1.
הבת

'למה אתה בהוקאידוֹ?'

קולה של קֵיי טוֹקיטָה נשמע מתכתי בטלפון.

'הֵי, תירגעי, זה בסדר.'

נאגארֶה טוֹקיטָה שמע את קול אשתו לראשונה זה ארבע־עשרה שנה. הוא היה בהוקאידו — בהָקוֹדאטֶה, ליתר דיוק.

העיר הָקודאטה מלאה בתים בסגנון מערבי מתחילת המאה העשרים. בתים אלה, שזרועים ברחבי העיר, בנויים בסגנון אדריכלי מיוחד, המתאפיין בקומות קרקע יפניות ובקומות עליונות מערביות. אזור מוֹטוֹמאצ'י (משמע 'עיר מקורית'), הממוקם ממש בבסיס הר הקודאטה, הוא יעד פופולרי בקרב תיירים. לְקסם העיר־העתיקה שלו תורמים אתרים היסטוריים פופולריים כגון בית העירייה לשעבר, עמוד חשמל מלבנֵי בטון — הראשון מסוגו ביפן — ומחסני הלבֵנים האדומות באזור המפרץ ההיסטורי.

קֵיי, מעברו האחר של הקו, היתה הרחק בטוקיו, בבית קפה מסוים שמזמֵן ללקוחותיו הזדמנות למסע בזמן. הוא נקרא 'פוּניקוּלי פוּניקוּלָה'. היא נסעה מן העבר חמש־עשרה שנים אל העתיד כדי לפגוש את בתהּ. בבית הקפה הזה בטוקיו עמד לרשותה זמן קצר בלבד לפני שיהיה עליה לשתות את הקפה המתקרר שלה. מאחר שנאגארה נמצא הרחק משם בהוקאידו שבצפון יפן, לא היה לו מושג עד כמה כבר הספיק הקפה להתקרר. לכן הוא הקפיד להתמקד בנושא שעל הפרק.

'אין זמן להסביר למה אני בהוקאידו. פשוט תקשיבי לי, בבקשה.'

קיי היתה כמובן מודעת לחוסר הזמן.

'מה העניין? אין זמן? אני זאת שאין לה זמן!'

אבל נאגארה לא הקשיב לה. 'יש שם ילדה, נכון? שנראית בגיל חטיבת הביניים.'

'מה? תלמידה? כן, היא כאן. זאת שבאה לבקר בבית הקפה לפני שבועיים; היא באה מהעתיד להצטלם איתי.'

מצד קיי היה מדובר בשבועיים, אבל עבור נאגארה, הביקור שדיברה עליו התרחש לפני חמש־עשרה שנה.

'יש לה עיניים עגולות גדולות… והיא לובשת סוודר עם צווארון גולף?'

'כן, כן. מה איתה?'

'פשוט תירגעי ותקשיבי. בטעות נסעת חמש־עשרה שנים לעתיד.'

'כמו שאמרתי לך, אני בקושי שומעת אותך.'

פרץ רוח מיילל הִכה בנאגארה ברגע שעמד להגיד לה משהו בעל חשיבות מכרעת. המשב נשף היישר אל תוך הטלפון והִקשה עליו מאוד לתקשר. בגלל לחץ הזמן הוא מיהר.

'בכל אופן, הילדה הזאת שאת מסתכלת עליה,' הוא אמר בקול רם יותר.

'אה? מה? הילדה הזאת?'

'היא הבת שלנו!'

'מה?'

הטלפון בידו של נאגארה השתתק לגמרי. ואז, במקום קולה של קיי הוא שמע את שעון המטוטלת ב'פוניקולי פוניקולה' מתחיל לצלצל את הדונג, דונג המוכר שלו. הוא פלט אנחה קלה והתחיל להסביר בשלווה.

'תיכננת לנסוע עשר שנים לעתיד, אבל היתה איזו טעות ונסעת חמש־עשרה. נראה שחל איזה בלבול בין 10 שנים והשעה 15:00 לבין 15 שנים והשעה 10:00. תבדקי מה השעה בשעון המטוטלת האמצעי. הוא מורה עשר, נכון?'

'אהה.'

'שמענו על זה כשחזרת. אבל ברגע זה אנחנו בהוקאידו מסיבות שלא היה אפשר למנוע, ולא אכנס אליהן מאחר שאין זמן.'

נאגארה הסביר את כל זאת במהירות. אבל עכשיו הוא השתהה רגע.

'לא נשאר לך הרבה זמן, אז פשוט תסתכלי טוב־טוב בבת הגדולה, הבריאה והכשירה שלנו ותחזרי הביתה,' הוא אמר בעדינות וניתק.

ממקום עומדו ראה נאגארה את הרחוב הישר המשתפע לכל אורכו עד לכְחוֹל־הים רחב הידיים, והשמים מעבר לו התנוססו כמו כתר מעל נמל הקודאטה. הוא סב על עקביו ונכנס לבית הקפה.

דה־דינג־דונג

הקודאטה מתהדרת ברחובות משופעים רבים. לתשעה־עשר מהם ניתנו שמות, ובהם מַעלֵה עשרים הפישוקים, שמתרומם מעמוד החשמל העתיק ביותר ביפן, ומַעלֵה שמונת הדגלים, שמתחיל ליד מחסני הלבֵנים האדומות של אזור המפרץ המתויר של הקודאטה. רחובות נוספים הם מַעלֵה נוף הדגים ומַעלֵה נוף האונייה, שמטפסים מקו המים של הקודאטה. בהמשך הגבעה נמצאים מעלה הצדפה ומעלה הערבה הירוקה, שמתרוממים לעבר יָצ'יגָשיראצ'וֹ, כלומר ראש העמק. אבל יש רחוב משופע אחד שאינו מופיע במפות. המקומיים מכנים אותו מעלה אין־שֵם. בית הקפה שנאגארה עבד בו היה ממוקם במחצית מעלה אין־שֵם.

שמו היה 'קפה דונה דונה', ובאחד הכיסאות בו נקשרה אגדה אורבנית מוזרה.

מתברר שמי שיושב על הכיסא הזה יכול לחזור בזמן לאחור אל כל נקודה שירצה.

אבל הכללים היו מעצבנים ומתסכלים מאוד:

1. האנשים היחידים שאתה יכול לפגוש בעבר הם אלה שביקרו בבית הקפה.

2. בהיותך בעבר, אין שום דבר שתוכל לעשות שישנה את ההווה.

3. כדי לחזור לעבר, עליך לשבת על הכיסא הזה, ועל הכיסא הזה בלבד. אם הכיסא תפוס, עליך לחכות עד שיתפנה.

4. בהיותך בעבר, עליך לשבת על הכיסא ולא לזוז ממנו.

5. מסעך מתחיל ברגע שהקפה נמזג ומוכרח להסתיים לפני שהקפה מתקרר.

וזה אפילו לא סופם של הכללים המעצבנים. ואף על פי כן, גם היום יבקר בבית הקפה לקוח ששמע את השמועה הזאת.

כשנאגארה שב משיחת הטלפון שלו, נָנָקוֹ מָצוּבָּרה, שישבה על אחד השרפרפים ליד הדלפק, ניגשה אליו מיד ושאלה, 'נאגארה, למה לא נשארת בטוקיו? אתה עדיין חושב שזה היה רעיון טוב לבוא הנה?'

נָנָקוֹ, סטודנטית באוניברסיטת הקודאטה, לבשה חולצה בצבע בז' בהיר תחובה במכנסי באגי ונראתה אופנתית מאוד. היא היתה מאופרת קלות, ושערה היה מסולסל במקצת ואסוף בגומייה רחבה.

ננקו שמעה שאשתו המנוחה של נאגארה עתידה לבוא לבקר מן העבר כדי לפגוש את בתה בבית הקפה בטוקיו. מאחר שהיה מדובר בהזדמנות יחידה במינה לפגוש את האישה שלא ראה זה ארבע־עשרה שנה, היה מוזר בעיניה שנאגארה החליט לקדם את פניה בטלפון במקום לראות אותה אישית.

'כן, אולי,' ענה נאגארה תשובה מעורפלת בשעה שעבר על פניה בדרכו אל מאחורי הדלפק. על השרפרף הגבוה ליד ננקו ישבה ד'ר סאקי מוּרָאוֹקָה, ישנונית למראה עם ספר בידה. סאקי עבדה במחלקה הפסיכיאטרית של אחד מבתי החולים בהקודאטה. היא וננקו נמנו עם הלקוחות הקבועים של בית הקפה.

'לא רצית לראות אותה שוב?'

עיניה החקרניות של ננקו נותרו קבועות בנאגארה, איש ענקי שהתנשא לגובה של כמעט שני מטרים.

'ברור, אבל הייתי צריך לכבד את העובדות.'

'שהן?'

'שהיא באה לראות את הבת שלה, לא אותי.'

'ובכל זאת.'

'זה בסדר. אני מודה שעבר הרבה זמן, אבל הזיכרונות שלי עדיין חיים מאוד…'

נאגארה התכוון לכך שיעשה כל שביכולתו כדי שהזמן בין האֵם לבתה יהיה יקר ערך ככל האפשר.

'אתה כזה טוב לב, נאגארה,' אמרו ננקו בהתפעלות.

'אלוהים!' הוא השיב ואוזניו האדימו.

'אין סיבה להיות נבוך.'

'אני ממש לא,' הוא ענה ונבלע במהירות במטבח כדי להימלט מפניה.

קאזוּ טוֹקיטָה המלצרית יצאה מהמטבח ותפסה את מקומו. מעל חולצתה הלבנה וחצאית השכבות המסולסלת בצבע בז' היא לבשה סינר בצבע כחול־ירוק. היא היתה בת שלושים ושבע, אך התנהלותה המשוחררת והחופשייה־ברוחה שיוותה לה מראה צעיר יותר.

'לאיזו שאלה הגעת?'

עכשיו, משקאזו שבה לאייש את הדלפק, נושא השיחה השתנה.

'אממ, שאלה עשרים וארבע.' מי שענתה היתה סאקי, שישבה ליד ננקו. היא לא הפגינה שום עניין בשיחה של ננקו עם נאגארה, והיתה שקועה עד עתה בקריאת ספרה.

'אה, כן…' הצטרפה ננקו כאילו נזכרה פתאום. היא הגניבה מבט לעבר הספר בידיה של סאקי. סאקי דיפדפה כמה דפים לאחור והקריאה בקול.

אילו העולם היה מגיע לקיצו מחר — מאה שאלות.

שאלה 24

אתם מאוהבים מאוד בגבר או אישה מסוימים.

אילו העולם היה מגיע לקיצו מחר, מה הייתם עושים?

1. הייתם מבקשים את ידם.

2. לא הייתם מבקשים את ידם כי אין טעם.

'אז, מה התשובה שלך?' סאקי הרימה את עיניה מהספר והסתכלה על ננקו.

'אממ, אני לא בטוחה מה הייתי עושה.'

'נו, תגידי.'

'מה את היית עושה, סאקי?'

'אני? נראה לי שהייתי מבקשת את ידם.'

'למה?'

'לא מוצא חן בעיניי הרעיון למות עם חרטות.'

'אולי יש בזה משהו.'

'אה? ננקו, את אומרת שלא היית מבקשת את ידם?'

ננקו הטתה את ראשה מעט נוכח הלחץ לענות. 'אני לא יודעת,' היא אמרה בשקט. 'אולי אם הייתי יודעת בוודאות שהוא אוהב אותי, הייתי מבקשת. אבל אם לא הייתי בטוחה איך הוא מרגיש, בטח לא הייתי עושה את זה.'

'באמת? למה לא?'

נדמה שסאקי אינה מסוגלת להשלים עם דבריה של ננקו.

'כי אם הייתי יודעת שהוא אוהב אותי, לא הייתי מציבה בפניו דילמה, נכון?'

'אני מניחה שלא.'

'אבל אם הוא אף פעם לא חשב עליי ככה קודם, העובדה שהייתי מבקשת את ידו היתה כופה עליו לחשוב עליי בצורה שונה לגמרי, ומאוד לא הייתי רוצה להוסיף את זה לדאגות שלו.'

'אה, וזה באמת קורה, במיוחד עם גברים. כמו בחג האהבה, כשאיזה בחור מקבל שוקולד מאישה שהוא אף פעם לא חשב עליה קודם. פתאום הוא נהיה מודע לגמרי לקיומה.'

'הייתי מרגישה רע אם הייתי גורמת למישהו דאגות מיותרות בדיוק כשהעולם עומד להגיע לקיצו. גם לא היה מוצא חן בעיניי לא לקבל תשובה. לכן אף על פי שהיה יכול להיות משמעותי לבקש את ידו של מישהו, לא נראה לי שהייתי עושה את זה.'

'נראה לי שאת לוקחת את זה ברצינות רבה מדי, ננקו.'

'באמת?'

'לגמרי! הרי העולם לא באמת מגיע לקיצו מחר.'

'כן, נכון.'

השיחה הזאת התנהלה הלוך ושוב עוד לפני שנאגארה יצא החוצה לענות לטלפון.

'מה איתך, קאזו, מה את היית עושה?' ננקו נרכנה לפנים על הדלפק. גם סאקי נשאה את עיניה בעניין רב אל קאזו.

'אני…'

דה־דינג־דונג

'שלום! ברוכים הבאים,' קראה קאזו באופן אוטומטי לעבר הכניסה עם הישמע הפעמון. היא עטתה בן רגע את פני המלצרית שלה. ננקו וסאקי הבחינו בכך והפסיקו ללחוץ עליה לענות על השאלה. אבל במקום לקוח, נכנסה לבית הקפה ילדה לבושה בשמלה ורדרדה.

'חזרתי!' היא קראה בהתלהבות.

שמה היה סאצ'י טוֹקיטָה, בתה בת השבע של קאזו. היא נשאה על כתפה תיק כבד למראה ואחזה בידה גלויה. הגלויה היתה מקוֹקוּ שינטאני, אביה של סאצ'י ובעלה של קאזו, שהיה צלם בעל שם עולמי. הוא התחתן עם בת למשפחת טוקיטה ואימץ את שם משפחתה, אבל עבד בשמו שלו. עבודתו היתה כרוכה בהתרוצצות בלתי פוסקת בעולם לצורך צילומי נוף, ומדי שנה שהה ימים ספורים בלבד ביפן. לכן הוא נהג ליצור גלויות מתמונות שצילם ולשלוח אותן לסאצ'י.

'ברוכה השבה!' בירכה אותה ננקו. קאזו הסתכלה על הבחור הצעיר שנכנס בעקבות סאצ'י.

'בוקר טוב,' אמר הבחור ששמו רֵיִיג'י אוֹנוֹ, שעובד בבית הקפה במשרה חלקית.

רֵיִיג'י, בתלבושת פשוטה של מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה, היה קצר נשימה במקצת. אגלי זיעה נבטו על מצחו, סימן ברור לכך שהעפיל על הגבעה במהירות.

'פשוט הגענו יחד במקרה,' הסביר רֵיִיג'י מדוע נכנס עם סאצ'י, אף על פי שאיש לא שאל.

רֵיִיג'י נבלע במטבח, והיה אפשר לשמוע אותו מברך את נאגארה לשלום. הם עמדו להתחיל בהכנות לארוחת הצהריים העמוסה שתחל בעוד שעתיים.

סאצ'י התיישבה לשולחן ליד החלון הגדול שנשקף ממנו נוף מדהים של נמל הקודאטה. היא נהגה בו כאילו מדובר בתא הלימוד הפרטי שלה.

היו לקוחות נוספים בבית הקפה מלבד ננקו וסאקי. ג'נטלמן מבוגר בחליפה רשמית שחורה ישב לשולחן הקרוב ביותר לכניסה, ואישה בת גילה של ננקו ישבה לשולחן לארבעה. היא ישבה שם מאז שעת הפתיחה ולא עשתה דבר מלבד לבהות בחולמניוּת מבעד לחלון. בית הקפה נפתח מוקדם יחסית, בשבע, כדי לתפוס את התיירים המבקרים בשוק הבוקר.

סאצ'י הניפה את תיקה על השולחן. החבטה הרמה והבלתי צפויה שעלתה ממנו העידה בבירור על משהו כבד בפנים.

'מה יש לך שם? שוב היית בספרייה?'

'אהה.'

ננקו התיישבה על הכיסא מול סאצ'י להמשיך בשיחה.

'את ממש אוהבת ספרים.'

'אהה.'

ננקו ידעה שבכל יום שבו אין לסאצ'י לימודים, הדבר הראשון שהיא עושה בבוקר הוא ללכת לספרייה כדי לשאול ספרים. היום ציינו בבית הספר היסודי שלה חג יובל מיוחד להקמתו. סאצ'י התחילה לסדר בעליצות על השולחן את הספרים החדשים ששאלה.

'אז איזה מין ספרים את קוראת?'

'הֵי, גם אני רוצה לדעת! איזה ספרים את אוהבת, סאצ'י?'

ד'ר סאקי מוּראוֹקה קמה מן השרפרף והצטרפה אליהן.

'מה לקחת? מה לקחת?'

ננקו הושיטה יד והרימה את אחד הספרים.

'אתגר המִספר המדומה והמספר השלם.'

סאקי נהגה כמותה.

'אפוקליפסה ביקום סופי.'

'מכניקת הקוונטים המודרנית ואסטרטגיית הרזיה פשוטה.'

ננקו וסאקי הקריאו כל אחת שם ספר בתורה.

'סוגיות באמנות מודרנית על פי פיקאסו.'

'עולמו הרוחני של הטקסטיל האפריקני.'

עם כל ספר נוסף שלקחו בידיהן, הבעת פניהן הלכה והתרוקנה. השמות הותירו אותן המומות בעליל. נותרו כמה ספרים על השולחן ששמותיהם עדיין לא הוקראו, אבל לאף אחת מהן לא התחשק לקחת אותם עוד.

'הממ, הם בהחלט נראים ספרים קשים מאוד!' ציינה ננקו ועיוותה את פניה.

'קשים? באמת?' סאצ'י הטתה את ראשה בחוסר ודאות.

'סאצ'י יקירה, אם את מבינה את הספרים האלה, נראה לי שנצטרך להתחיל לקרוא לך דוקטור סאצ'י!' נאנחה סאקי בעודה בוהה בעולמו הרוחני של הטקסטיל האפריקני. הספר הזכיר את הספרות המקצועית שמישהי כמו סאקי היתה קוראת בתחום עיסוקה הפסיכיאטרי.

'היא לא מעוניינת להבין אותם. היא רק אוהבת להסתכל על כל הכתיבה המעניינת,' אמרה קאזו מאחורי הדלפק, כאילו ביקשה לנחם את שתי המבוגרות.

'אפילו אז… נכון?'

'כן… וואו.'

הן רצו לומר שאלה לא ספרים שילדה בת שבע בוחרת.

ננקו חזרה לדלפק, לקחה בידה את הספר שסאקי קראה קודם והתחילה לדפדף בו.

'ספר כזה הוא בדיוק הספר בשבילי.'

היא התכוונה לומר שבמקום טקסט קטן ודחוס, בספר הזה יש רק כמה שורות בכל עמוד.

'מה את קוראת?'

נראה שהספר עורר גם את עניינה של סאצ'י.

'את רוצה לקרוא קצת?'

ננקו העבירה לסאצ'י את הספר.

'אילו העולם היה מגיע לקיצו מחר — מאה שאלות.'

סאצ'י הקריאה את השם בקול, ועיניה בערו מרוב התרגשות.

'זה נשמע מעניין נורא!'

'את רוצה לנסות אותו?'

ננקו, שהביאה איתה את הספר לבית הקפה, שמחה שסאצ'י מגלה בו עניין.

'בטח!' ענתה סאצ'י בחיוך.

'אז המקום הכי טוב להתחיל בו הוא השאלה הראשונה. בואי נלך על זה.'

'רעיון טוב,' אמרה ננקו. היא חזרה לעמוד הראשון והקריאה את השאלה.

שאלה 1

אתם עומדים מול חדר שרק אדם אחד יכול להיכנס אליו. אם תיכנסו אליו, תינצלו מסוף העולם.

אילו העולם היה מגיע לקיצו מחר, מה הייתם עושים?

1. נכנסים לחדר.

2. לא נכנסים לחדר.

'אז, מה היית עושה?' קולה של ננקו הידהד ברחבי החדר.

'הממ.'

סאצ'י כיווצה את גבותיה. ננקו וסאקי חייכו שתיהן בזמן שהסתכלו על סאצ'י, שכמו הירהרה ברצינות בשאלה. חיוכיהן ודאי רמזו על ההקלה שחשו למחשבה, שאחרי הכול היא בכל זאת ילדה בת שבע.

'השאלה הזאת קשה מדי בשבילך, סאצ'י?' שאלה ננקו ובחנה את פניה של סאצ'י.

'לא הייתי נכנסת לחדר,' הצהירה סאצ'י בביטחון.

'באמת?' ננקו נשמעה מופתעת נוכח תשובתה הנחושה של סאצ'י. ננקו בחרה להיכנס לחדר, וכמוה סאקי שלצידה. קאזו, עדיין מאחורי הדלפק, האזינה לשיחה בהבעה רגועה.

'למה לא להיכנס?' שאלה ננקו. קולה שידר תדהמה על הבחירה של ילדה בת שבע.

סאצ'י, שתימהונן של ננקו וסאקי כאילו לא נגע לה, הזדקפה במקומה ונקבה בסיבה שהן כלל לא העלו על דעתן.

'לשרוד לבד זה די דומה ללמות לבד, לא?'

'…'

שתי הנשים נאלמו דום. הן ישבו בפה פעור. ננקו נראתה המומה.

'סאצ'י, התשובה שלך יותר טובה משלי!' אמרה סאקי וקדה. היא נאלצה להביע כבוד לתשובה שאפילו לא עלתה על דעתה. ננקו וסאקי הסתכלו זו על זו, ואותה המחשבה עלתה בדעת שתיהן: אולי הילדה בכל זאת מבינה את הספרים הקשים שהיא קוראת!

'אה, אתן שוב עם זה, אני רואה,' העיר רֵיִיג'י שהגיח מהמטבח. כעת היה חגוּר בסינר. 'הספר הזה ממש פופולרי עכשיו.'

'הוא מוכרח להיות פופולרי אם אפילו רֵיִיג'י שמע עליו!' הכריזה סאקי.

'מה זאת אומרת 'אפילו'?'

'אתה לא נראה לי כזה קורא גדול, זה הכול.'

'שטויות! לידיעתך, אני זה שהשאיל אותו לאישה הזאת מלכתחילה.'

על פי רוב זה לא היה מנומס לומר 'האישה הזאת', במיוחד כשננקו יושבת לשולחן כאן לידם. אבל רֵיִיג'י גדל עם ננקו, ושניהם למדו יחד באותה האוניברסיטה; כך שלפעמים הוא היה קצת חצוף כלפיה.

'אה, באמת?'

'כן, רֵיִיג'י אמר שזה ספר מעניין והשאיל לי אותו. הספר באמת פופולרי בקמפוס.'

'הוא נשמע פופולרי מאוד.'

ד'ר סאקי מוּראוֹקה הושיטה את ידה כאומרת, תני לי להעיף עוד מבט, וננקו העבירה לה את הספר.

'כולם מתעסקים בו.'

'כן, הממ, אני די מבינה למה.'

נראה לסאקי הגיוני שהספר ידוע ומבוקש. גם היא עצמה נשאבה אליו לגמרי עד שנאגארה יצא החוצה לדבר בטלפון. וזה עתה הוא עורר גם את עניינה של סאצ'י בת השבע. היא דיפדפה בו פעם נוספת וחשבה שהוא בטח יהיה להיט ברחבי המדינה.

'מעניין,' אמרה בהתפעלות.

'תודה, זה היה טעים מאוד,' אמרה האישה הצעירה שישבה שם למן שעת הפתיחה, כשקמה משולחנה. רֵיִיג'י ניגש לקופה בצעדי ריצה קטנים.

'תה קר ועוגה, נכון? שבע מאות שמונים ין, בבקשה,' הוא הכריז אחרי שבחן את החשבון.

בלי לענות, האישה הוציאה את ארנקה מהתיק שעל כתפה. אגב כך נשמטה ארצה תמונה אחת, בלי שהיא או אחרים יבחינו בכך.

'הנה, קח…' היא הושיטה לו שטר של אלף ין.

'מקבל אלף ין…' הקופה פלטה צלצולים בזמן שרֵיִיג'י הקיש על המקשים. המגירה נפתחה באוושה חרישית, והוא שלף ממנה במיומנות את העודף בצורה שהעידה כי כבר עשה זאת פעמים רבות בעבר. 'קבלי עודף של מאתיים עשרים.'

היא קיבלה בשתיקה את העודף מידו המושטת וצעדה לעבר הדלת בעודה ממלמלת כמו לעצמה, 'צודקת, הילדה הזאת. היה עדיף לי למות מלחיות לבד.'

דה־דינג־דונג

'תודה… שבאתְ…'

רֵיִיג'י לא נשא את דברי הפרידה שלו בעליצות ובבהירות כדרכו.

'מה קרה?' שאלה אותו סאקי, כשחזר מהקופה בראש מוטה.

'אה, הרגע… עדיף לי למות!'

'מה?' צווחה ננקו בפליאה.

'אה, לא, לא! האישה הזאת, היא אמרה שעדיף לה למות מלחיות לבד,' מיהר רֵיִיג'י להוסיף.

'אל תפחיד אותי ככה!' אמרה ננקו וחבטה בגבו של רֵיִיג'י בזמן שעבר על פניה.

'עדיין…' אמרה סאקי בפליאה, מכוונת את דבריה אל קאזו. אחרי הכול, זאת לא הערה שאפשר להתעלם ממנה.

עיניה של קאזו היו נעוצות בכניסה. 'כן… די מוזר,' היא ענתה.

לרגע היה נדמה שהזמן עמד מלכת.

'מה השאלה הבאה?' שאלה סאצ'י והחזירה את כולם אל הקרקע. עיניה הפצירו בהם שימשיכו עם מאה שאלות. אבל סאקי הסתכלה על שעון המטוטלת וקמה ואמרה, 'אוי, תראו מה השעה…'

השעה היתה עשר וחצי.

היו בבית הקפה שלושה שעוני מטוטלת גדולים, שהיתמרו מהרצפה עד התקרה. אחד ליד הכניסה, אחד באמצע בית הקפה, ואחד סמוך לחלון הגדול המשקיף על נמל הקודאטה. השעון שסאקי נהגה לבדוק בו את השעה היה האמצעי. השעון ליד הכניסה מיהר, ואילו השעון ליד החלון איחר.

'צריכה ללכת לעבודה?'

'כן,' אישרה סאקי ושלפה מטבעות מהכיס בלי שום סימן לכך שהיא ממהרת. היא גרה במרחק זריקת אבן מבית הקפה, ועשתה לה נוהג קבוע לקפוץ לכוס קפה לפני העבודה.

'מה עם השאלה הבאה, דוקטור סאקי?'

'בואי נמשיך אחר כך, טוב?' אמרה סאקי בחיוך והניחה שלוש מאות שמונים ין על הדלפק.

למראה פניה העגמומיות במקצת של סאצ'י, קאזו אמרה, 'אולי תתחילי לקרוא את הספרים ששאלת?'

'טוב.'

הבעתה של סאצ'י התבהרה בן רגע. סגנון הקריאה שלה היה לפתוח ספרים רבים ככל האפשר ולקרוא אותם במקביל. היא ודאי נראתה עגמומית משום שזאת הפעם הראשונה שחָלקה את הקריאה כך עם כולם. זה היה מהנה. היא התנערה מעגמומיותה ברגע שקאזו הציעה שתקרא את הספרים החדשים שהביאה. אחרי הכול, זאת היתה הזדמנות חדשה ליהנות מבילוי הפנאי האהוב עליה ביותר.

היא לקחה את אחד הספרים המונחים לפניה, צנחה על כיסא והתחילה לקרוא בשקט.

'היא ממש אוהבת ספרים,' העירה ננקו בקנאת־מה. היא תמיד התקשתה לקרוא יצירות מורכבות.

'אז ביי. להתראות מאוחר יותר.' סאקי נופפה לכולם.

'תודה!' קרא רֵיִיג'י. קולו העליז הידהד ברחבי החדר — שונה מאוד מכפי שנשמע כשהאישה ההיא עזבה באותן מילים מערערות.

סאקי כבר היתה בפתח, אבל פתאום הסתובבה לדבר אל קאזו.

'אם רֵיִיקוֹ תבוא, את מוכנה לבדוק מה שלומה?'

'בטח,' אמרה קאזו בהנהון ופינתה את הספל של סאקי.

'מה הסיפור עם רֵיִיקוֹ?' חקרה ננקו.

'אה, כל מיני,' ענתה סאקי בחופזה ומיהרה לצאת.

דה־דינג־דונג

'סאקי, חכי שנייה!' קראה ננקו אחריה משהבחינה בתמונה על הרצפה ליד הדלת. אבל סאקי לא שמעה והתרחקה בצעדים מהירים. ננקו עמדה לרדוף אחריה כדי להביא לה את התמונה ורצה אל הקופה כדי להרים אותה מהרצפה. אבל אז היא פשוט עמדה ובהתה בה בראש נוטה הצידה בבלבול.

'הא?… קאזו. זאת…' במקום לרדוף אחרי סאקי, היא הושיטה את התמונה לקאזו שתִראה. 'חשבתי שזה נפל לסאקי, אבל לא נראה לי שזה שלה…'

התמונה לא היתה של סאקי אלא של אישה צעירה, גבר צעיר כמותה ותינוקת שזה עתה נולדה. האישה עירסלה את התינוקת בזרועותיה. והיתה עוד דמות בתמונה: יוּקארי טוֹקיטָה.

יוקארי היתה בעלת בית הקפה. נאגארה, שעבד בו, היה בנה, ואמהּ של קאזו, קאנאמֶה טוקיטה, היתה אחותה הקטנה. יוקארי היתה אישה חופשייה ברוחה שעשתה באופן ספונטני כל מה שרצתה. היתה לה אישיות הפוכה לגמרי מזו של נאגארה, שיישוב הדעת ורגש האחריות העז שבו הביאו אותו להעמיד אחרים במקום הראשון. חודשיים קודם לכן נסעה יוקארי לאמריקה עם בחור שביקר בבית הקפה. הם נסעו לחפש את אביו של הבחור, שנעלם.

עם נסיעתה, האדם היחיד שנותר לנהל את בית הקפה היה רֵיִיג'י, שלרוב רק עזר פה ושם. יוקארי תיכננה לסגור את בית הקפה לתקופה ממושכת עד שתחזור. היא התכוונה לשלם לרֵיִיג'י את שכרו ולא חשבה שסגירת בית הקפה תפריע למישהו. אבל רֵיִיג'י מאוד לא אהב את הרעיון שיקבל שכר בלי לעבוד.

באותה העת תיכנן רֵיִיג'י לבקר בטוקיו, אז הוא קפץ לבית הקפה 'פוניקולי פוניקולה' בניהולו של נאגארה, ושאל אם הוא יוכל לעזור איכשהו להשאיר את בית הקפה פתוח. נאגארה, שהרגיש כי מוטלת עליו האחריות לפַצות על התנהגותה הגחמנית וקלת הדעת של אמו, הסכים לנהל את בית הקפה. זה, על קצה המזלג, הרקע לבואו של נאגארה להָקודאטה ולכך שהשאיר את בתו מיקי לבדה בבית הקפה בטוקיו.

אבל הפרטים לא היו פשוטים כל כך. בואו של נאגארה לבדו לא היה פותר את הבעיה כולה. בדומה ל'פוניקולי פוניקולה', גם בבית הקפה 'דונה דונה' היה כיסא שאיפשר ללקוחות לחמוק בזמן. הוא ניצב בסמוך לכניסה, וישב עליו הג'נטלמן המבוגר בשחור.

אבל שום קפה שמזג נאגארה לא היה בכוחו לשלוח מבקרים לעבר. המסע בזמן התאפשר רק כשהקפה נמזג בידי בת לשושלת טוקיטה, שגילה שבע שנים לפחות. נכון לעכשיו היו בנמצא ארבע נשים כאלה: יוקארי, קאזו, בתו של נאגארה, מיקי, שהשאיר בטוקיו, ובתה של קאזו, סאצ'י. עם זאת, כשאישה במשפחת טוקיטה יולדת בת, היא מעבירה את כוח מזיגת הקפה לבתה ומאבדת אותו בעצמה.

יוקארי נסעה לאמריקה, קאזו איבדה את כוחה לסאצ'י, ובתו של נאגארה, מיקי, נשארה בטוקיו כדי שתימצא שם כשאמהּ תבוא לבקר מהעבר. פירוש הדבר היה שרק סאצ'י היתה יכולה למזוג את הקפה בבית הקפה בהקודאטה.

אפשרות אחת, לא אידיאלית מבחינת נאגארה, היתה לנסוע להקודאטה לבד ופשוט לנהל את בית הקפה בלי אף אחת שתמזוג קפה לנוסעים בזמן. אבל סאצ'י, שמלאו לה שבע, הודיעה שהיא רוצה לנסוע.

אלא שבגיל שבע היא עדיין לא היתה יכולה לחיות לגמרי בנפרד מאמהּ. קאזו אמרה לנאגארה שלא יפריע לה לנסוע לבדה עם סאצ'י להקודאטה. אבל נאגארה לא היה מסוגל להסכים לכך — הוא הרגיש מחויב למלא את מקום אמו שנהגה בקלות דעת כזאת. גם למיקי לא הפריע הרעיון שאביה ייסע לזמן־מה.

'פוּמיקוֹ וגוֹרוֹ מציעים לעזור, אז זאת לא בעיה. זה רק עד שסבתא יוקארי תחזור, נכון? אני אסתדר לגמרי בכוחות עצמי.'

תמיכתה של מיקי הטתה את הכף, והעניין יוּשב. סאצ'י היתה נלהבת מאוד לרגל הנסיעה, ומאחר ששהותם היתה עשויה להימשך זמן־מה, קאזו החליטה לרשום אותה לבית ספר בעיר.

בית הקפה בטוקיו הופקד אפוא בידי פוּמיקוֹ וגוֹרוֹ, שנמנו עם לקוחותיו הקבועים זה יותר מעשור, ונאגארה, קאזו וסאצ'י עשו את המסע להקודאטה. הדאגה היחידה שנותרה היתה השאלה מתי יוקארי תחזור.

כעת העיניים היו נעוצות ביוקארי שבתמונה.

'יוקארי צעירה כל כך. תראו כמה היא יפה! לפני כמה עשרות שנים צולמה התמונה הזאת?' היה ברור שבעיני רוחה של ננקו עומדות פניה של יוקארי כפי שנראתה לפני צאתה לאמריקה. היא לא היתה מסוגלת להסתיר את תדהמתה למראה תמונה שיוקארי נראית בה צעירה להדהים. 'היא בטח של האישה הצעירה שישבה פה כל הבוקר.'

קאזו הינהנה. היה ברור שגם היא סבורה כך.

'קאזו, תראי. כתוב משהו מאחור.'

'27-08-2030 20:31…? זה התאריך של היום!'

על בסיס המראה הצעיר של יוקארי, התמונה היתה צריכה להיות ישנה. אבל התאריך שנכתב על גבה היה בלי ספק התאריך של אותו היום.

מפליא עוד יותר היה הכיתוב מתחת למספרים.

אני כל כך שמחה שנפגשנו.

נָנָקו הטתה את ראשה בבלבול. קאזו, לצידה, חשבה, זה הערב…

באותו הערב…

בשעת הסגירה לא נותרו לקוחות ב'דונה דונה' — רק הג'נטלמן המבוגר בשחור הישוב לשולחן הקרוב ביותר לכניסה, וסאצ'י שישבה ליד הדלפק וקראה בספריה.

'נראה לי שהגיע הזמן להכניס את השלט מבחוץ,' אמר רֵיִיג'י לקאזו אחרי שניגב את כל השולחנות ניגוב אחד אחרון.

'כן, רעיון טוב.'

השעה היתה שבע וחצי. בחוץ היה חשוך לגמרי. רֵיִיג'י יצא להביא את השלט, והפעמון הפיק צלצול עמום.

בדרך כלל נסגר בית הקפה בשש בערב, ורק לעתים נדירות נכנסו אליו לקוחות לאחר שעת הסגירה, מאחר שהרחוב היה תלול כל כך. אבל במהלך חופשת הקיץ בית הקפה נסגר בשמונה, כי תיירים צעירים נהגו להיכנס גם אחרי רדת הלילה.

נותרה חצי שעה לשעת הסגירה. המועד להזמנות אחרונות עבר גם הוא, וקאזו כבר התכוונה לסגור.

'סאצ'י…'

קאזו קראה לסאצ'י, שישבה ליד הדלפק וקראה, אבל לא קיבלה שום תגובה. זה לא הפתיע אותה; זה קרה כל הזמן. אף על פי כן, קאזו הקפידה לקרוא בשמה של סאצ'י לפחות פעם אחת. היא לקחה סימנייה שנחה ליד סאצ'י, הניחה אותה בעדינות על הדף הפתוח שעמדה בקריאתו וסגרה את הספר.

'הא?' סאצ'י כמו שבה לעשתונותיה ברגע שהשורות הכתובות נשלפו מקו הראייה שלה. 'מה, אמא?'

נדמה שרק עתה הבחינה בקאזו שעמדה לידה. היה ברור שלא שמעה אותה קוראת לה רגעים אחדים קודם לכן.

'אנחנו סוגרים. את יכולה לרדת למטה ולמלא אמבטיה?'

'בסדר,' היא ענתה. היא ירדה בזריזות מהשרפרף, לקחה את הספר שקראה בו וירדה בריצה במדרגות ליד הכניסה.

חלל המגורים שלהן נמצא במרתף בית הקפה. אך מאחר שהבניין נבנה על מדרון גבעה, אפילו במרתף היה חלון שהשקיף על נמל הקודאטה. אפשר גם לומר שהן גרו בקומת הקרקע, ובית הקפה היה בקומה העליונה. קאזו עמדה מול הקופה וספרה את הכנסות היום.

דה־דינג־דונג

קאזו הרימה את עיניה למשמע הפעמון וראתה לקוחה נכנסת. זאת היתה האישה הצעירה שישבה שם מוקדם יותר היום.

כפי שציפיתי.

מאחר ששעת ההזמנות האחרונות כבר עברה, היא היתה אמורה לדחות כדרכה את הלקוחה בנימוס בשלב זה. אלמלא התמונה ההיא.

'שלום. ברוכה הבאה.'

קאזו בירכה חרש את האישה והישירה מבט אל עיניה. שמה היה יאיוֹאי סֶטוֹ. מוקדם יותר היום קאזו ניחשה שהיא כבת עשרים, בגילה של נָנָקוֹ, אם כי לא היתה בטוחה. עכשיו, לנוכח הבעתה היגעה, חשבה שאולי היא אפילו צעירה יותר ורק נראית מבוגרת לגילה.

יאיואי עמדה בשקט ונעצה בקאזו מבט.

'היא אומרת שהיא רוצה לחזור לעבר,' אמר רֵיִיג'י שנכנס עם השלט. יאיואי, שהוסיפה לשתוק, העיפה מבט לאחור ברֵיִיג'י, שנטל על עצמו את תפקיד הדובֵר שלה, ואחר כך חזרה להביט בקאזו. כאילו עיניה שואלות, זה באמת נכון?

'את מכירה את הכללים?' חקרה קאזו, ושאלתה סיפקה את התשובה — כן, זה נכון! — לשאלתה הדוממת של האישה.

'כללים?'

לשמע תגובתה של יאיואי, רייג'י נתן בקאזו מבט ידעני.

אז היא אחת מאלה שבאים ורוצים לחזור לעבר בלי להכיר את הכללים.

'שאסביר לך?'

'בהחלט.'

רֵיִיג'י, שקיבל את אישורה של קאזו, הסתובב בפניו אל יאיואי. היה ברור שמַטלת בֵּיאור הכללים נפלה על כתפיו של רֵיִיג'י גם כשיוּקארי נכחה פה. הוא לא נראה נבוך או עצבני כהוא זה.

'כן, את יכולה לחזור. את יכולה לחזור לעבר, אבל יש כללים שמן הסתם לא תאהבי.'

'כללים?'

'יש ארבעה כללים חשובים מאוד. אני לא יודע למה את רוצה לחזור לעבר, אבל רוב האנשים מוותרים על התוכנית שלהם ועוזבים אחרי שהם שומעים את הכללים האלה.'

זה לא מה שיאיואי ציפתה לשמוע, ועיניה נמלאו תשישות.

'למה?'

קאזו כבר ידעה על בסיס האינטונציות העדינות של יאיואי, שהיא באה מאוֹסָקָה או סביבותיה. היה ברור שהיא חושבת לעצמה, אם לא אוכל לחזור לעבר, לשם מה באתי כל הדרך עד הקודאטה?

'נתחיל בכלל מספר אחת,' מיהר רֵיִיג'י לפתוח בהסבר, אולי משום שחש בעצבנותה הגוברת. כשדיבר, הוא נופף באצבע המורה כבעל ותק בתפקיד. 'בזמן שתהיי בעבר, עד כמה שתנסי, לא תוכלי לשנות את ההווה.'

'מה?'

יאיואי שמעה רק את הכלל הראשון, וכבר נראתה מבוהלת. רֵיִיג'י לא נרתע והמשיך. 'אם את מתכננת לחזור לעבר כדי לתקן פעולה קודמת שעשית בחייך, מאמצייך יהיו לשווא.'

'מה זאת אומרת?'

'תקשיבי בבקשה בתשומת לב.'

יאיואי צימצמה את עיניה באי־רצון והינהנה.

'נניח שעוברת עלייך תקופה קשה עכשיו; אולי את בחובות או בדיוק פוטרת מעבודתך. אולי החבר שלך נפרד ממך, או שרימו אותך באיזה אופן. כך או כך, נניח שעוברת עלייך תקופה קשה.' רֵיִיג'י מנה את האסונות על אצבעותיו. 'גם אם קשה לך עם הנסיבות שלך בהווה ואת חוזרת לעבר כדי לעשות את כל המאמצים לשנות את המצב, לא תוכלי לתקן את בעיית החובות שלך, עדיין תהיי מובטלת מעבודה, הוא יישאר החבר לשעבר שלך או שתישארי קורבן לתרמית. שום דבר לא ישתנה.'

'למה לא?'

רגש התגנב לקולה של יאיואי, והמבטא של אוסקה בלט עוד יותר. הפעם גם רֵיִיג'י זיהה מאין באה.

'אין טעם לשאול למה. זה פשוט הכלל.'

'תן לי בבקשה הסבר הולם!' התעקשה יאיואי. אבל רֵיִיג'י רק משך בכתפיו. קאזו זרקה גלגל הצלה מהקופה — 'אף אחד לא יודע מי החליט כך או מתי נקבע הכלל.' הנקודה שניסתה להבהיר היא שאין להסברים שום משמעות.

'אף אחד?'

'בית הקפה הזה נוסד בסוף המאה התשע־עשרה. כבר אז היה אפשר לנסוע לעבר. אבל אף אחד לא יודע למה, ואף אחד לא יודע מה הסיבה לכללים המעצבנים האלה.'

רֵיִיג'י שלף כיסא מתחת לשולחן הקרוב ביותר, סובב אותו והתיישב עליו. 'אנחנו באמת לא יודעים איך זה התחיל, אבל נראה שמישהו הביא מכתב בזמן שאף אחד לא היה פה, או משהו כזה.'

'מכתב?'

'כן. זה היה כתוב במכתב.'

כל כמה שתנסי בזמן שהותך בעבר, לא תוכלי לשנות את ההווה. 'זה באמת כלל מדהים, לא? מכל מי שרוצים לחזור לעבר, אני משער שהרוב מתכננים לתקן איכשהו בלגן נוכחי בחייהם. אלא שכמה שינסו, הם לא יוכלו לשנות את ההווה. אז הם לא יכולים לתקן את חייהם!'

עיניו של רֵיִיג'י התנוצצו עכשיו. ניכר בעליל שהעיסוק בכללים מבלבלים ומסתוריים כל כך מרגש אותו. אבל הוא לא זה שהתעתד לחזור לעבר, ולכן היה בנימת קולו משהו מעצבן.

הבעתה הצטננה. 'מהם שאר הכללים?' היא שאלה בקול נמוך.

'את באמת רוצה לדעת? רוב האנשים מחליטים לעזוב אחרי ששמעו את הכלל הראשון.'

'מהם שאר הכללים?' היא חזרה, נסערת בעליל.

רֵיִיג'י זקר את כתפיו והמשיך בהסבר. 'הכלל השני. האנשים היחידים שאפשר לפגוש בעבר הם אנשים שביקרו פעם בבית הקפה.'

'מה?'

הבעתה של יאיואי שידרה אי־אמון.

אבל רֵיִיג'י שמר על שוויון נפש והמשיך בנימה עניינית. 'הכלל הזה מובן מאליו.'

'אבל למה?' היא שאלה במבטא הברור שלה. נדמה שההגייה הייחודית לאזורהּ הולכת ומתחזקת ככל שנעשתה מבולבלת ורגשנית יותר.

'נראה לי שתביני טוב יותר אחרי שתשמעי את הכלל השלישי. כדי לחזור לעבר, צריך לשבת על כיסא מסוים בבית הקפה הזה. יתר על כן, בזמן שנמצאים בעבר, צריך להישאר לשבת על הכיסא ולא לקום ממנו.'

'אז מהכלל הזה ברור…'

אף כי ניכר ביאיואי שהיא משתוקקת לצעוק, אבל למה הכלל הזה קיים? היא נשכה את לשונה. היא התחילה לקלוט שלא תקבל תשובה מסַפקת. כי זה הכלל! משנפתחה מעט לכללים, התחוור לה שלאמיתו של דבר אף אחד מהם איננו מסובך כל כך.

אז כשרֵיִיג'י המשיך, 'בגלל הכלל הזה שאסור לזוז מהכיסא, אי־אפשר לצאת מבית הקפה כדי לפגוש אף אחד. לכן…'

'…אפשר לפגוש רק אנשים שבאו לבית הקפה,' מצאה את עצמה יאיואי עונה.

'בדיוק,' אמר רֵיִיג'י וכיוון את אצבעו אל יאיואי בחיוך.

אין שום סיבה לחייך.

יאיואי הסיטה את עיניה בהבעת בוז אילמת.

'הכלל הרביעי… יש מגבלת זמן.'

'נפלא, נוסף על הכול גם מגבלת זמן…' גנחה יאיואי. היא עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה. נראה כאילו היא שואלת את עצמה, לשם מה עשיתי את המסע הארוך כל כך להקודאטה? רֵיִיג'י בחן את יאיואי בארשת מהורהרת וקם מכיסאו.

'הכללים האלה באמת מרגיזים נורא. לא רק אותך. רוב מי שנכנס לברר מוותר ועוזב אחרי שהוא שומע אותם,' הוא אמר והרכין את ראשו דרך התנצלות.

אבל מאחר שלא רֵיִיג'י המציא את הכללים, הקידות והמחוות שלו לא ניחמו את יאיואי.

בית הקפה הזה היה עֵד ללקוחות רבים אחרים, שבדומה ליאיואי תקוותיהם נגוזו לשמע הכללים. הם נדהמו והזדרזו לוותר. חלקם אף פעם לא חשבו לעומק על ביקור בעבר. אחרים הכריזו בכעס שמדובר במתיחה, ושכל הכללים המעצבנים הללו אינם אלא מסך עשן שנועד להסוות את השקר בנוגע לחזרה לעבר. תגובות כאלה היו בחלקן דרכם של לקוחות להיחלץ מן המצב בלי לאבד את כבודם.

קאזו ורֵיִיג'י הבינו את זה. יאמרו הלקוחות מה שיאמרו, הם ידעו שאנשים חזרו לעבר. וגם הערב, אילו יאיואי היתה מתחילה להאשים אותם, 'זאת הכול תרמית אחת גדולה!' קאזו היתה פשוט עונה מן הסתם, 'מה שתגידי.'

רֵיִיג'י נזכר פתאום בפרט חשוב ששכח. בדרכה החוצה מבית הקפה מוקדם יותר היום, יאיואי אמרה את המשפט ההוא.

…היה עדיף לי למות מלחיות לבד.

ביותר מחמש השנים שעברו מאז התחיל רֵיִיג'י לעבוד בבית הקפה, רבים מהלקוחות ששאלו על חזרה בזמן היו רציניים. אף על פי כן, רובם פשוט עזבו אחרי שנודע להם שעד כמה שינסו, לא יוכלו לשנות את העבר. קודם לכן רֵיִיג'י הניח בהיסח הדעת שזהו אחד המקרים האלה. איך יכולתי לשכוח משהו חשוב כל כך? הוא הצטער שלא היה קשוב יותר.

יאיואי עמדה לפניו בשקט בלי לזוז. הקול היחיד שנשמע היה תקתוק השעון. מבעד לחלון הפונה אל נמל הקודאטה נשקף הלילה השחור. הרחק בתוך החושך נראו ריצודי אור זעירים. מה שנראה כמו עששיות צפות מרחפות באפלה היה למעשה סירות דיג־דיונונים המוארות בפנסי דיג צפופים.

'בסדר. אני מבינה,' אמרה יאיואי והפנתה את גבה אל רֵיִיג'י.

רֵיִיג'י לא רצה שתעזוב, אבל לא היה לו מושג מה לומר באותו הרגע.

'זאת את בתמונה?' שאלה קאזו והראתה ליאיואי את התמונה שהרימה מהרצפה מוקדם יותר. תמונה של גבר ואישה צעירים, קרוב לוודאי נשואים, עם תינוקת בידיהם, ולידם יוקארי טוקיטה, בעלת בית הקפה. קאזו ודאי התכוונה לתינוקת.

'מה?' הגיבה יאיואי בספונטניות. היא התקרבה וחטפה את התמונה מידה של קאזו. 'כן,' היא ענתה ונתנה בקאזו מבט נוקב.

'אלה ההורים שלך?'

'הם נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי צעירה מכדי לזכור.'

'אני מבינה.'

היא רוצה לחזור ולפגוש את הוריה המתים.

הבעת הבנה עלתה על פניו של רֵיִיג'י. אם יאיואי באה כדי לפגוש את הוריה המתים, היא מילאה אחר הכלל השני: הוריה אכן ביקרו בבית הקפה. בתמונה הם נראו בבירור עומדים בו.

אבל אם היא חשבה להציל אותם מהתאונה, זה בלתי אפשרי. הכלל הראשון מנע זאת: אין ביכולתה לשנות את ההווה.

פעם, בבית הקפה 'פוניקולי פוניקולה' בטוקיו, אישה ששמה היראיי חזרה לעבר לראות את אחותה, שנהרגה בתאונת דרכים. היראיי היתה לקוחה קבועה של בית הקפה. כך שהיה לה ברור שאי־אפשר לכופף את הכללים. כל מה שהיה ביכולתה לעשות הוא להודות לאחותה ולהבטיח להתפייס עם הוריהן. היראיי בחרה לחזור בזמן מתוך הבנה מלאה של הכללים, אבל יאיואי התוודעה אליהם רק זה עתה. לפני ששמעה עליהם, ודאי חשבה שתוכל להציל את הוריה.

יאיואי הכניסה את התמונה בזהירות לתיקה.

'סליחה שביזבזתי את זמנכם,' היא פלטה והתקדמה לעבר הדלת.

'אממ… חכי רגע,' קרא רֵיִיג'י כדי לעצור בעדה.

'מה העניין?' יאיואי נעצרה אבל לא הסתובבה.

'כבר באת עד הנה. למה שלא תבקרי את אמא ואבא ושלך?' הציע. הוא נשמע מהוסס, אולי כדי לא ללחוץ עליה יותר מדי בהינתן העובדה שלא תוכל לשנות את ההווה. 'הם בטח היו יקרים לך מאוד. אלמלא הכלל הזה, הייתְ רוצה להציל אותם, נכון? אז…'

'אחח, מה אתה יודע!' צעקה יאיואי פתאום.

'מה?'

היא נעצה ברֵיִיג'י מבט זועם. הוא צעד שני צעדים לאחור לאור עוצמתו.

'אני שונאת אנשים כאלה!' שפתיה של יאיואי רעדו. אבל עוצמת כעסה לא היתה מכוונת אל רֵיִיג'י.

קאזו פסקה מעבודתה.

'הם הולידו אותי ואז פשוט מתו.'

ויאיואי החלה לספר את סיפורה במין פורקן של תרעומת.

'כשנשארתי בלי הורים העבירו אותי בין קרובי משפחה, עד שהגעתי לבסוף לבית ילדים שבו הציקו לי. הם מתו והשאירו אותי לבד בעולם. איך אני יכולה לא לכעוס עליהם על כל הקושי והבדידות שסבלתי?' יאיואי הוציאה את התמונה שזה אך הכניסה לתיקה. 'אבל תסתכלו על התמונה הזאת!' היא אמרה והגביהה אותה לעבר קאזו ורֵיִיג'י. 'תראו את הפנים המאושרות שלהם, איך הם אדישים לגמרי לכאב שלי.'

התמונה רטטה בידה הרועדת.

'ולכן…' יאיואי ניסתה נואשות לכבוש את רגשותיה המשתוללים, אולי כעס או עצב — אפשר שאפילו היא לא ידעה מה מהשניים — אבל הרגשות שכבשה התממשו למילים שיצאו מפיה. 'אילו יכולתי לפגוש אותם, הם לפחות יכלו לשמוע את התלונות שלי.'

'בגלל זה רצית לחזור לעבר?'

'זה מה שהתכוונתי לעשות. אבל לא ידעתי על כל הכללים המעצבנים האלה, וככל שפירטת אותם, זה התחיל להישמע לי די מטורף. איזה אנשים מאמינים בכלל במסע בזמן? הם בטח קצת מסובבים בראש.'

יאיואי עמדה לעזוב, אבל נדמה שדבריו של רֵיִיג'י פגעו בעצב חשוף ושיחררו פרץ רגשות שלא עלה בידה לעצור.

'באתְ לפגוש את הורייך היקרים והאוהבים?' היא ליגלגה. 'זה נראה לךָ בסדר לשאול דבר כזה כשאין לך מושג מה סבלתי?'

'לא, אממ, זה…'

'אתה אומר שההווה לא משתנה? טוב, לא אכפת לי. אם שום דבר לא יכול להשתנות, זה אומר שאני יכולה להגיד כל דבר — נכון? אז זהו! אם אומרים לי שאני יכולה לחזור לעבר, ברור שאני רוצה לעשות את זה. אני אקפוץ בשמחה על ההזדמנות לפגוש את האנשים שהשאירו אותי לבד בעולם הזה, כדי להגיד להם ישר בפרצוף כמה אני כועסת עליהם.'

העובדה ששום דבר שתגיד לא ישנה את ההווה היתה אמת לאמיתה, כלל הזהב של בית הקפה. גם לא אם יסופר לקורבן לתאונת דרכים עתידית על הגורל המצפה לו. יאיואי ביקשה לנצל בהתרסה את הכלל הזה. היא צעדה לפנים. 'טוב, תחזירי אותי אל היום ההוא — אל אותו יום נטול דאגות שבו הם הצטלמו בלי שמץ של מחשבה על העתיד שלי,' היא אמרה והושיטה את התמונה לקאזו.

מה עשיתי?

פניו של רֵיִיג'י החווירו כרוח רפאים כשקלט שהוא הגורם להתפרצות הזאת. הבעת פניה של קאזו, לעומת זאת, נותרה ללא שינוי.

'בסדר,' היא ענתה בפשטות.

'הא?' קרא רֵיִיג'י בפליאה.

כמעט שלא יצא לרֵיִיג'י לפגוש לקוחות שהתעקשו לחזור לעבר גם אחרי ששמעו את הכללים. אבל מה שהדאיג אותו יותר היה המניע של יאיואי לכך — לגעור בהוריה. גם אם אין בכוחם של מעשיה לשנות את ההווה, הוא לא התקשה לדמיין כמה צער יגרמו להוריה.

'זה באמת בסדר שהיא רוצה לחזור כדי לשחרר טינה?' לחש רֵיִיג'י באוזנה של קאזו. אבל הוא דיבר בבית קפה שקט שנכחו בו שלושה אנשים בלבד. עד כמה שהשתדל ללחוש, יאיואי היתה יכולה לשמוע אותו.

יאיואי נתנה בו מבט נוקב. הוא מיהר להרכין את ראשו.

קאזו נפנתה אליו וביקשה, 'תסביר בבקשה ללקוחה על האיש?' האיש שדיברה עליו היה הג'נטלמן המבוגר בשחור שישב על כיסא המסע בזמן. קאזו נראתה כאילו הדרמה המתפתחת אינה נוגעת לה כלל. כל לקוח והסיבה שלו לחזור לעבר. אין זה מקומה לשפוט מי צודק או טועה. הלקוחות חופשיים לעשות כרצונם. ההחלטה לחזור לאחור, גם משהשלימו עם כך שלא יוכלו לשנות את גורל המת, נותרה לשיקולם. יאיואי חופשייה להחליט שהיא רוצה לחזור לעבר כדי להתלונן. רֵיִיג'י יצטרך להתמודד בעצמו עם אי־הנוחות שלו.

למרות תחושתו, רייג'י עשה כדבריה של קאזו.

'זה בסדר אם אמשיך? חשוב שתקשיבי בתשומת לב. כדי לחזור לעבר, תצטרכי לשבת על כיסא מסוים פה בבית הקפה. נכון לעכשיו, הכיסא הזה תפוס בידי לקוח אחר.'

יאיואי הסתכלה סביבה. היחיד שענה לתיאור לקוח אחר היה הג'נטלמן המבוגר בשחור.

זאת היתה הפעם הראשונה שהבחינה בו, אף כי ודאי ישב שם כל הזמן. היא לא ראתה אותו קודם בגלל נוכחותו הנעדרת. הוא ישב בלי ניע וקרא ספר בשקט. היא לא סמכה על הזיכרון שלה, אבל היתה לה תחושה שאולי הוא ישב שם גם מוקדם יותר היום. כעת, משסוף־סוף הבחינה בו, משהו בו נראה לא רגיל. היה קשה לזהות מה בדיוק, שכן למעשה הוא לא נראה לא במקומו בחלל הרטרו המיושן של בית הקפה. אבל כל מי שהיה רואה את האיש מתהלך ברחבי העיר, היה חושב שהוא כמו בא מזמן אחר.

בתור התחלה, הלבוש. למיטב ידיעתה של יאיואי, החליפה שלו כללה מעיל זנב סנונית, שנקרא כך מפני שצידו האחורי של המקטורן מתפצל כזנבה של סנונית. הוא היה חבוש מגבעת למרות שישב בפנים. להסתכל עליו היה כמו לצפות בסצנה מתוך סרט שמתרחש בסוף המאה התשע־עשרה או תחילת המאה העשרים. עכשיו משצד את מבטה הוא התבלט פתאום, אך אין פלא שלא הבחינה בו קודם — הוא באמת התמזג עם בית הקפה כאילו היה חלק מהעיצוב.

'אני מניחה שזה הכיסא שאתה מתכוון אליו…' היא הסתכלה על רֵיִיג'י ושאלה בעיניה בלבד: אם אני אשב על הכיסא הזה, אני אוכל לחזור לעבר?

'אה, כן.' ובעוד רֵיִיג'י עונה, הוא הרגיש שתשובתו מיותרת. יאיואי, שלא חיכתה לתשובה, כבר ניגשה אל הג'נטלמן המבוגר שישב שם בשקט.

'סליחה.'

'אין טעם לדבר אליו,' קרא רֵיִיג'י אחריה.

'למה? מה זאת אומרת?' שאלה יאיואי והסתובבה אל רֵיִיג'י בפליאה.

רֵיִיג'י שאף אוויר לאיטו. 'מפני שהוא רוח רפאים,' הוא ענה.

'מה?' היא לא עיכלה מיד את דבריו. 'מה?'

'רוח רפאים.'

'רוח רפאים?'

'כן.'

'אתה צוחק, נכון?'

'לא, זאת לא בדיחה.'

'הוא יושב שם. אני רואה אותו בבירור.'

יאיואי חשבה שרוחות רפאים הן שקופות, או משהו שרק אנשים מסוימים יכולים לראות.

'כן, אני יודע. אבל הוא רוח רפאים.'

זאת לא היתה עובדה שקל לבלוע, אבל רֵיִיג'י התעקש.

איך אני אמורה להאמין לזה?

המילים עשו את דרכן לקצה לשונה של יאיואי, אבל היא בחרה לבלוע אותן. אחרי הכול, זהו בית קפה שאפשר לחזור בו לעבר. היא נכנסה אליו מתוך כוונה לחזור אחורה בזמן. אם היא מקבלת את זה — כלומר מוכנה להאמין במסע בזמן — זה אבסורד לסרב להאמין ביכולתה לראות רוח רפאים.

פרט לכך… קשה לדמיין הסבר שיספק אותי.

אחרי הכול, הסבר הכללים לא סיפק אותה. אז היא החליטה לקבל את מה שאומרים לה כמו שהוא. כדי להירגע, היא נשמה נשימה ארוכה ונשפה את האוויר לאיטה. הבעתה החמורה התרככה לסף השלמה.

'אז מה אני עושה?' היא שאלה בהכנעה.

'האפשרות היחידה שלך היא לחכות,' ענה רֵיִיג'י.

'לחכות לְמה?'

'פעם ביום הוא קם ללכת לשירותים.'

'הוא הולך לשירותים אפילו שהוא רוח רפאים?'

'כן.'

יאיואי נאנחה.

למה רוח רפאים צריכה ללכת לשירותים?

היא קלטה שאין טעם לשאול.

'אז אני יכולה לשבת שם בהפסקת השירותים שלו?' יאיואי השתפרה בבחירת השאלות הנכונות.

'נכון.'

'כמה זמן אצטרך לחכות?'

'אני לא יודע.'

'אז פשוט לחכות פה עד שהוא ילך לשירותים?'

'כן.'

'הבנתי.' יאיואי צעדה לעבר הדלפק בנקישות עקבים מוגזמות והתיישבה על שרפרף גבוה.

'אולי תשתי משהו?' הציעה לה קאזו.

יאיואי חשבה רגע. 'טוב. אשתה תה יוּזוּ ג'ינג'ר, חם,' היא ענתה.

אף על פי שהיה קיץ, חלל בית הקפה התקרר קצת בערב. הקיץ בהקודאטה לא תמיד הצריך מיזוג אוויר, גם לא באמצע היום.

'בטח,' אמרה קאזו. אבל כשפנתה לעבר המטבח, רֵיִיג'י התערב.

'אני אכין לה.'

'אבל…'

השעה היתה קצת אחרי שמונה, והמשמרת של רֵיִיג'י כבר הסתיימה.

'נסיבות מיוחדות…'

הוא רצה לראות מה יניב מסעה של יאיואי. לכן הישיר מבט מפציר אל קאזו ונבלע במטבח.

מבטה של יאיואי, שישבה ליד הדלפק, לא היה מכוון אל הג'נטלמן המבוגר אלא אל הנוף שנשקף מבעד לחלון. מקץ רגע של שתיקה היא דיברה פתאום.

'הם בטח יכלו לבחור לא ללדת את התינוקת, נכון?' מילמלה לעצמה, מהופנטת מפנסי סירות הדיג. דבריה הגיחו בפתאומיות כרעם ביום בהיר, ללא שום הֶקשר, אבל קאזו הבינה מיד מה היא אומרת.

מוקדם יותר באותו היום, נאגארה סיפר לנָנָקו ולכל השאר על אשתו שלו, קֵיי. איך הרופא הזהיר אותה, 'אם תלדי את הילדה הזאת, זה בלי ספק יקצר את חייך.' אבל היא התעקשה ללדת את בתם, מיקי. קאזו זכרה איך יאיואי הקשיבה לנאגארה בהבעה עגמומית.

יאיואי בחנה את התסריט הזה מבעד לעדשות הנסיבות שלה. היא אמרה לעצמה, ברור שמוטב היה לא ללדת את התינוקת, אם זה מסכן את חייך שלך.

'כן, הם יכלו לבחור לא ללדת.' קאזו לא חלקה על דבריה.

'אז למזלה היא גדלה בסביבה נעימה. אם היא היתה נשארת לבד בעולם לדאוג לעצמה, כמוני, נראה לי שהיתה מתמרמרת על הבחירה הזאת של אמהּ.'

קיי נפטרה זמן קצר אחרי הלידה, אך עם בתה מיקי נשאר נאגארה. וגם קאזו. גם היו לקוחות קבועים בבית הקפה שהרעיפו עליה חיבה. היו לה כמובן רגעי בדידות, אבל היא לא היתה צריכה לעשות לבד את דרכה בעולם. תמיד היה שם מישהו שיתמוך בה ויגונן עליה. מיקי אמנם התגעגעה לקיומה של אמא, אבל גדלה בצורה בריאה ומאושרת.

מטבע הדברים, ליאיואי לא היתה שום דרך לדעת את זה. כשאמהּ של מיקי באה מן העבר לפגוש אותה, מיקי אמרה לה, 'תודה שילדת אותי.'

התגובה ההפוכה לגמרי היתה לשאול, 'למה ילדת אותי?' לעולם לא נדע מה היה יכול לקרות אילו היתה למיקי סביבה שונה — אם אחרי לידתה לא היו ליָדה נאגארה וקאזו, לא היה לה איש בָּעולם לסמוך עליו.

'אני משערת שזה אפשרי,' קיבלה קאזו את דבריה.

היה עדיף לי למות מלחיות לבד.

אלה היו דברי הפרֵידה של יאיואי כשיצאה משם מוקדם יותר היום. אבל ילדה שאיבדה את הוריה אינה יכולה לשרוד בלי להישען על מישהו. אולי היא אף פעם לא פגשה מבוגר שראוי לאמון שלה.

כשיאיואי איבדה את הוריה, הראשונים שלקחו אותה אליהם היו דודהּ — אחי אביה — ודודתה. הם כמובן אמרו שיטפלו בה, אך העיתוי היה מצער. דודתה בדיוק ילדה. מאחר שזה היה התינוק הראשון שלהם, כל עניין הילדים היה חדש להם. בבת אחת הם נעשו הורים לילדה בת שש ולתינוק שזה עתה נולד. חיי ההורוּת החדשים זימנו להם שורה של הפתעות, והם הרגישו חסרי כישורים להתמודד איתן. ההורוּת העלתה בהם לא רק רגשות אהבה והתפעלות, אלא גם אשמה. הם חשבו שמוטל עליהם לאהוב כהלכה את הילדה הזאת הנתונה לטיפולם, אך לפעמים הרגישו שמדובר במטלה.

קשה מספיק לטפל בתינוק משלנו! למה אנחנו צריכים לטפל בילדה של מישהו אחר?

ילדים רגישים למצבי רוח של מבוגרים, כבר בגיל צעיר. הם קולטים מה מתרחש. יאיואי הגיבה בהתנהגות מאופקת עוד יותר בחברת דודתה, מה שגרם לדודה להרגיש רע עוד יותר. בסופו של דבר לקחה אותה אליה דודתה השנייה, אחות אביה.

לדודה הזאת היו שלוש בנות. הבכורה היתה בכיתה העליונה של בית הספר היסודי והצעירה היה קטנה בשנה מיאיואי, שהיתה עכשיו בת שבע. דודתה היתה רגילה להורוּת ולא התקשתה לקבל אותה כאחת מבנותיה.

למרבה האירוניה, זה כשלעצמו היה בעייתי לבסוף. מנקודת המבט של מבוגרים, יאיואי שאיבדה את הוריה היתה ראויה למידה שווה של חיבה. מנקודת המבט של בנות הדוד שלה, יאיואי פשוט צצה פתאום כפולשת שגנבה מהן את חיבת הוריהן. ואם לא די בכך, ככל שההורים של בנות דודה התייחסו אליה יפה יותר, כך התעצמה תחושת הנקמנות שלהן כלפיה.

הן ניסו להדיר אותה. הן לא גרמו לה נזק פיזי, אבל כל השלוש התחילו בהדרגה להתעלם ממנה. כלומר מלבד ברגעים שבהם הוריהן היו נוכחים. רק אז הן העמידו פנים שהן כולן אחיות. בכל שאר הזמן הן התעלמו ממנה. ותחושת הניכור חזרה אל יאיואי.

אבל לא היה לה שום מקום אחר ללכת אליו. לא היה לה איש לדבר איתו, וזה כירסם בליבה. מצב רוחה הקודר השפיע על האופן שבו חשבה על הוריה, והיא התחילה לראות בהם את הסיבה האמיתית לחיים שנגזרו עליה.

בידוד.

הפצע בליבה של יאיואי, שנחרת כבר בילדותה, עיוות את אישיותה בצורה ניכרת. המילים לחיות את החיים לבד נקשרו אצלה בתחושה המשפילה, שאף אחד אינו זקוק לה.

במילים אחרות…

היא לא מצאה טעם לחיות.

עד שסיימה לשתות את מחצית תה היוּזוּ ג'ינג'ר שלה, פנסי סירות הדיג שצפתה בהם מבעד לחלון התרחקו וקטנו.

פתאום נשמע קול סגירת ספר.

יאיואי סובבה את ראשה לעבר מקור הרעש וראתה את הג'נטלמן המבוגר קם מכיסאו.

'אממ…' קולה של יאיואי דלף ממנה מאליו. דבר בהתנהגותו של הג'נטלמן המבוגר לא הסגיר שהבחין בתגובתה. הוא נחלץ בשקט בין השולחן לכיסא והתקדם לעבר השירותים שליד הכניסה. שום קול צעדים לא נשמע, כמובן.

בדומה לכך, דלת השירותים נפתחה בדממה, ולאחר שנכנס היה נדמה שנבלע בפנים. הדלת נסגרה חרש.

אלמלא שמעה את הספר נסגר, יאיואי ודאי לא היתה מבחינה בכיסא הריק. היא קמה לאיטה מן השרפרף וסימנה בעיניה לקאזו. 'אני יכולה לעשות את זה עכשיו?' לחשה שלא לצורך.

'כן,' ענתה קאזו וחדלה ממה שעשתה.

לבה של יאיואי האיץ, והיא סגרה את המרחק בינה לבין הכיסא בהליכה שלֵווה ורגועה. כל צעד מצעדיה העלה קלוֹפּ… קלוֹפּ שהידהד בחדר. אבל הג'נטלמן המבוגר לא הקים שום רחש כשהלך לשירותים.

רעד חלף בגבה כשקלטה פתאום, הוא באמת רוח רפאים.

'תקרא לסאצ'י,' לחשה קאזו לרֵיִיג'י, שעמד לצידה והסתכל. סאצ'י עוד היתה בחלל המגורים שלמטה.

יאיואי לא יכלה להבין מדוע צריך לקרוא לילדה, אבל ניכר שרֵיִיג'י הבין. הוא ענה רק 'בטח' ומיהר לרדת במדרגות.

תשומת ליבה של יאיואי היתה נתונה לרֵיִיג'י, והיא הופתעה לגלות את קאזו עומדת לצידה עם מגש. כשעמדה להתפלא בקול, קאזו כבר פינתה את ספל הקפה של הג'נטלמן המבוגר. היא ניגבה את השולחן, אמרה 'שבי בבקשה' והציעה ליאיואי את הכיסא. בלי להמתין לתגובתה של יאיואי, היא חזרה עם הספל הריק לדלפק.

'אממ… טוב,' ענתה יאיואי סתם כך לחלל ונתחבה בין השולחן לכיסא.

כשהתיישבה התברר לה שמדובר בכיסא רגיל. המושב היה קשה, ועליו ריפוד פסים פרחוניים. הוא באמת נראה ישן, במין סגנון אנגלי עתיק. היא ציפתה להרגיש איזו טלטלה פתאומית, כמו הלם חשמלי. אבל לא הרגישה דבר. כיוון שהכיסא עמד להחזיר אותה לעבר, היא חשבה שתזהה סימן ברור לכוחו — יהיה אשר יהיה. אבל נפילת המתח מכך שלא קרה כלום עוררה בה את החשד, שאין בו שום דבר פלאי.

בעודה יושבת אפופת ספקות, קראה קאזו מאחורי הדלפק, 'את זוכרת שהסברנו שיש מגבלת זמן?'

'כן.'

'בעוד רגע הבת שלי תמזוג לך את הקפה.'

'מה?'

'פרק הזמן שתוכלי לשהות בעבר יתחיל ברגע שהיא תמזוג קפה לספל שלך, ויימשך כל עוד הקפה לא התקרר.'

יאיואי התקשתה להבין את הפרט הלא צפוי הזה.

'חכי רגע… קפה? למה קפה?' היא רצתה תשובה מסַפקת. 'ואת אומרת שהבת שלך היא זאת שתמזוג אותו?… למה לא את?… זאת מוכרחה להיות הבת שלך?… ועוד דבר, הזמן עד שהקפה יתקרר די קצר, לא?… באמת?… זאת מגבלת הזמן?… אה?… הא?' יאיואי זרקה כל מה שעבר לה בראש. מרוב אי־שקט היא שכחה לגמרי דבר אחד חשוב.

כי זה הכלל…

כל דבר שתשאל ייתקל בתשובה הפשוטה הזאת.

למעשה, היה בלתי אפשרי לחזור לעבר באמצעות כוס תה או קקאו במקום קפה. ואפילו קאזו לא ידעה מדוע זה צריך להיות קפה. הם אפילו לא השתמשו בפּוֹלים מיוחדים. כל סוג שהיה זָמין מסחרית עשה את העבודה. גם לא היו דרישות מיוחדות בנוגע לטחינת הקפה או לשיטת החֲליטה — זה לא שינה דבר. עם זאת הקומקום, כלי כסף שעבר במשפחה בירושה זה דורות, היה נחוץ. איש לא ידע מדוע שום קומקום אחר אינו מסוגל למזוג קפה שמאפשר מסע בזמן. כיוון שיאיואי הגיעה עד כה, לא היתה לה ברירה אלא לקבל את ההסבר — 'כי זה הכלל.'

'קאזו,' קרא רֵיִיג'י שחזר מלמטה. 'סאצ'י כבר באה… היא רק מתלבשת.'

'תודה, רֵיִיג'י,' ענתה קאזו ועמדה לפני יאיואי, שהרכינה ראש בייאוש על ההסבר הלא מספק.

'מה?' שאלה יאיואי משחשה במבטה של קאזו.

'יש כלל אחד חשוב אחרון…'

'נשארו עוד כללים?' היא נדהמה.

הבעתה של קאזו הרצינה.

'כשתהיי בחזרה בעבר, תשתי בבקשה את כל הקפה בספל לפני שהוא יתקרר,' היא אמרה בכובד ראש. נימת קולה הבהירה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים — את מוכרחה לעשות את זה בדיוק כך.

'לפני שהוא יתקרר?'

'כן.'

הפעם יאיואי לא שאלה למה. היא כבר ידעה מה התשובה: זה הכלל.

'אני מניחה שזה חלק מהכללים.'

'כן.'

אבל הכלל הזה היה חשוב ללא שום ספק; היא מוכרחה לעשות את זה בדיוק כך.

'נגיד…' יאיואי עדיין לא באה על סיפוקה. 'נגיד שלא אשתה את כולו?' היא שאלה מתוך סקרנות כנה, לדעת מה יקרה אם תפר את הכלל הזה.

'אם לא תגמרי את כל הספל…'

'אם לא אגמור?'

'תהפכי לרוח רפאים, ויהיה תורך להמשיך לשבת על הכיסא הזה.'

הבעתה של קאזו לא השתנתה, אך מילותיה נשאו משקל רב. המתח באוויר היה ממשי. פירושו ודאי שאם לא תשתה את כל הקפה, היא תמות.

ואולם, למרות הסיכון האדיר הזה, הפעם יאיואי נותרה נטולת הבעה. 'הבנתי,' היא אמרה בפשטות.

נשמעו צעדים מהירים עולים במדרגות, וסאצ'י הופיעה. מאחוריה עלה נאגארה לאיטו. סאצ'י היתה לבושה עכשיו שמלה לבנה צחה, ומעליה סינר כחול־ירקרק מותאם בגודלו למידת ילדים, בדיוק כמו הסינר שקאזו חגרה קודם לכן.

'אני פה, אמא.' פניה של סאצ'י לא הפגינו שום חרדה או מתח. אולי מפני שהיה ברור לה מה עליה לעשות, ואולי מפני שפשוט היתה בת השבע שהיא.

קאזו הינהנה בתגובה. 'תתכונני,' היא אמרה והאיצה בבתה ללכת למטבח.

'בטח.' סאצ'י נבלעה במטבח בצעדים מהירים. נאגארה נכנס בעקבותיה לעזור לה להתכונן.

יאיואי מצידה לא זזה בינתיים. היא ישבה בשקט ובהתה בחלל כאילו תודעתה נמצאת במקום אחר. רֵיִיג'י העיף ביאיואי מבט אלכסוני, ניגש אל קאזו ולחש באוזנה.

'נראה לך שהכול בסדר?' הוא שאל.

קאזו קלטה שרֵיִיג'י מדבר על יאיואי, ובמקום לענות לו ישירות, לקחה את ספל תה היוּזוּ ג'ינג'ר הריק שיאיואי שתתה קודם.

'בדרך כלל כשנודע ללקוח שהוא עלול להפוך לרוח רפאים, הוא המום לגמרי או מוצא את עצמו מתלבט אם לחזור לעבר. הכלל הזה שונה משאר הכללים, שאינם מרתיעים כל כך מפני יתרונות החֲזרה לעבר.'

קאזו התחילה לשטוף את הספל בכיור הקטן מאחורי הדלפק.

רֵיִיג'י המשיך. 'אבל כשהיא שמעה שהיא עלולה לגמור כרוח רפאים, נראה כאילו זה בסדר גמור מבחינתה…'

הצליל היחיד שהידהד חרש בבית הקפה היה רחש המים הזורמים בכיור.

רֵיִיג'י הנמיך את קולו עוד יותר. 'יש לי הרגשה די רעה לגבי זה.'

הוא שמע את יאיואי אומרת מוקדם יותר, עדיף לי למות. היה קשה לא להיות מודאג. אבל קאזו פשוט סגרה את הברז ולא ענתה.

'קאזו…' קרא נאגארה מהמטבח. בד בבד סאצ'י הופיעה. היא נשאה מגש כסף בידיים יציבות בגובה העיניים בערך. על המגש נחו קומקום כסף וספל קפה לבן צח. הספל הריק קירקש על תחתיתו בזמן שסאצ'י עשתה את דרכה אל יאיואי, קאזו צועדת מאחוריה.

'קאזו, אני…' קרא רֵיִיג'י בעצבנות.

בלי להסתובב קאזו קטעה אותו ב'יהיה בסדר' לקוני, לא משאירה לו שום נתיב להמשיך בו.

מאחר שסאצ'י היתה ילדה בת שבע בלבד, היא התקשתה להחזיק את המגש מאוזן ביד אחת ולהגיש ליאיואי בידה השנייה. קאזו היתה שם אפוא כדי לעזור לה.

קאזו החזיקה את המגש בזמן שסא'צי הניחה בשתי ידיים את הספל לפני יאיואי.

'הסבירו לך את הכללים?' שאלה סאצ'י כשהושיטה יד אל קומקום הכסף. היא לא היתה מודעת לשיחה שהתקיימה קודם לכן בין קאזו ליאיואי. לכן שאלה אם עליה להסביר את הכללים מתחילתם. על אף שהיתה רק בת שבע, היא ידעה לבטח כיצד לבצע את עבודתה.

'כבר הסברנו אותם,' אמרה קאזו בחיוך עדין.

'אז בסדר.' סאצ'י החזיקה את ידית הקומקום בשתי ידיים והסתובבה אל יאיואי. 'את מוכנה?'

'כן,' היא ענתה בעיניים מושפלות, כמו נמנעת ממבטה הישיר של סאצ'י.

הן רֵיִיג'י הן נאגארה צפו באינטראקציה בהבעה מוטרדת. עם זאת, המחשבות שהתרוצצו בראשיהם היו שונות לגמרי. רֵיִיג'י חשש שמא יאיואי לא תחזור מן העבר בהינתן הלוך הנפש הנוכחי שלה, ואילו נאגארה חשש לכישורי מזיגת הקפה של סאצ'י. רק קאזו התבוננה בהבעה שלווה ורגועה.

'טוב…' אמרה סאצ'י, הסתובבה אל קאזו וחייכה. 'אז לפני שהקפה יתקרר.'

היא החלה למזוג באיטיות את הקפה אל תוך הספל. אף על פי שהחזיקה בידית הקומקום בשתי ידיים, הוא עדיין התנודד קצת בידיה בשל כובדו. היא נראתה מתוקה מאוד, מרוכזת כל כולה בזרבובית בתקווה ששום טיפה לא תישפך.

חמודה כל כך.

אפילו יאיואי הוקסמה ממנה. באותו הרגע עלה אד מסתלסל מהספל. מחשבותיה של יאיואי התערפלו שעה שהחזיקה את התמונה בידה. פתאום התחיל הכול סביבה לרטוט ולרצד.

'אה…' קראה יאיואי כשקלטה שגופה הולך ומתמזג עם האד העולה מהקפה. הרטט והריצוד התרחשו לא בסביבתה אלא בה. היא הרגישה את גופה נישא מעלה, ובו בזמן הנוף החל להתפוגג סביבה. בתוך הזרימה הזאת היא ראתה תמונות מן העבר בבית הקפה מוקרנות כמו קלידוסקופ. יום נמס ללילה; לילה ליום. מה שנראה פרק זמן ארוך חלף על פניה בתוך רגעים ספורים.

אני חוזרת אחורה בזמן.

יאיואי עצמה בעדינות את עיניה. היא לא חשה שום פחד. המניע שלה היה ברור לה. היה דבר אחד חשוב בלבד. איך תוכל לגרום יותר סֵבל מזה שהיא עצמה סבלה? לא חשוב מה תעשה, מציאות חייה המָרה בהווה לא תשתנה. ולכן היה מדובר בפעולת תגמול. היה לה חשבון ליישב עם הוריה, שהשאירו אותה לבדה בעולם הזה.

יאיואי שנאה את הימים שבהם הזמינו הורים לבקר בבית הספר ולצפות בילדיהם בכיתה. תדירותם השתנתה בין בתי הספר השונים, ובבית הספר היסודי שבו למדה התקיימו שלושה ביקורים כאלה בשנה. לא פעם ביום ביקור כזה, חברה כלשהי שלה מבחינה בדודתה של יאיואי ואומרת, 'היא לא האמא האמיתית שלך, נכון?' פעם אחת התפרצה מריבה בינה לבין ילד שהעיר הערה כזאת. אבל יותר מכול הכעיס אותה, שבימים שבהם חלו ביקורי הורים, חברותיה היו מתלוננות, 'אני לא רוצה שההורים שלי יבואו. זה כל כך מביך.'

כמה הכאיב לה לשמוע זאת! היא היתה עושה הכול כדי שהוריה יהיו שם, אבל הם נלקחו ממנה, ולא היה ביכולתה לעשות דבר כדי לשנות את זה. מדוע היעדר הוריה הביא עליה כל כך הרבה מצוקה וצער? יהיה עליה לשאת אותם משך כל חייה.

לא נשאר לי שום דבר בחיים האלה.

וכך, מאותו רגע ואילך עיוותה את ליבה של יאיואי פסימיות אפלה. בתחילת כיתה ו', התרעומת בליבה הובילה אותה להתפרע בבית. המשפחה של אחות־אביה לא היתה מסוגלת להתמודד איתה עוד, והיא נשלחה לבית ילדים.

לאחר מכן בדידותה רק הלכה והתעצמה. התגבשה בה התפיסה שאף אחד אינו יכול להבין מה היא מרגישה, ושבסופו של דבר אין לה ברירה אלא לחיות את החיים לבד. ולתוך הקונכייה הזאת היא זחלה.

בחטיבת הביניים היא התחילה להיעדר מהלימודים. בימים שהגיעה לבית הספר, מצאה את עצמה כועסת יותר ויותר אל מול חברותיה, שהיו להן הורים וחיו חיים מאושרים. הכאיב לה לשמוע אותן מדברות על הוריהן, ועם הזמן היא החלה לתעב אותן. זה היה מצב מייסר.

מטבע הדברים, היא לא המשיכה ללימודי תיכון כמו בני גילה, והחלה לעבוד בעבודות מזדמנות. היא גם עזבה את בית הילדים. את ימיה העבירה בבתי קפה אינטרנט שבהם נשארה גם בלילות, עד שנמנתה עם 'פליטי קפה האינטרנט', כפי שהם כונו. במזג אוויר חם יותר אפילו ישנה ברחובות. היא כבר לא זכרה כמה פעמים נאלצה להציע לעצמה מיטה על המדרכה הקשה, חשופה לאיתני הטבע ובוכה עד שנרדמה. היא לא הפסיקה לתהות לשֵם מה היא חיה. מדוע עליה לשאת את המצוקה הזאת.

עם זאת, למות כך סתם נראה לה פתטי מדי. בסופו של דבר, המסע לאיתור בית הקפה שבו צולמה התמונה היחידה של הוריה, נעשה טעם חייה.

ואז, לפני חצי שנה, היא נתקלה באינטרנט בתמונה שנראה בה חלל פְּנים מוּכּר של בית קפה, על מדרון הר הקודאטה בעיר הקודאטה. אגדה אורבנית סיפרה שבבית הקפה הזה אפשר לחזור לעבר.

אם זה נכון…

עד לאותו יום יאיואי עבדה בדיוק די הצורך לממן את הוצאות מחייתה. אבל במשך חצי שנה אחר כך היא עבדה קשה מתָמיד כדי לחסוך כסף לכרטיס טיסה להקודאטה.

אם אוכל לחזור לעבר, אם אוכל לחזור ולפגוש את ההורים שלי…

היא הביטה בהוריה המחייכים באושר בתמונה.

הילדה שלכם נהייתה אומללה כל כך בגללכם, בגלל ששניכם מַתֶּם!

היא כבשה את הדחף לצרוח בכעס.

החיים שלי נגמרו. אין עוד דרך חזרה.

אחרי שתצליח לתת להם טעימה ממצוקתה, רק עשירית, אפילו רק מאית מן העצב והסבל שידעה, היא ביקשה למות.

אין מצב שארצה למות לפני שאעשה את זה!

והיום יאיואי באה לבית הקפה.

היא לא קנתה כרטיס טיסה חזרה.

לרגע אחד היא לא חוותה דבר מלבד אור מסנוור. התחושה בזרועותיה וברגליה, שהיו קלות כל כך עד עכשיו, חזרה כעת. היא חסמה את האור במה שהיה להבנתה כף ידה ופקחה לאיטה את עיניה. היא ראתה חלון שהקרין לובן עז. היא לא היתה יכולה להבחין עוד בפנסי דיג צפים על ים שחור כזפת. כעת נפרס בפניה נוף נמל הקודאטה השלֵו על רקע שמים תכולים, בדיוק כפי שנראה מוקדם יותר היום.

חזרתי לעבר, קלטה יאיואי בן רגע. העולם התהפך מלילה ליום. הילדה ששמה סאצ'י שעמדה לידה קודם נעלמה, ואיתה גם קאזו וכל השאר. במקומם ישבו אנשים שלא ראתה מימיה. נוסף על שני גברים בשנות העשרים המאוחרות לחייהם, היתה גם אישה על הכיסא ליד החלון. ומאחורי הדלפק חייכה האישה מהתמונה של יאיואי — יוּקארי, שטיפלה בקבוצה קטנה של אנשים.

עיניה של יוקארי ריפרפו אל יאיואי, ולאחר הנהון קל של הכרה היא חזרה להתמקד בשיחה שניהלה.

'נוּ? אמרת שהחלטתם איך לקרוא לצמד הקומי שלכם?'

'החלטנו!' ענה בחור בעל פנים מסותתות ומשקפיים בעלי מסגרת כסופה.

'מה השם?'

"פּוֹרוֹן דוֹרוֹן," צעק בקול צווחני חברו הרזה והגבוה ממנו.

מה?

השם הפתיע את יאיואי. היא הכירה אותו. 'פורון דורון' היו צמד קומיקאים פופולרי שנסקו במהירות למעמד של כוכבים בשנים האחרונות. אם הגברים שהיא מסתכלת עליהם כרגע הקימו את 'פורון דורון', אז הגבוה מהשניים צריך להיות הָיָשידָה, המצחיק; והממושקף הוא טוֹדוֹרוֹקי, הרציני. הם היו פופולריים מספיק שאפילו יאיואי תשמע עליהם והופיעו מעת לעת במערכונים קומיים ובתוכניות טלוויזיה. אבל הצמד הקומי שיאיואי הכירה לא היה צעיר כמו שני אלה. אין שום מקום לטעוּת, היא באמת חזרה לעבר.

"פורון דורון'…?' חזרה יוקארי בשקט על השם שנבחר לצמד.

'מה דעתך?' שאלו יחד טודורוקי והָיָשידה ונעצו ביוקארי מבט של ציפייה. נראה שהם מעריצים אותה, נושאים אליה את עיניהם כאילו היתה אחותם הגדולה. שניהם המתינו בנשימה עצורה.

'זה שם מגניב!' קראה יוקארי. 'שם מעולה! שם מנצח! הייתי מעניקה לכם מדליית זהב! אתם הולכים להצליח בגדול!'

פני הצמד נדלקו בהתפוצצות אדירה.

'עשינו את זה!'

'איזו הקלה!'

'שברנו את הראש כל הלילה כדי למצוא משהו שתאהבי.'

'כן, כן.'

השניים החליפו טפיחה מאושרת של כף יד מורמת.

'אבל זה שם טוב. שם נחמד שקל לזכור. 'דוֹרוֹן דֶרוֹן', כן?'

"פורון דורון!"

'אה? מה?'

זה לא היה שם טוב. אף על פי שנדמה שקל לזכור אותו, היא לא הצליחה לעשות זאת.

'הרגע אמרת שזה שם מנצח!'

'סליחה, סליחה,' התנצלה יוקארי והצמידה את כפות ידיה זו לזו.

כתפיו של טודורוקי רעדו מצחוק בתגובה.

'כמעט הצלחת לעבוד עלינו, יוקארי.'

'ועוד איך,' אמר הָיָשידה באנחה מוגזמת.

'חבר'ה, אנחנו צריכים ללכת בקרוב,' אמרה חרש אישה שצפתה בהם מאחור. היא נראתה צעירה בהרבה מטודורוקי והָיָשידה, אבל השלווה שלה שידרה בגרות. הזמן דחק מפני שהיה עליהם לתפוס טיסה.

'את נוסעת איתם, סֶצוּקוֹ?'

'כן, ברור,' אמרה האישה ששמה סֶצוּקוֹ, ממוקדת מטרה.

'אז שיהיה בהצלחה.'

'את זה צריך לאחל לשני הפראיירים האלה.'

'למה באמת שלא תקראי לנו פראיירים…' נאנח טודורוקי בהלצה.

באותו הרגע נפנתה יוקארי אל יאיואי.

'אז באת מהעתיד?' היא שאלה פתאום.

באופן מסורתי היה על יוקארי לפתוח בשורה של דברי נימוסין, אבל היא דילגה על כל אלה. היא דיברה כאילו המשיכה בשיחה שרק נקטעה לרגע.

'אה, כן,' מצאה את עצמה יאיואי עונה.

'אה…' טודורוקי ושני האחרים כמו הבחינו לראשונה בקיומה של יאיואי. 'טוב, אנחנו צריכים לתפוס טיסה, אז…' אמר טודורוקי בחופזה והרים תיק נסיעה גדול שעמד לידו. אם יוקארי קרובה אליו כמו אחות, הוא בלי ספק הכיר את הכללים של בית הקפה.

'אז בסדר. שיהיה בהצלחה. אני אעודד אתכם.'

כל השלושה קדו עמוקות ויצאו מבית הקפה.

דה־דינג־דונג

יוקארי שילחה את השלושה לדרכם באגביות. נראה שדעתה היתה נתונה ליאיואי. העובדה שיאיואי ישבה על הכיסא ההוא פירושה שהיא באה לפגוש מישהו. ועמד לרשותה זמן מוגבל.

'הם בדרך לטוקיו לנסות לפרוץ כקומיקאים,' היא הסבירה ליאיואי, במקום לשאול, את מי באת לפגוש? 'זה החלום שלהם,' הוסיפה, כאילו היא מדברת עם אחד הלקוחות הקבועים בבית הקפה.

'איך קוראים לך?'

'אה?'

'השם שלך. יש לך, נכון? שם?'

'יאיואי.'

'יאיואי?'

'כן.'

'שם יפה,' אמרה יוקארי בידיים צמודות על חזהּ כמו בתפילה.

אבל יאיואי לא קיבלה יפה את השבח לשמה. היא הסיטה מבט, ופניה התרוקנו מהבעה.

'מה קרה?'

'אני שונאת אותו. את השם הזה…'

'למה? הוא יפה.'

'אני נוטרת טינה להורים שנתנו לי אותו.'

יאיואי באמת אמרה טינה. והיא לא זרקה את המילה כך סתם באוויר. אבל יוקארי לא נבהלה. היא נשענה על הדלפק.

'אז אני משערת שבאת להוציא את זעמך על הורייך?' היא שאלה, ניצוץ של היקסמות בעיניה.

מי האישה הזאת!

תגובתה של יוקארי לא מצאה חן בעיני יאיואי — לא מפני שניחשה במדויק את מניעיה האמיתיים, אלא מפני שבהתה בה כאילו היתה איזה חידוש מוזר. היא התקשתה להסתיר את אי־הנוחות שחשה.

'זה רע כל כך?' שאלה יאיואי בהתגוננות. היא ידעה שאין טעם להתווכח עם מישהו שפגשה זה עתה, אבל לא היתה מסוגלת לעצור בעצמה. אך ליוקארי לא היתה שום כוונה להתחיל להטיף ליאיואי. היא הרימה אגרוף קפוץ.

'את יכולה להגיד כל מה שאת רוצה! אחרי הכול, לא חשוב מה תגידי, זה לא ישנה את ההווה שבאת ממנו,' היא אמרה במשיכת כתף.

'מי האישה הזאת…' פלטה יאיואי מבלי משים את מה שהטריד אותה. יתר על כן, האנשים שבאמת נטרה להם טינה אפילו לא היו כאן.

אולי פישלתי איכשהו?

היא חשבה על היום שהתכוונה לחזור אליו.

אם חושבים על זה…

היא לא הצליחה לזכור ששאלה מפורשות, איך היא אמורה לחזור אל היום המסוים ההוא. היא פשוט נאחזה בתמונה וייחלה במעורפל, אני רוצה לחזור אל היום שבו צולמה התמונה.

'או־הו…'

יאיואי נזכרה בשיחה של נאגארה ושאר הנוכחים מוקדם יותר היום. כשאשתו של נאגארה באה מן העבר לעתיד, היא תיכננה לנסוע עשר שנים קדימה, אבל נחתה חמש־עשרה שנה בעתיד בגלל בלבול בין השנים לשעה ביום. היא לא הבינה אז את השיחה לאשורה, אבל עכשיו הכול התבהר; וגרוע מזה, היה כמו דקירה בליבה. האם טעות כזאת אפשרית?

בהינתן גילו הצעיר של הצמד 'פורון דורון', היא שיערה שחזרה בזמן כעשרים שנה לאחור. הבעיה היתה שלא די ביום, חשובה גם השעה.

יאיואי לא העלתה בעיני רוחה תמונה מנטלית של שום שעה מסוימת. היא רק ייחלה להילקח בחזרה אל היום שבו צולמה התמונה. ביום אחד יש עשרים וארבע שעות, והקפה מתקרר בתוך רבע שעה בלבד. אם לא תצליח לפגוש את הוריה בחלון הזמן הזה של רבע שעה, לשווא היא חזרה לעבר. אילו רק ידעה את התאריך והשעה המדויקים, כמו אלה שמופיעים על גבי תמונות…

רגע אחד! רגע, רגע, רגע! כן…

היא נחפזה לחפש בתיק היד שלה, שלפה את התמונה והסתכלה עליה. היה אפשר לראות בה את השעון בבית הקפה. מאחורי יוקארי והוריה המחייכים שעירסלו אותה בידיהם, ניצב שעון המטוטלת הגדול. השעה בו היתה…

אחת וחצי.

יאיואי הרימה את עיניה אל השעון. השעה היתה…

אחת עשרים ושתיים.

הקדמתי בשמונה דקות! הקדמתי בשמונה דקות!

יאיואי הניחה את ידיה על ספל הקפה כדי לבדוק את חוּמו.

הוא לא היה חם.

הוא לא היה חם אבל נותר עוד זמן־מה לפני שיתקרר. היא פלטה אנחת הקלה. האנשים שעליה לראות ודאי יגיעו כל רגע. ואכן, בדיוק אז…

דה־דינג־דונג

הפעמון צילצל. יאיואי נמלאה מתח פתאום. סוף כל סוף אוכל לפגוש אותם. די היה במחשבה שתראה את הוריה בשר ודם, כדי להאיץ את קצב נשימתה.

סוף כל סוף אוכל לפגוש אותם?

האם חשבה זה עתה בכמיהה על ההורים שתיעבה במשך שנים?

'שלום, ברוכים הבאים… אוי! אוי, איזו הפתעה! איזה יופי!'

יוקארי הרימה את קולה בהתלהבות וקידמה בברכה את מִיוּקי סֶטוֹ, שעירסלה בזרועותיה תינוקת, ואת בעלה קֵיִיצ'י. היא עטפה את מִיוּקי בחיבוק חם.

'מזל טוב! השתחררתם היום מבית החולים, נכון? הייתם צריכים להגיד משהו. יכולתי לבוא לאסוף אתכם… מה? עשיתם מאמץ מיוחד לעבור פה? אני כל כך שמחה! אין מאושרת ממני! לא אכפת לי אם העולם ייגמר מחר, אני כל כך מאושרת!' יוקארי קישקשה וקישקשה בשמחה עולה על גדותיה.

'אוי, יוקארי, את מגזימה כמו תמיד,' הרעים קֵיִיצ'י בחיוך רחב. מִיוּקי לצידו קרנה באושר גם היא. הם נראו בדיוק כמו בתמונה. התינוקת בזרועותיה של מיוקי היתה צרורה בבגד תינוקות תכול.

מיוקי הבחינה ביאיואי לוטשת בהם עיניים ריקות וחייכה אליה בהנהון קל.

'אוי, איזה דבר קטן ומתוק, זאת בת?' הציצה יוקארי אל תוך הצרור העטוף.

'כן.'

'מעניין למי משניכם היא דומה?' יוקארי העבירה את עיניה הלוך ושוב בין מיוקי וקֵיִיצ'י.

'בטח לאמא שלה. אם היא היתה נראית כמוני, היא לא היתה חמודה כל כך,' ענה קֵיִיצ'י בביישנות.

'זה בטוח.'

'הֵי! את לא אמורה להסכים איתי!'

'סליחה, סליחה.'

'אוי בחייך…'

אווירה שמֵחה והרמונית מילאה את בית הקפה.

מה כל זה?

כעס החל להיבנות בליבה של יאיואי.

איך הם יכולים להיראות מאושרים כל כך…

היא שבה והוצפה זיכרונות ילדוּת, שבהם הרגישה שאינה שייכת לשום מקום.

זאת אשמת שניכם שמַתֶּם לי…

זיכרונות של ההתעלמות מצד בנות דודה, ההיעדרות מהלימודים בחטיבה, פספוס החוויה של חינוך תיכוני, חיים של עובדת מזדמנת. כולם התרוצצו בראשה בו־זמנית.

התמודדתי לבד לגמרי עם כל הדאגות והקשיים האלה…

כעס לא היה הדבר היחיד שיאיואי חשה. היא חשה תהום אדירה פעורה בין העולם שלה לעולם שבו חיו שלושת האנשים שמולה, למרות שהפרידו ביניהם רק שניים־שלושה מטרים. האחד היה עולם של צער, האחר עולם של אושר. היא הרגישה מנוכרת ואפופת בדידות עמוקה.

הכללים הגבילו את יאיואי לישיבה על הכיסא, מה שגרם לה להרגיש מודרת עוד יותר. המצב רק הלך והחמיר.

למה רק אני מושכת ביש מזל?

היה מאתגר פשוט לשבת ולקלוט את המשפחה הקטנה והמאושרת של הוריה. כתפיה רעדו, ומעיניה המושפלות נשרו טיפות דמעה. עצב טהור על אומללותה שלה. בדידות הנטישה היתה קשה כל כך.

זהו זה, הקפה עלול להתקרר ולהפוך אותי לרוח רפאים — אני לא יכולה לחכות יותר.

בדיוק כשעלתה בראשה המחשבה הזאת…

'היו זמנים שבהם חשבתי שעדיף לי למות מלהיות לבד.'

הקול הנשי הדומע התעופף אל תוך אוזניה של יאיואי.

'מה…?

אלה בדיוק אותן המילים שיאיואי אמרה כשיצאה מבית הקפה מוקדם יותר היום. אבל עכשיו זאת לא היא שדיברה.

אז מי?

השאלה היתה רטורית — זאת יכולה להיות אישה אחת בלבד.

בטח לא…

היא הרימה את עיניה וראתה שכעת קֵיִיצ'י מחזיק את התינוקת, ואילו מִיוּקי עומדת בפניה אל יוקארי, ראשה מורכן בקידה עמוקה. הדוברת היתה אמהּ, מִיוּקי.

מיוקי הרימה את ראשה והמשיכה. 'אני לא יודעת איך להודות לך, יוקארי.'

'להודות לי?'

'כן.'

לא היה ליאיואי מושג למה מיוקי אומרת את זה פתאום. האם לא נראו שלושתם מאושרים כל כך רק לפני כמה רגעים? האם התמונה הזאת לא מציגה משפחה מאושרת מעוררת קנאה?

מה? איך זה ייתכן?

'ההורים שלי נעלמו מחיי כשהייתי בת ארבע, ולאחר מכן העבירו אותי בין קרובי משפחה. אף פעם לא הרגשתי שיש לי מקום.'

מה?

יאיואי לא היתה מסוגלת להאמין למשמע אוזניה. לא היה לה שמץ של מושג שאמהּ ננטשה בילדותה.

'זה פשוט נורא.'

'ואז, כשגמרתי את החטיבה, דוד ודודה שלי אמרו שהם לא רוצים להמשיך להאכיל אותי אם אני לא תורמת את חלקי. לא הרשו לי ללכת לתיכון, אז התחלתי לעבוד. אבל התברר שהייתי די גרועה בכל מה שעשיתי, והעבודות שלי היו רצף אחד ארוך של כישלונות…'

'אהה.'

'העובדים האחרים הציקו לי, וכשלא יכולתי לסבול יותר את ההצקות שלהם, הייתי מתפטרת. המשפחה שלי האשימה אותי שאין לי מספיק כוח סבל וזרקה אותי מהבית.'

'זה נורא.'

'למה כל הדברים הנוראים האלה קרו רק לי? למה אנשים אחרים חיו באושר, ולי לא הלך שום דבר בשום מקום? זה העציב אותי כל כך, שהתחלתי לתהות אם עוד יש בכלל ערך לחיי.'

יוקארי הקשיבה למיוקי, ודמעות נקוו בעיניה.

'בחורף, לפני חמש שנים… באותו יום שעמדתי על המזח וחשבתי לקפוץ למים… אם לא היית קוראת לי, יוקארי…'

'כן, אני זוכרת את היום ההוא…'

'אם לא הייתי פוגשת אותך או מוצאת את בית הקפה הזה…'

'ממש גררתי אותך הנה, מה? כן, אני זוכרת.'

'לא נראה לי שהייתי מוצאת אי־פעם אושר בחיי.'

'אוי, באמת.'

'אז, תודה רבה לך,' אמרה מיוקי ושבה והרכינה עמוקות את ראשה.

יאיואי לא היתה מסוגלת להאמין למשמע אוזניה. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעה את הסיפור. בדומה לה, גם מיוקי הופרדה מהוריה כשהיתה ילדה קטנה בלבד. גם היא התחילה לעבוד אחרי לימודי החטיבה. היא סבלה ייסורים; היא נאבקה. והיא אפילו רצתה למות.

אבל למרות זאת…

היא שונה ממנה. בזמן שיאיואי צלחה את חייה מתוך תלונות ומורת רוח, מיוקי נאחזה בחוזקה באושר.

מה קרה? מה ההבדל בינה לבין מיוקי? יאיואי שקעה כל כך בשיחתן של הנשים עד שכמעט שכחה לנשום.

'תרימי את הראש,' אמרה יוקארי.

מיוקי הרימה את ראשה לאיטה. יוקארי הביטה בה וחייכה בחמימות.

'את צריכה להיות גאה בעצמך על כך שדבקת בחיים ולא ויתרת עליהם. ההתמדה שלך מרשימה. זה לא קרה בדרך נס! זוכרת שקראתי לך באותו היום? החיים שלך לא השתנו פתאום מאליהם, נכון? אף אחת מהבעיות שלך לא נפתרה פתאום מאליה, נכון? אבל את הישרת מבט אל העתיד והִתמדת. כל מה שיש לך היום זה מפני שאף פעם לא הפסקת להגיד לעצמך, שמגיע לך להיות מאושרת.'

מיוקי הקשיבה ליוקארי והינהנה לאות הסכמה עם כל מילה. טיפות גדולות של דמעות זלגו מעיניה.

'אז תרימי את הראש. תעמדי גאה. כי ניצלת את ההזדמנות לָאושר שאת חווה היום.'

'טוב,' ענתה מיוקי, ואז הרימה את ראשה והזדקפה. אחר כך היא הניחה לחיוך למלא את פניה שטופות הדמע.

'כן, כן, זה מבט יפה. זה מה שאנחנו רוצים לראות. חשוב לחייך.' גם יוקארי חייכה בקורת רוח.

'אה!' יוקארי חבטה בידה כאילו זה אך נזכרה במשהו. 'איך קוראים לתינוקת?'

'מה, לא אמרנו?' מיוקי הסתובבה להביט בקֵיִיצ'י, שהחזיק את התינוקת. היא לקחה אותה מזרועותיו. יאיואי כבר ידעה זאת בלי לשמוע.

'יאיואי,' אמרה מיוקי.

שמי.

'יאיואי…'

שמי, שניתן לי בידי אמי.

מבטיהן של יאיואי ויוקארי הצטלבו לפרק זמן שנדמה כמו דממה ממושכת, אבל מן הסתם היה שבריר שנייה.

'באמת? קוראים לך יאיואי?' היא זימרה. 'איזה שם נפלא, נכון?' היא ליטפה בעדינות את לחְייה של יאיואי.

התינוקת יאיואי עיוותה את פניה וחייכה בשמחה.

גו־נג

שעון המטוטלת בבית הקפה הכריז על מחצית השעה בצלצול בודד של פעמון בטון נמוך שהידהד ארוכות. השעה היתה אחת וחצי. יאיואי בדקה את השעון שבתמונה.

קֵיִיצ'י שלף מתיקו מצלמה. 'אכפת לכן אם אצלם תמונה כדי לזכור את הרגע הזה?' הוא שאל ומשך באפו.

'כן, בטח. אממ… בוא נראה…'

יוקארי לקחה את המצלמה וניגשה אל יאיואי.

'אה?'

עיניה של יאיואי, שנתפסה לא מוכנה, נפערו לרווחה.

'את יכולה לצלם אותנו, בבקשה?' שאלה יוקארי והעבירה לה את המצלמה.

'אה! אממ.' היא הסתכלה לעבר מיוקי וקֵיִיצ'י, שהביטו בה בלהיטות.

'תודה, אנחנו מעריכים את זה מאוד.' מיוקי חייכה והרכינה את הראש.

'בטח… טוב.'

יאיואי לקחה מיוקארי את המצלמה והציצה מבעד לעינית.

'אה…' היא נאנחה בתדהמה.

בדיוק אותה הקומפוזיציה…

מיוקי, בזרועותיה יאיואי התינוקת, עמדה במרכז, וקֵיִיצ'י ויוקארי עמדו משני עבריה. מאחוריהם הורה שעון המטוטלת הגדול אחת וחצי. אור בהיר נכנס מהחלון. התמונה לנגד עיניה התחילה להידמות מאוד לתמונה שהיתה ברשותה ושתמיד הסתכלה בה.

היא הניחה אצבע על כפתור הצילום.

'אני משערת שפשוט מכוונים ולוחצים?'

'כן, זה מצוין,' ענתה יוקארי. מיוקי חייכה בעינית אל יאיואי.

אה…

באותו רגע יאיואי הבחינה בדבר־מה.

מאז מות הוריה, כשהביטה בתמונה הזאת הרגישה מנוכרת, כמו עוברת אורח, כאילו היא עצמה אינה כלולה בה. אבל זה לא נכון. היא חלק ממנה. הנה היא לפניה, מעורסלת בנעימוּת בידי אמהּ; ואפילו מחייכת. האושר הזה היה שייך לשני הוריה ובו בזמן גם לה.

'טוב, תתכוננו.'

ראייתה היטשטשה, והיא לא היתה מסוגלת לראות בבירור.

'תחייכו…'

יאיואי לחצה חרש על הכפתור.

'תודה,' אמרה מיוקי.

'אין בעיה,' ענתה יאיואי והסיטה את מבטה. היא החזירה את המצלמה ליוקארי בלי לומר מילה.

'את בטוחה שזה בסדר מצידך לא להשמיע את המחאה שלך?' לחשה יוקארי בהבעה מקניטה משהו. אולי היא ניחשה את מי רצתה יאיואי לפגוש במסעה בזמן.

אף על פי שהרגישה מרוסקת במקצת, היא ענתה, 'כן, אני בסדר.' היא הושיטה יד אל ספל הקפה. הוא היה כמעט קר.

אולי אם גם אני איאחז בחיים ולא אוותר עליהם…

היא גמעה את שארית הקפה בלגימה אחת.

סביבותיה העלו אדוות, וגופה התחיל לרצד. היא נתקפה סחרחורת. גופה עלה באד ונקלע למערבולת אוויר.

היא ראתה שמיוקי והשאר מסתכלים על דמותה הנישאת מעלה. היא לעולם לא תפגוש אותם שוב. בזמן שתודעתה הלכה והצטמקה, היא מצאה את עצמה צועקת, 'אמא! אבא!' אולי דבריה הגיעו אליהם…

רגע לאחר מכן היא מצאה את עצמה יושבת ומביטה שוב בפנסי הדיג הזעירים מבעד לחלון. מיום ללילה בן רגע. בית הקפה היה אפוף עכשיו גוון כתום מן האהיל.

'אה…'

היא חזרה. מיוקי והאחרים כבר לא היו שם. במקומם היתה סאצ'י שנעצה בה מבט מודאג. במעגל רחב יותר סביבה עמדו קאזו ונאגארה ורֵיִיג'י.

זה לא חלום…

בתמונה שבידה נראו פניה המחייכות של מיוקי, שראתה מבעד לעינית.

זה לא היה חלום…

יאיואי המוצפת עצמה את עיניה, וכתפיה רעדו.

גו־נג

השעון צילצל שמונה וחצי. יאיואי היתה מודעת פתאום לכך שהג'נטלמן המבוגר בשחור חזר מהשירותים ועומד לצידה.

'אה…' היא מיהרה לקום מכיסאה ולפַנות לו אותו בחזרה.

'ברשותך…' הינהן הג'נטלמן המבוגר והשתחל חרש בין השולחן לכיסא.

'איך היה?' שאלה קאזו כשעברה ליד יאיואי כדי לפַנות את הספל ששתתה ממנו ולהגיש לג'נטלמן המבוגר קפה טרי.

'אני… אה…' היא הגביהה את התמונה. 'נראֶה שלא הייתי לבד,' היא ענתה. הבעת ההקלה על פניה היוותה ניגוד מוחלט לאישוניה הלחים.

'אה, באמת?' ענתה קאזו בנונשלנטיות. רֵיִיג'י, שדאג נורא שמא היא לא תחזור, התיישב על הכיסא הקרוב ביותר באנחת הקלה דרמטית.

יאיואי צעדה בגמישות לקופה, מתעלמת לחלוטין מתחושתו של רֵיִיג'י.

'כמה?' היא שאלה בעליצות.

אבל קאזו לא זזה.

קאזו היתה קרובה יותר לקופה מרֵיִיג'י. בדרך כלל בנסיבות כאלה היא היתה ניגשת לקופה, ובמצב רגיל היתה עושה זאת גם היום. אבל במקום זאת היא נותרה עומדת בלי ניע, ללא שום כוונה לזוז ממקומה מול כיסא המסע בזמן.

רֵיִיג'י, המָהיר מטבעו להגיב ברגעים כאלה, קם מיד וניגש לקופה במשֹימתיות. אבל קאזו נופפה לו לעצור.

מה עלה בדעתה של קאזו?

רֵיִיג'י שירבב את צווארו.

'נראה שתכף יתברר לך שזה עדיין לא נגמר,' אמרה קאזו ליאיואי והסתובבה בחזרה לעבר הג'נטלמן המבוגר שישב על הכיסא.

באותו רגע…

גופו של הג'נטלמן המבוגר התאדה פתאום, והאד הסתלסל ועלה אל התקרה כאילו ינקה אותו איזו מערבולת דמיונית. מתחת לאד הופיעה אישה במעיל צמר גדול מלוכלך. המחזה הזה של הג'נטלמן המבוגר, שאת מקומו תפסה האישה הזאת במפתיע, היה מעין להטוט קסמים מדהים.

קאזו ונאגארה, מורגלים בהתרחשויות כאלה, לא התבלבלו. סאצ'י, לעומת זאת, היתה המומה כאילו באמת צפתה במעשה קסמים. זאת ודאי לא הפעם הראשונה שיצא לרֵיִיג'י לראות זאת, אבל הוא לא היה מסוגל להסתיר את פליאתו על עיתוי ההתרחשות, מיד אחרי שובה של יאיואי מן העבר.

'מה…?' יאיואי עמדה ליד הקופה, נדהמת כליל ממה שהתרחש לנגד עיניה.

'איפה זה…?'

קולה של האישה נשמע צרוד. היא הסתכלה סביבה על בית הקפה, וניכר שחיוורונה הקלוש אינו פרי ההלם הרגעי. פניה היו כחושות ושפתיה כחלחלות, ולא היה שום ניצוץ בעיניה. למעשה, היא נראתה חלושה כל כך, שנדמה כי אילו נותרה לבדה, לא היתה שורדת. בגדיה היו מכוסים אבק, והיא נראתה חסרת יציבות מכדי לעמוד.

'אמא…' אמרה יאיואי פתאום.

אף על פי שהמילה יצאה מפיה, היא לא היתה מסוגלת להאמין שזה אמיתי. האישה שהופיעה על הכיסא היתה אמהּ, מִיוּקי. אבל מיוקי שעל הכיסא היתה שונה לגמרי מזו שפגשה בעבר רגעים אחדים קודם לכן. נוכחותה העזה התפוגגה. היא נראתה שברירית כל כך, כאילו בדרך להיעלם.

'אמא שלך?' גם רֵיִיג'י התקשה להתמודד עם המצב.

רק קאזו נותרה רגועה. 'הכול בסדר?' היא שאלה את מיוקי.

נימת השאלה דמתה לזו שבה פנתה לכל לקוח בכל יום אחר. מיוקי הסתכלה על קאזו בעיני כלבלב אבוד ושתקה רגע קצרצר.

'אני לא בטוחה,' היא ענתה.

נראה שאין לה מושג מה קורה.

'הגברת הזאת מבית הקפה קראה לי… היא הושיבה אותי על הכיסא הזה והגישה לי ספל קפה. ואז הכול הסתחרר… ולפני שהבנתי מה קורה…'

מיוקי מצאה את עצמה יושבת שם. לא היה לה שמץ של מושג היכן היא נמצאת. אף על פי שבית הקפה נראה זהה, היא לא הבינה למה האישה שעמדה מולה קודם לכן נעלמה, ובמקומה צצה קבוצת אנשים שלא ראתה מימיה.

קאזו, שחשה בבלבול של מיוקי, אימצה נימה איטית ועדינה יותר. 'הגברת מבית הקפה, היא הסבירה לך משהו?'

למשל את הכללים.

קאזו שאלה על משהו שקרה רק לפני כמה רגעים, ואף על פי כן נדרש למיוקי רגע לפני שענתה.

'היא אמרה לי לעצום בעדינות את העיניים ולדמיין את העתיד שאני רוצה לראות.' דיבורה היה מקוטע.

'העתיד שאת רוצה לראות?' התערב נאגארה.

כל הנוכחים כבר קלטו שמיוקי באה מן העבר. אבל משום־מה נאגארה הגיב דווקא לשמע המילים: העתיד שאני רוצה לראות. הן היו מעורפלות מכדי לשלוח מישהי לעתיד. והיה ברור שהאישה שנתנה את ההוראות האלה היא בעלת הקפה, אמו יוקארי.

נותנת הסברים רשלניים כדרכה, גנח נאגארה בתוך ראשו.

ההסבר הזה כל כך גרוע, חשב רֵיִיג'י בדומה לו. זאת הסיבה לכך שרֵיִיג'י התחיל להסביר את הכללים במקום יוקארי כשהתחיל לעבוד פה, וזאת ודאי הסיבה לכך שההסבר שלו קודם היה מקיף ויסודי כל כך.

'מה עוד?'

'חוץ מזה…' בתשובה לשאלתה של קאזו, מיוקי השפילה את מבטה אל ספל הקפה שלפניה. 'היא אמרה לי לשתות את כל הקפה לפני שהוא יתקרר.'

'זה כל מה שהיא אמרה?' שאל נאגארה הפעם.

'כן.'

'לא ייאמן.' נאגארה גירד בראשו שהיה זרוע עכשיו שערות לבנות. מה בדיוק היא חשבה לעצמה עם ההסבר הזה? לא משנה מה הנסיבות. לשלוח ככה מישהי לעתיד, עם אזהרה והכנה דלות כל כך. זה לא ייאמן. היא כל כך לא אחראית! כבן למשפחת טוקיטה שהכיר היטב את יוקארי, נאגארה רתח על התנהלותה. עם זאת, לא היה טעם להתרגז על זה עכשיו לעיני מיוקי.

פניה של מיוקי הביעו בלבול.

'מה המקום הזה?'

השאלה לא נגעה למיקום. היה ברור שהיא רוצה לדעת מה מתרחש. קאזו הבינה לְמה היא מתכוונת. היא פתחה בהסבר פשוט וקל, שמדובר בבית קפה שמאפשר מסע בזמן קדימה או אחורה, וסיימה באומרה, 'המקום הזה נמצא עכשיו עשרות שנים בעתיד מההווה שלך. זה בטח העתיד שרצית לראות.'

קאזו השאירה בידי מיוקי את ההחלטה אם להאמין או לא, ופשוט סיפרה את הדברים כמו שהם, בלי שום ניסיון לברור את מילותיה או לייפות אותן.

רק שלא היה מדובר במשהו שמיוקי היתה מסוגלת להאמין בו בן רגע.

'עתיד?' ספקות מילאו את ראשה של מיוקי. למה האישה הזאת שלחה אותי למקום הזה?

ואז הבחינה מיוקי באישה שעמדה ליד הקופה ולטשה בה עיניים. היא לא ידעה שזאת בתה. לא היתה לה שום דרך לדעת. אבל יאיואי זיהתה שמיוקי אמהּ. אלא שלפי המראה שלה, היה ברור שמדובר בתקופה לפני שילדה אותה.

יאיואי לא ידעה איך להגיב. ובכל זאת הרגישה שעליה ליזום את השיחה.

'אממ, אה, אני…' היא פתחה בהיסוס בקול חלוש.

אבל שם היא נעצרה. היא לא ידעה מה לומר. האם עליה להציג את עצמה? היא לא הצליחה להחליט.

לא עזרה לה העובדה, שהכאיב לה מדי להיישיר מבט אל מיוקי האומללה. נכון, היא שמעה את הסיפור כשהיתה בעבר: כיצד ניסיונה הראשון של מיוקי להשתלב בחברה לא עלה יפה, כיצד נכשלה שוב ושוב בעבודותיה, וכיצד איבדה כל תקווה וביקשה להשליך את עצמה למפרץ.

אבל היא לא שיערה לעצמה שהמצב היה גרוע עד כדי כך. למראה מצבה של מיוקי כעת, לא יכלה יאיואי אלא לחשוב, שההתמודדויות שלה עצמה מחווירות לעומת אלה של מיוקי. לא היה שום מקום להשוואה. ליאיואי היו האמצעים לחסוך לכרטיס טיסה מאוסקה להקודאטה, היה לה די כסף לאוכל והיו לה די בגדים שלא תחוש מבוכה בפני אחרים.

בהשוואה לכך…

חזהּ התכווץ. היא רצתה להגיד משהו אבל לא מצאה את המילים הנכונות.

מאבקה של יאיואי ודאי ניכר בפניה, שכן מיוקי קראה אליה מעבר לקופה בקול עדין, 'את בסדר?'

לשמע השאלה יאיואי נתקפה צביטת חרטה פתאומית.

איזו בת טיפשה הייתי? באמת רציתי לחזור לעבר כדי להתלונן? כל כך מטופש. בסופו של דבר חשבתי רק על עצמי. כמה פתטי, כל כך פתטי…

בזמן שיאיואי גערה בעצמה, מיוקי הביטה בה בסקרנות.

'היא…'

קאזו הפרה את השתיקה המביכה.

'הבת שלך,' היא אמרה וניתקה לאיטה מצידה של מיוקי.

יאיואי לא משה ממקומה.

אבל…

היא מן הסתם חיכתה שמישהו אחר יגיד זאת. מכל מקום, לא היתה לה שום יכולת להגיד זאת בעצמה. קאזו בלי ספק קלטה את שלל הרגשות שהתרוצצו בליבה של יאיואי.

יאיואי הישירה מבט אל עיניה של מיוקי. מיוקי, מבולבלת בעקבות דבריה של קאזו, לטשה בה עיניים בחזרה.

מקץ שתיקה קצרה היא לחשה, 'אַת ה…?'

דמעות נקוו בעיניה של יאיואי. אם אפשר לכנות זאת תשובה, היא ענתה.

'את ה…'

ופתאום מיוקי הליטה את פניה בשתי ידיה, וכתפיה רעדו בשעה שהחלה לבכות.

'מה? איך זה יכול להיות?'

יאיואי מצאה את עצמה רצה אל כיסאה של מיוקי. מקרוב היא הבחינה במפרקי היד הגרומים שלה ובמעיל המהוה, והם פרטו על מיתרי ליבה.

'א־אמא…?' קראה יאיואי בקול רועד.

'כבר החלטתי לגמור עם הכול.'

יאיואי שמעה את הסיבה לכך כשהיתה בעבר. אבל משהו דחק בה לשאול בכל זאת. 'למה?'

'כי לא נותרה לי שום תקווה…'

היא כבר היתה נכונה להשליך את עצמה אל מימיו החורפיים של מפרץ הקודאטה. אבל יוקארי עברה שם במקרה בדיוק ברגע המכריע. משזיהתה בן רגע מה מיוקי מתכננת, היא קראה לה. ואז היא הושיבה אותה על הכיסא…

'כשהגברת אמרה לי לדמיין עתיד שאני רוצה לראות… חשבתי שאם כבר, אני יכולה לדמיין חלום שלא יתגשם…'

מיוקי הרימה את ראשה לאיטה.

'אז ייחלתי לראות את הפנים המאושרות של הבת שלי…'

נאגארה האזין למיוקי והביט ביאיואי.

אני מבין… זה מסביר את העיתוי שבו היא הופיעה, היום, כשהבת שלה נמצאת בבית הקפה — הוא הירהר במלמול חרישי תוך עצימת עיניים.

אבל מוחו היה שרוי בהמולה.

זה היה שונה לגמרי מהתפיסה המקובלת אצלם בדבר האופן שבו אדם נוסע ל'עתיד'. הספק הוסיף לקנן בראשו. האם אפשר לנסוע לעתיד ולפגוש כל מי שברצונך בקלות כזאת?

אך חרף כל חששותיו, מה שהיה חשוב באותו רגע זה הצמד אם־בת שלנגד עיניו. במאמץ רב הוא כבש רגשות שלא הלמו את הרגע והתמקד בצפייה, כיצד יתפתח מהלך העניינים עבור יאיואי ומיוקי.

יאיואי התקרבה צעד נוסף אל מיוקי.

'זה לא חלום.'

'…?'

'זה לא חלום, אמא. כאן, בהווה שלנו, התאריך הוא עשרים ושבעה באוגוסט 2030, שעה שמונה שלושים…' יאיואי הסתכלה על השעון שנראה בתמונה. 'שלושים ואחת.'

'2030?'

'השנה מלאו לי עשרים, בתודה על כך שילדת אותי…'

'אני…?'

'אני סוּפֶּר־סופר מאושרת! תראי את הבגדים האופנתיים שלי. אני גרה באוסקה. באתי להקודאטה רק לחופשה.'

'אוסקה?'

'כן. זאת עיר נהדרת. גם הקודאטה נחמדה, כמובן. האוכל טעים והאנשים באוסקה טובי לב ומצחיקים. את יודעת, הם תמיד משתטים וצוחקים על כל דבר.'

'באמת?'

'חוץ מזה, אני מתחתנת בשנה הבאה.'

שקר.

'מתחתנת?'

'אז אסור לך למות!'

לא משנה כמה פעמים ניגבה יאיואי את דמעותיה, הן פשוט המשיכו לזלוג.

'אם תמותי, תשני את ההיסטוריה! אם לא תולידי אותי, כל האושר שלי לא יתקיים לעולם.'

'הא? אבל… אה…'

לפי הכללים, המציאות הנוכחית לא תשתנה.

רֵיִיג'י עמד להתערב כדי לתקן את יאיואי בנקודה הזאת, אבל קאזו הניחה יד על כתפו לעצור אותו.

'תניח לזה,' לחש נאגארה.

אכן, לפי הכללים דבר לא יכול לשנות את המציאות הנוכחית. מיוקי לא תמות, היא תלד בת שתצטרך לחיות את החיים לבדה. דבר מזה לא ישתנה. הסבל מההצקות והמחשבות המייסרות לא ישתנו. יאיואי תיוולד, והמציאות הנוכחית הזאת תמתין לה.

אבל ברגע זה מיוקי לא ידעה את כל זאת. לא היתה לה שום דרך לדעת את העתיד.

'את מבינה? את מוכרחה לחיות…'

אף על פי ששנאתי אותך, אף על פי שתיעבתי אותך בגלל שהשארת אותי לבד, עכשיו אני מייחלת לאושרך.

'בבקשה תחיי, בשבילי.'

גם אני אשתדל מאוד.

זאת היתה האמת הכנה.

'מה את אומרת?'

יאיואי חייכה אל מיוקי חיוך קורן מופלא. זאת לא היתה עוד יאיואי סֶטוֹ ששנאה את העבר ונטרה טינה לאמהּ ולאביה.

מיוקי הינהנה הנהון קל.

'בסדר…' היא ענתה. היא הושיטה את ידיה לעבר יאיואי. 'תני לי להביט בפני בתי…'

יאיואי צעדה עוד צעד ועוד אחד לעברה כדי שמיוקי תוכל לחפון את לחייה.

מיוקי ניגבה באגודלה בעדינות את דמעותיה של יאיואי.

'אני מבינה עכשיו…'

'אהה.'

'אמא שלך לא תוותר, ואת לא תצטרכי לבכות יותר.'

'אהה.'

יאיואי כרכה את שתי ידיה סביב ידיה של מיוקי.

אני אזכור את החמימות המנחמת הזאת כל שארית חיי.

אמנם יאיואי לא רצתה לבכות יותר, אבל הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניה. לא תהיה שום אפשרות לשחזר שוב את השהות הזאת יחד, שתימשך רק זמן קצר כל כך.

'הקפה יתקרר.'

את העצה נתנה סאצ'י, שהיתה חבוקה בזרועותיו של נאגארה ושיפשפה עכשיו את עיניה בישנוניות.

'אה…' יאיואי הרימה את ראשה כאילו נזכרה פתאום. 'את צריכה לשתות את הקפה לפני שהוא יתקרר, נכון?' הלוואי שמישהו היה אומר לה שאין זה כך, אבל קאזו ענתה בשקט.

'כן, זה נכון.' היא אישרה שהחוויה שהם חווּ עכשיו לא היתה חלום ולא פנטזיה.

יאיואי נשכה את שפתה. מאחר שמיוקי לא הבינה היטב את הכללים, יאיואי הסבירה לה שעליה לגמור לשתות את הקפה כולו כדי לחזור בבטחה לזמן המקורי שלה. מיוקי כבר שמעה את ההסבר הזה מפי יוקארי. אף על פי שהיה לה עצוב להיפרד, היא מיהרה לציית.

'תודה,' אמרה מיוקי וגמרה את הקפה.

'אמא…'

'אה, כמעט שכחתי…' גופה של מיוקי כבר החל להתפוגג.

'השם שלך…'

'הא?'

'לא שאלתי…'

'…יאיואי.'

'יאיואי…?'

'כן.'

גופה של מיוקי עלה באד.

'יאיואי… איזה שם יפה…'

'אמא!'

האד הסתלסל כלפי מעלה…

'תודה לך, יאיואי…'

…ונעלם, כאילו התקרה ינקה אותו.

מלמטה שב והופיע הג'נטלמן המבוגר בחליפה השחורה, שהתנהג כאילו לא קרה דבר.

דממה השתררה בבית הקפה, להוציא את נשימותיה המתנחשלות של סאצ'י הישֵנה.

רֵיִיג'י, שסיים את המטלות הנותרות לקראת הסגירה, יצא מהמטבח כדי ללכת הביתה. גם קאזו קמה ופשטה את הסינר.

'תודה, רֵיִיג'י,' היא אמרה בהערכה.

'על מה?'

'שהסברת כמו שצריך את כל הכללים…'

'אה, אין בעיה. כשיוקארי מזגה את הקפה, בדרך כלל אני הייתי האחראי להסברים.'

מיוקי המחישה היטב מדוע. כל מה שיוקארי אמרה לה הוא, 'תדמייני את העתיד שאת רוצה לראות' ו'תשתי את הקפה לפני שהוא יתקרר'. אם זאת איננה התרשלות, לא ברור מה כן.

'היא בטח גרמה לךָ הרבה מאוד צרות,' הירהר נאגארה והרכין את ראשו לאות התנצלות.

'האמת היא שלא היה לי מושג כשהתחלתי פה,' הירהר רֵיִיג'י בחיוך אירוני.

עד שנאגארה והאחרים הגיעו מטוקיו לפני חודשיים, יוקארי נהגה להפעיל את בית הקפה לבדה עם עזרה חלקית מרֵיִיג'י. נאגארה הרגיש מחויב לנהל את בית הקפה בהיעדר אמו, מפני שהרגיש אחראי איכשהו להיעלמותה הפתאומית לאמריקה. עכשיו הוא מצא את עצמו מתנצל שוב על רוחה החופשית ואופייה הספונטני.

'אבל אם להודות על האמת, הערב הזה באמת הפחיד אותי.'

'למה?' נאגארה הטה את ראשו.

'האישה הזאת, יאיואי, נראתה מובסת. לפני שהיא חזרה לעבר, היא נראתה אובדנית.'

'האמת, עכשיו שאתה אומר את זה…'

'ואף על פי שהיא לא נבהלה מהאפשרות שלא תחזור להווה, לקאזו לא היתה בעיה לאפשר לה מסע בזמן.'

'במבט לאחור, אולי היא תיכננה לעשות את זה…' הירהר נאגארה.

'הסברתי את הכללים די הרבה פעמים עד היום. אבל נדיר שמישהו באמת מחליט לחזור בזמן. לכן חשבתי שאולי יש איזה כלל שלפיו אסור לסרב ללקוח שרוצה לחזור לעבר.'

'לא, אף פעם לא שמעתי על כלל כזה.'

'אז אם אין, למה…'

קאזו, שהקשיבה לחילופי הדברים, כיבתה את תאורת בית הקפה, למעֵט המנורות שנשארות לדלוק כל הלילה. הכול היה מואר בגון סֶפּיה עמום.

'ידעתי לפי התמונה…'

קאזו דיברה בעודה מביטה מבעד לחלון בפנסי סירות הדיג הצפות במפרץ.

'מה?'

'היא היתה במצב מצוין.'

'התמונה? מה זאת אומרת?'

'היא צולמה לפני עשרים שנה, אבל נשמרה בקפידה רבה.'

'אה, הבנתי,' המה נאגארה חרש, כאילו הבין מה היא אומרת.

'רגע אחד, אני לא מבין.' רֵיִיג'י הניד את ראשו ומיצמץ בבלבול.

'בחייך, תחשוב על זה…' קאזו התחילה לצעוד לאיטה לעבר הכניסה. 'אם היא באמת היתה שונאת את הוריה, לא נראה לך שהיא כבר היתה קורעת וזורקת אותה מזמן?'

היא פתחה את הדלת.

היה ערב קיצי בהקודאטה. הרוח היתה קרירה.