לא מפה ולא משם

זהו סיפורו של אדם שחייו מתנהלים בשלושה עולמות, כשכל עולם סובב סביב צירו הייחודי והכמעט עצמאי. אלכסנדר (אלכס) אלתר נולד בחיקה של משפחה יהודית חילונית בארגנטינה, שם חי את חייהם היפים וחסרי הדאגות של הפורטניוס, בני המעמד הביניים של הבירה בואנוס איירס. הצטרפותו לתנועת נוער יהודית ב-1973 החדירה בו את חיידק הציונות, וכעבור שנה חבר לגרעין עלייה לארץ ישראל, שם החל את הפרק השני של חייו בלימודים באוניברסיטה ואחר כך גיוסו לצה"ל. עם שחרורו מפליג אלכס לחיים חדשים בצרפת, הציר השלישי שסביבו סבו חייו. בפריז הכיר את סימונטה – דמות שתשחק תפקיד מרכזי בחייו. בת למשפחה איטלקית נוצרית אריסטוקרטית, היא פותחת בפניו את שערי החברה הפריזאית הנוצצת ומסייעת לו להשתלב בעולם העסקים הגדול, שם יעשה חיל. אלכס מתגלה כאדם מבריק בתחום העסקאות המורכבות, ועסקיו מטיסים אותו – ועמו את הקורא- למקומות מרהיבים ומרתקים: איטליה הרומנטית, ברזיל האקזוטית, ליטא לאחר פירוק ברית המועצות, קובה תחת שלטונו של פידל קסטרו, ארצות הברית, וכמובן ישראל וארגנטינה. בניגוד להצלחתו בעולם העסקים, בחייו האישיים מתקשה אלכס למצוא יציבות. מחוץ לישראל הוא מנהל אהבות מסעירות ומלהיבות עם בנות זוג לא יהודיות, אך הוא דווקא משתוקק בכל מאודו להקים בית ומשפחה עם בחורה יהודייה ואף מתאמת מאוד לפגוש ולהכיר נשים ישראליות. ואולם האכזבה טופחת על פניו בכל פעם מחדש כשהוא פוגש נשים מישראל, וכל היכרות כזאת הופכת לחוויה טראגית- קומית-טראגית עבורו, אך קומית ואף משעשעת עבור הקורא- עד שהשמפניה הופכת לחומץ…. ניגודים אלה, בין חיי חברה עשירים לבדידות פנימית, בין גינוני האריסטוקרטיה האירופית לחריקותיה של התרבות הישראלית, בין חיי הטנגו הארגנטינאי לעולם מורכב של שידוכים בישראל, בין חיי יהדות בגולה ובין היחס לדת בארץ, ואף בין חיי המציאות אל מול ההשפעות של הפסיכולוגיה והמיסטיקה- כל אלה עוברים כחוטי שני בפרקי חייו של אלכס, אך למרבה הצער גם קורעים אותם. בסגנונו החד והמשעשע, מסיע אלברט אהרונוביץ את הקורא ב"לימוזינה" בכל עולמותיו של אלכס, האיש שנע ונד בין הטיפות מבלי להירטב…עד לסיומו הבלתי צפוי של הסיפור.

מקט: 4-698-297

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

קטע וידאו/אודיו קשור

זהו סיפורו של אדם שחייו מתנהלים בשלושה עולמות, כשכל עולם סובב סביב צירו הייחודי והכמעט עצמאי. אלכסנדר (אלכס) אלתר נולד […]

---

2. בואנוס איירס, ינואר 1974 – השעה שבע בערב. אנו יושבים בבית הוריי בשכונת פאלרמו היפה. בחוץ חמים ונעים, מזג-אוויר טיפוסי לחודש ינואר בדרומה של דרום-אמריקה.

"אז אם כל אחד ישים 1,000 פזוס, יהיו לנו בסך הכול 6,000 פזוס… חבר'ה, זה לא יספיק לנו אפילו לשתיים!" אמר ליאו.

"אבל מאיפה נגרד עוד כסף?" שאל קרלוס," הרי כל אחד שם בקופה אפילו את המתנות של הדודים לקראת הנסיעה!"

היינו נבוכים. כל אחד מנסה לחפור במוחו בתקווה למצוא עוד מקור למימון.

"ומה אם ניקח קצת מהכסף שאספנו עבור ישראל?" שאל טיטו.

כולנו קפצנו בעיניים פקוחות לרווחה, מביטים בטיטו כאילו הוא בכבודו ובעצמו ממציא הגלגל.

"פ-א-א-א! איזה רעיון גאוני, טיטו!" אמרתי, כשאני מביע את דעתם של כל הנוכחים בחדר.

"כן, גאוני!"אמר ליאו, "אבל… מה עם הבנות? הרי להן מגיע חצי מהכסף."

ליאו צדק. היינו שנים-עשר חבר'ה שלמדנו יחד באותו בית-ספר יהודי ותכננו לעלות לארץ עם תום הלימודים, ולשהות בה תחילה כמתנדבים בקיבוץ (הרעיון עלה בזמן מלחמת יום הכיפורים), ואחר-כך כסטודנטים באוניברסיטה. הקבוצה שלנו מנתה שישה בנים ושש בנות. כחודשיים לפני מועד הנסיעה קיימנו מעין "שוק חנוכה" והתרמנו את האורחים "למען המטרה הנעלה של עליית הגרעין לארץ-ישראל". ההתרמה הייתה הצלחה גדולה (אספנו כ-8,000 פזוס). סכום יפה זה נועד לארגון טיולים, מסיבות ופינוקים שונים לחבורה כולה כשנהיה בישראל.

"אם כך," אמר טיטו, "נציע לבנות 'לפרק' את השותפות: כל אחד יקבל היום את החלק היחסי שלו בקרן. אנחנו נשתמש בכסף הזה ל"מסיבת הפרידה שלנו מארגנטינה", והבנות תשמורנה את החלק שלהן לארץ, ובטח נוכל גם 'לשנורר' מהן במידת הצורך."

"אפרובדו (אושר)!" צעקנו כולם בהרמת ידיים נרגשת.

"נשארה רק בעיה אחת," אמרתי. "איך נגיד לבנות שמחלקים את הכסף כאן ושלא נשתמש בו בארץ למטרה המקורית?"

"אין בעיה," אמר מריו, אחד מן הממולחים שבחבורה, "תשאירו את זה לי. אני אדבר עם ראקל. היא מתה עלי ולא תעז להגיד לי לא… כבר אמציא איזה סיפור, ואחר-כך היא תשכנע את שאר הבנות." עוד לפני שסיים את דבריו הוא כבר היה ליד הדלת. "להתראות, חבר'ה!" צעק בטיסתו החוצה, "בעוד שעה תשמעו ממני!"

"באמו אריבה, מוצ'אצ'וס (הידד חברים)!" צעקנו, קפצנו על המיטות, זרקנו לאוויר כריות, בגדים ומכל הבא ליד, עד שאימי החלה לדפוק על הדלת בבהלה שמא פרצה מלחמת העולם השלישית.

***

אחיו של מריו היה אז בן עשרים, "גדול" יחסית אלינו, "ילדים" בני שבע-עשרה-שמונה-עשרה. הוא למד רפואה והכיר טוב את חיי הלילה של בואנוס איירס. זאת בניגוד לנו, שכל ידיעותינו היו פחות או יותר תיאורטיות והתבססו בעיקר על חוברות פלייבוי יבול 1960, שהתגלגלו אלינו בדרכים מסתוריות.

מריו דיבר עם אחיו וסיפר לו שאנו רוצים לארגן לעצמנו מסיבת פרידה לפני שאנו מזנקים לפעילות חלוצית בקיבוץ בארץ אבותינו, כזאת שתישאר חרותה זמן רב בזיכרוננו.

מריו הבין למה אנו מתכוונים. "כמה אתם?" שאל האח בהבעה מקצועית.

"שישה," ענה לו מריו.

"לכמה זמן אתם רוצים את הבנות?"

"לכל הלילה!" השיב מריו, מהיר כמו אווירון.

"טוב," הוא אמר בפנים מהורהרות, "שש בנות לכל הלילה… זה צריך לעלות לכם משהו כמו 25,000 פזוס."

"מה? כל-כך הרבה?!" שאל מריו על סף ייאוש.

"מה אתה חושב, מריטו, זו סחורה סוג אל"ף-אל"ף. דוגמניות, בחורות על רמה. אתה לא תרצה שש חתולות רחוב שתשדודנה אתכם ובסוף תיסעו לארץ עם כל החרמנות בפנים!"

"תן לי עשר דקות כדי לדבר עם החבר'ה ונראה מה הם אומרים."

ואז החל מרתון ההתייעצויות הגדול ביותר מאז ועידת ורסאי. טלפון לטיטו, טלפון לקרלוס, טלפון לאח של מריו, שוב טלפון לטיטו וחוזר חלילה.

כולנו גירדנו את כיסינו עד הפזו האחרון, ולאחר משא ומתן מייגע, שנוהל ביד אומן על-ידי אחיו של מריו מול בעל הקברט "ברונליה", ששם עבדו הנערות, נפל הפור.

"תקבלו שלוש בנות למשך ארבע שעות."

"אבל…" החל מריו להתלונן.

"זה המקסימום שהצלחתי לארגן," אמר אחיו של מריו. "אתם הרי נוסעים לקיבוץ בארץ, לא? אז תתחילו ללמוד איך להתחלק בכול, כפי שחלוצים טובים עושים… חזק ואמץ, עלו ובנו!" הכריז בתיאטרליות ועזב.

בזמן שקרב האיתנים התנהל ב"חזית הקברט", ליאו ואנוכי טרחנו בבית הוריו, שנסעו לסוף שבוע לעיר הנופש בארילוצ'ה, והכנו את "זירת" המסיבה: קנינו פיצה ושתייה, ערכנו בכל חדר מיטה או מזרן, מגבות בשירותים, קצת מוזיקת רקע, בושם באוויר, התקלחנו, ישבנו ופטפטנו על איך ומה נעשה עם הבנות, ובעיקר כמה פעמים…

בערך בשעה 23:30 צלצל הטלפון. בצד השני של השפופרת היה מריו, ששידר לנו בקוד: "מגיעים בעוד עשר דקות."

ליאו ואנוכי, יחד עם קרלוס, אנדרס וטיטו, כולנו מסריחים מאותו אפטר-שייב, ישבנו כבר על קקטוסים.

כעבור כחצי שעה, שנראתה לנו כמו עשור, נפתחה הדלת. מריו נכנס כשעל פניו חיוך מאוזן לאוזן, והכריז מפסגת 155 הסנטימטרים שלו:

"לוקו (בספרדית: "משוגע", אך בסלנג: "חביבי")! הכסף הספיק לנו לשלוש בנות, כי לא לקחנו בחשבון שעל מנת להוציא אותן מהקברט צריך לשלם שתי כוסות ויסקי לכל אחת! עכשיו נצטרך למצוא איזשהו הסדר."

"לא משנה," אמרנו, "כבר נמצא הסדר מתאים. איפה הן?"

"באוטו של אחי, עוד חמש דקות הן פה."

"אבל … ראית אותן?"

"גואצ'ו (עוד מילת סלנג ל"חביבי")! בחיים שלך לא ראית כזה דבר! כל אחת פצצת אטום!"

התחלנו להזיל ריר. קרלוס ואנדרס התיישבו כדי להסתיר את המגדל שהתחיל להתרומם בין רגליהם. פשוט לא יכולנו להאמין שכל האושר הזה עומד ליפול עלינו.

רינג-דינג, צלצל הפעמון… ופתאום ראינו שלוש פצצות לבושות בסקסיות שמימית נכנסות יחד עם אחיו של מריו.

הן הניחו את מעיליהן וזרקו מבט סנובי על פנים הבית, שמאלה, ימינה, למרכז, עד שאחת מהן שאלה בסרקסטיות ותוך התעלמות מוחלטת מששתנו: "נו? … אז איפה הגברים פה?!"

***

בשעה חמש בבוקר הכריזה אחת הבחורות: "חבר'ה, הרסתם אותנו! מה אכלתם שהתחמושת שלכם לא נגמרת?! תזמינו לנו מונית, כי אנחנו סחוטות!"

נשיקה אחרונה, והן עלו למונית, שהחלה להתרחק כשאורותיה הצהובים מסנוורים את העצים שבצד הכביש האפל.

אנחנו עמדנו על המדרכה הריקה, לבושים רק בתחתונים, מנופפים בידינו – כבר בנוסטלגיה – לחלום שהתגשם והתעופף לו מהר מדי.

מריו, שתמיד שומר לעצמו את המילה האחרונה, הכריז בקול רם: "נו, בנות? תשאלו עכשיו איפה הגברים!"

פרצנו בצחוק ובשאגות ורקדנו "הורה" על הכביש הריק, עד שכמה אורות החלו להידלק בבתים השכנים.

מיהרנו לרוץ פנימה, התלבשנו, סידרנו את הבלאגן בבית ואחר-כך כל אחד טס לביתו, כדי להספיק לארגן את המזוודות לקראת הטיסה לארץ…