צבא הגרוילינים של טוראקס הלך והתעצם. הוא כבר מנה מאות לוחמים והיה מוכן לפרוץ את כבלי הכלא במלואם ולכבוש את […]
פרק 1
הרב־מג
הם ישבו על רצפת המערה הקרירה, מפל אינקץ זרם מטה, מימיו מתערבלים בבריכה הקטנה ושבים מעלה. עוד בטרם נטתה השמש לשקוע כבר עמדה העייפות להכריע את החבורה.
טריוס נשען בגבו על דופן המערה, מקפיד לשמור על קשר עין עם חבריו. הכאבים בגופו היו כמעט בלתי נסבלים, וחולשה איומה התפשטה בגפיו. מגנסטינסטון ישבה לצידו, ואחזה בידו בעדינות, וטינריה ישבה בצידו האחר. מולו היה שריבאן שעון על קיר המערה ונוהוה ואימרי לידו, מול כנת הקשת והחיצים הריקה.
“איך אתם?” שאל טריוס את חבריו.
“תגיד לנו אתה,” אמר שריבאן, “אתה זה שכמעט מתָ.”
“וכך גם אתה, שר,” השיב טריוס.
חיוך דק עלה על שפתיו של שריבאן והוא החל לצחקק. “אתה צודק,” אמר, “גם אני הייתי על סף מוות.”
מגנסטינסטון נשקה קלות את ידו של טריוס; מגע שפתיה הנעים בגב ידו שיפר מעט את הרגשתו.
“איך את, מג?” שאל אותה.
“הייתי בטוחה שאאבד אותך. עכשיו הרבה יותר טוב,” השיבה ושוב נשקה לידו.
“מה עושים עכשיו, טריוס?” שאלה נוהוה.
“את לא יכולה לאפשר לו רגע של מנוחה?!” התפרצה עליה מגנסטינסטון.
“זה בסדר, מג…” לחש טריוס, “למעשה, בעצמי עמדתי לשאול את השאלה הזו.”
דממה השתררה במערה למשך רגעים אחדים, עד שטינריה הפרה את השקט, “אתה יכול לזוז, טרי?”
“טרי זה שם של בנות,” ענה בחיוך, “וכן, אבל אולי אהיה זקוק לעזרה בצעדים הראשונים.”
“אם כך, קודם כול אנחנו צריכים לצאת מהמערה הזאת. כבר לא נשקפת לנו סכנה בחוץ, ואין טעם שנישאר כאן.”
“אני בעד,” אמרה אלן, “כולנו זקוקים למעט אוויר.”
“אתה מסוגל ללכת, שר?” שאל טריוס.
“אפילו ללא עזרה בצעדים הראשונים,” ענה בן המחצית בעוקצנות.
טריוס הנהן והחל לקום, נתמך בדופן המערה ובטינריה, עד שנעמד מלוא גובהו. מגנסטינסטון פתחה שער במפל באמצעות אחד מלפידי המים, והחבורה החלה לעשות את דרכה בעדו אל אוויר הלילה הצונן. אולם בשונה מתחזיותיו מעד שריבאן כבר בצעד הראשון, ונוהוה מיהרה לאחוז בו כדי למנוע ממנו ליפול ותמכה בו אף בהמשך ההליכה. הם פסעו באיטיות, חודרים לעומק היער. צחנת הגופות בשדה הקרב לא הייתה מאפשרת לאיש מהם להירדם. הם צעדו כחצי פרסה עד שלקראת שקיעה הגיעו לכר דשא ריק מעצים. אף שהיה קטנטן היה בו די מקום לכולם לשבת שם בנחת.
“חשבתי שאמרת שאתה לא צריך עזרה,” אמר טריוס לשריבאן לאחר שהכול התיישבו.
שריבאן גלגל את עיניו ושתק.
“אימרי,” פנה טריוס אל בן השמיים, “הכול בסדר? לא אמרת כלום מתום הקרב.”
“אני מנסה לבקש עזרה מהמגיה הלבנה,” השיב אימרי, “אבל היא מסרבת לתקשר איתי.”
“אני חלש מדי עכשיו,” אמר טריוס, “אבל אנסה גם אני מחר בבוקר. בואו נישן עכשיו, כולנו זקוקים לזה.” בסיום דבריו עצם את עיניו ונרדם מייד. שריבאן נרדם זמן קצר אחריו.
“טריוס ושריבאן לא ישמרו,” אמרה טינריה, “כל השאר כן. אני מאמינה שאין סכנה כלשהי האורבת לנו כאן; השמירות נועדו על מנת להשגיח על הפצועים ולוודא שמצבם אינו מידרדר במהלך השינה. כל אחד מאיתנו ישמור במשך שעתיים. מי רוצה להיות ראשון?”
“אני,” התנדבה אלן, “לא השתתפתי בקרב, אני הכי פחות עייפה.”
“כך גם אני,” אמרה מגנסטינסטון.
“בסדר, אז אלן ראשונה, אחריה מגי ואני אהיה הבאה בתור,” קבעה טינריה.
“ואז אני,” אמר אימרי.
“אם כך אני בסוף,” אמרה נוהוה.
מגנסטינסטון הייתה בת עשר בלבד כאשר חזתה בקרבות בפעם הראשונה. לא היו ברשותם כלי נשק באותה התקופה, אלא רק לפידי מים, והם מעולם לא השתמשו בהם כנשק. היא לעולם לא תשכח את היום שבו החלו השודדים לפגוע בעירם. הים היה רגוע, כמעט ללא זרמים, והגלים היו עדינים ושקטים. זה קרה בשעות אחר הצוהריים, כשמגנסטינסטון הראתה לאחיה הבכור תרגילים חדשים שלמדה עם לפידי המים. הם היו במכתש התת־ימי ששימש לצורך עריכת סעודות גדולות. מצבור אלמוגי השרסי ניצב בלב העיר, והמרחק ביניהם ובינו היה גדול. בכל זאת ראו מגנסטינסטון וסינטמור באופן ברור את הצל הגדול שהטילה ספינת השודדים על העיר. צרחות תושבי הקהילה נשמעו היטב כשחיצי הקטפולטות האדירות ננעצו באלמוגים סביבם וחשפו את המצבורים מתוך ענן אבק גדול. השודדים שפכו מספינתם נוזל לבן שגרם לאלמוגים שנחצבו לצוף לפני הים תוך כדי שזיהם את המים. החומר הלבן התפשט במים והגיע עד למכתש ואפילו קצת מעבר לו. מגנסטינסטון הייתה בטוחה שזהו סופם של העיר ושל תושביה. המים המזוהמים גרמו לה לסחרחורת, והחרדה שחשה הגבירה את הכאב אף יותר. היא רצתה לשחות בחזרה אל לב העיר ולחפש את אביה, אבל סינטמור אחז בה בחוזקה ומנע זאת ממנה.
“מגי… מגי…”
מגנסטינסטון התעוררה וראתה את אלן רוכנת מעליה. כוכבים בודדים נראו בשמי הלילה ושימשו מקור האור היחיד.
“מגי, תורך לשמור,” לחשה לה אלן.
מגנסטיסטון הנהנה וקמה, “קרה משהו במהלך השמירה שלך?”
“לא,” ענתה אלן, “ואני חושבת שגם לא יקרה, אבל לא יזיק להמשיך להשגיח.”
מגנסטיסטון הנהנה שוב. “לילה טוב,” אמרה.
“גם לך,” ענתה אלן ונשכבה לישון.
עברו יותר משלוש שנים מאז חלמה מגנסטינסטון על הלילה הזה בפעם האחרונה. הלחץ בעקבות הקרב ככל הנראה הזכיר לי את אותו יום ארור, חשבה, ופתאום נקוו דמעות בעיניה. היא אומנם לא נלחמה, אבל היא הייתה מותשת ומפוחדת, והחלום הבהיל אותה אף יותר. יותר מכול רצתה שטריוס יהיה איתה וישרה עליה תחושת ביטחון, אבל היא לא רצתה להעיר אותו; הוא חייב לנוח ולצבור כוחות. אז היא פשוט ישבה שם ורעדה, והדמעות זלגו על לחייה.
אין עדיין תגובות