“היינו זקוקים לכמה אלפי שנים כדי לביית סוס ולרתום אותו לכרכרה, ובהשוואה, קצת פחות משבע שנים מאותו נאום של קנדי […]
1
מה המטרה?
“סופרויונסיה” היא מילה אחת המורכבת מהלחמה של שתי מילים לטיניות שונות, שמקורן עוד מהשפה הפרוטו־הודו־אירופית העתיקה: המילה “סוּפר” והמילה “וִיוֵנסִיּה”. ההחלטה לחבר בין שתי המילים הללו מרתקת בעיניי בשל המשמעות של כל מילה בנפרד: סופר = על; ויונסיה = חיים. כלומר הפירוש המילולי של המילה סוּפּרוִיוֵנסִיּה הוא חיי־על. מי שהחליט לחבר בין צמד המילים הללו לפני אלפי שנים כדי ליצור מילה אחת שפירושה הישרדות ראה כנראה בדיוק את מה שגם אני רואֶה: הישרדות היא המטרה המניעה את חיינו כבר מיליארדי שנים, זו דרכנו להמשיך להתקיים, להתפתח ולהשתפר באופן רציף. במהלך ההיסטוריה הדחף העז לשרוד הוביל אותנו לגלות את האש, ליצור כלים, לנדוד ולחפש מקומות טובים יותר לקיים בהם חיים, לחפש דרכים יעילות יותר להפיק מזון, לפתח כתבים שיעזרו לנו לתקשר ולתעד את ההיסטוריה עבור הדורות הבאים, לבנות ציוויליזציות מפותחות, לעצב תרבויות, לפרוץ באופן מתמיד את גבולות הידע, לחולל מהפכות וליצור טכנולוגיות מתקדמות; כל זאת על מנת להמשיך את הקיום.
לאן כולם רצים?
בחיים יש רגעים שבהם אנחנו מסוגלים לצלול אל תוך מחשבות עמוקות, רגעים מיוחדים שמתרחשים בתנאים מסוימים, רגעי התבוננות שבהם המודעות שלנו גוברת ואנו נוכחים ברגע בעוצמות גבוהות. אותי הרגעים הללו תופסים כשהסחות הדעת מנוטרלות ושורר בי שקט פנימי; זה יכול לקרות כשאני צופה בשמש זורחת או שוקעת, כשאני משקיף אל עבר נופים עוצרי נשימה, כשאני מביט בזרימה של המים או בלהבה של האש, כשאני יושב על הגלשן וממתין לגל הבא שייקח אותי, בבית הקפה כשבחוץ יורד גשם, בנסיעות או בריצות ארוכות, בהליכות ליליות לאורם של הכוכבים ושל הירח או כשאני שוכב במיטתי לפני השינה ומאפשר לעצמי להתבונן במחשבות ולא במסכים. ברגעים הללו חלק גדול מהלא־מודע הופך למודע יותר ונוצרים גשרים המאפשרים לכל מיני מחשבות לצוף פתאום בתודעה; אז עולות בי כל מיני תהיות עמוקות על עצמי, על העולם ועל החיים. זה מצב שבו אני כמו חולם בעודי ער מתמיד. הרגעים הללו נדירים, אני מאמין שבחיי היום־יום שלנו מעטות הפעמים שבהן מזדמן לנו לשהות במחשבות עמוקות שכאלה – חיינו מתנהלים בקצב מהיר ואנחנו עסוקים מדי בניסיון לעמוד בקצב ולשמור על הראש מעל המים – אבל גם בתוך המציאות הכאוטית של חיינו אני מקפיד למצוא זמן כדי לעצור ולתהות.
מאז ומעולם הקסימה אותי המחשבה על האופן המרשים שבו התאגד לו חומר – אבק כוכבים, קולקציה של אטומים – לכדי חיים. מפץ אחד גדול ירה את יריית הפתיחה במרוץ אל עבר החיים, כמה מיליארדי שנים לאחר מכן נוצר כדור הארץ, ופתאום נפתח לו חלון הזדמנויות מיוחד, שבו נוצרו על הכדור תנאים התומכים בקיומם של חיים. בחלון ההזדמנויות הזה, כנגד כל הסיכויים ובניגוד כל היגיון, גיאו־כימיה הצליחה להפוך לביו־כימיה ונוצרו צורות החיים הראשונות. לא פחות מקסימה היא הדרך המופלאה שעברו החיים מאז שנוצרו ועד היום; מהופעת החיים הראשונים על הכדור ועד ההתפתחות שלנו מחד־תאים זעירים לבני אנוש, המסוגלים לחוש, לחשוב ולהרגיש. זו דרך שכללה עליות ומורדות, שיאים וכישלונות, הצלחות ואסונות, אך דבר בה לא הצליח לקטוע את הרצף הנדיר של החיים על כדור הארץ; חיים שממשיכים להתפתח, ובמהלכם נחקרים ומתגלים עוד סודות של היקום.
המחשבות הללו על היקום ועל החיים גורמות לי להרגיש קטן וגדול בו זמנית. קטן כי אני מבין את הממדים ואת העוצמות של החיים ושל היקום, ואת מקומי ביחס אליהם. אני יצור חי אחד מתוך כמות כמעט אין־סופית של יצורים שחיו או שחיים כעת על כדור הארץ, וכדור הארץ הוא כוכב לכת אחד מבין מאות מיליארדי כוכבים בגלקסיה, שהיא אחת מבין מאות מיליארדי או טריליוני גלקסיות ביקום, לפחות לפי ההערכות שמתבססות על מה שאנחנו מסוגלים לראות, ולא מן הנמנע שהיקום הוא אין־סופי. יחד עם זאת אני גם חש גדול – זכיתי להיות חלק מהפלא הזה ולהתקיים בחלון ההזדמנויות הנדיר הזה. הסיכויים שהיו לי לזכות בחיים היו אפסיים, ובכל זאת זכיתי להשתתף במסע הבלתי־נתפס הזה. זה גורם לי לחוש בעוצמות האדירות של החיים וממלא אותי בהערכה כלפיהם.
יחד עם התהיות על החיים עולות בי גם שאלות. שאלות שלפעמים מותירות אותי ללא תשובה – לפחות לא באותו הרגע – אבל הסקרנות מעולם לא נתנה לי מנוח, והדחף לענות עליהן ממשיך ללוות אותי. אני מאמין שאיש לא יכול לקבוע בדיוק איך נוצר היקום, אם הייתה איזו יד מכוונת שיצרה את הפלטפורמה הזו שעליה אנו חיים ואם הייתה כוונה ותכלית ליצירת החיים, או שמא החיים נוצרו באקראיות וכל מה שקורה כאן ומסביבנו הוא רנדומלי לחלוטין. השאלות הללו מעסיקות אותי לעיתים תכופות. קיימות כמובן תאוריות שונות המנסות לענות על השאלות הללו, אבל תאוריות הן הערכות או ניסיונות לנחש או לחזות משהו, הן אינן עובדות מוגמרות. למרות הכמיהה הטבעית שלנו לוודאות, בעיניי זה בסדר להודות שיש שאלות שאנחנו עדיין לא יודעים לענות עליהן לגמרי. מה שלא בסדר בעיניי הוא להפסיק לחפש את התשובות, וזה בדרך כלל קורה כשאנחנו משוכנעים שאנחנו יודעים הכול.
יש חידה אחת שמעסיקה אותי קצת יותר מכל השאר. בהיותי יצור החי כעת על הפלנטה הזו ומשמש חלק קטן ברצף הנדיר של החיים, אני תוהה לא מעט מהו תפקידי ברצף הזה; כלומר, מה המטרה שלי ושל החיים בכלל, מהי הפואנטה של הקיום, אם בכלל יש כזו. במשך כל כך הרבה זמן החיים מצליחים להמשיך להתקיים על אף הקשיים והאתגרים השזורים בקיום, ואני תוהה מה ראו כל אלו שחיו כאן לפנינו כשנשאו מבטם אל האופק; מה הוביל והנחה את החיים במהלך המסע המופלא שהם עברו? מה הניע אותם להמשיך תמיד קדימה ולא לעצור? בהסתכלות על ציר הזמן הארוך של החיים, סביר להניח שרובם המוחלט של אלו שחיו לפני זמננו לא ראו כסף או איזו מטרה חומרית אחרת לנגד עיניהם, גם קשה לי להאמין שהם רדפו אחר תהילה או כבוד. זה גורם לי לתהות אם מה שמוביל ומנחה אותנו היום בעידן המודרני נאמן מספיק למהות החיים. זו תהייה שמעוררת בי גם דאגה.
המחשבה על מטרת החיים עלולה להיות קצת מתעתעת, נראה שלכולנו יש מטרות שהצבנו לעצמנו בחיים, כמו מציאת אהבה ויצירת קשרים עמוקים ובעלי ערך עם בני הזוג שלנו; בניית קריירה ענפה; יצירת מציאות כלכלית מוצלחת; יציאה לטיולים ולמסעות מסביב לעולם בחיפוש אחר הרפתקאות וריגושים. יש לנו שאיפה לחיות חיים שמחים ומאושרים, להגשים את עצמנו ואת החלומות שלנו בתחומים שונים, להשפיע על העולם לטובה וסביר להניח שהרשימה עוד ארוכה ומשתנה מאדם לאדם. אבל אלו הן מטרות סובייקטיביות בחיינו, הן מייצגות את הערכים, את השאיפות ואת הרצונות הפרטיים שלנו, אך אינן בהכרח מייצגות את מטרת החיים עצמם. קיים הבדל בין המטרות שכל אחד מציב לעצמו ושואף להשיג בחייו ובין מטרתם של החיים. אם נקביל זאת לטיפוס על הר, יש כל מיני מטרות ויעדים שנרצה לעמוד בהם במהלך הדרך, כמו נקודות ציון בדרך לפסגה – הזמן שבו נצלח את הטיפוס, המרחק או הגובה שנטפס בכל יום, אם נשאף לטפס לבד או יחד עם אנשים נוספים, אילו נופים נחצה בדרך וכו’. אלו הן מטרות ספציפיות העשויות להשתנות בהתאם לאופי הייחודי של כל אדם, אך לטיפוס עצמו יש מטרת־על אחת, והיא אינה משתמעת לשתי פנים – מטרת־העל היא עצם ההגעה לפסגה. יש יותר מדרך אחת לטפס אל אותה הפסגה, אך המטרה זהה עבור כל המטפסים.
מנקודת המבט האישית שלנו, חיינו יכולים להיראות כמו מסלול המוביל אל עבר הגשמת המטרות והשאיפות שלנו, נדמה שיש הצדקה ומשמעות לפעולות שלנו ואנחנו מנווטים את חיינו כפי שאנחנו מצפים מעצמנו, או כפי שמצופה מאיתנו. אך כשאני מביט על חיינו מהצד מצטיירת תמונת מציאות קצת שונה, מציאות שבה נראה שאנחנו משוטטים אבודים בעולם, מחפשים נואשות אחר צל של אמת, קרקע יציבה, מפלט ומקלט מאי־הוודאות האימתנית העוטפת אותנו. מעין מחזה כאוטי שבו עדר של אינדיווידואלים משתתף במרדף חסר תכלית; חיינו מתקיימים לצד חיפוש מתמיד אחר המטרה והמשמעות הגדולות של הקיום, וכדי למלא את החלל שהיעדרן של אלה יוצר בחיינו, אנו מנהלים מרדף אחר מטרות מזדמנות, שרויים בחיפוש מתמיד אחר הדברים שימלאו את הריק בחיינו ולו לרגע אחד. אנחנו אולי יודעים אחר מה אנו רודפים אך לא בהכרח יודעים לאן המרדף הזה מוביל אותנו, ובלי להטיל ספק, אנו משקיעים את מרב מאמצינו ומשאבינו רק כדי להשתתף באותו מרדף בלתי־פוסק: מרדף אחר רכוש, חומר ומעמד; מרדף הלוכד אותנו ברשת של רצונות שטחיים, של מגמות חולפות ושל הנאות רגעיות; מרדף שבו הנורמות החברתיות מכתיבות עבורנו את הקצב ואנחנו מנסים בכל כוחנו לעמוד בו ולהשתלב בתבניות שנקבעו עבורנו מראש כדי לקבל את האישור החברתי מהסביבה, וזאת תוך התעלמות מוחלטת מכך שהמרדף הזה חונק את הביטוי העצמי שלנו ומעלים כל זכר למהות של חיינו; מרדף שבו אנו מנסים להשיג כל כך הרבה דברים ומנסים לרוץ הכי מהר שרק אפשר, אבל לאן?
נדמה שבעידן הנוכחי הפסגה, מטרת־העל של החיים, נעלמה קצת מעינינו, נדמה שאנחנו פוזלים אל עבר כל מיני מטרות אחרות שנמצאות בצידי הדרך ומושכות את תשומת הלב שלנו. כדי לנווט בחשכה בהצלחה, מספיקה נקודה קטנה של ודאות, משהו שתמיד נוכל לשאת את עינינו אליו כדי לוודא שאנחנו מתקדמים בכיוון הנכון, כוכב הצפון למשל הוא דוגמה טובה לנקודה של ודאות, נקודה שנווטים נוהגים להשתמש בה כדי לאמת את מסלולם. אני מאמין שגם חיינו זקוקים למעין כוכב צפון שכזה, שיעזור לנו לנווט את חיינו דרך המורכבות של הקיום, לכייל את המאמצים שלנו ולכוון אותם בכיוון הנכון לנו; משהו שיזכיר לנו מדוע אנחנו רצים בכל הכוח ומשתתפים במסע הנצחי הזה שנקרא החיים, משהו שיזכיר לנו מה המטרה של חיינו.
אין עדיין תגובות