אהרן קירשנבאום נולד ב־1926 בברוקלין שבארצות הברית. המהגרים שזה מקרוב באו, היוו את נוף ילדותו ובעוד הם חפצים להיטמע בתרבות האמריקאית ניצב הנער אהרן כציוני גאה, השולט בשפה העברית ומחפש את דרכו אל מסורת אבותיו. אנשי רוח שעמם נפגש, פרופ' מרדכי קפלן, הרב י"ד הלוי סולובייצ'יק, והרב יעקב קמינצקי, ליוו אותו בבירור דרכו החדשה. מתוך חיבוטי נפש ותהפוכות באמונה הפך לתלמיד חכם יודע ספר שהיהדות מהווה עמוד התווך של חייו. באמצעו של מסע זה פגש אהרן, המשכיל הציוני, את ג'ודי, בת למשפחה חרדית שלימים היתה לאשתו. מפגש זה – לצד האהבה הגדולה שהתפתחה – העשיר את דרכו שעה שהם מזקקים יחדיו את הבנתם מי הוא יהודי ומהי יהדות. בשנת 1969 הגשימו את חלומו ועלו ארצה יחד עם ששת ילדיהם.
פרופ' קירשנבאום שימש במשך שישה עשורים מורה וחוקר של המשפט העברי באוניברסיטת תל־אביב (JTS), בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים של אמריקה ובאוניברסיטת רייכמן (המרכז הבינתחומי הרצליה דאז).
שפת הספר – היא שפה יהודית־תרבותית ייחודית המביאה לידי ביטוי את השכלתו התורנית והכללית הרחבה. זו שפה אישית ויצירתית בעלת מטבעות לשון ייחודיות המסייעות לתאר את התלבטויותיו בענייני אמונה ומחקר, דת ופלורליזם ודרכה נשזר סיפור חייו.
"… זכור אזכרה אהבת התורה שהיתה בו כל ימיו והיה מנצל עיתותיו לתורה תמיד, ואמנם זכה למעלות בתורה והבנתה". הרב ברוך דובפוברסקי, ראש ישיבת פוניבז' בני ברק
"עבודתו… משתרעת על פני מרחבים שונים אשר ביניהם רבים רואים רק את הפילוג והפיצול, ואילו הוא טורח להשוות ולחבר, תוך זהירות קפדנית שלא לערב מין בשאינו מינו… נוח לבריות, שהשכיל לפעול ולהשתלב במסגרות שונות, שלא כולן עלו בקנה אחד עם השקפתו ואורח חייו, מבלי להיגרר למריבה ומדון, ומבלי לשחוק את זהותו". הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון
"סיפור חיים מרתק ומעשיר של איש מעלה – בין ישן לחדש, בין ארצות הברית לישראל, בין תורה לאקדמיה ותלמידים הרבה, בין משפט עברי למשפט כללי, בין גילויי יהדות מגוונים; והעיקר – דבקות בלא שיור בתורה, משפט העברי ובציונות והרמוניה גדולה ביניהם". השופט פרופ' אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאה (בדימוס) בית-המשפט העליון
קטגוריות: היסטוריה וביוגרפיות, יהדות, עיון
38.00 ₪
מקט: 4-128-126
פרק א: ניצנים
בן למשפחת מהגרים בשנות השלושים
1940-1926 תרפ"ו-ת"ש
נולדתי בשנת תרפ"ו, 1926. עד שהגעתי לגיל בר־מצווה, הפאשיזם והלאומניות הרודנית כבר משלו באיטליה, הברבריות הנאצית כבר שלטה בגרמניה ובארצות הסמוכות לה, ורוסיה הקומוניסטית כבר הייתה במלוא עוצמתה. בשנת בר־המצווה שלי, 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה והומטה השואה על עם ישראל.
ואילו אני, נולדתי בברוקלין, ניו יורק. פירוש ה"ואילו" הוא שגדלתי הרחק מאיטליה, מגרמניה ומרוסיה. אירופה הייתה פלנטה אחרת. ואילו בניו יורק אנטישמיות הייתה רק בספרים, לא ברחוב. אני, קרוביי, חבריי ושכניי – לא היינו בני ערובה לעבר, ציפיות העתיד דרבנו אותנו. כאשר הגעתי לגיל בר־מצווה הייתה אמריקה בעיצומה של מהפכה, אבל מהפכה נקייה מדם. בעקבות נפילת הבורסה בשנת 1929 והשפל הכלכלי שאפף את ארצות הברית בעקבותיה, חולל הנשיא פרנקלין רוזוולט תמורה יסודית במשטר: ממדינה קפיטליסטית האמונה על עקרונות ה – laissez faire (כלכלת השוק החופשי) הקלאסיים, הפכה אמריקה למדינת רווחה.
בחוגי האינטליגנציה התקיימה אידיאולוגיה מוגדרת שליוותה את התמורות המדיניות־כלכליות: מוריי בתיכון, ואחר כך הפרופסורים שלי באוניברסיטה (רובם ככולם יהודים), היו חדורים במרקסיזם – לא רק בפוליטיקה ובכלכלה אלא גם במדעי החברה, בספרות ובדת. השפעתם על בני גילי הייתה גדולה; גם עליי השפעתם הייתה ממשית אם כי בעקיפין, כפי שנראה בהמשך.
בקיצור, הרי אני מבני תפנוקי אמריקה, פיזית ורוחנית. פיזית, שכן ייסורי הגיהנום שחוו יהודים באירופה היו רחוקים מאיתנו, ורוחנית, שהרי גדלנו באקלים של חופש לא ידעוהו בני עמנו לאורך כל ההיסטוריה שלנו. רבות תהיינה ההזדמנויות שבהן חופש זה – אינטלקטואלי, דתי, אתני, פוליטי וחברתי – יהיה מרכיב מפתח בחיי.
נפנה קודם לימי הילדות והנעורים.
***
בית הוריי
הוריי הם שרגא פייבל (פיליפ) קירשנבאום וטובה (טילי) לבית בריל, זיכרונם לברכה. אבי נולד בגליציה עוד כשהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית (בעיירה החסידית דז'יקוב – Tarnobrzeg, שהיא בחלק הדרומי מזרחי של פולין־גליציה). בהיותו בן ארבע־עשרה עזב את השטעטל (העיירה) ועבר לגור אצל אחותו בבלגיה, ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה עזב את אירופה והיגר לארצות הברית.
אמי נולדה ביישוב הישן של צפת, נתייתמה בילדותה, וכדי להימלט מאמה החורגת הצטרפה למשפחה צפתית שנסעה לארצות הברית. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היא התיישבה בניו יורק, שם פגשה את אבי, שם התחתנו ושם בנו את ביתם.
הבית שבו גדלתי עם שני אחיי הגדולים ממני, ליאון ומשה, היה בית טיפוסי של מהגרים יהודים בניו יורק. לאבי ולאמי לא הייתה כל הכשרה מקצועית, אבא התפרנס מיגיע כפיו פשוטו כמשמעו: פעם כירקן, לפעמים כמלצר, לרוב כאורג נצרים. ואנחנו הבנים ידענו שאבינו משכים לקום, עובד שעות ארוכות, מתפרנס בכבוד, נקי מחובות ומסור לשלום המשפחה. בראש מאווייו: שלילדים יהיו תמיד לחם לאכול ובגד ללבוש, והעיקר ש"לילדים תהיה השכלה ולא יצטרכו לעבוד כל כך קשה כמוני." אמנם בבית לא היו ספרים: לא באנגלית ולא ביידיש, זולת שני מחזורים וסידור אחד, אבל האהדה לספר, לחינוך וללימודים הייתה אוויר לנשימתנו. כמו כן, שמירת מצוות לא תפסה מקום מיוחד אצלנו. כמנהג "עמך" של מרבית המהגרים, אבא הלך לבית הכנסת בימים נוראים ובשלוש רגלים, להזכרת נשמות. ליל הסדר, אשר חגגנו אצל הדוד, וצום יום הכיפורים היו החגים המרכזיים שחגגנו. כן נשמרו במשפחתנו גם "טקסי המעבר", rites of passage, של עם ישראל – ברית, בר־מצווה, חתונה ולוויה. אמי נטתה לשמירת מסורת צנועה: המטבח היה כשר , היא לא הפעילה חשמל בשבת ולא בישלה. בשבת ובחגים היהודיים אחיי מצאו לעצמם עיסוקים אחרים; אבל אני, משום־מה, הלכתי לבית הכנסת. הבידור האמריקאי והתרבות האמריקאית היו מקובלים מאוד עלינו ובלבד שלא היו כרוכים בהוצאות: עיתונים, ספורט ורדיו – כן; תיאטרון, קונצרטים וטיולים לחו"ל – לא. גרנו בשכונה מעורבת ובה יהודים ולא־יהודים, חבריי היו ברובם ילדים יהודים־ספרדים או ילדים איטלקיים לא־יהודים. בבית הספר ישבנו בספסל אחד ולמדנו עם לא־יהודים, אבל התודעה היהודית הייתה חזקה ביותר: חיי החברה המשפחתיים העיקריים היו יהודיים באופיים ועם יהודים; ההורים דיברו יידיש (ואנו ענינו באנגלית); המסורת הדתית הייתה קלה וקלילה אבל קיימת ומורגשת. אף על פי כן, מבלי לחגוג את חג המולד הנוצרי, נהנינו מהצבעוניות של החג, משיריו שובי הלב, ובעיקר מהחופש מבית ספר אשר בא בעקבותיו. כמו כן, השתתפנו בחגיגות ראש השנה האזרחי באחד בינואר ובמידה מסוימת בחג ההודיה האמריקאי בסוף נובמבר – אלה נתפסו אצלנו כחגים חילוניים לא־נוצריים. קו אדום אחד היה: נישואי תערובת. לא דיברו על זה ולא דנו בו. פעם שמעתי את אמי מספרת לאבי שפלוני יושב שבעה ימי אבלות על בנו שהתחתן עם נכרית. עבורי היה זה מסר בלתי נשכח.
בספרי על ילדותי הרביתי להתבטא בגוף ראשון לשון רבים. הכוונה היא לא להצטמצם באחיי ובי. אדרבה, ה"רבים" הללו הם בני הנוער היהודי בני זמננו. כולנו – ללא יוצא מן הכלל – היינו בני מהגרים. אורח חיינו התאפיין לא רק ביהדות קלושה אלא גם ביהודיות קלושה, כלומר לא זו בלבד שלדת היהודית על אמונותיה, דעותיה והמצוות המעשיות שלה היה מקום מינורי בחיינו, אף להיותנו יהודים בחיי יומיום הייתה השפעה מזערית. צו השעה היה אמריקניזציה, התבוללות לאומית־עממית. הצלחה כלכלית ומקצועית הייתה האידיאל הנכסף; אורח חיים יהודי נתפס כמכשול להשגת האידיאל הזה, וההנחה הייתה שיש להתרחק ממנו. אמריקניזציה הביאה לטמיעה חברתית אשר הובילה לנישואי תערובת. התוצאה הייתה טשטוש אופייה של יהודיות הבית, הולדת ילדים נכריים, ולעיתים אף התנצרות.
להוריי לא הייתה כל השפעה על התפתחותי האינטלקטואלית, אבל הם היו דומיננטיים בטיפוח הערכים בחיי היומיום: ציות, כבוד, התחשבות, מסירות לצורכי פרנסה, נאמנות בעבודה – ומעל לכול: ניקיון כפיים. ברבות השנים ראיתי בהם מעלות מיוחדות אשר בילדותי לא זכיתי להבין.[1]
תוכלו לעמוד על דמותם של הוריי באופן מעמיק יותר מתוך דברים שנשאתי לזכרו של אבי, כעשרים וחמש שנה לאחר פטירתו, ומן הדברים שנשא בני בהלוויית אמי.
האיש בלי יצר הרע
לזכר אבי מורי ז"ל ר' שרגא פייבל בן ר' יהודה הוניגווקס ושרה קירשנבוים, שהלך לעולמו ביום ב' שבט, תשל"ו:
רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (אבות ד:כח). "מוציאין את האדם מן העולם" – מעולם הזה ומעולם הבא, כי המידות הללו גורמות למיתה בלא עת, וכן מפריעות הן לאדם מלקנות שלמות [רוחנית] שכלית ומוסרית, ועל ידי זה גורמות הן, שיהא נטרד [גם] מחיי העולם הבא (ספר המאור להרמב"ם).
בעל תוספות יום טוב סבור שמאמר זה מקביל למאמרו של רבי יהושע (אבות ב:יא): עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. כי הקנאה נמשכת מעין הרע, והתאווה נמשכת מיצר הרע, והכבוד הוא סיבת שנאת הבריות, ששונא אדם את הבריות כי אינן מכבדות אותו כפי תאוותו. מאידך, אין שנאוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד (ע"פ קהתי).
הכר הכרתי אדם, וסימני היצר־הרע לא נראו בו. זכיתי להיכרות אישית־אינטימית, ועקבותיו של היצר הרע לא נודעו בו. הלא הוא אבי מורי ז"ל אשר נקרא "שרגא פייבל".
(א) "הקנאה נמשכת מעין הרע" – עושרם של אחרים לא גרם לו לקנאה. לפרנסת אשתו וילדיו עסק במלאכה מתמדת – פועל פשוט, יגיע כפיך כי תאכל ממש.
פעמיים קיווה שימצא את פרנסתו ביזמה פרטית, שני הניסיונות עלו בתוהו. לא חסר לו המרץ, לא חסרה לו המסירות למשימה, חסרו לו הערמומיות והעזות המאפיינות בעלי עסקים מוצלחים באמריקה.
מידתו המיוחדת: היושרה הממונית, ניקיון כפיים במלוא מובן הביטוי. מאז עמדי על דעתי שמעתי פזמון שבועי, דיון בין אבא לאמא: "כמה כסף יכולים אנו לשים הצידה השבוע לפירעון החובות?" שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה – החובות שנוצרו בעקבות הכישלונות הפיננסיים לא נתנו להם מנוח. וכעבור כמה שנים נשתנה הפזמון: "ב"ה שאין אנו חייבים כלום לבשר ודם; שילמנו את חובותינו."
בצע כסף לא ידע, מטבע הבא בעבירה לא נמצא במחיצתו.
איזהו עשיר? השמח בחלקו. או, כמו שגרסה אמי: איזהו עשיר השמח בחלקו???
(ב) "התאווה נמשכת מיצר הרע" – לא הייתה בו תאוות ממון ולא תאוות מותרות. היה מרחם עלינו, ילדיו, שיש מאכלים שהיינו תאבים אליהם ושיש מאכלים שהיו שנואים אצלנו. הוא אכל את הכול. אמנם הוגש האוכל לפניו ראשונה, אבל הוא לא התחיל באכילה עד שהגיעו המנות לצלחתו של כל אחד מאיתנו. שעבוד ליצרי אכילה מה זה עושה?
אף תאוות ביגוד לא הייתה ידועה אצלו. אורח חיים פשוט. הסתפק בלחם לאכול ובגד ללבוש: ניקיון גופני כניקיון כפיים, שערות סרוקות ובגדים מסודרים – אבל בפשטות, לוקסוס ומותרות לזרים נחשבו. העיקר: "לא רובץ עלינו חוב לאף אחד ."
אין דרישות. מעולם לא קלטתי רמז של "מגיע לי" לא על דל שפתיו ולא מתוך איזה דבר התנהגות.
איזהו גיבור? הכובש את יצרו. או, כפי שגרסה אמי: איזהו גיבור הכובש את יצרו???
(ג) "הכבוד הוא סיבת שנאת הבריות" – לא הכרתי, לא ראיתי, לא שמעתי על אדם שהייתה לו תרעומת, טינה, על אבא ז"ל. הוא לא היה גוער, נזיפה באדם הייתה זרה לו, לא התנשא ולא דיבר גבוהה. אמנם כל כמה שאדם מזדקן כהים חושיו ונחלשים יצריו, אבל אומרים, חוץ מיצר אחד – יצר הכבוד. ואילו אצלו – לא. כפשטותו בצעירותו, כן פשטותו בזקנתו. אצלו מעולם לא היה שימוש במרפקים, לא בלט ולא ניסה להתבלט. היה אדם פשוט וראה את עצמו אדם פשוט והתנהג כאדם פשוט.
שקט וצנוע. לא כעס עלינו, ילדיו, ולא צעק עלינו, לא הכה אותנו. אכן לא זכורים לא כעס, לא צעקות, לא מכות בכלל.
ניקיון לב וניקיון ידיים, מנוחת הנפש פנימה וחוצה, הצנע לכת וטוהר מידות.
לא קנאה. לא תאווה. לא רדיפת כבוד. לא עין הרע. לא יצר הרע. לא שנאת הבריות. אומרים על צדיקים שפטפטו ביצרם. דומה שלא היה לאבא ז"ל יצר הרע לפטפט בו. וכי ייתכן איש בלי יצר? על כורחך לא איש פשוט היה אלא איש גדול היה.
זה אבי וזה מולידי. יהי זכרו ברוך .
וכן כאן המקום להעלות על הכתב חלק מנאום ההספד בהלוויה שנשא בני אפרים על הסבתא, אמי ע"ה.
האמא היהודייה
לזכר אמי מורתי ע"ה מרת מירל טובה בת ר' אפרים הלוי בריל ושרה, שהלכה לעולמה ביום י"א ניסן, תשמ"ב. ואלה דברי המספיד:
הביטוי "א יידישע מאמע" משמש כיום תואר לאישה הרוצה שבנה יגדל להיות רופא נכבד או בעל מקצוע אחר המביא כבוד לבעליו, וגם, או לחלופין, לאמא צעירה המשדלת את ילדיה הקטנים לאכול יותר ממה שקיבתם הקטנה מסוגלת להחזיק.
כל זה מושאל מביטוי המתאר תפקיד עתיק יומין, תפקיד בן גיל זהה ממש לעם ישראל, תפקיד האם בישראל. ננסה בכמה מילים לתאר ייעוד מיוחד זה.
המשפט הראשון שהתורה מצטטת מפי הראשונה לאמהות, שרה, הוא: עצרני ה' מלדת. בתחילת פרשת תולדות מתוארת תפילת רבקה בבקשתה להיפקד ודרישתה את ה' בזמן הריונה. ופרשת ויצא מקדישה פסוקים רבים על שאיפותיהן של רחל ולאה ללדת ולהביא את שבטי ישראל לעולם.
לא ייפלא אפוא, שכאשר פרעה ניסה לפגוע בשאיפה זו אצל בנותיהן של האמהות, משיבות לו המיילדות כי חיות הנה. וכתב רש"י: "רבותינו דרשו הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות". כאן מגדירה לנו התורה מה זאת "אמא יהודייה": "כי חיות הנה".
המסירות של בעל החיים ליוצאי חלציו אינה פרי של לימוד באיזה מכון להנחיית הורים; טבועה היא עמוק בעצם ישותה של האם. רגש חזק האופף אותה השריש בה בורא העולם כדי שתוכל למסור את כל כולה לוולדותיה. וכן במין האדם. באישה טבוע רגש חזק זה המביא אותה למסירות נפשה בעד ילדיה. אכן, האישה היהודייה מגייסת את שכלה, את כוחותיה וכישרונותיה כדי לשמור על רגש זה לבל ידעך ולבל ייחלש במרוצת הימים.
נשים – במה זוכות? שואלים חז"ל. ומשיבים: על ידי שמביאות את בניהן לבית הכנסת ללמוד שם עם רבם, מעודדות את בעליהן ללמוד תורה בבית המדרש, וממתינות להם ונותנות להם רשות להיעדר מהבית ללמוד תורה (ע"פ ברכות יז ע"א). האמא היהודייה מוצאת סיפוק במסירות זו, ואינה מחפשת תחום בחיים בו תוכל להתגדר לעצמה… כי אין לה לעצמה, כל כולה למשפחתה.
אצל האמא היהודייה שמור אותו רגש בכל הדרו. וככל שהיא מצליחה לטפחו ולחזקו כן היא מצליחה להיות חוליה חזקה יותר המהדקת הידוק גדול יותר את שרשרת האמהות, שראשיתה מעמד הר סיני עת נתייחדה להן האמירה בלשון רכה: כה תאמר לבית יעקב.
עם רגש זה משרישה האם היהודייה אמונה בלב צאצאיה. ב"לב" דווקא. מה שספרים על גבי ספרים ושיחות על גבי שיחות מנסים לפעול על שכל האדם, היא מחדירה אל לב הפעוט, ומלבו דולפת אותה אמונה טיפין־טיפין אל תוך שכלו.
ומה גודלן של דמעותיה של האם היהודייה! מי ימנה ומי יספור את אותם ילדי ישראל אשר כמעט נסחפו למרחקים בגלי החיים, והצליחו לשחות לחוף מבטחים בכוחם ובעזרתם של גלי דמעות אמם.
סבתי מירל טובה בת ר' אפרים ז"ל לא הספיקה עקב תלאות מתלאות שונות לרכוש השכלה של ממש, אבל הרגש היהודי היה שמור אצלה היטב. לרגש זה אנו מייחסים את האמונה, התורה וקיום מצוותיה הקיימים בבניה, בנכדיה ובניניה.
יהי רצון שנזכה לראות את כל צאצאינו שומעים מוסר אביהם ולא נוטשים תורת אמם, תורת האמא היהודייה.
חוויות דתיות ראשונות
אני פונה כעת לאחת החוויות המיסטיות בחיי: הרומן שלי עם היהדות.
"יהדות" לנער אמריקאי כמוני לא הייתה זהה עם הדת היהודית. כפי שנתפסה אצל "עמך" אז בימי ילדותי, "יהדות" הייתה בליל של תורת ישראל על מרכיביה הדתיים (כולל מצוות מעשיות, אבל ללא זהירות מיוחדת), ההגותיים והריטואליים; של ארץ ישראל ההיסטורית ושל התנועה הציונית־ההרצלינית של ההווה (הרומן שלי עם היהדות היה בעיצומו כבר שנים לפני קום המדינה); של השפה העברית; של הקהילה היהודית בארצות הברית ושל עם ישראל בכל העולם; של כל התבטאות יהודית. וכלשונו של רוברט קובר, זהו הנרטיב שאל תוכו נולדתי.
אני קורא לחוויה זו "מיסטית" – כי עד היום לא עלה בידי לתת הסבר לתופעה שהבדילה אותי מחבריי, מקרוביי ומשכניי, שאני דבקתי בבליל זה ואילו כל השאר במוקדם או במאוחר נטשוהו.
הבה ואתאר את הסביבה היהודית שבה גדלנו.
מי היו הורינו? מהגרים ממזרח אירופה שהגיעו לאמריקה כדי להימלט מהגיוס (דוגמת אבי) או מחיי משפחה קשים (דוגמת אמי), או כדי להינצל מהשלטונות – היו ביניהם קומוניסטים, אנרכיסטים או מורדים בצאר. ואחרים היו אלה שהסתבכו עם המשטרה מסיבות מוצדקות ולפעמים מסיבות לא כל כך מוצדקות. בין המהגרים לא היו "פני" העדה ואף לא נכבדי הציבור, לא תלמידי חכמים וגם לא בעלי מקצועות חופשיים. פשוטי "עמך" היו המהגרים, ותו לא. הגירת המונים כזאת לחוף האמריקאי יצרה – עד זמן חורבן אירופה – הווי של הפקרות, מעין "המערב הפרוע" מיניאטורי[2]: מוסדות ציבוריים (בתי כנסת ובתי ספר יהודיים) ירודים, בורות נפוצה, גסות בחגיגות דתיות (השווה חתונה יהודית של אותם הימים כפי שתיאר אותה פיליפ רות בספרו "שלום לך קולומבוס", הוצאת זמורה ביתן, 2010, Goodbye Columbus), מנהיגים "רוחניים" אשר רבים מהם שרלטנים[3] ומורים ל"בר־מצווה" אשר רובם לא־יוצלחים, רמת כשרות קלוקלת וחילול שבת המוני. בקיצור, בקהילה היהודית (בעצם לא הייתה זו "קהילה") איש הטוב בעיניו יעשה.[4] אם נזכור גם את השאיפה הטבעית שקיננה בלב אבות ובנים, אמהות ובנות – שאיפת האמריקניזציה שהזכרנו, אשר עמדה בראש מאווייהם – נבין על נקלה את נטישת היהדות שאפיינה המונים.
אך אני לא.
ועד היום אין לי פשר לתעלומה זו. לא הייתי "מאמין" בצורה מיוחדת. השקפותיי וערכיי היו אלה של בחור יהודי־אמריקאי מן השורה. לא היה בהם גורם מיוחד כלשהו שיהפוך אותי ליהודי נאמן לעמי או לתורה. לא הייתה למשפחתי זיקה מיוחדת למסורת. לא חוויתי חוויה אנטישמית אשר אצל אנשים אחרים הייתה מביאה אותם להזדהות יהודית. אכן, תעלומה היא.
לדוגמא, במשפחתנו המורחבת שמנתה לכל הפחות חמישים נפש, רק הדוד שמיל (שרק אחר כך נודע לי שקראנו לו בהגייה היידית של השם "שמואל") והדודה מאריים (מרים, בעברית) שמרו שבת. גם אמי (כפי שתיארתי למעלה). כל השנים חגגנו את ליל הסדר אצלם (ניגוני ההגדה שלי ומנהגי הסדר אצלי עד היום הם פרי אותם הסדרים של הדוד שמיל). והנה, בכל שנה, בימי חג הסוכות, רק אני – ילד בן שש, שמונה, עשר – נעניתי להזמנה שלהם ובאתי יום־יום לחסות בצל סוכתם. זכורני, הייתי כבן שבע, והדוד שמיל קנה לי מתנה, טלית קטנה, ומאז לבשתי "ארבע כנפות" תמיד.בבית הייתי חובש כיפה, ללא לחץ, ללא כפייה, שהלא אבא שלי וגם אחיי הלכו בגילוי ראש כמקובל אצל כל היהודים בשכונה. אכן, רק בבית הייתי חובש את הכיפה, לא בחוץ. בכלל, פיתחתי לעצמי "שולחן ערוך" פרטי משלי. למשל, על פי ההלכה, בשבת אסור להוציא חפצים מן הבית החוצה אלא אם כן יש עירוב בעיר (כמו שיש בערי מדינת ישראל של היום, בברוקלין לא היה עירוב). אני קיבלתי על עצמי לשמור את ההלכה הזאת. אלא שפיתחתי חריגים, "היתרים" משלי עם הצדקות על דעת עצמי. לכן הייתי רגיל בשבתות להוציא מביתי החוצה מפתח (צורך), מסרק (כבוד עצמי), ממחטה (היגיינה) וכיפה (בכיס, שהרי אין חובשים כיפה ברחוב). עוד הלכה שבדיתי בתומי: אין נכנסים לשירותים עם כיפה ולא עם משהו הכתוב בעברית; עיתון ישראלי או שבועון ההסתדרות העברית של אמריקה אסורים שיימצאו לא בשירותים, אף לא על הרצפה של כל חדר. קדושת העברית אוסרת.
ובכן, בעוד שההשפעה היהודית־דתית של הבית, ההורים והאחים, הייתה מינימלית (אם כי לא אפסית), השפעתם של הדוד שמיל ושל הדודה מאריים הייתה תמידית, בצורה מינורית, אבל משמעותית.
והייתה לי "חוויה" דתית־יהודית נוספת – אמנם הייתה זו חוויה חד־פעמית, אבל היא חרותה על לוח לבי עד היום הזה. ומעשה שהיה כך היה.
שנים מספר נקטו הוריי צעדים מיוחדים להגדיל את הכנסתו הצנועה של אבי. אבי היה עוזב את הבית לעשרת השבועות של הקיץ, עובד כמלצר באחד מבתי המלון אשר ב"הרים היהודיים" (הרי הקטסקיל בצפון מדינת ניו יורק), אמי הייתה מצופפת אותנו בשני חדרים שבביתנו ומשכירה את רוב הבית למשפחות המבקשות להן חופשה על הים (גרנו בקרבת מקום לאוקיינוס האטלנטי שגבל בברייטון ביץ'). קיץ אחד אמא השכירה את הבית למשפחת ר' שלום הרטמן על ילדיה.[5] נוכחות משפחה דתית ממש עשתה עליי רושם אדיר: משפחה שומרת מצוות, קלות כחמורות, ילדים מתהלכים תמיד וכיפות לראשם; ובמיוחד, שולחן של שבת, קידוש על היין, שתי חלות, זמירות, דברי תורה – מחזה שעלה על כל מה שראיתי אפילו בביתו של הדוד שמיל!
שנות בית הספר
הפעילות היהודית המרכזית הייתה ההליכה ל"היברו סקול". ב"מערב הפרוע" החינוך היהודי היה עלוב למדיי והסתיים בבר־המצווה של הילד. את ההשכלה העיקרית לקראת תיכון ולקראת אוניברסיטה היינו מקבלים בבתי הספר העירוניים עם כלל האוכלוסייה האמריקאית. אחר הצהריים לקראת ערב ובימי ראשון בבוקר היינו מקבלים שיעורי דת, שעה־שעה־וחצי ליום, בהיברו סקול המכונה "תלמוד תורה". תכנית הלימודים בתלמוד תורה שכזה כללה: קריאה (ללא הבנת המילים) של סידור התפילה, קצת לשון הקודש, קטעי חומש עם רש"י, קצת נביאים ראשונים, קצת משניות, מבחר דינים ומנהגים, והכנה לקריאת התורה וההפטרה של הבר־מצווה. מאז עומדי על דעתי, הייתי "תולעת ספרים", bookworm. ללא כל הדרכה מהוריי או מאחיי, הייתי פוקד את הספרייה העירונית המקומית, שואל ספרים ומרבה לקרוא בהם. כמו ב"לימודים האנגליים" בבית הספר ביום (כך היינו קוראים ללימודי החול) כן ב"לימודים היהודיים" בתלמוד התורה בערב, בלעתי כל מילה וצמאתי לעוד ועוד. את הצימאון לא יכלו מוריי להרוות, ועל כן יעצו המורים להוריי להוציא אותי מן ההיברו סקול ולהכניסני לישיבה. הוריי – אשר אצלם "חינוך" ו"לימודים" היו מילים קדושות – נענו. עזבנו את מקום מגורינו, שכונה מתבוללת טיפוסית (המכונה: שיפס־הד ביי) ועברנו לגור בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין, שכונה יהודייה יותר (גם לפני ההגירה החסידית של ניצולי השואה). בשכונה החדשה שכנה "ישיבת תורה ודעת", ישיבה יחידה בתוך רבבות אלפי היהודים שגרו בברוקלין. בחינת הכניסה הראתה שאף שהייתי המצטיין בהיברו סקול, חסרה לי ידיעה יסודית בהשכלה תורנית־ישיבתית – בבחינת ראש לשועלים המתקשה להיות אפילו זנב לאריות. עוד מתלבטים מה לעשות אתי והנה הפתעה: הוזמנתי להצטרף למסלול למצוינים בחטיבת הביניים של בית הספר העירוני. נעניתי להזמנה בהתלהבות והתכניות ללמוד בישיבה בוטלו. במקום לימודים בישיבה התפשרנו ונרשמתי לתלמוד תורה המקומי.
המעבר לוויליאמסבורג הגביר את תודעתי היהודית: (א) נחשפתי ליהדות "פרועה" פחות, מופקרת פחות, ורצינית יותר: התבוללות גוברת פחות, יהודים שומרי תורה, בתי כנסיות פעילים יותר, רבנים של ממש. (ב) הלימודים היהודיים בתלמוד תורה המקומי, אף על פי שנפלו בהרבה מרמה תורנית־ישיבתית, הכשירו אותי ויכולתי להתקבל ל"הרצליה". (ג) הצטרפתי ל"שומר הדתי".
בתנועת "השומר הדתי"
תנועת "השומר הדתי" הייתה גורם חיוני בראשית התבגרותי. היא הייתה כמעט זהה לתנועות "בני עקיבא" שבאירופה ובארץ אף על פי שלא היה לה קשר רשמי אִתן. לילדים ולילדות הדתיים תנועת "השומר הדתי" השלימה את מורשת הבית. לי ולהרבה מחבריי ומחברותיי הייתה התנועה, יחד עם התלמוד תורה שלנו, למוקד חיינו הדתיים, התרבותיים והלאומיים. "עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל", "ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה", "עלייה", "חלוציות", "הגשמה", "התקווה", "תחזקנה ידיכם" – סיסמאות שברבות השנים נעשו נדושות – הלהיבו אותנו בשעתו בהיותנו בני אחת־עשרה, שלוש־עשרה, חמש־עשרה, העמיקו את זהותנו היהודית, עודדו אותנו בלימודי הקודש וחיזקו אותנו בשמירת המצוות. שמירת המצוות לא נתקיימה על כל דקדוקיהן (הריקודים הארץ־ישראליים, למשל, היו מעורבים), אבל בהשוואה לבתינו ולסביבתנו היא יצרה דתיות חיובית. אמנם בהגיענו לגיל אוניברסיטה הרוב עזבו את "התנועה", אבל רבים מאיתנו נשארו יהודים ציונים דתיים נאמנים – אחוז בלתי מבוטל אף עלה והתיישב בארץ. עליי אישית, מעבר לסיסמאות, לשבלונות וללשון המדברת גדולות, המאפיינות תנועות נוער, ומעבר לדמיון המשולהב ולאנרגיה שהוצאנו, ל"שומר הדתי" הייתה השפעה מכריעה בשנות הנעורים שלי. בתנועת נוער זו התבססה התשתית האמוציונלית של יהודיותי שעמדה איתנה כאשר נתערערו יסודותיה האינטלקטואליים.
הלימודים ב"הרצליה"
"הרצליה" היה סמינר ציוני למורים במנהטן. אחרי היותי בר־מצווה, בשנת 1939, עת הפסיקו חבריי את לימודיהם היהודיים, נתקבלתי למכינה.[6] השם הרשמי של הסמינר היה "בית מדרש למורים הרצליה". המכינה נקראה "בית ספר גבוה" שהוא התרגום המילולי של High School, הביטוי האמריקאי לבית ספר תיכון. תכנית הלימודים הייתה טיפוסית לסמינר ציוני: חומש עם מפרשים, נ"ך, קטעי תלמוד, תולדות עם ישראל, לשון עברית, דקדוק וחיבור, ספרות ותולדות הספרות, פדגוגיה וחינוך – הכול על טהרת הלשון העברית. עברית הייתה שפת ההוראה, שפת הדיבור והבידור, שפת כל הפעילויות. היו אז כחצי תריסר מוסדות כאלה בארצות הברית שהקנו שליטה חופשית ומלאה בעברית. דומני שאין כאלה היום בכל יבשת אמריקה. בית הספר היה מסורתי. המורים היו "משכילים" במובן הטכני (עדיין היו כאלה), אנשים מלומדים בעלי שורשים יהודיים עמוקים – תוצרת מזרח אירופה. ד"ר משה פרלמן, המורה להיסטוריה, עבר אחרי כן לאוניברסיטת ברקלי ולימד לימודים ערביים; ד"ר יצחק ברזילי, המורה לספרות, נתקבל אחר כך לאוניברסיטת קולומביה ללמד ספרות עברית. אף מורה לא היה אורתודוקסי (חוץ מהמורה לדינים ומנהגים, שנחשב מקצוע שולי), ברם, הדת הייתה נתון, כל הלימודים התנהלו בכיסוי ראש, התייחסו למסורת היהודית בדרך ארץ. שאלות אמונה לא נדונו – ייתכן שלמורים לא היה עניין בהן, או אולי הם הרגישו שהתלמידים אינם מוכנים להן, וייתכן שהמורים היו בדעה שערעור באמונתם של תלמידים רבים יכניסם לכור ההיתוך האמריקאי וכך הם יתנתקו לגמרי מעם ישראל. אם כן, ביקורת ואינטלקטואליות היו במידה מועטה, והדגש היה על ההשכלה, הלשון והארץ.
אני חשבתי את עצמי ל"דתי", ואף ידעתי ידיעה מעורפלת שארצה להתחתן עם בחורה דתית, ועל ידי כך אוכל לנהל חיים יותר "יהודיים" ולשמור מצוות בצורה מדוקדקת יותר – כי בבית אבי הרגשתי את עצמי חריג. אמונותיי האופרטיביות היו שלוש: הזדהות עם האומה היהודית, דבקות בשפה העברית והתחייבות להשתתף בבניין ארץ ישראל.[7]
התלמידים – בנים ובנות בכיתה אחת – היו מכל הסוגים: מהשומר הדתי ומהשומר הצעיר, מהבונים, מבתים דתיים (שלא הזדהו עם עולם הישיבות ולא הרגישו נוח ב"בית יעקב"), ילדי הורים שירדו מהארץ ובני משכילים. בין התלמידים התקיימו שיג ושיח אידיאולוגיים, אבל הסובלנות האמריקאית מנעה בינינו מלחמת תרבות ("קולטורקאמפף"). ואולי ככלות הכול, אמונות ודעות לא תפסו מקום חשוב כל כך בחיי רובנו. מכנה משותף איחד אותנו: הורינו היו ילידי מזרח אירופה ואנו היינו ילידי אמריקה, החינוך האמריקאי היה בדמנו, ובכל זאת היינו זן די נדיר – ציונים עבריים.
למדתי שלוש שנים במכינה וארבע שנים בסמינר למורים. בסיימי את הלימודים נתקבלתי כמורה ב"בית הספר הגבוה" וכספרן בספרייה. לאחר כמה שנים נבחרתי להיות מורה בסמינר. הקשר שלי עם "הרצליה" השתרע על פני שבע־עשרה שנה (1956-1939). כספרן, בשעות הארוכות שבהן לא הגיעו תלמידים לספרייה, נחשפתי לאוצר הספרות ההגותית של התחייה והציונות, לעולם הספרות העברית היפה, ולמיטב העיתונות וכתבי העת היהודיים בני־זמננו בעברית ובאנגלית (ספרות תורנית כמעט ולא הייתה, אותה בין כה וכה לא הייתי מבין). כתבי העת היו חשובים לי מאוד. זכור לי במיוחד כתב העת של ה-American Jewish Congress, של טרודה ווייס רוזמרין, ושל ה-Reconstructionist. כך הייתי מעורה במאורעות בני זמננו בעולם היהודי, בפוליטיקה הציונית ובחשיבה היהודית של אותם הימים.
לצד נחשול ההתבוללות שאפף את המוני בית ישראל יושבי אמריקה, היו וויליאמסבורג על שכונותיה היהודיות, "הרצליה" על מסירותה הנאמנה לתרבות העברית, ותנועת "השומר הדתי" על השאיפות לעלייה ולחלוציות שהיא טיפחה – איים בודדים בנוף האמריקאי. וב"איים" אלה מצאתי אני סיפוק נפשי.
[1] הערת העורך: מן הראוי לציין שגם הם עלו ארצה בתחילת שנות השבעים וחיו בה עד סוף ימיהם יחד עם המחבר ואחיו ומשפחותיהם תוך דבקות במסורת אבותם (אותה אימצו, הם ובניהם, עוד בהיותם באמריקה). מנוחתם כבוד בצפת, מקום קבורת הורי אם המחבר. [חזרה]
[2] אין המדובר במשפחות הספרדיות המיוחסות ולא ביהודים האמידים יוצאי גרמניה, רובם רפורמים, שהיגרו לארצות הברית כמאה שנה לפני הגירת הוריי. [חזרה]
[3] תופעה די שכיחה בנוף היהודי־האמריקאי של אותם הימים: חזן או שוחט היה קורא לעצמו “reverend”, ביטוי לאיש־דת באנגליה ובאמריקה, והיה עומד בראש בית כנסת ומסדר קידושין. כמו כן, מספר בלתי מבוטל של אנשים בעלי חתימת זקן ולבושים בגדים כהים היו מכנים את עצמם בכינוי "רברנד", והציגו את עצמם כנכבדי העדה. [חזרה]
[4] שמורה אצלנו צוואת חותני, הרב אברהם פולאק, מסמך משפחתי מיוחד. הוא היה רב בארצות הברית בשנות העשרים והשלושים. משתקפים בה נפתולי הא-לוהים שנפתל לשמור ערכים תורניים באמריקה של התקופה ההיא. את תוכן הצוואה אביא בהמשכו של ספר זה. [חזרה]
[5] כעבור דור נעשה הבן הגדול, יחזקאל, ראש הכולל של המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן, ואחד הבנים הצעירים, דוד, נעשה לפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ולמייסד מכון הרטמן בירושלים ולעומד בראשו. [חזרה]
[6] הערת העורך: ללימודי אחה"צ-ערב, אחרי הלימודים בתיכון הכללי. [חזרה]
[7] "יהדות" ו"יהודיות" היו היינו הך. [חזרה]
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בין ישן וחדש”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות