יערה, מתמחה בפסיכולוגיה, עוזבת את ישראל ואת כל מה וכל מי שהכירה ומגיעה לדרום צרפת בעקבות צוואה מוזרה. ז'קו, האח […]
זה הכול בשבילך
אמה כיסתה אותה בפרחים כפי שראתה אותה ביום השחרור; כתמי פרחים על חולצתה, פרחי טאפט פזורים, עלי כותרת מנקדים סביב, הילת פרחים בשׂערה, שפתי ורד ולחיי שושנה, אצבעות שלובות זו בזו, עיניים נחות, ברק נעורים תחת עפעפיים סוככים, שפתיים נמתחות בשביעות רצון, כפות ידיים מאוגרפות וסנטר נשען עליהן ככרית. אמה אהבה אותה כך, בצבעים עליזים ובמשיחות מכחול, ופעולתה הראשונה לאחר כניסתה לווילה היתה מציאת מקום ליציר דמיון נטול מסגרת זה וקיבועו ההולם בנחישות המסלקת מעליה כל רגש אחר.
הקירות היו עבים וקרים, ובשביל לחוררם נדרשו מאמץ ומיומנות — את הראשון יכולה היתה למצוא, השנייה היתה חסרה — לכן בחרה בקיר המבואה מול דלת הכניסה, הסירה ממנו תמונה קיימת, עדות ממאה אחרת של עיר מיניאטורית, הניחה אותה על רצפת האבן והתעכבה. שתי דמויות מוגזמות בגודלן בכובעים רחבים פנו זו לזו בדברים, סימנו בתיאטרליות את דרכן לעיר המוקפת חומה, ריחפו מעל השביל. הצייר לא הצליח לקבען לקרקע, או שמא לא ניסה. חתימתו היתה שקופה ומסולסלת.
מסמר יציב התפנה. אם היה ביכולתה לבחור את מקומו של המסמר היתה מזיזה אותו, תולה את 'יערה בפרחים' שלא במרכז הקיר, כי אם קרוב יותר לחלון הסמוך לפינת הישיבה, אבל היא לא התכוונה להתעסק עם מסמרים ופטישים כרגע, עמדה והתבוננה מרחק צעד אחד מהקנבס; זוג עיניים שלוות, עיניה שלה, השתקפו ממנו, הצטרפו לתחושת הקלה והנחו ברכּות את נשימתה. שבילים בהירים מתוך קיר לבן כיסו שאריות של הוויה לילית מוטרדת, כמו עשו 'יערה בפרחים' והקירות יד אחת בעדה. אבל אז התנערה מהכישוף, לקחה כמה צעדים לאחור ונזכרה באירועי אמש. 'יערה בפרחים' נראתה כפי שלא נראתה מעולם, בודדה ותלושה. המקום לא טוב, פסקה. בהמשך תמצא לה מקום אחר.
היא בחנה את החדר. האם זה חדר? סלון קטן? מבואה גדולה? בשעות בוקר מאוחרות קרני שמש צבעוהו בעליצות מבעד תריסי העץ הפתוחים, והמקום הפך נעים יותר. רוח טובה נשבה פנימה ואת השמים לא ראתה, אבל ידעה שהם בהירים ואסופים, כנועים אחר קרבות ליל אתמול, והמראה ידידותי ומפויס, שונה בתכלית מהרושם הראשוני ומקבלת הפנים הנוקשה.
לרגעים תקפו אותה ספקות והעתיד נפער בפניה רחב ומאיים. כדי להתגונן מפני אלה, ברחה לעבר הפעולות הפשוטות; אם תעביר את שידת העץ אל מתחת לתמונה מצדה האחד ותקרב אליה את הכורסה המשובצת מצדה השני, תוכל לתחום את התמונה ברהיטים, פתרון זמני טוב עבור הדמות המשתקפת. את השידה ניסתה להזיז וראתה שהיא כבדה מדי. שלפה מגירות ונתנה לתכולתן להתפזר על הרצפה. לאחר מכן סידרה את הניירות והחפצים הסתורים בשתי ערמות, גררה את הרהיט המרוקן, וחריקות צורמות של רגלי עץ רעועות ליוו את התנועה. כשסיימה עם השידה, הזיזה את הכורסה, ואז דחפה את השידה שוב כדי לשנות זווית ביחס לתמונה, ואולי היתה ממשיכה אלמלא רגל אחת, עייפה מאוד, רעדה והזהירה אותה באנחת שבר: שבי! במה את מתעסקת? אין לך את זה ביותר מטומטם? התיישבה על הכורסה בחבטה.
ערב לפני, עמדה מטפטפת באותו מקום בדיוק והדלת נטרקה מאחור. מטחי ברד וגשם נשמעו לסירוגין ורעמים נשברים הרעידו קירות, שלוליות נקוו תחתיה, ויערה קיללה, לעזאזל! האדמירה נשארה בתא המטען של הצרפתי, והוא כבר עזב בקול פצפוץ גלגלים על חצץ, ופנסיו הותירו שבילי אור שהפכו לנקודות זעירות ונעלמו בהמשך הדרך. יערה שיחררה מכתפיה שני תיקים ספוגים וקרים, נתנה להם להחליק עד שנחתו כבלוקים כבדים על רצפת האבן. למה דווקא אותה שכחה? מכל הדברים, האדמירה היתה חשובה לה מאוד. חזרה לאחור ופתחה שוב את הדלת כדי להכניס פנימה מזוודה שנותרה בחוץ. לקחה שני צעדים מהוססים כשרעם, חזק מקודמיו, התפרץ מעליה וחרב פילחה שמים שחורים, האירה באחת סערה משתוללת, קטעה את שריקות המיסטרל. המזוודה ניצבה שקטה מול כוחותיה העזים של הרוח, אדישה תחת אלומת האור של החרב המפלחת והצל הנישא של ביתה החדש. יערה ניסתה להסדיר נשימתה. לבה האיץ ורקותיה הלמו. היא לבד. לבד בווילה זרה שאולי יום אחד תהיה שלה. בארץ שלעולם לא תהיה שלה. ירדה במהירות במדרגות האבן ונזהרה לא להחליק. בגב כף ידה ניגבה טיפות גשם מהולות בדמעות שטישטשו את ראייתה. המקום מבהיל. בתמונות לא נראה ככה. הבטיחו לה משהו אחר. לפתה את המזוודה והאריכה אותה במשיכה, הזדקפה ועלתה במהירות כשהיא נותנת לגלגליה להיחבט בכל אחת משבע המדרגות. נעלה את הדלת, ושוב מצאה עצמה עומדת מעל השלוליות הנקוות.
את דרך החתחתים עברה איכשהו; טיסה שהתעכבה, אוטובוס, רכבת וטרמפ מתושב מזדמן, דובר צרפתית בלבד. 'לא אנגלית, לא אנגלית… ז׳ה סווי דזולה, וורמנט דזולה…' ככה הוא אמר לה, והיא חשבה שכל מה שאומרים עליהם נכון, אם כן — הם לא אוהבים לדבר אנגלית. הם עושים את זה בכוונה או מה? — והוא חייך אליה ונראה מרוצה מההתעקשות. אמנם הביא אותה עד פתח הווילה בזכות פתק לח שהחזיקה בכיס עם כתובת מטושטשת ושם המקום, אבל בילבל אותה בהסתייגות מעודנת, ובאופן כללי נתן לה הרגשה שהוא עושה לה טובה — מה שהיה נכון, אגב — ועורר אי־נוחות לאורך הנסיעה עד ששכחה אצלו את האדמירה.
את הסלולרי הכבוי חיברה לחשמל והשכיבה את המזוודה על מרצפות האבן הקרות. התיישבה לצדה כדי לאמוד את הנזק, פישפשה בין בגדים וכלי רחצה וחשה הקלה כשגילתה שרובם יבשים. טוב עשתה שבחרה במזוודה היקרה. קמה ובדקה אם נעלה את הדלת. וליתר ביטחון, בדקה שוב. ושוב.
טוב, תרגיעי! נזפה בעצמה. ידעת שככה זה יהיה.
לא ידעתי.
תתעשתי!
פשטה את המעיל הרטוב, הורידה סוודר לח ונותרה בחולצה יבשה. הוסיפה צעיף צמר ששלפה מהמזוודה וגלגלה אותו רחב על כתפיה, הדליקה מנורה עומדת כחיזוק לאור החיוור, שיפשפה אצבעותיה זו בזו ונשפה פנימה. פיג׳מה יבשה יש לה, ניחמה את עצמה, והחשמל עובד, וטוב שמכאן לא תצטרך לצאת בשעות הקרובות ותוכל להתמקם. סיבות טובות להירגע. היא תחפש קומקום ותכין לעצמה תה, תמצא שמיכות וסדינים, תדליק דוד למקלחת חמה, תבחר מיטה באחד החדרים, ובהזדמנות הראשונה תקנה לעצמה אדמירה חדשה.
שתים־עשרה שעות אחרי, זכרה בקושי את הפעולות שביצעה לפני שהתרסקה על המיטה. היא התפלאה שהעייפות הכניעה לבסוף את הפחד (היתה בטוחה שידו של האחרון תהיה על העליונה, וכבר שלפה מהמזוודה את תיק התרופות ואירגנה לעצמה כדור בהישג יד). בוודאות החליפה את בגדיה הרטובים לפיג׳מה, בוודאות לא התקלחה כי המים היו קרים כקרח, חיממה את החדר באמצעות המזגן, וככל הנראה מצאה סדין בארון כי כאשר קרני שמש נחו על עפעפיה וציפורי שיר השמיעו קולן, היתה מגוללת בתוכו ורק עיניה ואפה ושערה השחור ביצבצו מתוכו. הציפורים נכנסו לחלום והעירו אותה בהדרגה, זמרתן שונה מציפורי הבוקר של תל אביב, ורק כאשר חילחלה לתודעתה, נזכרה שהיא לא בבית.
כעת קמה מהכורסה, שכחה מ'יערה בפרחים' ונפנתה לסיור מדוקדק. בשונה מהסיור החטוף אמש, אור היום חדר פנימה והיא התעכבה על הכול בסקרנות. לא עוד פעימות לב ומחשבות רעות, כן לציפורים המתמידות בעליזותן, מלוות סיוריה בציוצים נמרצים. כל זה יכול להיות שלה, על פי הצוואה. היא יכולה לבחון את ששת החדרים בקומה העליונה, להעניק תשומת לב ראויה למטבח, לארונות, לחדרי האמבטיה (בלילה ספרה שלושה חדרי אמבטיה וחדר שירותים נוסף), להבין את החלוקה הפנימית של קומת הקרקע המורכבת מחללים ומפינות. כאן אין את החלוקה המקובלת והברורה. חללים מרווחים מוכנים לאתגרים ייחודיים, וכולם, מלבד המטבח, לא מגבילים את עצמם לשימוש מסוים.
המטבח היה תחנתה הראשונה. היא ידעה שלא תמצא מצרכים ראויים לארוחת בוקר, אבל חיטטה בארונות בכל זאת. היו שם קופסאות שימורים, מלח, תבלינים, חצי חבילת פסטה מוחזקת בגומייה מתפוררת, שמנים, חומץ בלסמי וחומץ בן יין בתוויות ובבקבוקים זרים, חלקם משומשים ופגי תוקף. בקבוקי יין לא מצאה — חיבתו של ז׳קו לטיפה המרה היתה עובדה ידועה. ז׳קו האלכוהוליסט, ז׳קו השתיין, ז׳קו המכור… — תהתה לאן כל אלה נעלמו. אולי נבלעו במרתף שקיומו צוין במסמכים.
המטבח הפתיע אותה, כיוון שהיה קטן ביחס לשאר החללים ולעומת גודלה של הווילה, מיועד לשימוש אישי, עם מעט ארונות, תנור רחב, מקרר צר, כיור עמוק וברז נחושת עתיק שיכול להימצא רק כאן. פתחה את הברז וחיכתה שהחלודה תישטף והמים ישובו לצלילותם. קירבה את קצות אצבעותיה, מה קורה למים? בבוקר מצאה את המתג הנכון, או כך לפחות חשבה, ובשלב זה המים היו אמורים להיות חמים או לכל הפחות פושרים.
גודל המטבח והאלמנטים הלא שימושיים שבו — חסרונו של מדיח כלים, למשל — הוסיפו לקסמו הכפרי. מישהו כאן סירב להתפשר על סגנון בעבור קִדמה. הארונות היו מעטים וחורקים, צבועים ירוק ושחיקתם טבעית. הרצפה נראתה כלוח שחמט משופשף, מונח באלכסון, ובמרכזו שולחן אלומיניום קל, כיסא מלך, מושב מלכה, שרפרף רץ שנע בין מרצפות שחור־לבן בהתאם לרצון בעליו. מהמטבח היתה יציאה לחצר דרך דלת צרה, והיתה גם דלת נוספת לחדר שירות שבו ביקרה קודם לכן כשעוד חשבה למצוא פטיש ומסמר. כאן היו גם מכונת כביסה, מייבש, גיגית וריח טחב. סמוך לארונות המטבח העיליים היה חלון קטן לנוף שאליו לא נחשפה עד כה. הנוף עורר אצלה סקרנות ודחף לקצר את הסיור בווילה לטובת סיבוב היכרות עם החוץ. בצד זה נראו גבעות מוריקות וכרמים משתפלים ברצועות עולות ויורדות כסרגלים אלסטיים ירקרקים. קרסטאר לא נראתה מכאן.
בקומה העליונה חלפה על פני החדר הקטן שישנה בו, והתעכבה מעט על החדר ממול ששימש משרד. היו בו אהיל פלסטיק משתלשל, וילונות וקלסרים ישנים, חוברות מכוסות אבק, מדפסת כבויה על שולחן פורמייקה. הניחה למשרד והתקדמה לעבר חדר השינה של ז׳קו. ערב לפני הבחינה בו, אבל היתה זקוקה למרחב קטן ומגונן ובחרה בחדר אחר. הערב תעביר חפציה לכאן ותתחיל להתמקם, אין סיבה שלא. החדר גדול ויפהפה, ובו מיטה זוגית רחבה ושלושה חלונות מוארכים מתקרה עד רצפה משקיפים אל הנוף הפתוח. ההתמקמות תהיה הדרגתית, ידעה, כי החדר שידר בעלות זרה. כדי לאפשר שינוי, תזדקק לזמן ולסבלנות, תתקדם בצעדים שקטים מול העומד יציב ומתנשא, מתריס בוותק אל מול מבקריו.
יערה התיישבה על קצה המיטה ובדקה את המזרן בתנועות קופצניות. הוא היה רך מדי, וכבר חשבה להחליף אותו. הביטה על החלונות שיכלו לשמש גם דלת זכוכית אלמלא היו ממוקמים בקומה העליונה. שניים מהם פנו לחזית הווילה ואחד לכיוון מערב, לנוף מרשים. לא יכלה לנחש שאותו אחד יהיה החלון האהוב עליה, שלפני משמרת ערב תנוח על המשקוף הנמוך שלו ותישען על המעקה כדי להביט בשמים ורודים, כתומים או סגולים עם קפה ביד, עיניה פקוחות לרווחה, מאתרות תנועה באופק, שיט עננים או כל התרחשות אחרת. הפריע לה השטיח מקיר לקיר שז׳קו פרש על רצפת העץ, אבל הוא היה מונח ולא מודבק, ותחתיו היתה רצפת עץ עתיקה וחורקת, כמו זו שכיסתה את הקומה העליונה. היא תיפטר מהשטיח בהקדם האפשרי, וזאת תהיה הפעולה הראשונה שלה בחדר. בין חפציו היו פזורים רמזים לדיירות משנה; שולחן איפור, קופסת תכשיטים, מגזינים וכובע קש רחב שוליים, ציפיות פרחוניות ומשייף ציפורניים משובץ על שידת לילה.
קיר אחד הוקדש לתמונות משנים קודמות, רובן צבעוניות, חלקן בשחור־לבן. היו שם תמונות של ז׳קו עם חבריו ולבד, תמונות מתוך הווילה, תמונות של ז׳קו בוצר, שוחה באגם, צוחק, מרוצה, עסוק, מתחבק. האיש שלא הכירה בשנות השלושים לחייו. גבר בגיל העמידה. כרסתן. בכל התמונות עיניו מחייכות. אחת מהן, תמונת שחור־לבן, משכה את תשומת לבה במיוחד. היא זיהתה אותה מיד והתקרבה אליה, נתקלה בה גם באלבום של סבא ציון.
ז׳קו וסבא ציון עם הוריהם בחצר ביתם בקהיר; האם טונה, אישה נאה בשנות השלושים לחייה, שחורת שיער בתסרוקת קארה אופנתית, יושבת תחת עץ בחצר על מדרגת אבן מעוטרת אבני פסיפס, מחזיקה את ז׳קו בן השלוש שעומד צמוד אליה. שפתיה הכהות, מודגשות באדום ככל הנראה, לוחשות לז׳קו דבר־מה. שובבות נסוכה על פניו ועיניו מביטות לפנים, כרוכות אחר משהו שנמצא בהישג יד אך מחוץ לתמונה. אמו, ספק מחבקת ספק אוחזת בכוח, מצמידה אותו אליה כדי לעוצרו. סבא ציון, הבכור, מישיר מבט למצלמה, עומד רציני וזקוף בסמוך לאביו. נראה שאביו עומד באותה תנוחה רצינית וזקופה, וקשה לקבוע מתי מסתיימת חקיינותו של הבן ומתחיל הדמיון הטבוע בגוף ובתאים. ואולי האם ישבה על במת האבן כדי לא להנציח עובדה ידועה: היותה גבוהה מבעלה בחצי ראש ומרשימה אף למעלה מכך. יערה לא ידעה עליהם הרבה, אבל העובדה שטונה היתה חכמה ומשכילה, בעלת יכולות ניבוי של מכשפה ואישיות בריאה וחזקה, הגיעה כל הדרך ממצרים ושרדה כמה עשורים.
נשים ודאי אהבו את החדר הזה, ונדמה שז׳קו היה פתיין גדול בצעירותו. אישיותו היתה כפאזל שמרבית חלקיו אבדו, תעלומה מגיל עשרים וארבע, ובלי לדבר על זה, כולם יצאו מנקודת הנחה שהאח הסורר לא השתנה.
בקצה חדר השינה היה חדר אמבט נאה ומרווח; אסלת שירותים ובידה בצדו האחד. במרכזו אמבט מקומר עומד על רגלי זהב. כיור ומעליו מראה, גם היא במסגרת זהב, ואריחים מאוירים בגוני שמנת ותכלת. חלון בינוני בגודלו המשקיף על גבעות ירקרקות ומעט משיפולי הכפר התלוי. מתחת לחלון שידת מגירות ובהן תכשירי רחצה, ספוג משומש, כלי גילוח, צמר גפן ומספריים. העבירה את כף ידה וחשה בחרסינה הקרה. מישהו היה פה וניקה לפני זמן לא רב. מישהו דאג לווילה בכל זאת.
יערה ניסתה שוב את המים והחליטה לא לוותר הפעם. ירדה למטבח והביאה קומקום. מילאה אותו מספר פעמים והרתיחה, שפכה תכולתו לאמבט, הוסיפה מים קרים מהברז ובדקה בכל פעם כדי להגיע לטמפרטורה הנכונה. בינתיים גררה לחדר של ז׳קו את המזוודה ואת שאר התיקים. הכניסה לחדר האמבט תיק כלי רחצה ומגבת נקייה. סידרה את הסבונים, השמפו, המרכך, בשורה על הרצפה. התפשרה על גובה המים וגלשה פנימה. התענגה על החום העוטף אותה ועל הריח המרענן של הסבון. צללה וטבלה פניה, שׂער ראשה. לקחה אוויר ונשפה בועות. חפפה וצללה שוב. בדירות הקטנות בתל אביב היו מקלחות ולא אמבטיות, וזה תקופה ארוכה שלא עשתה אמבטיה, אולי כי לא נתקלה באמבטיה מפתה כמו זו, או כי בחודשים האחרונים היתה עסוקה בהחזקת הראש מעל המים. כעת הרשתה לעצמה לנוח ולהתמהמה עד שהמים היו קרים מדי והרעב גדול.
היא מוכרחה לעלות לכפר, להכיר את האזור, למצוא מסעדה, לקנות אוכל, ליצור קשר עם ז׳ולי, לשאול אותה בראש ובראשונה באשר למים החמים, אחר כך על החימום. וטוב שעכשיו רק אוקטובר. וטוב שהשמים התבהרו והשמש יצאה.
באחת השיחות, עורך הדין אמר שז׳ולי תעזור לה בשלבים הראשונים, ויערה שאלה מי זו ז׳ולי. עורך הדין סיפר שהיא לא ממש סוכנת בית, יותר מישהי שמכירה הכול והיתה חברה של ז׳קו לאורך השנים. הוא אמר שיערה יכולה לסמוך עליה והציע שתתקשר לפני שהיא מגיעה. שתתקשר, סמואל הדגיש, שלא תנסה באימייל, כי היא לא עובדת עם אימיילים, בכל מקרה המפתחות כבר בדרך אליה, כך שלא תהיה לה בעיה להיכנס לווילה. יערה אמרה שכך תעשה, אבל הימים שלפני עזיבתה היו עמוסים מאוד והיא לא הספיקה להתקשר. כעת הצטערה על כך.
היא הברישה שערותיה מול המראה, מגבת כרוכה סביב גופה, הביטה על עצמה וחייכה. חיוכה נראה שלֵו. לעתים קרובות נראתה ככה, ואנשים התרשמו לטובה מהשלווה שלה, אבל חיוכה ידע להסתיר מצבים סוערים. כשהיתה בת עשרים, אמה תפסה אותה וציירה אותה עם פוני וחיוך שלו שבמקרה שיקף את האמת. היא אהבה פוני. מדוע הפסיקה ללכת עם פוני?
כעת פישׂקה שערותיה מלפנים. הן היו ארוכות מדי. מאורכו של החלק האחורי, שהגיע עד אמצע הדרך בין הסנטר לכתפיים, היתה מרוצה. זה היה האורך שאהבה, ובהחלט האורך ששערה הדק הסכים לשאת. יערה הוציאה מספריים מהמגירה והחלה לגזור. יערה בפרחים עם קארה ופוני לא רק על הקיר עכשיו.
***
אם תעמדו שם בדיוק, זה יהיה מצוין. מבחינת האור, אני מתכוון. ארבעתכם יחד, כן. תצטופפו מתחת לעץ התאנה. ושהבנים יעמדו על המדרגה ביניכם, מעל אבני הפסיפס. גברתי מעדיפה לשבת? בסדר, למה לא. אדוני יעמוד. כך, עוד דקה או שתיים, אכוון את המצלמה ותכף ומיד נסיים. את יכולה לתת לו להתרוצץ בינתיים. אם תעמדו רק שלושתכם זה יספיק, אוכל לכוון את המצלמה ונקרא לשובב ברגע שנהיה מוכנים. הוא עדיין צעיר, אל תכעסי עליו, גברת כהן. בן כמה הוא?
שלוש. ז׳קו, חזור הנה. לכאן!
ואתה, ציון?
חמש.
אתה כבר ילד גדול. עומד יפה, זקוף. כל הכבוד, ציון, כל הכבוד. אתה תגיע רחוק.
כמה עותקים תרצי?
שניים.
גברתי צנועה. אתן לך שלושה עותקים, לכבוד יום הולדתך. הן האדון כהן הזמין אותי אליכם כמתנת יום הולדת. מתנה נאה, אדון כהן.
האדון כהן נענה לבקשתי.
האדון כהן ביקש לקנות לך עגילי זהב.
האדון כהן לא צריך להתרגז.
אדון כהן לא מתרגז. אדון כהן רק מציין…
האדון כהן התחשב בדעתי והביא לי מתנה ראויה לא פחות, תצלום של חצר הבית שלנו למזכרת, ועל כך אני אסירת תודה לו. אלו אינם זמנים לזהב ולמותרות. יעיד על כך ידידנו הצלם.
אכן, זמנים קשים, גברת כהן. זמנים קשים ביותר.
המותרות של היום יהיו פת לחמנו מחר, את תראי.
לא אם ננהג בחוכמה, יקירי.
האם, לדעתך, מנחם, משפחתך נהגה שלא בחוכמה?
אל תהיה גס רוח, דוד! הוא לעולם לא יצליח לכוון את המצלמה אם תרגיז אותו ככה.
לא, לא, זה בסדר, אענה. ובאשר למצלמה, אני יכול לכוון אותה בכל מצב. היה לנו ביש מזל. כנופיית אל־מסרי ג׳דיד גזלה מאיתנו את החנות, הבני בלייעל, אבל היינו חכמים מספיק כדי לשלוף בזמן את רוב המצלמות והציוד הנלווה.
צר לי עליכם, מנחם. כאב לי הלב לשמוע.
העיקר שאנחנו בריאים ושלמים.
נכון. ומה שלום רבקה?
החלימה. ברוך השם. היא לוקחת קשה את הפרעות, הנפש שלה עדינה מדי, ובכל פעם שהיא נתקפת צער משתלטת עליה המחלה.
החלימה, אתה אומר. אני שמחה לשמוע. תמסור לה דרישת שלום חמה ממני. תאמר לה, טונה דואגת מאוד ותבוא לבקר אותה עם מלוחייה.
כך בדיוק אומר לה, גברת כהן.
באלו המילים.
באלו המילים. גם אני הצטערתי, האדון כהן. זאת אומרת, שמעתי שהם בזזו את חנות הבדים שלכם במרכז העיר והחליפו מנעולים. הם נותנים לכם להתקרב?
לא. החנות הופקעה.
נותרו עוד שלוש חנויות, שמעתי.
שמעת נכון. אבל בואו לא נשלה את עצמנו, הכול עניין של זמן.
המצלמה מוכנה. שנקרא לז׳קו?
הוא ברח לג׳מילה.
בשביל מה קראת לג׳מילה?
ג׳מילה, הביאי את ז׳קו לכאן!
הוא לא מוכן להיפרד מהרכבת, טונה. גשי והביאי את הפרחח בעצמך, לפני שאני אגש אליו.
אם תיגש ותביא אותו בכוח, דוד, הוא יתחיל לבכות. אינך רוצה ילד בוכה כמזכרת.
הבן שלך איננו מחונך. מישהו צריך לחנך אותו.
התקרבי לכאן עם הרכבת, ג׳מילה. בוא הנה, ז׳קו. עמוד! לא, לא כאן, עלה על המדרגה. היצמד אלי. לא, אל תזוז! הנה. הניחי את הרכבת למרגלותינו. ואתה ז׳קו, הסתכל למצלמה. הנח לרכבת. פנים למצלמה. ותספור, ז׳קו, תספור: און, דו, טרואה.
אני לא מבין למה היית צריכה להזמין את ג׳מילה היום. זה היום החופשי שלה…
כי זה גם היום החופשי שלך, דוד, ואני רוצה לדבר איתך. היית עסוק כל השבוע, ועכשיו ג׳מילה מעסיקה את הבנים ויש לנו הזדמנות להיות יחד.
אז בואי נעלה לחדר.
לא. אני לא רוצה לעלות לחדר. אני רוצה לדבר איתך.
על מה יש לדבר, טונה?
על העתיד שלנו.
חשבתי שדיברנו עליו. אני עושה הכול כדי למכור. את רואה כמה קשה אני עובד. והכול בשקט ובזהירות, מנסה לקבל את המחירים הגבוהים ביותר כדי להסתלק מכאן. סיכמנו על כך, לא?
כן, על כך סיכמנו ואין שאלה בכלל. אסור להישאר כאן. מסוכן מדי. אבל לא הסכמנו על היעד.
גם על זה דיברנו.
דיברנו, אבל לא הסכמנו.
אנחנו ניסע לארץ ישראל, טונה.
אני לא מעוניינת.
צרפת לא בשבילנו.
הלב שלי אומר לי שצרפת כן. אני מרגישה את זה בגוף, דוד. ואתה יודע שיש לי תחושות לגבי דברים. ישראל לא בשבילנו. משפחתנו לא תחיה שם. אני לא אשרוד.
את לא באמת מכשפה, את יודעת. למרות כל השמועות שמתרוצצות עלייך באיסמעיליה, אין לך יכולות ניבוי ואת לא מכשפה. אלה רק אמונות טפלות ופחדים שמנהלים אותך. את נאחזת במשהו ולא משחררת, משהו שאינו קשור בכלל. בדיוק כמו ששיגעת אותי עם ז׳קו.
לא שיגעתי אותך. תראה, הוא בסדר עכשיו.
החלטת שאסור לך לצאת מפתח הבית, כי אם תצאי מפתח הבית ז׳קו ימות בשנתו. עכשיו תסבירי לי מה הקשר בין זה לזה? נשמע לך הגיוני? הצלחת לשכנע גם אותי בשטות הזאת. באותו חודש אילצתי את עצמי להישאר בבית בכל ערב כי האמנתי לך.
וברוך השם ז׳קו בריא ושלם.
הוא היה בריא ושלם גם אם היינו יוצאים מהבית!
ששש… תנמיך את הקול. אתה לא יודע את זה. לי יש תחושות. לך אין.
לך יש טירוף!
אני מאמינה בתחושות שלי.
ואני מאמין בשכל.
גם אני. והשכל אומר לי צרפת.
ולי השכל אומר ישראל. אנחנו יהודים. את יהודייה. הבנים שלך יהודים. מדינת היהודים סוף־סוף קמה, ואת, טונה… את אדישה להכעיס!
יהודי מצרים עוברים גם לצרפת. לא כולם עולים לישראל. אפילו אחיך, יוסף, אמר שהוא לא בטוח עכשיו לגבי הרעיון הציוני.
מאז שיוסף חזר מהמעצר הוא לא אותו אדם. פעם היה להוט אחר הרעיון הציוני, ואני הייתי צריך להרגיע אותו. משהו קרה לו שם בבית הסוהר לזרים.
הוא התבגר, דוד. כנראה הבין שגם הרעיון הציוני הוא רק רעיון.
אני לא מצליח להבין אותו. משהו השתבש אצלו.
הוא למד לפחד.
ומשם הוא לא מפחד?
למה שיפחד. באלזס או בבורדו או בלואר הוא לא יהיה מוקף בערבים שיפגעו בו כמו שפגעו בו בבית הסוהר. הוא לא סומך עליהם, ובצדק.
לא. הוא יהיה מוקף בפושעים נאצים. באנשי וישי נאלחים.
לשעבר.
הו, התמימות! מסגרת מטופשת לפנייך הנאות…
אתה מעליב! אתה תמיד מעליב כשנגמרים לך הטיעונים.
לא נגמרו לי הטיעונים.
אז בוא נשמע אותם.
אני מבין שאת חושבת שהאנטישמיות חלפה מהעולם ושהם מתחרטים. את! שסבתך ברחה משם והגיעה לכאן, לקהיר. היא לא פחדה להיות מוקפת בערבים. היא פחדה מהאירופאים המתורבתים.
היא ברחה מקישינייב, לא מפריז.
היא ברחה מאירופה. מאירופה שלך.
אירופה איננה שלי. אין לי בעלות על אף מקום בעולם, ולכן גם היא לא יכולה להיות שלי.
את רוצה שתהיה שלך.
אירופה משתנה. היא כבר לא אותה אירופה. אירופה נבנית מחדש.
אינני עובר לאירופה. אנחנו לא עוברים לאירופה. וגם אם נצליח לצאת מכאן איכשהו — בשן ועין נצליח, כן? — יהיה זה אך ורק למקום אחד. בארץ ישראל נבנה לנו בית.
לא נבנה.
למה את אומרת את זה, הא?
כי אני מאמינה בזה.
אבל אני לא מאמין.
אני יודעת שזה לא יקרה, דוד, פשוט יודעת, מרגישה את זה בעצמות ולא יכולה להסביר. והנה כשאני אומרת את זה, אני אפילו מצליחה לראות את הפחד בעיניים שלך, הפחד שנובע מהספק שהצלחתי לטעת בך.
תפסיקי לצחוק ככה! את מפחידה אותי כשאת צוחקת ככה. כמו מכשפה את, בחיי…
בצער רב אני צוחקת. גם אני רוצה בית. בדיוק כמוך.
טונה, אלה הפחדים שלך שמדברים.
אני לא מפחדת. אני יודעת.
אל תסובבי אלי את הגב.
אני מיואשת, דוד. זה לא באמת משנה מה אומר. מה שהחלטת הוא שיהיה.
את כועסת עלי, נכון? אני רואה את זה. את מאשימה אותי בכך שנשארנו.
דוד, הנח!
את מאשימה אותי.
נשארנו זמן רב מדי. היינו צריכים לעזוב לפני כמה חודשים, כמו שאמרתי לך. לעלות על אונייה לחוף מבטחים, ההיא שהפליגה למרסיי…
בואי נתמקד במה שחשוב כרגע, טונה. נמצא את הדרך לברוח מכאן בלי לאבד הכול. בלי לאבד את החיים שלנו, את הרכוש. נאסוף את כל הכסף והזהב שאנחנו יכולים. כל כך מכעיס ומתסכל לנסות למכור את החנויות והבית, כשכל האנשים שאיתם אני נפגש מחייכים מתחת לשפם, כי הם יודעים שאין לי קלף מיקוח ושאם הם או חבריהם יחכו בסבלנות, יוכלו לקבל הכול בחינם, בלי להניד עפעף.
טוב, דוד, בסדר, נעזוב את זה, בוא נצא החוצה לז׳קו ולציון ובדרך נעצור בכספת. מצמיד הנחש עוד לא נפרדתי.
את יכולה לחכות עוד כמה ימים.
אין טעם, דוד.
בשביל מה את מורידה אותו עכשיו?
תראה כמה חי הוא מרגיש. קח, התבונן בו. אני אוהבת את העיניים הירוקות שלו.
משוגעת!
כמה שהוא יפה.
הוא באמת יפה מאוד.
להתראות, נחש יקר, או־רוואר, בסוף שנינו נקבל את מה שאני רוצה.
אמרת משהו?
לא, לא, רק לחשתי. נתראה למטה.
***
זרועות עבות נעו בזריזות מעל ריחן, בצלים ושאלוטים עגלגלים, ריפרפו באדנות מעל משטחי תימין ועירית, ובשרן הרועד לכד את מבטה של הלקוחה. מדאם רישאר היתה ותיקה בשוק הקטן של קרסטאר, שבו לא השתנה הרבה לאורך השנים, ועל הדוכן הקפידה מאוד. כפות ידיה הכירו את המסלולים הקצרים שמעל ארגזי עץ עמוסים, בעיניים עצומות ידעו לבחור את הירקות הנכונים על פי רכותם, קשיותם וכדומה, בשעה שקולה הצרוד תרם לשאון השוק וקצה חוטמה איתר תקלות. כעת בחרה את העגבניות הנכונות בלי להתעכב על הצעירה שעשתה רושם מבולבל וביקשה חמש עגבניות. את ה'סנק' ידעה הצעירה לומר ורצתה לבחור בעצמה, בקצב שלה, אבל את ה'סנק' אמרה בשקט כזה שסיפק אפשרות נוחה להתעלם, ובכלל נראתה הססנית מדי, והמקומית לא נתנה לה להתמהמה. מבחינתה, היא היתה אירוע חולף.
לעומתה, אימצה הצעירה מעמדה ברצון, לא חשבה להציג את עצמה או לרמוז משהו בנוגע לעובדת היותה בעליה החוקיים של וילה ז׳קו (בשלב זה לא ידעה שדי היה ללחוש 'וילה ז׳קו', תושבי המקום כבר היו מוציאים ממנה את השאר). מעבר לכך, יופיו של הכפר היה בלתי ניתן לערעור, אך קביעותה בו, שעדיין היתה בגדר אפשרות, יצרה תחושת אי־נוחות, והיא לא ראויה לה כעת, גם לא בטוחה שהיא מעוניינת. כך מצאה עצמה מחליקה בנוחות למעמד של מבקרת זמנית, וזאת לעומת כל מעמד אחר. 'חד־פעמית' היה כתוב לה על המצח, ובעלת הדוכן לא טרחה להתעכב ולא היתה סקרנית לגביה; לא שאלה, לא חייכה, לא הציעה, ובטח לא חשפה בפניה את אופייה הנדיב שהיה שמור לאירועים מיוחדים.
כמה שעות לאחר מכן תצטער על כך ותנזוף בבעל הדוכן הסמוך שהיה לו מושג — שמועות הגיעו אליו מכיוון בית המרקחת — ולא זרק מילה. ובאמת שיכלה להחליף כמה מילים עם היורשת הצעירה שנחתה עליהם מאותו מקום שממנו הגיע ז׳קו ומאותה משפחה בדיוק, וכעת הפכה לבעליהם של הווילה ושל כל אותם דונמים נלווים, אך במקום זה היתה עסוקה בעגבניות, והמתינה בקוצר רוח שהתיירת עם הפוני והעיניים המבולבלות תזהה כבר את המטבעות שבכף ידה ותסתלק.
השוק היה יעדה הראשון. עורך הדין נופף בקרסטאר כשהרגיש צורך להלהיב אותה ולצמצם חששות לנוכח הצוואה המוזרה והעסקה המפוקפקת עם המת. והיא הקשיבה לו בדריכות ורשמה בפנקס הקטן, ובחרה בשוק של קרסטאר כיעד ראשון כי אהבה שווקים. סמואל תיאר לה את הכפר התלוי, לא חסך בתשבחות, ולגבי השוק של קרסטאר היה לו מה להגיד. הוא צדק. טוב שהלכה לשוק.
כעת התמקמה על גדר אבן נמוכה ונהנתה מהרוח. ממרום הגבעה השקיפה על העמק ובתי האבן המשתפלים וערכה לעצמה סעודה קטנה. היו לה באגט שקנתה בבולנז׳רי וגבינת ברי ושתי גבינות נוספות שאותן שמרה לווילה, שקיות מהשוק, כולל זו של רישאר שממנה הוציאה עגבנייה אחת. רק עגבניות קנתה אצלה, בדוכנים אחרים קנתה מלפפונים, פלפלים, בצל, שום וכמה תפוחי אדמה, תפוחים וקופסת פטל, מעט מכל דבר כדי שתוכל לסחוב חזרה. שעתיים קודם לכן, ביציאה לכיוון הכפר, הבחינה בגינת הווילה ששימשה את ז׳קו והמסעדה, ושמה לב שבחלקה המזרחי של החצר יש בוסתן קטן עם עצי הדר, לימון ותפוז. כמה עצי זית פזורים השתפלו דרומית לווילה, וגינת תבלינים שהיתה דלילה ומוזנחת, אך הרוזמרין, האורגנו והלימונית שרדו יפה. בסמוך לשוק, מיד אחרי שהחלה לשוטט בסמטאות, קנתה גם ריבת משמשים, שמרים וקמח.
חנות האופניים הסתתרה בין הסמטאות בקצה עלייה מתונה. מסייה דובאל היה הבעלים של החנות, הבעלים של שתי דירות מעל החנות, המוכר בחנות, המשכיר ומתקן האופניים הרשמי של הכפר והאזור כולו. בהיעדר לקוחות, היה בוחר לעצמו זוג, ממרק, משמן, מכוון, עוצם עיניו ונותן לדמיונו לרכוב. בקיאותו ותשוקתו לעניין עמדו בעינן על אף הגיל ומדדי הסוכר, ושבילים טובים, דגמים משובחים ותחרויות ספורט היו הרֵזון ד׳אטרה.
יערה התעכבה על כמה זוגות שעמדו למכירה, החליקה אצבעותיה על מתכות, לפתה כידונים ולחצה על בלמים. התעניינה במיוחד בזוג עם מראה כפרי, רמה נמוכה וסלסילה, ואז הרימה מבט וסרקה את פנים החנות. דובאל ניצב מולה בסרבל כחול וטור שיניים בולטות, ניגב כפות ידיים שמנוניות בסמרטוט מלוכלך וניסה להיפטר מכתמים שחורים. יום יפה, חייך אליה, והיא הסכימה איתו וציינה באנגלית שמזג האוויר נהדר. הצעירה אינה דוברת צרפתית, לעזאזל. אתמול היתה סערה לא נורמלית, המשיך בצרפתית.
אני יודעת, עברה לצרפתית. הייתי כאן. אבל השמש יצאה, ומזג האוויר טוב, הצליחה להתבטא יפה והיתה מרוצה מעצמה. גם הוא היה מרוצה. התיירת מוצאת חן בעיניו. פחות גרועה מהאחרים. את מחפשת אופניים להשכרה?
לא.
חבל. יש פה הרבה שבילים. תיירים באים לכאן מכל העולם, ובקיץ יש… אה, נו טוב, תסלחי לי שאני אומר את זה, יותר מדי מהם, ודווקא בתקופה הכי טובה כשהשדות פורחים נהיה צפוף. כשהלוונדר מסתלק, הם מסתלקים יחד איתו. אבל בשנה האחרונה הקורונה סילקה את כולם. את בטח מתארת לעצמך.
בארץ שלי כשתיירים באים, אני מרוצה. זה גורם לי לחשוב שאני גרה במקום מוצלח.
אין לי צורך בתיירים בשביל זה, אמר דובאל.
מן הסתם, הסתכלה סביבה ומשכה בכתפיה.
את שדות הלוונדר ראתה באינטרנט ותהתה מה יקרה אז ואם תהיה פה כשיפרחו שוב. זה יכול לקרות… אם הניסוי של ז׳קו יצליח, אם ימצא חן בעיניה המקום, אם תרצה להמשיך. בארץ היתה קונה לפעמים זר של פרחי לוונדר מיובשים, מניחה באגרטל על המדף או בסלסילה בשירותים. הריח היה נעלם די מהר, ואף פעם לא היה חזק מספיק כדי להתפשט. הצבע הסגול היה דוהה תחת אבק, והפרחים היבשים היו נופלים גרגירים גרגירים על הרצפה.
הייתי רוצה להכיר את האזור כמו שצריך. וכנראה אצטרך לעשות זאת דרך הרגליים והאופניים. אני מעדיפה לקנות, לא לשכור. הוא הרים גבה, והיא קראה את הרהורי לבו. ללא ספק אצטרך לקנות איזה זוג, חזרה והדגישה, והסתכלה על זוג אופניים ירוקים עם סלסילת קש ורמה גבוהה.
את מתכננת ביקור ממושך?
אולי. הוא כנראה לא יהיה קצר כל כך.
את לא אמריקאית.
לא. ישראלית.
דובאל החליק כף ידו על קרחתו. היה לנו פה ישראלי אחד, אמר. גר לא רחוק מכאן ונפטר לא מזמן. חיבבתי אותו. הוא הגיע לכאן לפני שנים והשתקע.
ז׳קו, אמרה.
את מכירה אותו?
אח של סבא שלי.
מון דיו! אם כך, את מוכרחה להיות… נעים מאוד, ז׳אן דובאל לחץ את ידה.
נעים מאוד. יערה.
ז׳קו סיפר לכולם שיש לו משפחה, אבל לא הרחיב יותר מדי, וז׳ולי כבר הודיעה שהיורשות בדרך. בהתחלה ז׳קו אמר שבני המשפחה יבואו לבקר ושזה רק עניין של זמן; יבואו ויתאהבו, יבואו ולא ירצו ללכת, יבואו וישתקעו. אחר כך הפסיק להזכיר אותם. פעם ישבו שניהם בשה מורו, שתו כוס ועוד כוס, יין ובירות לסירוגין, וז׳קו נפתח והמידע זרם החוצה, כמו פקק שמפניה נחלץ, אבל כשדובאל נגע בנקודה, הפקק הוחזר והבקבוק נסגר לצמיתות. דובאל העז להזכיר את שמו של האח, ציון, ופניו של ז׳קו נפלו. הוא חירחר והניף יד בביטול, הפנה גבו והסתלק. זה היה לפני עשרים שנים בערך, וזו היתה הפעם האחרונה שהזכירו את הנושא.
דובאל מילמל בצרפתית, פצע פתוח, ויערה לא הבינה, אבל גם לא שאלה. הצרפתית שלה היתה בסדר, אבל לא מספיק טובה, לדעתה, ורצתה מאוד שתשתפר.
האופניים האלה, הצביעה על שחורים דקים שמצאו חן בעיניה עם צמיגים בהירים ורמה נמוכה, יכולים להגיע עם זה? הצביעה על סלסילת קש המחוברת לאופניים הירוקים.
בוודאי. עדינים כמו ברבור שחור. את יכולה לבחור איזו סלסילה שאת רוצה. יש גם בתוך החנות.
סלסילה… חזרה על המילה שהוזכרה. על תפיסת השפות שלה יכלה לסמוך.
את בטוחה שאת רוצה לקנות?
כן, למה לא?
דובאל משך בכתפיו, אחר כך מילמל משהו על האהבה של ז׳קו לאופניים, ושייתכן שיש כמה זוגות בווילה.
איפה?
במחסן.
יש מחסן?
כן. היית במחסן?
לא.
מתי הגעת?
אתמול בערב.
סערה לא נורמלית היתה אתמול, חיוכו שוב חשף את שיניו הבולטות. אילו ז׳קו היה שם, היה מחכה לה עם מרק משובח בשביל לחמם את הגוף ויין טוב בשביל לחמם את הנשמה. בויאבז או בצל, זה מה שהיה מכין, ואולי עדשים, אם היתה נחה עליו הרוח, כי הזיכרונות שלו, אלה הקרובים ואלה הרחוקים, היו מוצאים דרכם לאוכל ומתערבבים בהתאם למצב הרוח.
לגבי האופניים, אלה טובים מאוד, אישר את השחורים. בגודל הנכון בשביל מדמואזל יערה ואיכותיים גם כן. תקבלי עליהם הנחה מיוחדת, בגלל שאת קרובת משפחה של ז׳קו, במקום שלוש מאות שישים, שלוש מאות עשרים, והסלסילה ממני.
בזמן שהתקין את הסלסילה, חיזק בלמים וניפח צמיגים, הקשיב לדיבורים ברדיו. היא הסתובבה בחנות, והוא הגביר את הווליום. ראתה שהוא מתעכב, ויצאה למכולת הסמוכה כדי לקנות בקבוק מים. בדרך גילגלה על לשונה את ה'מדמואזל יערה' שלו כמה פעמים והיתה מרוצה.
הוא מסר לה את האופניים והיא התחילה לרכוב. איבדה את שיווי המשקל וכיוונה מחדש את גובה המושב. במורד הסמטה הסתגלה לרכיבה. משבים רעננים ליטפו פניה וצווארה, שיחקו בשערה והסיטו אותו לאחור, הוסיפו להנאה. הנוף, הסמטאות, הבתים, האנשים; הכול היה יפה בעיניה. הרוקח עמד מחוץ לבית המרקחת ושוחח עם שתי מקומיות, הוא לא שם לב לרוכבת, אבל שתי הנשים שמו לב ועצרו את השיחה. הן ליוו את הצעירה במבטן, עד שגם הוא הבחין בה. יום לפני נראתה אחרת לגמרי, עטופה וחיוורת, שערה לח. היום רכבה על אופניים שחורים עם סלסילה גדושה, ואת הרכיבה עשתה בגב זקוף, במבט מחויך, בשיער מתבדר ובפוני חדש. הרוקח זרק כמה מילים לעומדות מולו — היה לו מה לספר.
ערב לפני נכנסה לבית המרקחת בעיצומה של סערה, כמה דקות לפני הסגירה, שלפה פתק מתוך פנקס קטן וביקשה לדעת איך אפשר להשיג את פייר מרשאן. הצביעה על שמו של נהג המונית והתעקשה שהרוקח עם החלוק הלבן יסתכל על הפתק. היא עמדה שם, דקיקה וחיוורת, עם התיקים סביבה. כן, כן, הוא לא צריך פתק, את פייר הוא מכיר, ופייר לא יוציא את האף שלו במזג אוויר כזה, אמר לה, שיחק באצבעותיו והביט בתיקים. יותר מדי תיקים. הוא אפילו לא יענה לטלפון. הרוקח לא היה בטוח אם היא הבינה או לא, כי היא רק עמדה שם ושתקה ופניה הביעו חולשה. אוקיי, לחשה, אני צריכה להגיע לווילה.
איזו וילה?
שוב הניחה את הפנקס והראתה לו שם וכתובת דהויה.
את מתכוונת לווילה ז׳קו?
כן, אמרה. והוא תהה אם היא מהנהנת בחיוב או רועדת מקור.
הסערה תפסה אותך בהפתעה, מה? זרק מבט על הז׳קט הדק וציקצק בלשונו. יש פה מטריות, אם את רוצה.
לא, אמרה. מאוחר מדי. ואת התיק עם הגיטרה ניסתה להשעין על הדלפק. התיק החליק, תיבת התהודה נאנקה ומיתריה הצטלצלו. רק שלא תתפרק, חשבה. שעתיים לפני, כשנדחקה תחת גג התחנה בהמתנה לאוטובוס לקרסטאר, כעסה על עצמה שלא הכניסה מטרייה לתיק.
לקוח עם סלסלה צץ לפתע בין המדפים והתקרב לקופה. מתוך סקרנות יצר קשר עין, אבל רק לרגע, הרחיק מבטו מיד. להסתלק משם רצה, כמו השניים האחרים שהיו לפניו.
יש מוניות אחרות? שאלה.
רק מונית אחת.
אני צריכה להגיע לווילה, מילמלה בצרפתית ובאנגלית בערבוביה, זה לא ממש קרוב, אבל אולי אם הגשם ייפסק אוכל ללכת לשם ברגל.
לא, לא, הגשם לא ייפסק ולא תוכלי ללכת לשם ברגל, בלילה, עם כל הציוד, אפילו במזג אוויר טוב זאת חתיכת הליכה. אם היה לי אוטו, הייתי מקפיץ אותך, אבל אשתי לקחה את האוטו ונסעה לאחותה. את יכולה לישון בקרסטאר הערב, את יודעת, אפשר לבדוק עם האייר בי אנד בי של לואיז. אני יכול להתקשר אליה.
יערה חייכה בנימוס, תודה, לא, רוצה בכל זאת לנסות… והרוקח התפנה ללקוח המשלם. לעזאזל, היא מבינה או לא מבינה? עקשנית זאת, העביר את המוצרים בקופה, והלקוח נזכר במוצר ששכח והתרחק. היה לרוקח רעיון, והוא הלך אחרי הלקוח. את חילופי הדברים ביניהם לא שמעה, אבל את ההסתייגות ראתה ואת הלחץ מצדו של הלקוח; תנועות ראש הססניות, אחר כך הסכמה שקטה. אם את רוצה, הציע הרוקח, אנרי ייקח אותך לשם. הוא נוסע הביתה, והווילה שלך פחות או יותר בדרך. סיבוב קטן בשבילו.
ככה הכירה יערה את הצרפתי שהביא אותה לווילה, שהיה בסדר סך הכול, מלבד העובדה שסירב לדבר אנגלית. כמו הרוקח לפניו.
מקרסטאר נפרדה בירידה חדה שהובילה לכביש מישורי צר, לעבר נוף הנפתח כמניפה על כל קפליה. שמים מצוחצחים נפרשו מעליה, כישוף תכלת לכדהּ, נשק לצבעי קרקע עזים עד כדי אובדן שיווי המשקל. שקית אחת החליקה מהסלסילה, והיא כמעט נפלה לתעלה. פעמיים זכתה בצפירות רועמות, אך לא היה בכוחם של נהגים זועמים להרוס את הכישוף.
מהכביש המישורי פנתה לשביל עפר שחלקים ממנו היו בוציים, חורש סוכך עליו, וריח גשם עוד עמד באוויר. עצי אורן ואלון העניקו לה הרגשה של בית, והיא לא היתה מאוכזבת אפילו כשנעליה התלכלכו בבוץ. השביל התפתל כנחש עצל שחס על תנועותיו כשהוא עולה ויורד במתינות, חושף קרחות בגוונים משתנים. חלק מהקרחות היו שדות ירקרקים שהתחדשו רק לאחרונה, חלקן היו אדמות קיץ מופשטות. כתמים צהובים וחומים טרם נמחו, אך הסגול המפורסם נעלם זה מכבר.
ההמשך היה המאורע המרשים ביותר; החורש הסתיים באחת, והנוף שוב נפתח לקראתה, קרוב ומזמין. כרמים ושדות לוונדר שפריחתם חלפה נפרשו כשטיח, מרקמים של חציר בלטו באסופות עגלגלות ומרובעות, וילות ספורות נשזרו במשורה, וכמותן, וילה ז׳קו נמתחה כחוט בהיר במלאכת רקמה עדינה.
המקטע האחרון דרש את מרב המאמצים, והרכיבה הפכה לבלתי נעימה. במבט מהיר נראתה וילה ז׳קו עומדת בקצה עלייה מתונה, אך למעשה השלתה את באיה, כי העלייה היתה קשה ותבעה ממבקריה טיפוס ומאמץ דווקא בתום רכיבה ממושכת כשהגוף משתוקק למנוחה. בשלב זה היה מבטה המתפזר — המשוטט, הסקרן — ממוקד ברגליה הנעות במאמץ רב. הנוף, תכנוניה, דאגותיה פרחו עם כל סיבוב דוושה. דרך העפר לא סייעה, הרעישה תחת גלגלי האופניים, החיכוך וההתנגדות גברו, הסלסילה נטתה ימינה ושמאלה, לא סייעה לשיווי המשקל, ויערה התקדמה באיטיות. הווילה נישאה גאה ורחבה מעליה, המתינה בדריכות, כמו בוחנת את כוחה של הצעירה תחתיה. אבניה הבהירות מתפנקות תחת השמש ותריסיה מוגפים. העפר התחלף בחצץ ואי אפשר היה להמשיך ברכיבה. יערה ירדה מהאופניים והמשיכה בהליכה. דחפה את האופניים כשלשמאלה הבוסתן השמור, שהמשכו בערוגות נטושות ובבריכת שחייה קטנה מכוסה בוץ ועלים. הבוסתן, הערוגות ובריכת האבן המרוקנת השקיפו על החורש שבו רכבה, על השדות המעובדים שעל פניהם חלפה ועל קרסטאר המרוחקת.
יערה חצתה את רחבת החצץ והשעינה אופניה על קיר. את השקיות הוציאה והניחה למרגלות גרם המדרגות, חיפשה את המפתחות, ולשם כך פישפשה בתיק ואת מבטה נשאה מעלה. על הדלת ראתה תיק שחור מוכר. האדמירה היתה מונחת בהטיה על דלת הכניסה, ובפתק מצורף נכתב: 'ישראלית יקרה (מצטער, שכחתי את שמך), אני מאמין שזה שלך, אנרי'.
חשבה: אולי לא עשתה טעות שהגיעה לכאן.
***
חשבה: עשתה טעות שהגיעה לכאן.
הצלילים היו מנחמים, נסכו עליה תוגה מתקתקה, אבל עד מהרה העמיקו עצבות וחרטה. התעטפה בצעיף ושוב כיוונה מיתרים; גם האדמירה עברה טלטלות והיתה זקוקה ליד מכוונת. עלטה ירדה על הווילה, וכוכבים התכרבלו תחת שמיכת עבים סתורה, אז היא סגרה תריסים והדליקה מה שיכלה: שתי מנורות תקרה, מנורת שולחן, נר אווירה, הביאה גם רדיאטור, לפטופ וספר, וכמובן סחבה איתה את האדמירה. אחר כך הניחה לאדמירה והלכה להקטין את האש, הסירה את המכסה ועירבבה את המרק, היתה מרוצה שהשתמשה ברכיבים שעמדו לרשותה, כולל צמחי תבלין מהערוגות המוזנחות של ז׳קו, אך קורת רוחה נבלעה במהירות בסבך טורדני כלשהו ונעלמה כלעומת שבאה. ושוב חזרה לסלון ומשכה את האדמירה אליה, דיגדגה מיתרים וקפצה משיר לשיר, הידקה את הצעיף וקירבה את החימום אליה, הניחה כפות ידיים על הרדיאטור וסובבה אותן פנים — גב — פנים כאילו היו טוסט צבאי על תנור סלילים במשרד שלישות. הביטי לשקיעה, עדיין לא עבר זמנה. הכוכבים זורחים חינם כל השנה. לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא, כל יום קורים נסים… שירתה נסדקה, לעזאזל, מה היא עושה כאן? עם כל מה שעברה… החלטה גרועה! ניגבה את האף בשרוול, מחתה לחלוחית באצבעותיה, ושוב הלכה לבדוק את המרק. מזגה לעצמה פינו נואר־לה וילט וחזרה לסלון. אם תשתה שתי כוסות, תתרסק על המיטה ותירדם וזה יהיה מצוין, כי זה הערב שמפיל עליה עצבות.
זה הערב שמפיל עלייך עצבות! אמה היתה מכריזה כשהשעה היתה מגיעה והשחור משחור היה מצטבר בעצמות, עד שהיתה חייבת לחפש לעצמה סיבות למצב. ובכל פעם שהיתה מבשלת בכי, היתה אומרת שהירח יעלה גם בלי הליווי האישי שלה. מה, היא עוד לא קלטה? לא הפנימה? לא! לסידור הזה היא עוד לא התרגלה. חילופים קבועים של יום ולילה והכיבוי הצפוי הפתיעו אותה בכל פעם מחדש, עד שהיתה בוכה מהחושך או בוכה מעייפות, בוכה על ההתרחשויות שעברו והאירועים שמהם היא נפרדת. לאמה לא היה מושג מה מרעיד כל כך את מיתרי הנפש הרכה, מה מביא ל'סמטוחה' הפנימית, ככה קראה לזה, 'סמטוחה'. תינוקת עדינה עם רגישות פנימית, מתפתלת, מסרבת להירגע עד שהשינה מערימה עליה ומכניעה את הגוף המותש.
על מדף מצאה חוברות של ז׳קו. לקחה אותן לספה ודיפדפה בהן בהיסח דעת. ערוץ החיים הטובים הוא אירגן לעצמו, עם תמונות מחמיאות של יקבים ויינות ואשכולות מיוזעים בפוזות מפתות. השליכה אותן לרצפה ומצאה עט. לדאוג לוויי־פיי, הוסיפה לרשימה. ליצור קשר עם חברת הסלולר. ליצור קשר עם ז׳ולי. למצוא חשמלאי שיתקן את הדוד, שיעיף מבט על המקרר אם הוא כבר כאן. רשימה שנייה: לקנות רסק עגבניות, חלב, קפה, קופסאות שימורים… לא, זה לא הגיוני קופסאות שימורים במקום כזה. מחקה קופסאות שימורים. הפרידה בין שתי הרשימות בקו, רשימה של לעשות, רשימה של לקנות, חזרה לרשימה הראשונה: לפנות מדפים בארון של ז׳קו. לרוקן את המזוודה הגדולה ולדחוף אותה מתחת למיטה שתפסיק להפריע. להשלים את הסיבוב במרתף. למצוא את המפתחות למסעדה, את המפתחות למחסן, את התפריטים… דפיקות בדלת. מה עכשיו? יערה הידקה אליה את הצעיף והמשיכה לשבת.
מפחיד.
תתאפסי!
אולי זה גנב?
איך גנב? מה גנב?
אולי רוצח.
כזה שדופק בדלת?
טקטיקה של פסיכופתים. היא תפתח לו, והוא יעמוד שם עם חיוך מופרע וגרזן.
תבדקי, נו.
ז׳ולי עמדה שם עם תבנית מכוסה מגבת. מה שֶׁרִי! קפצה לדלת פתוחה, לא הציגה את עצמה, גם לא היתה צריכה, יערה ידעה שזו היא. ז׳ולי רצתה להניח את התבנית, וזרועותיה חיפשו כמתוך הרגל את השידה שלא היתה שם. סרקה את החדר, הניחה בחופזה את התבנית על ערמת הניירות של ז׳קו והתפנתה לחבק את כתפי הצעירה. אה, מסכנה קטנה שלי! ציקצקה בלשונה ומיד עברה לאנגלית. כמה דקה את, מון דיו. כל כך לבד, נשקה ללחיים לחות, לא נרתעה ולא החסירה אף צד, כמיטב המסורת.
מאותו רגע תפסה ז׳ולי בעלות על המקום ונראתה כמי שנמצאת ביחסים הדוקים עם וילה ז׳קו; סגרה מאחוריה את הדלת ונעלה בצרור המפתחות שלה — לא, היא לא כמו ז׳קו. לא משאירה דלת פתוחה באמצע כל השדות האפלים האלה ומציעה שיערה תנהג באותו האופן. היא עצמה גרה פעם בווילה כזאת, לפני שעברה לקרסטאר, ומכירה את התחושה. הדליקה מנורה עומדת, כי אהבה שהבית מואר, תלתה תיק ומעיל על מתלה שחיכה רק לה, התבוננה ב'יערה בפרחים' ובשידה שהותקה ממקומה וניצבה תחת הקנבס. במשך שני עשורים עמדה השידה בסמוך לדלת, וכעת היתה מול הדלת ועליה אגרטל. שינית, ז׳ולי בחנה את התמונה בהטיית ראש, ויערה הינהנה וחשבה שאולי לא מתאים שמיקמה את עצמה ככה בפרונט, הזכירה מסמר פנוי וגימגמה כמה מילים שכיסו רק חלק קטן מהסיפור. טוב עשית, ז׳ולי אמרה אחרי שתיקה קצרה. הרבה יותר יפה ככה, הצבעים שבתמונה מדגישים את הירוק של השידה, ואחת כמוך ראויה להיות על קנבס. הבאת פרחים גם כן. באמת יפה מאוד.
קטפתי מהגינה ליד. בשביל ההרגשה. מקווה שזה בסדר.
זאת הגינה שלך…
תודה שבאת, ז׳ולי. ניסיתי להתקשר הבוקר, אבל אני עדיין לא מצליחה לעשות שיחות מקומיות, גם לא להתחבר לוויי־פיי. יש ויי־פיי?
נצטרך לסדר את זה.
איך ידעת שאני כאן?
בקרסטאר שמועות עפות מהר מן הרוח, והרוח, כפי ששמת לב, חזקה ומהירה. בדרך כלל הן מיותרות, אבל לפעמים יש להן ערך. כולם התרשמו מהישראלית היפה שהגיעה לווילה ז׳קו, ולזכותם ייאמר שהפעם צדקו. אמרתי לעצמי, ז׳ולי, גשי מהר לילדה ואל תחכי שתקרא לך. תאמרי לי, מדוע ספיר לא באה איתך?
יערה משכה בכתפיה, החליטה לא לבוא. מאז ומעולם התקשתה להבין את הבת דודה שגם הפעם התכנסה לתוך עצמה, ואת כל רצונותיה טישטשה מלבד התשובה הסופית והברורה — לא! ויערה דווקא הרגישה בסדר עם הלא שלה, ריחפה בנוחות מעל תירוצים מעורפלים. היא לא רצתה, אמרה לז׳ולי, ובכך סיכמה את העניין.
יערה הביטה בז׳ולי לוקחת את הפאי, חוצה את המסדרון ואת הסלון הגדול, מכוונת לעבר המטבח, קשובה ליריית הפתיחה שהותירה בעלת הבית החדשה, ואומרת שהיא מריחה בישולים ושזה סימן מצוין, הסימן השני אחרי הפרחים על השידה. גופה המלא היה הדוק בחצאית שאספה אחוריים רחבים וקיצרה רגליים עבות. עקביה תופפו מקצב מזורז על רצפת האבן. כמה חודשים לאחר מכן, באחד מרגעיה העליזים, תספר ליערה שז׳קו היה משוכנע שאחוריים כאלה, מוכרחים להיות להם שורשים במצרים (לאמו היתה דעה מוצקה בנוגע למבנה האגן הטיפוסי של נשים מצריות), ותספר שהיתה תקופה שהיה צובט את אחוריה המצריים — דביל! שורשיהם בברטאן דווקא — אבל התקופה הזאת היתה קצרה ולא משמעותית. אחר כך השתנו היחסים והשתנו הזמנים והוא לא הרשה לעצמו.
נאכל יחד ארוחת ערב, יערה הציעה, וז׳ולי אמרה שיותר מדי פחמימות אכלה היום והכול תקוע לה כאן, כפות ידיה חפנו את אחוריה ומשם גלשו לירכיה, שגם מהן לא היתה מרוצה, אבל אם מדובר במרק תטעם קצת, מצקת אחת — היא לא יכולה להגיד לא למרק טוב בערב כזה.
הסיר הונח במרכז השולחן, וז׳ולי הוציאה שתי קעריות והתמקמה זקופה על השרפרף הצר. יערה הניחה את הלחם והגבינות על מגש מעוטר, וצירפה את הפינו נואר ושתי כוסות גבוהות ושמנות במיוחד. ז׳ולי לקחה את הבקבוק, הרחיקה אותו ואימצה עיניה לזהות תווית, שאלה אם הביאה את היין מהמרתף, ויערה אמרה שמצאה אותו במטבח. יש כמה טובים שמה למטה, ז׳ולי אמרה, ואז שאלה אם ביקרה במרתף. יערה השיבה שלא ממש ונזכרה איך ערב לפני גררה את עצמה לסיור מהיר. חושך גדול, אדים חריפים וחמיצות ארבו לה. היא חיפשה את מתג האור ולא מצאה, שמה לב למדרגות והתקדמה צעד אחד, גדול מדי, כיוון שנתקלה בחפץ מתכתי שנפל מטה, נחבט בקול צורמני וגרם ללב שלה לקפוץ. בעקבות הבהלה נסוגה מיד וסגרה את הדלת. סמואל סיפר לה על מרתף היינות של ז׳קו. סיפר מה שידע מתוך דיווחים שקיבל מהשותף הבכיר, וגם הזמין את עצמו לביקור אצלה במרתף, בווילה, במסעדה, איפה שתרצה… סמואל רוצה לבוא לראות את המרתף של ז׳קו, אמרה.
כבר?
ככה אמר.
פגשת אותו?
רק בזום.
הבחור לא מבזבז אף רגע, אמרה, מהורהרת. מחר בבוקר נרד יחד, הציעה.
המרתף היה הגאווה של ז׳קו, המקום האהוב עליו. אפילו פטיפון הוריד לשם וספות ושטיח פרסי שבקושי החזיק מעמד. כמה שנים אחר כך העלתה את הפטיפון והצילה את השטיח, והוא התרגז, הטיפש. הוא לא היה יינן אמיתי, אבל התפרנס מיין. בשבילו, יין היה תחביב שהפך לעיסוק, ומהר מאוד אחרי שהגיע לצרפת החל לסחור ביין. למרתף הכניס כמה אלמנטים מיוחדים.
אהבת את ז׳קו?
מאוד! ואני עדיין אוהבת אותו. אנחנו חברים טובים אני והוא, אפילו שהוא מת. מבחינתי הוא עדיין כאן והרגש כלפיו חי ובועט. כל עוד אני פה, הוא פה. חלקים ממנו, אלה הטובים בעיקר, זכורים באופן שלא בהכרח נאמן למציאות, והגרועים הולכים ונעלמים, מאבדים מכוחם. במודעות מלאה גלשה ז׳ולי לאידיאליזציה מתקתקה, עדיין התווכחה ועידכנה אותו במה שהיה נדמה לה שצריך. גם הערב התכוונה לספר לו, כי הגעתה של יערה היתה חשובה לו והוא היה מוכרח לדעת. לעתים ישבה בחצר בית הקפה האהוב עליהם כדי שיראה אותה מלמעלה, וכשהרוחות היו טובות, הרגישה שהמסרים עוברים מהר. היתה מספרת לו סיפורים על המתרחש ומקשיבה, בהכירה את התגובות האפשריות טוב ממנו. הטיפש הכי חכם שהכירה, זה מה שהיה. אין בנמצא אידיוט נפלא כמותו. גם את זה היתה אומרת לו בשולחן הקבוע ומרימה כוסית לחייו האבודים.
לחיים, מה שרי! השיקה את הכוס. ככה אומרים אצלכם, לחיים, נכון? ויערה ראתה את עיני התכלת מתרככות, ולא ידעה שברגעים אלה ממש ז׳קו מצטרף אליה, מתיישב בכיסא המלך על מרצפות הלוח שחור־לבן, חורק כיסאו לאחור כדי לפנות לעצמו מקום להתרווח.
יערה ביקשה לפתוח מול ז׳ולי את העניין שבעבר לא עניין אותה ורק לאחרונה קיבל משמעות, נשפה על כף המרק לקררו.
ז׳קו אהב אלכוהול, אמרה.
אהב. כן.
הוא היה אלכוהוליסט?
שפתיה של ז׳ולי השתרבבו בפליאה, ויערה משכה כתפיה כמתנצלת. לקחה כף נוספת והתלבטה אם לשתוק. היא לא הכירה אותו, אבל כשדיברו עליו במשפחה, האלכוהול היה שם. הוא עצמו לא, רק האלכוהול; האלכוהול שיבש הכול, האלכוהול הרס לו את החיים, האלכוהול החריב את העסקים, החריב את היחסים… מכאן הסיקה שסבל מהתמכרות.
תריס המטבח נטרק, קטע תנועת מחשבות, ומבטן הופנה באחת לעבר החלון. המיסטרל שוב הגיעה מהעמק, דהרה מעל שדות, רישרשה בעלים יבשים ושרקה במרזבים, וז׳ולי, שלקחה את הדברים באופן אישי, קמה לסגור את התריס ולייצבו בנעילה, סיננה משהו בנוגע למזג האוויר שנהיה הפכפך ובלתי מווּסת, ולרשלנות של בני האדם וכל המדינות שבגללם הגיע המשבר עד כאן. למעשה, חשבה שנפטרו מהסערה, אבל הסערה לא נעלמה, רק עשתה סיבוב וחזרה תזזיתית, מצליפה לכל עבר. הרוח הטובה והמוכרת… לא, אין בעיה איתה, אבל לאחרונה משהו השתבש אצלה והיא נהייתה מוגזמת. ומה יהיה? היא אולי לא תהיה פה כדי להיווכח. היין היה חלק בלתי נפרד מחייו, הניחה לעניין האקלים וחזרה לעניין האישי, ואני בכלל לא בטוחה שהוא הרס את חייו. הוא אהב יין טוב והתנחם בו, אבל כשאת אומרת התמכרות זה נשמע קיצוני, ואילו היחסים שלו עם היין היו טובים דווקא. הוא ידע לחיות איתו ובלעדיו, להתבסם, לשחרר את הרסן כשהיה הדוק מדי, אבל אף פעם לא איבד שליטה. הוא היה חזק מכדי לתת למשהו להשתלט עליו ולהכניע אותו. היין לא הרס לו. במובן מסוים בנה אותו. הסתכלי סביב, כל זה הושג באמצעות היין. אני לא יודעת מה בדיוק קרה אצלכם, אבל פה קרה משהו אחר, ואולי אי אפשר להאשים את היין בכל הכשלים. בכל מקרה, כאן בצרפת הוא שתה כמו שצריך, כוס או שתיים בארוחה טובה, זנח את כל יתר המשקאות החריפים. ולפעמים היו תקופות, לא הרבה, שגם ממנו התנזר, ודווקא אלה היו התקופות הקשות, שאז היה כבה. אצלו היין ואנרגיות החיים הלכו יחד, ככה, הצמידה שתי אצבעות.
אני לא הכרתי אותו בכלל, ז׳ולי. ואני מתחילה לחשוב שגם האחרים לא הכירו.
ואולי בגלל זה הוא הביא אותך לכאן.
אולי.
את סקרנית לגביו?
כן.
יפה מאוד. זה משמח אותו.
איך המרק? יערה שאלה.
המרק נפלא, ז׳ולי השיבה. אני אוהבת את המרווה שהכנסת. הוספת לימון?
לימון ודבש, כן.
ופינו נואר, ז׳ולי ניחשה. היא זיהתה טעמים, וגם כישרון.
אני אוהבת לבשל, אבל אני לא מבינה כלום בבישול צרפתי, ולכן אני בכלל לא בטוחה לגבי התוכנית של ז׳קו. לא יודעת אם היא אפשרית ואיך תקרה בדיוק. חיפשתי את התפריטים, ולא מצאתי…
בשביל מה את צריכה אותם?
לדעת למה אני נכנסת.
יש דברים יותר חשובים שצריך להכיר לפני התפריטים. בגלל זה ז׳קו נתן לך זמן. כדי לייצר משהו טוב במקום כזה, את צריכה להפנים אותו קודם. כי הוא מיוחד, אה?
היא תצטרך להכיר את הצלילים והקצב. לשאוף פנימה את הירק והפריחה, ליהנות משמש של צהריים, מהרוח, מהאדמה. ללמוד את השפה כדי לא להיות זרה לאנשים, ללמוד מה גורם להם לחייך ולשים לב מתי הם מאבדים את הסבלנות.
בואי נטעם מהפאי, ז׳ולי אמרה.
שתי הנשים ישבו זו מול זו והרוחות שרקו. יערה הצטנפה תחת הצעיף הרחב ושיפשפה ידיה. קר פה, התלוננה, וז׳ולי חשבה שמוכרחים לדאוג לחימום המרכזי, ואז פנתה לארון והוציאה צלחות קינוח. בואי איתי לקרסטאר, הציעה. אל תישארי כאן לבד. בואי לישון אצלי, ותכירי את אדריאן שלי. מחר בבוקר נשוב לכאן ונתייצב לעבודה. אתקשר עכשיו ללואי, שיבוא על הבוקר לסדר את הדוד. בזמן שיפעיל את החימום המרכזי והמים, נלך לראות את המסעדה. אני רוצה שתראי אותה באור יום.
וגם את המרתף…
בשמחה. וגם את המחסן, שם תוכלי למצוא אופניים.
כבר קניתי.
אני יודעת. ז׳אן דיווח לי. היה לו חשוב לעדכן אותי שקנית אצלו, והיה לו חשוב לספר שהיה נדיב כלפייך. ובאמת שאני לא מבינה למה מכר לך, הרי יש לז׳קו כמה זוגות טובים והוא יודע את זה.
הוא הוריד שלושים אירו בלי שביקשתי.
ז׳ולי הרימה גבה. קמצן. תזכירי לי להראות לך מחר את הרכבים של ז׳קו. הרי לא תוכלי לרכוב על אופניים כל הזמן, זה לא הגיוני, אה? תרצי לטייל, לנסוע… אביניון לא רחוקה.
אני מאוד רוצה לטייל באזור.
מצוין. אז מה את אומרת, מה שרי?
בנוגע למה?
את באה איתי או לא? אם תעלי למעלה ותתארגני, שתינו נישן בשקט. תארזי לכמה לילות ותביאי איתך כל מה שאת צריכה כדי להרגיש בבית. לוקח זמן להתרגל למרחבים האלה, לגודל של הווילה ולחדרים הריקים. התקרות כל כך גבוהות והחום בורח למעלה.
אני אוהבת תקרות גבוהות. זה יפה בעיני.
נכון. אבל החום בורח והחימום לא משהו.
תמיד רציתי תקרה גבוהה.
קיבלת.
שברולט כחולה יצאה בזינוק מהיר ודהרה על אבני חצץ. האורות של קרסטאר זהרו במרחק, ויערה הידקה את האדמירה לירכיה.
אין עדיין תגובות