות או מתו בצמא, ביניהם גם סבי. אבי, ילד בן 11, איתר את גופת אביו בין אלפי הגופות שהושלכו מהרכבת ונקברו אחר כך בקבר אחים. בפוגרום זה, שהיה אחד הפוגרומים האכזריים ביותר בהיסטוריה של יהדות מזרח אירופה, נרצחו בין 15 אלף ל־20 אלף יהודים, והוא מסמן למעשה את תחילת ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה. אני נקראתי על שם סבא זאב.
סבתא פרידה־אסתר נותרה לבדה עם ארבעת ילדיה שהקטנה בהם בת שנתיים. אבי, שהיה רק ילד, עזב את הלימודים ולקח על עצמו את פרנסת המשפחה. הוא מכר עם אימו ירקות בשוק של יאשי ואחר כך עבד כפועל בחנות, העמיס ופרק סחורות. אבא הצטרף לתנועת בית’ר, ובמסגרתה עבר הכשרה והתכונן לעלייה לארץ ישראל. הוא הצליח להגיע לארץ רק לאחר שגורש קודם, יחד עם כל נוסעי האונייה, לקפריסין. אבא זייף את גילו, הצטרף לאצ’ל, התגייס לצבא ונלחם במלחמת השחרור ובכל המלחמות שבאו אחריה. כל חייו העריץ אבא את ז’בוטינסקי, האמין ב’שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן’, הצביע חרות ואחר כך ליכוד.
את סיפור הישרדותו שמעתי לראשונה מאבי רק בנסיעתנו השנייה לרומניה. לקחתי את הוריי בפעם הראשונה לארץ שבה נולדו מיד לאחר שהשתחררתי מהצבא. הטיול היה סוג של מתנת שחרור, רק שלא לעצמי נתתי אותה. במעט חסכונותיי ובעזרתו של זיו, אז החבר שלי ואחר כך בעלי הראשון, קניתי את כרטיסי הטיסה. כיזמת מלידה רכשתי בחנויות בנמל חיפה גרביונים שקופים, סבוני פלמוליב וסיגריות רויאל, מצרכים מבוקשים במדינה הקומוניסטית שהחנויות בה היו עלובות. את הסחורה הנחשקת הנחתי במכונית השכורה, ובכל מקום שבו עצרנו פתחתי את תא המטען ומכרתי אותה לתושבי המקום. לא רק שכיסיתי בקלות את הוצאות הטיול, חזרתי עם רווחים. הייתי אז בת 20 וקצת.
במהלך הטיול, שאני תכננתי אותו כמובן, הגענו לקברהּ של סבתי שמתה בשנת 1947 משחפת. ניקינו את הקבר וצבענו אותו. אחי פרדי נקרא על שם סבתא פרידה.
לאחר שנים, כשהיה אבי בן 80 וחשב שיומו קרב — הוא כבר היה חולה מאוד, אחרי שני התקפי לב ועם פגיעה בכבד ובריאות — הוא ביקש לעלות בפעם האחרונה לקברי הוריו ברומניה. נסענו ללא אימי. אבא סיפר ואני צילמתי — היינו בבית שבו גדל, בשוק שבו מכר ירקות, בחנות שבה עבד, בקבר האחים שבו קבור אביו. לא בקלות סיפר. אני הקשיתי ושאלתי. היה לי חשוב להכיר את מקורות המשפחה ולדעת מה הוא עבר. חיפשתי הסברים, רציתי לדעת מה היה שם, למה ההורים שלי לא הצליחו להיקלט ולהתפתח בארץ. החוויה שעברנו יחד עזרה לי במידה מסוימת להבין אותו.
על חייה של אימי פאולינה (לינה) איני יודעת הרבה פרטים. היא נולדה בעיר רומאן. בילדותה היא נורתה והקליע שפגע בירך הפנימית הותיר צלקת גדולה. בזקנתה, תחת דמדומי הדמנציה, חזרה אימי לזיכרונות ילדותה, וסיפרה ברומנית שבחורף קיבצה נדבות כשלגופה רק שמלה דקיקה. היא הגיעה לארץ עם הוריה ואַחֶיהָ ב־1951, היישר לנהריה. מישהו הכיר לה את אבי והם התחתנו כשנה לאחר מכן. היא הייתה אז בת 18 והוא בן 22. בת 26 כבר הייתה אם לשניים.
רוב חייה הייתה אימי עקרת בית, ומחוץ לבית עבדה רק לתקופות קצרות. היא הייתה מלצרית במסעדת פינגווין המיתולוגית בנהריה, והייתה פועלת במפעל הטקסטיל גיבור במעלות (תחת המנהל דני הרן, שנרצח בפיגוע האכזרי בנהריה ב־1979). פעמיים גם יזמה עסקים: היא פתחה חנות ירקות ואחריה חנות טפטים, אבל לא הצליחה להתמיד במקום עבודתה. אימי לא הייתה יציבה, אולי בגלל מחלת הסכיזופרניה שבה לקתה, שתמיד הייתה ברקע, וששורשיה נעוצים כנראה בילדותה. האישה שלא ידעה אפילו לקרוא ולכתוב בעברית, הייתה חסרת משמעות בבית הפטריארכלי. מעולם לא השתתפה בשיחות ולא נתנה עצה. בבחירות לממשלה הצביעה למי שהורה לה אבי. ואולי מחלתה נועדה להנכיח אותה.
לאבי — גבר חזק ושרירי, שחום וגבוה, עטור שיער חלק ובלורית — היו יכולים להיות חיים אחרים, אילו בחר אחרת. אני תמיד אומרת שהתחתנתי שלוש פעמים כיוון שאני יזמת. אני יודעת שאם לא מצליחים, ממשיכים הלאה ומשפרים. אבי הרגיש מחויב. הוא עזב אותנו מדי פעם למספר ימים, אבל מעולם לא חשב לעזוב לעד. כשהתגרשתי בפעם הראשונה — מעשה לא כל כך מקובל באותם ימים — לא ידעתי איך לספר זאת להוריי. וכפי שהנחתי, אכן היה להם קשה מאוד לקבל את זה. הם אהבו את זיו וניסו להניא אותי מהחלטתי, לחצו עליי לתת לנישואים האלה עוד צ’אנס, אבל גם קודם לכן לא קיבלתי עצות מהוריי ולא הייתה לי כל כוונה להתחיל לעשות זאת עכשיו.
הערכתי את אבי כאיש חכם שלא הייתה לו הזדמנות ליישם את החוכמה. בשיחות, בעיקר בענייני פוליטיקה, הוא הצליח להרשים והשפיע על אנשים לשנות את דעותיהם.
באתי לעולם כדי להציל את הוריי. יש תיאוריה רוחנית ולפיה הילד בוחר את ההורים שלהם ייוולד. אני בחרתי כנראה בזוג ההורים שלי כדי לעזור להם ולתמוך בהם. זו הייתה אחריותי, לגדל אותם, ועשיתי זאת עד סוף ימיהם, למעט שנתיים וחצי שבהן גרתי בדרום אפריקה והעברתי את האחריות לאחי. הוא עזב בשלב מוקדם את הארץ והשתקע בארצות הברית.
ההורים שלי לא תפקדו כהורים במובן הרחב של התפקיד. לא יעצו, לא פינקו, לא ליטפו, לא הקשיבו, לא סייעו. אימי החזיקה את הבית — קנתה, ניקתה ובישלה — אבי פרנס, אם כי בקושי רב. עם כל השאר הייתי צריכה להסתדר לבד. לא יכולתי להיעזר בהם בדבר. עם הילדים שלי כבר עשיתי תיקון: הייתי מעורבת מאוד, מייעצת, מובילה, וגם האמא היחידה שעוזרת בשיעורי בית במתמטיקה. כשהצלחתי לפתור עבור בני המבריק שאלה קשה באינטגרלים זה היה אושר גדול, לשנינו.
בגיל צעיר מאוד לקחתי את המושכות לידיי, הובלתי וניהלתי את בית הוריי. התמודדתי עבורם עם עניינים ביורוקרטיים — הם התקשו לקרוא מכתבים שהגיעו מהרשויות. לימדתי אותם על החגים — הם ידעו רק שאוכלים מצות בפסח וצמים ביום כיפור. מצאתי עבורם מכונית — השכמתי קום כדי לאתר במודעות שהתפרסמו בעיתונים את הרכב המתאים לפני שייחטף, וניהלתי עבורם את המשא ומתן.
מאז מלאו לי 30 תמכתי בהוריי גם כלכלית. גם כאשר לא היה לי, העברתי לחשבונם מדי חודש אלפי שקלים. הם מעולם לא ביקשו, אבל ידעתי שקשה להם. כשגרתי בקדימה ומצבי כבר התייצב, ביקשו הוריי לעבור לגור לידי, אבל לא רצו למכור את דירתם בנהריה. אחי ואני קנינו יחד בית בקדימה עבורם. הזמנים היו קשים. גידלתי לבדי ילדים, טיפלתי בהורים וניהלתי חברה עסקית, וכל זה במקביל.
באחד הימים התקשרו אליי השכנים של הוריי בקדימה ואמרו לי שמדירתם עולה ריח גז. אבי שוב עזב את הבית ונסע לאחותו, ואימי נעלה מבפנים את דלת הבית ופתחה את ברז הגז. הגעתי במהירות, אך היא סירבה לפתוח לי את הדלת. ‘עזבי אותי,’ אמרה, ‘אני רוצה למות.’ הזמנתי מכבי אש ואמבולנס. הם פרצו את הדירה ולקחו את אימי לבית החולים לניאדו בנתניה. משם עברה לשלוותה ואחר כך, עד סוף חייה, למרכז הגריאטרי לתשושי נפש ‘גבעת השלושה’. הכול נעשה בכפייה. ביקרתי את אימי מדי יום עד שהתרגלה למקום, ואז המשכתי לבוא בכל שבת. אימי חיה שם במשך 18 שנה. בהמשך, כשהסכיזופרניה הייתה משולבת בדמנציה ובאלצהיימר והיא כבר לא זיהתה אותי, האכלתי אותה.
ובכל זאת, מהבית של שני אנשים קשי יום, יצאתי עם שאיפה למצוינות ולהישגיות. ‘לנו לא הייתה הזדמנות ללמוד ואתם תלמדו’, היה המסר שטופטף לאחי ולי. ‘רק 90?’ הגיבו למראה הציון ודרבנו אותי בדרכם לשאוף ל־100. בבית הזה ספגתי גם את אהבת הארץ. מיד לאחר מלחמת ששת הימים שכר אבי רכב, ולקח אותנו לטיול — לירושלים, לרמת הגולן שבה נלחם ולעזה.
עמדתי במהלך החיים במבחנים רבים והצלחתי בהם. נשארתי מרוכזת במטרה, דבר לא שבר אותי. בגיל צעיר כבר הבנתי שאני לא אהיה כמו הוריי, שלא אסכים לחיים פטריארכליים כמו אלה שלתוכם גדלתי, ושאם אני רוצה להצטיין — אני צריכה לכוון למקומות אחרים. לא בזבזתי זמן על תחושות מיותרות כמו כעס, מרירות או קיפוח. ההבנה העמוקה של הבדידות שבה אני נתונה הניעה אותי לרוץ קדימה, לפתח חוסן, להיות עצמאית לחלוטין, לכלכל את עצמי ולבנות לי בית אחר.
הידיעה שלא רק שאין לי על מי להישען, לא רגשית ולא כלכלית, אלא שאני המבוגרת האחראית, חייבה אותי להיות חזקה ונשארתי כזו כל חיי. לא היה רגע אחד שבו שחררתי ונשענתי על מישהו אחר. את הכול, עד האקזיט, השגתי במו ידיי, ידי בתם של שורדי השואה משכונת יוספטל בנהריה.
כל אחד יכול לנווט את מסלול חייו.
לפעמים דווקא מסלול המראה לא מוצלח במיוחד מאתגר את מי שממריא ממנו, מחייב אותו להתאמץ יותר ובונה בו את היכולות להגיע רחוק וגבוה.
אין עדיין תגובות