הספר מדינה צפה מציג שלושה תסריטים עתידיים למדינת ישראל: חורבן, הבית השלישי ותיקון. לסיפורי החורבן יש ממד טראגי בולט, כצפוי, […]
מדינה צפה
"גבירותיי ורבותיי, שרים נכבדים מהקואליציה וחברי האופוזיציה," פתח ראש הממשלה את דבריו כשהוא מחווה בידיו לימינו ולשמאלו בתנועה רחבה שהקיפה את כל הנוכחים וכמו איחדה אותם. "יש בינינו חילוקי דעות, מדי פעם, אבל אני מבקש שנשים אותם בצד היום. הזמנתי אתכם היום לישיבת חירום דחופה ביותר במטרה לדון בנושא שהוא גורלי לכולנו, לעצם הישרדותה של המדינה."
ראש הממשלה הפסיק, לגם לגימה קצרה של מים מכוס שנחה על השולחן לידו וסקר את הנוכחים. עכשיו היו ערניים ודרוכים. הלחישות, התנועות העצבניות והבלתי פוסקות, חריקת הכיסאות – כולן פסקו והכול הביטו בו, למעט שר הביטחון, שהיה היחיד שידע מה הוא עומד לומר ומדוע.
"קיבלנו מברק מהח'ליף של האיחוד האירופי," המשיך.
"אתה מתכוון לח'ליף של גרמניה, לא?" תיקן אותו שר התחבורה והשַיִט אמיר פייטלזון, איש צנום וקטנוני שדקדק תמיד בפרטים טריוויאליים.
"אני מתכוון לשיח' הלמוט טורקוגולו שקורא לעצמו 'הח'ליף של האיחוד האירופי', ולכן גם אני קורא לו כך," הבהיר ראש הממשלה.
"נו, בסדר," נהם סגן ראש הממשלה (אחד מתוך ארבעה) ושר הדתות, הרב שלזינגר, שהיה איש גבוה מאוד, שמן מאוד וחסר סבלנות, מאוד. "כולנו יודעים מי זה הח'ליף המשוגע. מה הוא רוצה עכשיו?"
"הוא רוצה שלוש מאות יהודים, ילדים בגילים שבע עד ארבע־עשרה," ענה ראש הממשלה בפשטות. "כולם צריכים להיות בתולים ובתולות, כמובן."
מייד פרצה מהומה. שר החוץ התרעם על כך שהמברק לא עבר דרך הצינורות המקובלים. עוזיאל הר־מלך, ראש מפלגת לַן־לַן (לא נשכח־לא נסלח), צעק מייד, "לעולם לא!" חברי הכנסת החרדים זעקו לשמיים וקרעו את כנפות בגדיהם. דפנה מרקוביץ', יושבת ראש האופוזיציה וראשת מפלגת מקסי"ם (מפלגה קומוניסטית־סוציאליסטית מתקדמת), האשימה את מדיניות הממשלה באסון הנורא וקראה לערוך בחירות, וראשת מפלגת יבּשה עכשיו, תמר קויפמן, קראה לפתוח מייד בשיחות פיוס עם נציגי הח'ליף. כולם דיברו בבת אחת ואף אחד לא הקשיב לזולתו. רק שר הביטחון שתק והתבונן בראש הממשלה, שפיהק.
ראש הממשלה, גבי אמסלם, נתן למהומה לשכוך והמשיך. "עוד לא סיימתי. זה לא כל מה שהוא רוצה. הוא גם דורש נשק חדש שיעזור לו להביס את הח'ליף של צרפת, שלטענתו אינו אלא מורד במלכות."
"מה לנו ולסכסוך ביניהם?" שאל שר החוץ.
"מנגד," המשיך ראש הממשלה, "נציגי הח'ליף של צרפת, פרנסואה עבד אלרחמן, העבירו מסר שלפיו כל עזרה שתימסר ל'אויב האסלאם, הח'ליף השקרי הרמאי והזמני,' – כך כתוב במסר – 'היושב בברלין, תיחשב הפרה של חוזה יוהאנסן.'"
שר החוץ התרעם שוב. "הם לא יכולים לאיים עלינו כך! זה בניגוד לכל ההסכמים ולמוסר האנושי!"
"הם יכולים והם עושים את זה," ענה ראש הממשלה בפשטות. "יתרה מכך, שני הצדדים הבהירו שאי־עמידה בתנאיהם תביא להשמדת המדינה לאלתר. על כן, השאלה היחידה היא: מה נעשה בעניין?"
"אנחנו חייבים לנסח תלונה חריפה לאו"ם!" קבע שר החוץ נחרצות, אבל האחרים התעלמו ממנו.
"רגע, בשביל מה הוא רוצה שלוש מאות יהודים?" שאל סגן שר הפנים, הרב אליהו טולדנו. "נשק אני מבין, אבל מה הוא יעשה בשלוש מאות יהודים? הרי אסור ליהודים לעלות ליבשה בכל מקרה."
"מה אתה חושב שהוא יעשה בהם?" סנט בו שר הביטחון, "אתה לא רואה חדשות?"
כמובן שהרב טולדנו לא צפה בחדשות – אף אחד משרי הקואליציה החרדים לא קרא עיתונים, הקשיב לרדיו או צפה בטלוויזיה, למעט בערוצים שהפיצו דברי תורה 24 שעות ביום. ובכל זאת, רוב השרים החרדים לא היו עד כדי כך בורים. רק הרב טולדנו היה צעיר, תמים וטיפש מספיק לשאול שאלה כזו. למרבה המזל, ליקויים אלה לא פגמו בתפקודו כסגן שר הפנים, משרה שהייתה ריקה לחלוטין מתוכן בנסיבות הנוכחיות של מדינת ישראל. אלמלא נדרשה משרה זו על ידי ראשי החזית החרדית המאוחדת (מפלגת חח"ם) ראש הממשלה היה מוותר עליה מזמן. אבל לפוליטיקה היה היגיון משלה וגבי לא ערער עליו.
כך או כך, חדר הישיבות נאלם דום. כולם זכרו את ההוצאות להורג ההמוניות והאכזריות שנערכו באותו קיץ בערי גרמניה לרגל חגיגות השנה השלישית לייסוד הח'ליפות החדשה: אלפי נוצרים ומוסלמים, מתנגדי המשטר וסתם פושעים סיפקו את תאוות הדם של הח'ליף ומאמיניו. יהודים לא השתתפו ב"חגיגות" מכיוון שלא נותרו עוד יהודים באירופה.
"ויש לו הרמון של כמעט אלף נשים," ציין שר העבודה והרווחה, הרב יצחקי. היו לו שש בנות ופניו נראו אפורות ועייפות.
"אני בטוחה שאפשר למצוא פתרון של שלום," אמרה שוב ראשת מפלגת יבשה עכשיו, תמר קויפמן. כמו תמר עצמה, הייתה זו מפלגה קטנה אך בלתי נלאית שתמכה בשלום (שיאפשר חיים על היבשה, עכשיו) גם כאשר מילה זו רוקנה כליל מתוכנה המקורי. אבל היום ראש הממשלה הקשיב לה. הוא ידע שהוא יזדקק לכולם, ולוּ רק לעוד מעט זמן. הוא נד בראשו כלפיה ואמר: "אני פתוח לכל רעיון ולכל יוזמה. הזמנתי אתכם כאן כי זה נוגע לכולנו. יחד נשרוד או יחד נמות. אני רוצה שנשבור את הראש ונחליט יחד איך יוצאים מזה. אין לנו הרבה זמן – תוך חודש וחצי צריך למסור שלוש מאות מאנשינו, מאתיים בנות ומאה בנים, ואת הנשק."
"אבל זה גזר דין מוות!" התפרץ שוב הר־מלך, ראש מפלגת לַן־לַן.
"אולי," הסכים ראש הממשלה, "אבל כל עוד יש תקווה, חובה עלינו לנסות להציל מה שאפשר. אין שמיים עוזרים אלא למי שעוזר לעצמו, הלא כן?"
כל הדתיים והחרדים הנידו את ראשם בהסכמה.
"אכן כך," אמר הרב יצחקי, "הרי כתוב 'לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.'" הרב הדגיש את המילה האחרונה והסביר: "ועל זה כבר אמר רבנו יותם החיגר, 'תעשה כלומר מלשון עשייה', ופירשו חכמים כי העושה מצווה יזכה לברכה ואין לך מצווה גדולה מהצלת נפש יהודייה."
"נכון מאוד," אמרו שאר הרבנים המלומדים כשהם מלטפים את זקניהם הארוכים.
"וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא," ציטט הרב שלזינגר.
"אכן כך!" הסכימו שאר הרבנים המלומדים כשהם מלטפים את זקניהם הארוכים.
"אפילו נפש אחת בלבד זה עולם שלם!" קרא הרב טולדנו. "משמע, עלינו לפעול להמתיק את רוע הגזֵרה בנפש אחת."
"מדוע רק נפש אחת?" תהה הרב יצחקי. "סבורני שעלינו לדרוש שתי נפשות. לא פחות מכך!"
"במחילה מכבוד הרב יצחקי, אבל אין ספק שידנו תצלח רק אם נדרוש שלוש נפשות, שהן כנגד שלושה אבות, אברהם, יצחק ויעקב," אמר שר הדתות הרב לוינסון.
ויכוח סוער התפתח בין הרבנים בשאלה כמה נפשות לדרוש, והוויכוח איים לגלוש למכות של ממש עד שנקטע בזעקתה של דפנה מרקוביץ'.
"אתם נפלתם על הראש?! אנחנו כולנו עומדים למות ואתם מקשקשים דברי הבל כמו חבורה של סבתות זקנות? די כבר! די כבר עם השטויות שלכם! נמאסתם כבר!"
בדרך כלל גבי סלד מהסגנון הבוטה והגס של דפנה וחבריה בשמאל הקיצוני, אבל הפעם בירך על כך; מישהו היה צריך לקטוע את הדיון ההזוי הזה, שנבע כנראה מהרגלם של יהודים לעמוד על סף התהום ולעצור לרגע כדי להתווכח על קוצו של יו"ד. בעיני גבי, היה זה הרגל מגונה ביותר. הוא ראה את השרים החרדים קמים להגיב והוא הזדרז להתערב.
בקול רם והחלטי מאוד אמר ראש הממשלה: "כן, דומני שכדאי שנמשיך בעניין עצמו. כולנו מסכימים שעלינו לעשות משהו, כל עוד אפשר. השאלה היא מה לעשות. למישהו יש רעיון?"
שתיקה שררה לכמה רגעים במליאה.
"עוד חודש וחצי זה פורים," העיר הרב שלזינגר.
כראש החזית החרדית המאוחדת, שהורכבה מנציגי שמונה־עשרה חצרות שונות, החל בחצרות ידועות כגון חסידות בעלז וכלה בחצרו הקטנה של האדמו"ר משדרות חיים ויצמן, עמדה לרב שלזינגר הזכות לדבר ראשון. שאר החרדים אורגנו בשלוש מפלגות אחרות, למעט הכת הקיצונית של נטורי קרתא, שראתה בקיומה המתמשך של מדינת ישראל התגרות מכוונת ובלתי נחוצה של העם היהודי בגויים. ניסיונו של אחד מפעילי הכת הקיצונית לפעור חור במדינת ישראל ולהטביע אותה היה הפעם הראשונה והאחרונה שבה המדינה נאלצה להפעיל עונש מוות. מאז לא היו עוד ניסיונות כאלה, נזכר ראש הממשלה. הוא המשיך.
"נכון. עלינו למסור את האנשים והנשק בחג הפורים."
"זה ממש שטני!" קרא הר־מלך בזעם.
"אני לא חושב שזה בכוונה," התערב שר החינוך עידו הר־אבן ממפלגת תקומה, מפלגת השלטון המתונה והגדולה שבראשה עמד גבי עצמו ושהרכיבה את כל הממשלות עד כה. "השנה פורים יוצא בתחילת הרמדאן. קשה לי להאמין שהח'ליף מודע לכך שהתאריכים חופפים."
"בעזרת השם שוב יקרה נס לעם היהודי!" הצהיר הרב שלזינגר.
"עלינו להרבות בתפילה ובלימוד תורה," הסכים בכובד ראש האדמו"ר משיכון בבלי.
"יש לי רעיון," התעלתה מעל כולם דפנה מרקוביץ' בקולה הרועם, "נמסור שלוש מאות חרדים. הם לא יחסרו לאף אחד והמדינה רק תרוויח מזה."
שוב קמה מהומה. קללות נמרצות בשש שפות נזרקו לאוויר כשכל הצדדים מציעים להקריב את יריביהם.
"אם כבר עלינו להקריב יהודים, הגיוני יותר להקריב דווקא את אלה שאבדה נשמתם בכל מקרה, הלא כן? למי יחסרו שלוש מאות משומדים?" שאל הרב שלזינגר. "אדרבא, ניתן למסור את כולם. כך יתפנה מקום נוסף ליהודים ישרי דרך ונאמנים."
"במשך שנים אמרת שאנחנו לא יהודים," לעגה דפנה מרקוביץ', "פתאום עכשיו אנחנו מספיק טובים?"
"לח'ליף לא אכפת שהתפקרתם, כמו שלהיטלר לא היה אכפת וכמו שלערבים לא היה אכפת," החזיר לה שלזינגר.
"אני דווקא חושבת שתייצגו את העם היהודי טוב יותר," אמרה מרקוביץ'. "בכל מקרה אתם רק מחכים להגיע לעולם הבא, אז מה אכפת לכם לקצר את זמן ההמתנה? הח'ליף עושה לכם טובה."
"נאצית!" זעקו כל השרים החרדים. "רק יודו־נאצית יכולה לדבר כך!"
"אתם נאצים!" החזירה מרקוביץ'. "אתם לא יותר טובים מאף אחד אחר במדינה הזו!"
הקריאות "נאצי", "יודו־נאצי" ו"היטלר" הושלכו מכל עבר על ידי כל הצדדים.
"פרוצה שכמוך!" זעק הרב שלזינגר. "כולנו יודעים מה אתם עושים בסיפון שלכם. הדרך משם לגיהינום קצרה ביותר. דומני שלא תרגישו בהבדל…"
"לא נמסור אף אחד!" התערב הר־מלך. "עלינו לצאת למתקפה! עלינו להשמיד את הגויים המאיימים עלינו. הרי כבר נאמר, 'הקם להורגך השכם להורגו!'"
"צודק!" אמר הרב זכריה בן־יאיר, ראש מפלגת גאולה עכשיו. "אבל מי הח'ליף הזה שנטרח עליו? עלינו לחזור לארצנו מייד. זו שעת הכושר! זהו הסימן מהקדוש־ברוך־הוא, יתברך ויתעלה, שהגיע הזמן!" הצהיר בהתלהבות, אבל איש לא התייחס אליו. במשך שנים הטיף לכיבוש מחדש של ארץ ישראל, אבל בהתחשב בכך שהיו פחות משלושים אלף איש במדינת ישראל, ומספר לא ידוע אבל קטן של יהודים בעולם כולו –רובם חרדים שהיו עסוקים בבעיות ההישרדות שלהם עצמם – רק פנאט מטורף היה יכול לקדם רעיון כזה, ומכל הפנאטים באונייה הרב בן־יאיר היה אולי הגרוע בהם. ובכל זאת, חשב ראש הממשלה, גם אותו צריך: רצה הגורל ואנשיהם של בן־יאיר, הר־מלך וציונים דתיים אחרים הרכיבו את רוב הצוות שהשיט את האונייה ותחזק אותה. בלי שיתוף הפעולה שלהם האונייה הייתה שובקת חיים.
לרגע השתתקו הניצים, אך השנאה היוקדת שיהודים שומרים רק ליהודים אחרים בערה עדיין בעיניהם הנעוצות כחרבות אלה באלה.
אחד השרים שאל בשקט: "מה עם הנשק? מאיפה נביא נשק חדש?"
"בשביל זה יש לנו מחלקה טכנית," ראש הממשלה פטר את השואל בהינף יד. "נדבר על זה בקבינט הביטחוני. מה שחשוב לדעת עכשיו הוא מי יהיו שלוש מאות הילדים שנמסור לח'ליף."
הדיון נמשך שעות ארוכות ולווה באין־ספור גידופים ומריבות, אך לבסוף הושגה הפשרה היחידה שהייתה אפשרית, הפשרה שצפה מראש גבי עצמו: כל מפלגה תמסור ילדים בפרופורציה לגודלה. כל מפלגה תחליט כיצד ילדים אלו ייבחרו. כל מפלגה תכנס את אנשיה ותודיע להם את רוע הגזרה. לא היה לאף אחד רעיון טוב יותר ואומנם זו הייתה הצעה הוגנת ביותר, שעימה כולם הסכימו בסופו של דבר. הדבר היחיד שאכזב את גבי היה שכולם הסכימו עם הרעיון המתועב של מסירת יהודים כדי להציל, אולי, יהודים אחרים. על גופתי המתה, חשב לעצמו, אך בקול רם הוא הודה לכולם ונעל את הישיבה.
ראש הממשלה ושר הביטחון צעדו ללשכה, שהייתה בחדר הסמוך. הכול יחד – לשכת ראש הממשלה, חדר הישיבות של הממשלה, מליאת הכנסת, משרדי הממשלה, ובית המשפט העליון – תפסו את כל סיפון 6, שנקרא 'סיפון הממשלה' של מדינת ישראל, האונייה שנשאה את כל תושבי המדינה שניצלו מהחורבן של קיץ 2048 ואת אלפי צאצאיהם.
אין עדיין תגובות