44.00 ₪
בפעם הראשונה בחייו מחליט בן לעשות מעשה מטורף.
בימים שלפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, כשרוחות המלחמה מתחילות לנשב שוב ותאריך הגיוס שלו מרחף מעליו, בן טס לצידו השני של העולם במרדף אחר אהבה בלתי אפשרית. המסע לוקח את בן הרחק מהבית, והוא נזרק אל מקום שבו הוא נאלץ לבחון מחדש את מערכת הערכים והאידיאלים שעליה גדל, ולהתעמת עם פצע פנימי שעדיין מדמם.
השנה הכי טובה הוא סיפור התבגרות העוסק בשאלת הרלוונטיות של ערכי הגיוס לצה"ל והשירות הקרבי שהיו נר לרגלם של צעירים רבים מאז קום המדינה.
פרולוג
הבטתי החוצה מבעד לחלון, מהופנט מהצלליות הארוכות שהטיל עץ האלון הגדול לאורה של השמש החורפית. על שולחן העבודה היו פרוסים סיכומי השיעורים בהיסטוריה שצילמתי מיעל. היו מתוארים בהם מהלכי המלחמה הגדולה ביותר שידע המין האנושי. "ההצגה הגדולה ביותר של המאה העשרים", כך תיאר אותה חיים, המורה שלנו להיסטוריה, בשיעור הראשון של השנה. הוא תלה מפה של אירופה על חלקו הימני של הלוח והשתמש בה כעזר בשיעורים, מקפל אותה בסוף כל שיעור ומקפיד להחזיר אותה למקומה בכל פעם שנכנס לכיתה. זה היה החלק האהוב עליי בשיעורים שלו. יכולתי לראות בעיני רוחי את צבאות הענק של גרמניה הנאצית עוקפים את קו מז'ינו ומכניעים בקלות את הצרפתים, יכולתי לתפוס את המרחקים האדירים לחזיתות ברוסיה ובצפון אפריקה.
ניסיתי לקרוא את אותה הפסקה בפעם השלישית כשאימא נכנסה לחדר, שקטה כמו רוח רפאים. היא נעמדה מעליי והניחה את ידיה על כתפיי. ידעתי שהיא בכתה מוקדם יותר עוד לפני שהסתכלתי עליה, יכולתי להרגיש את זה בנשימות שלה.
"איך הולך עם הלימודים, חמוד?" היא התאמצה להכניס חיוניות ושמחה לקולה.
"בסדר. קצת משעמם."
"יש לך עוד הרבה עבודה היום?"
"כן, נראה לי, אבל יש גם את מחר, אז אני לא ממש לחוץ. המבחן רק ברביעי," נאנחתי וחשבתי לעצמי עד כמה סתמי המבחן הזה.
"אולי תעשה קצת הפסקה? אבא ואני חשבנו שאולי נלך כולנו לסרט."
הסתובבתי אליה, החיוך המאולץ על שפתיה לא יכול היה להסתיר את מה שעיניה סיפרו. היא לבשה סוודר גדול ממדים שרק הדגיש את גזרתה הדקיקה עוד יותר. צבעו השחור עמד בניגוד מסוים לשערה האפור שגלש על כתפיה.
"אבא רוצה ללכת לסרט?"
"כן, למה לא? דיברת אז על הסרט הזה שאתה רוצה לראות, נו, המטריקס?"
"כן," אמרתי, מופתע שהיא זכרה.
"זה יכול להיות נחמד. מזמן לא עשינו משהו ביחד."
"אוקיי, אני אבדוק בעיתון מתי זה מוצג."
"כבר בדקתי," היא חייכה, מעבירה יד בשערי הקצר כמו שהייתה עושה כשהייתי קטן,
"יש ברב־חן בשבע ורבע, אם נצא עכשיו — נספיק."
אחרי שהסכמתי ואמרתי לה שאני רק צריך רגע להתארגן, היא יצאה מהחדר, ואני מיהרתי להחליף את הטרנינג לג'ינס. לבשתי גם את הסוודר החום שקיבלתי לפסח הקודם ומאז נשאר בארון כי תמיד היה נראה לי חגיגי מדי.
כשירדתי למטה הם כבר חיכו ליד הדלת. אבי עדיין לבש את הבגדים שאיתם יצא באותו הבוקר לעבודה. כבר מהמדרגות זיהיתי סימנים של גריז ושמן על שרוול חולצתו הכחולה. הוא הביט בי ומייד טפח על הכיס השמאלי בחולצתו, בַּמקום שהיה מחזיק בדרך כלל את הסיגריות שלו, כאילו רק המראֶה שלי שלח בו דחף לניקוטין.
"נו, יוצאים כבר?" הוא שאל בזמן שהביט סביב, מחפש משהו.
"הן על השולחן בסלון," הצבעתי על קופסת המרלבורו האדומה. הוא רטן אבל הלך בכל זאת להביא את החפיסה.
"אולי ניסע בקורולה? מה אתם אומרים?" הציעה אימי, שוב בטון שהרגיש לי מאולץ.
"בקורולה?! מה פתאום, בשעה כזאת החניון בקניון יהיה מלא. נצטרך להחנות במגרש עפר בחוץ. יש שם בורות יותר עמוקים מתעלות נגד טנקים. ניסע בטנדר," אמר אבי בטון קשה, פניו זועפות.
אימא, שידעה שאין טעם להתווכח איתו בנושאים כאלה, יצאה החוצה בלי לנסות אפילו לשנות את דעתו. הוא הדליק סיגריה כבר במדרגות, בדרך לטנדר הישן.
"אתה לא הולך לחגוג עם החברים שלך את זה שעברת את הגיבוש?" שאלה אימי כשהתחלנו לנסוע.
מה יש לחגוג? חשבתי לעצמי. "אולי אחרי הבגרות. כולם עמוק בלימודים בימים האחרונים," שיקרתי.
"בכל זאת, שמת לך מטרה ועמדת בה, זה שווה לצאת לחגוג קצת. אפילו בתקופת בגרויות. אני זוכרת איזה חגיגות עשיתם לאסף כשהוא עבר גיבוש טיס."
אבי פלט מעין קול מוזר, משהו בין נחירה לצחוק מלגלג, רק בלי החיוך. "מה הסיפור הגדול? רק מפגרים לא עוברים גיבוש צנחנים."
"יוחאי," אימא סיננה לעברו.
"זה בסדר, אימא," מיהרתי לומר, לא היה לי כוח שהם יריבו, "זה באמת לא גיבוש כזה קשה. אחרי הבגרות בהיסטוריה אני בטוח שהחברים שלי יעשו לי משהו."
היינו רק בתחילת הנסיעה, בירידה מטבעון. בהיתי מחוץ לחלון בחורש הירוק שחלף במהירות, נמרח, ופתאום רציתי להיות שם בחוץ, לצעוד חסר דאגות על האדמה הלחה ביער האלונים האין סופי. אט אט התחלף החורש בארובות המפעלים, ואני ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאנו ככה, רק אנחנו, המשפחה, לבילוי.
כשנכנסנו לקומה הראשונה של החניון היה כבר ברור שהמקום עמוס, בדיוק כמו שאבא חזה. מעבר למקומות החניה המסומנים חנו כלי רכב נוספים במרווחים שבין השורות ועל המדרכות.
"איזה אנשים, לא מסוגלים לחנות את הרכב בחוץ וללכת כמה מטרים?" הוא פלט בכעס.
"תעלה לקומה השנייה, יוחאי, אולי שם נשארו עוד כמה מקומות."
אבא רטן אבל בכל זאת פנה בחדות לרמפה שהובילה לקומה העליונה של החניה. אני בינתיים סרקתי את שורות הרכבים בתקווה למצוא מקום ריק. ראיתי שם כמה בחורים צעירים, מבוגרים ממני בכמה שנים, צועדים במרכז כביש החניון. משהו באופן שבו הם צחקו, בצורה המוגזמת שבה נעו, בתנועות חדות, גרם לי להרגשה לא נוחה. אם הייתי נתקל בהם ברחוב, סביר להניח שהייתי עובר למדרכה השנייה. רציתי להגיד על זה משהו לאבא. רציתי אבל לא אמרתי. הם היו בצד השני של החניון, אבל המהומה שהקימו הגיעה עד לקצה המגרש ומעבר לחלונות הסגורים של הרכב. אבא כאילו לא שם לב אליהם, רק המשיך לנסוע באיטיות וברוגע גם כשהתקרבנו, ואפילו כשחלפנו לידם. חשבתי שאולי אני סתם מגזים, נכנס ללחץ מדברים שטותיים, אבל אז שמעתי קול חבטה עמומה וזעזוע קל כשאחד מהם קפץ לתוך הארגז של טנדר הטויוטה הישן שלנו. הזדקפתי במושבי, לא בטוח מה אני אמור לעשות. הבטתי דרך השמשה האחורית וראיתי שהבחור נעמד בתנוחה של גולש גלים על הפח החלוד של ארגז הטנדר, ידיו פרושות לצדדים בעודו מנסה לשמור על שיווי משקל. חבריו המתלהבים נופפו לו בפראות. הוא נראה מבסוט למדי. סובבתי את ראשי אל המושב הקדמי, הוריי המשיכו להביט בדרך שלפניהם, לא מודעים לחלוטין למה שהתרחש.
"אה, אבא…"
"מה?" הוא ענה ביובש. אם היה מודע למשהו, קולו לא הסגיר זאת.
"מישהו הרגע קפץ לנו לתוך הארגז של הטנדר." מצאתי את עצמי לוחש לקראת סוף המשפט. אבא לחץ בחוזקה על הברקס וכולנו עפנו לפנים בעוצמה. שמעתי מהלומה חזקה מאחוריי כשהבחור עף לתוך השמשה האחורית של הטנדר. מיהרתי לשחרר את עצמי מחגורת הבטיחות וזינקתי החוצה מהרכב בעקבות אבא שיצא ראשון. זאת הייתה שעת ערביים והוא עדיין הרכיב את הרייבן הישנים שלו אפילו שהיו כבר מיותרים באור הדמדומים שחדר מבעד לקירותיו הפתוחים של החניון. נורא הטריד אותי שהוא לא מוריד את המשקפיים. כלומר, אם אתה עוד רגע הולך מכות, נראה לי הגיוני לגמרי לקחת רגע ולהוריד את משקפי השמש כדי שלא יישברו. זה מה שאני הייתי עושה.
הבחור כבר יצא מהארגז של הטנדר ועמד ליד הרכב. הוא נראה מעוצבן, לא מרוצה בעליל שאבי העיף אותו לתוך השמשה האחורית. הוא לא היה יותר מדי גדול, בערך מטר שמונים, בגובה ובגודל שלי בערך, אולי קצת יותר כבד. בטוח יותר מבוגר.
אימא קראה לאבא לחזור לרכב, קולה היה גבוה וצורמני, אבל אבא המשיך והתקרב אל הבחור בצעדים נחושים, ולרגע שאלתי את עצמי מה הוא הולך לעשות עכשיו, איך בדיוק הוא הולך לפתור את המצב הזה. האגרוף שלו באמצע הפרצוף של הבחור ענה על השאלה הזאת מהר מאוד. היה צליל חלול וחד שהגיע מייד אחרי המכה, אולי של משהו שנשבר. הבחור נפל לרצפה, ראשו פגע בעוצמה באספלט.
הקול הבא כבר הגיע מהחברים של הבחור, היו שלושה מהם שצפו במתרחש כעשרים מטר מאיתנו. הם החלו לרוץ לעברנו. מה הם הולכים לעשות לנו? אולי יש להם סכינים? מה יקרה לאימא שעדיין ישבה בתוך האוטו? הבחור הגדול ביותר בחבורה עבר להליכה כשהתקרב אלינו, ואמר משהו לאבי שלא הצלחתי להבין.
אבי זינק על הבחור, הפיל אותו לרצפה והחל להחליף גם איתו מהלומות. בשלב הזה תפסתי את אבי מאחור ומשכתי בכל כוחי, מנסה להרחיק אותו מהקטטה, מופתע שאני מצליח לעשות זאת. הבטתי בחשש בשני הבחורים הנוספים. לשמחתי, הם עשו אותו הדבר לחבר שלהם שניסה לקום מהרצפה ולהחזיר לאבא על השפה המדממת שסידר לו.
"לאה," אבא קרא, "תתקשרי למשטרה." אלו היו המילים הראשונות שהוא הוציא מהפה ולא היה ברור אם אימי, שעדיין ישבה בתוך הרכב, שמעה את בקשתו.
"אני אגמור אותך, יא בן זונה זקן!" בפעם ההיא הצלחתי להבין מה הבחור הגדול אמר. למזלי, שני חבריו הצליחו להחזיק אותו. גולש הטנדרים עדיין שכב על הרצפה.
"מה אתה מסתכל, יא הומו?" הדברים האלה כבר היו מופנים אליי, ופתאום הבנתי שאני בוהה בבחור. הנמכתי את מבטי לרצפה למרות שהרגשתי שמה שהייתי צריך לעשות היה להמשיך ולהישיר אליו מבט. זה מה שאבא שלי היה עושה.
"יוחאי! יוחאי, תיכנס לאוטו!" אימא קראה דרך החלון הפתוח בצד הנהג.
אבא נהם, מלמל איזה משהו שלא הבנתי. לא היה כבר צורך להחזיק אותו, אבל ידיי היו עדיין סגורות סביב חזהו הרחב. "ערבים מסריחים," סינן לעברם.
התגובה מהבחור הגדול לא איחרה לבוא בצורת מבול של קללות עסיסיות שעל אף שהיו בערבית, הבנתי את רובן. אבא הסתובב וניער אותי מעליו. משקפי הרייבן עדיין נחו על פניו בצורה מושלמת כשנכנס בחזרה לטנדר. מיהרתי להיכנס למושב האחורי, חושש ממה שעלול להתרחש מאחוריי, אבל עוד לפני שהספקתי להביט לאחור הטנדר זינק ממקומו בחריקת צמיגים.
"חבורת אפסים. אין להם כבוד לשום דבר."
"תירגע, יוחאי…" אמרה אימי וניסתה ללטף את עורפו. הוא הסיט את ידה בכעס. "בוא ניסע הביתה," אמרה, עיניה היו פעורות ונעו במהירות בין אבא ובחזרה אליי, כאילו היא מנסה לבדוק אם נפגענו. ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה ככה, כל כך… איתנו.
"הביתה? למה אנחנו צריכים ללכת הביתה? עשינו משהו לא בסדר?" צעק.
אימא לא ענתה, רק שילבה את ידיה ונשענה לאחור במושבה, יכולתי לראות איך היא שוב מתנתקת, שוב נעלמת.
"אני אחנה את הטנדר רחוק מחוץ לחניון כדי שהקופים האלה לא ימצאו ויחריבו אותו ונלך לראות את הסרט כמו שתכננו. מקסימום נאחר קצת," קבע אבא.
וזה מה שעשינו, הלכנו לראות את "מטריקס". בהיתי במסך בזמן שקיאנו ריבס התלבט אם לבחור בגלולה הכחולה או האדומה וחשבתי מה הייתי יכול לעשות אחרת.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
אין עדיין תגובות