רובנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי לנצח את הזמן הדוהר ולהספיק בחיינו יותר. וכך מידי יום, מידי שעה, אנו נסחפים […]
מבוא — האיש והפנינה – זהו סיפור אישי במיוחד. כתבתי אותו קודם כול בשביל עצמי. בשביל משפחתי. כדי שלא נשכח. לעולם. שום פרט, ולו הקטן ביותר.
מרגע שהתחלתי לכתוב את הסיפור, התלבטתי עמוקות אם בכלל לפרסם אותו. אינני מרגיש טוב עם הרעיון. לא שלא נעים לי לחשוף את הסיפור האישי, אלא שהשחקן הראשי בו טהור כל כך, אציל כל כך, שפחדתי לפגוע, להרוס, לקלקל. ולו במשהו. לכתוב ברמה שאינה הולמת דיה. לומר מילה לא נכונה. לא רציתי לקחת על עצמי אחריות כה גדולה.
המשכתי לכתוב. נראה כשאסיים.
לאחרונה הכרנו אדם. מאיר. איש מרשים, מכובד וחכם, בשנות החמישים לחייו. בעצמו בעל סיפור חיים מעניין ומגוון. התפתחו בינינו שיחות עמוקות. חלקנו חוויות. על החיים. על מה שקרה. יום אחד פגשתי אותו. הוא חשב עליי, השבוע, בעת ששירת במילואים ברמת הגולן. בלילה. בעודו שוכב לבדו באוויר הקריר והנעים. הטרידה אותו שאלה, והוא שיתף אותי במחשבותיו:
"אינני מבין מדוע חשוב לך לפרסם את הסיפור. מה זה יועיל לך? מה מוביל אותך? חשוב להמשיך הלאה בחיים. לא להתעמק." השבתי לו, אך לא הייתי מרוצה לגמרי מהתשובה שנתתי. חזרתי הביתה. חומר למחשבה. חשבתי עד השעות המאוחרות של הלילה. ואז עלה בדמיוני סיפור קצר:
בכפר קטן אחד חי אדם חיים רגילים ופשוטים. בכל בוקר יצא לשדות לעבוד ובערב חזר לביתו. יום אחד, בדרכו לעבודה, הבחין האיש מרחוק בדבר-מה זוהר. כאשר התקרב גילה במקום פנינה. לבדה ואבודה, שקופה ויפה. החליט האיש לקחת את הפנינה לביתו ולשמור עליה עד שיבוא בעליה לדרוש אותה.
"בכפר כה קטן נדע מהר מאוד אם מישהו איבד פנינה כה נדירה," חשב.
הימים עברו. איש לא שאל על הפנינה. בחזרתו מהעבודה נהג האדם להוציא אותה, לנקותה ולהתבונן ביופיה. כך מילאה הפנינה את האדם באושר מושלם. יום אחד התעמק האיש בתוככי הפנינה, כאשר לפתע, כבמעשה קסמים, חשפה הפנינה בפניו מעשה שאירע. סוד גדול. התלבט האדם מה לעשות עם המידע שגילה, ובסופו של דבר החליט לא לשתף בכך אחרים. אולי חלם? אולי דמיין? וכך בכל ערב, ככל שהאיש הסתכל עמוק יותר בפנינה הקסומה, האירה לו זו בכל יום סוד חדש ונפלא. על אנשים ועל מעשים. על טוב ועל רע. עכשיו כבר היה ברור. לא מדובר בחלום ולא בדמיון. אלה הם סודות החיים.
מעולם לא שיתף האדם איש בסודותיו. הוא פחד. פחד שיגלו את הפנינה שכה אהב. פחד שייקחו אותה ממנו. אך מעולם גם לא היה שלם עם החלטתו, מכיוון שידע כמה הפנינה יכולה לתרום לעולם כולו.
ערב אחד מת האדם. מאז, הפנינה שדאג להחביא היטב לא נמצאה מעולם. וכל הסודות שגילתה לא הועילו לסביבה. כל כך הרבה ערך היה בה, כל כך מעט תרמה. היא נעלמה כאילו לא הייתה.
הסיפור שלנו היה יכול להיות סתם סיפור. יותר או פחות מרגש כמו אלפי אחרים. אך לא. קיבלנו מתנה. זכינו בפנינה קטנה ויפה כל כך. פנינה נדירה. פנינה שערכה לא יסולא בפז. היא האירה את עינינו. לטוב ולרע. וככל שהתבוננו עמוק יותר אל תוכה, כך היו הסודות שגילינו גדולים יותר. היא העניקה לנו נקודת מבט שונה על החיים. חשפה אותנו לחוויות שלא חווינו, לרגשות שלא הכרנו. על כל פנים לא בעוצמות האלה.
לא לשתף אחרים זו תהיה החמצה. החמצה שתוריד מערכה של הפנינה. הרגשתי אחריות להעביר הלאה את כל אשר קיבלנו.
הרי זו המסורת שגדלנו עליה. להעביר מאב לבן את הסיפורים המרכיבים את סיפור חיינו. סיפור עמנו. סיפורים על קבוצות אנשים, אך גם סיפורים אישיים. כולם מרתקים. שמחים ועצובים, מחזקים והורסים. סיפורים על גיבורים ואלמונים, טובים נגד רעים, חזקים נגד חלשים. סיפורים על מלחמות ועל נסים. הכול מכול וכול. סיפורים המרכיבים את עברנו ובונים את עתידנו.
בזה ייחודיותם ויופיים של החיים. להסתכל עליהם. על כל מה שהם מביאים עמם. רגעים קשים, רגעים רכים. רגעים אכזריים, רגעים מאושרים. כך נבנה עולמנו. לא מושלם, בכדי שנוכל לתקן. שנוכל ללמוד ולהשתפר, להשתנות ולהתקדם. לא להתאהב בטוב ולא להשתקע בפחות ממנו. לא לעצור. לחלוק תובנות, למנוע אסונות. לשתף אחרים. כדי שיתפשט היופי ויצטמצם הקושי. הפנינה היא כל סיפורי החיים והשחקנים המרכיבים אותם.
סיימתי את הספר. סגרתי את המחשב. נסעתי למאיר. הרגשתי חובה להשיב לו תשובה. עכשיו הבנתי. החלטתי שאת הסיפור צריך לפרסם. לא מתוך ייעוד או שליחות. לא כדי להביא אנשים לשנות את דרכם או את חשיבתם, אלא לפני הכול מתוך אחריות ותחושת חובה לכתוב ולספר לאחרים. פשוט כך, שידעו ויזכרו. ובכך לא לאבד מערכה של הפנינה. להפיץ את יופיה, את קסמה.
זכינו בפנינה. פנינה שהאירה לנו את סודות החיים.
אין עדיין תגובות