שער הרחמים הוא סיפור אהבה מורכב בין נחמן, רחל אשתו והודא, העוזרת הערבייה שלה, המתגוררים בשכונת שערַים שברחובות בשנת 1936. […]
שער ראשון. שערַים (1936)
פרולוג: דווקא כשאני כבר אוהב אותו הוא הולך. אני כבר כמעט מוסלמי כמוהו, ופתאום הוא ואמא שלו עוזבים אותנו. פתאום הם אורזים את הבגדים ומתכוננים ללכת. אני שואל את עאטף, "למה אתם עוזבים?"
הוא אומר, "לא יודע, אמא לא מגלה לי."
כואב לי. אני מתבייש לשאול את אמא של עאטף אבל הכאב גדול יותר מהבושה. אז אני הולך להודא ושואל, "למה אתם עוזבים?"
הודא לא עונה. היא אפילו לא מסתובבת אלי. אני ממשיך לדבר אל שמלתה השחורה, "את כועסת?"
עכשיו היא מסתובבת בבת-אחת כאילו מישהו שחרר קפיץ שהיא תלויה עליו, "לא, יא חביבי."
"אבל עאטף הוא כמו אח שלי הגדול."
"אתה לא יודע מה אתה מדבר."
"בבקשה, אל תלכו. אני אוהב אתכם."
"אבא שלך דורש שנעזוב."
"אבא שלי?" אני נדהם. אני יודע שאין טעם ללכת אליו. הוא חונק אותי במבט שלו ולא אומר מילה.
אבא שלי קורא לעאטף פרא אדם. תמיד אני חושב שזה מתוך חיבה. יכול להיות שלא?
אמא ישנה בפינת החדר. כאילו לא אכפת לה. אתמול שמעתי אותה אומרת לאבא משפט שלא הבנתי. אלוהים ישפוט ביני ובינך. מה, הוא גירש אותה? היא אמרה פעם או פעמיים את המילה הגר. אבל היא יודעת טוב מאוד שעאטף אצלנו לא גר. אבא עובד ואני לא יודע איפה. אולי קשה להם לראות את הודא ואת עאטף עוזבים. גם לי זה קשה. למה אף אחד לא אומר לי?! אולי גם אני רוצה לישון? או לצאת? הודא מתקשה כמו קליפה של עץ. אבל לפני שהם עוזבים אני רואה שהלחי של עאטף רטובה. אני רץ אחריהם ובוכה. הם צועדים קדימה. הודא מגבירה את הקצב ועאטף נסחב אחריה. אני רץ אחריהם ונופל. ישר עם הפנים בחול. בתוך האבק שמתרומם אני כמעט תופס לעאטף ברגל, ואני קם ורץ אבל הם הולכים מהר יותר ואסור לי להתרחק כל כך מהשער של שערַים. בגלל זה אני רק עומד שם וצועק, כאילו מחזיקים אותי בחבלים, "תחזרו. אני בטוח שאפשר להשלים…"
אמיר – :
ספר נהדר. מרתק, חכם ונוגע ללב.
נהניתי מכל רגע. ממליץ לכל מי שאוהב לקרוא.