המסכה של אטריאוס

בחדר סודי במוזיאון עלום שם נטמנה גופת מייסדו, וסביבה אוצר בלום של עתיקות יוון העתיקה – אוצר שנבזז מהנאצים. מסכת מוות מיקנית שלא תסולא בפז נגנבה, ועמה גם עצמותיו של גיבור אגדי שהיה בעבר רק חלק ממיתוס עתיק יומין. דברה מלר יוצאת למסע מטורף ביוון וברחבי אירופה במרדף עוצר נשימה אחר כת סודית ששמה לה למטרה להחזיר עטרה ליושנה. בדרכה תעורר מרבצם קולות קדומים וקמאיים העולים מחורבותיה של תרבות אפלה. בהמסכה של אטריאוס מצליח הרטלי לארוג את שורשיה העתיקים והאפלים ביותר של התרבות המערבית לכדי רומן אקשן אינטליגנטי ומסחרר, הצופן תגליות מפתיעות ומתח בלתי פוסק מתחילתו ועד סופו.

מקט: 4-602-33

סקירת הספר באתר סימניה

בחדר סודי במוזיאון עלום שם נטמנה גופת מייסדו, וסביבה אוצר בלום של עתיקות יוון העתיקה – אוצר שנבזז מהנאצים. מסכת […]

---

פתח דבר

גרמניה, 1945

אנדרו מאליגרו הצמיד לראשו את אוזניות מכשיר הקשר. הוא ודאי לא שמע היטב. בהתחשב בנהמת מנוע השרמן, הוא התפלא על שהצליח לשמוע דבר.

"חזור שנית?" צעק.

"שיירה גרמנית נעה במהירות דרומה, ממש מולנו," חזר המפקד ואמר. "המוביל הוא רכב משוריין, ומאחוריו נוסע כלי רכב גדול בלי צריח. אולי זה יאגדפנצר."

לבו של מאליגרו שקע. זה מה שהוא חשב ששמע. על אף הצווחות של זחלי הטנק הוא שמע את השקט במכשיר הקשר. מישהו שאל אם יש בשיירה כלי רכב נוספים. מאליגרו שמע בקולו כניעה מהולה באימה. הוא התקשה לזהות את הקול; אולי זה וויליאם מהבנדיט שמשמאלו – לכל טנק במחלקה היה כינוי שהוטבע בחרטומו.

"שתי משאיות, זחל"ם ולפחות עוד שני טנקים – כנראה פנצר סימן 4 ופנתר אחד."

ארבעה שרמנים, חשב לעצמו מאליגרו, אחד מהם בקושי זז, ועוד שני טנקים מדגם סטיוארט, חמושים בתותחי 37 מילימטר. זה כל מה שחוצץ בינם ובין השריון הגרמני החדיש ביותר – כולל טנק שבו הם לעולם לא יצליחו לפגוע, אלא אם כן יתקרבו אליו כדי טווח יריקה. לכל אחד מהטנקים הגרמניים יש תותח שיכתוש אותם ממרחק של חמש מאות מטרים. והתותח של היאגדפנצר יפוצץ אותם לרסיסים גם ממרחק גדול פי שלושה.

מה הם עושים, ההוגים האלה? מה פתאום הם שולחים דרומה מחלקה מובחרת, כשאחרוני חייליהם וכלי נשקם מנסים לעכב את התקדמות בעלות הברית בצפון? ברלין הרי על סף כיבוש, אולי כבר נכבשה. ובכל זאת הם הרשו למחלקה שלמה לדהור דרומה, היישר אל נתיב ההתנגשות עם מחלקתו שבעת הקרבות – שאלוהים ירחם עליו.

הטנקים של מאליגרו ושל שאר חבריו למחלקה הופרדו מגדוד שריון 761 כשזה שעט מזרחה דרך רגנסבורג שלגדות הדנובה, חמישה ימים קודם לכן. הם הגיעו למרחק של כמאה ועשרים קילומטרים מצפון-מזרח למיגכן, פחות מזה מגבולות אוסטריה וממה שהיה צ'כוסלובקיה, לפגי שהגאצים באו ופרסו אותה לפרוסות, ומעט יותר מזה מהגבול עם שווייץ. חבל הארץ היה מרהיב ביופיו, כולו הרים מיוערים ופסגות מושלגות וטירות רומנטיות רחוקות. רגע אחד גע הגדוד כולו כמקשה אחת, והחיילים הרשו לעצמם להאמין שהמסע המסויט קרב אל קצו עטור הניצחון – מנורמנדי דרך הארדנים לתוך גרמניה. ואילו ברגע הבא ירתה בהם ארטילריית האויב. לפלוגה של מאליגרו הורו להתפצל ולנתק את קווי האספקה של האויב, אך כעבור יומיים גילו שהם לגמרי לבד. הגדוד קיבל הוראה להתקדם במהירות המרבית ולחבור לשאר הכוחות בסטיריה שלגדות נהר האנס, ששם היו אמורים לפגוש את הרוסים – רעיון שעורר בהם חשש מסוים.

מאליגרו וחבריו לפלוגה המשיכו להתקדם צפונה לבדם; פרט להמוני הפליטים שגדשו את הכבישים, הם לא נתקלו בבעיות כלשהן, והוא האמין שהמזל האיר להם פנים. מאז רגנסבורג הם לא ירו אפילו פעם אחת, וקיוו שאולי לא יצטרכו לירות עוד. אין ספק, המלחמה נגמרה.

עד לרגע זה.

מאליגרו עבר לתדר הפנימי של הטנק וצעק פקודות לתוך מכשיר הקשר. הוא סובב את חרטומו של השרמן וקרא לחבריו להכין פגזים חודרי שריון. הם הספיקו לסטות מהכביש, ואז ראו את הרכב המשוריין מתקרב לעברם. הוא דהר במהירות של שמונים קילומטרים בשעה – אולי יותר – והחליק בפראות כשנהגו ניסה לתפוס מחסה. מקלעי המשוריין פתחו מיד באש, והוא שמע את הקליעים ניתזים מצריח השרמן. אבל לא בשל כך אזל הצבע מפניו, כי אם בשל המראה שנגלה לעיניו מאחורי הרכב המשוריין.

היאגדפנצר היה ענקי, נמוך ואימתני כמו תנין או כריש. השריון שבחזיתו היה משופע, ועוביו כמה סנטימטרים. אפילו מטווח קרוב לא היה שום סיכוי לפגזי ה-76 מילימטר של השרמן. ואם הטנק הגרמני יכוון אליהם את התותח שלו, מילימטר קוטרו, הם מתים. פשוט מאוד.

מאליגרו צרח על החיילים להפנות את הטנק אל השדה, והצריח הסתובב על צירו. הסיכוי היחיד שלהם היה להתחמק מהיאגדפנצר ולפגוע בו מהצד – כמה פעמים ומטווח קרוב. השרמנים שמאחוריו ייאלצו להתמודד עם שאר הטנקים הגרמניים.

הם עלו מתוך התעלה שלצד הכביש, ולפתע נפתחה לעברם אש מתותח ה-88 מילימטר. פרץ אדיר של עשן ורשף אפף את הכוונת שדרכה הביט מאליגרו, והוא עיווה את פניו. נדרשו לו שתי שניות תמימות כדי לוודא שהם לא נפגעו. הוא צרח פקודות אש לתוך מכשיר הקשר, ותוך כדי כך עיכל מוחו את הפגיעה הישירה שספג הצריח של וויליאם – בחזיתו נפער חור ענקי, כמו מכסה של פח זבל גדול, והפגז התפוצץ וניתז לכל עבר בחלל הטנק…

כעבור שבע-עשרה דקות ארוכות עמד מאליגרו מאחורי המשאית הגרמנית והביט בשרידים המעשנים שהיו פזורים סביבו על הכביש ובשדות הסמוכים. שני שרמנים וסיטוארט אחד נהרסו לחלוטין; עוד אחד ניזוק קשה. וויליאמס וכל אנשי צוותו נהרגו, וכך גם סמית, ג'נקינס ופול. רוג'רס איבד רגל ולמפקין התעוור בעין אחת. שניהם שמחו על מזלם הטוב.

הגרמנים אפילו לא האטו. במקום לתפוס עמדות ולקצור אותם בתותחיהם המתקדמים, הם המשיכו לדהור כאילו היו נואשים להמשיך לנוע. השרמנים התפזרו בשטח וניסו לטווח אותם מהצד, אבל הגרמנים לא טרחו לאפס כוונות. הם שעטו דרומה, ואף חשפו את צדיו ואת חלקו האחורי של היאגדפנצר המפלצתי – טנק שהיה יכול לחסל את המחלקה כולה, אילו נעמד במקומו ואילץ אותם לבוא אליו.

זה לא נראה לו הגיוני.

וזה עוד לא הכול. בזמן שהקרב החל לנטות לטובת האמריקנים, התגודדו הגרמנים סביב המשאית ונצמדו אליה כאילו התכוונו לחרף את נפשם בהגנה על האופל החבוטה.

"בואו נראה למה היא כל-כך חשובה," אמר מאליגרו.

טום מוריס, נהגו של מאליגרו, פתח את תא המטען של המשאית. פניו היו חתומות, ועיניו פעורות מהלם הקרב וממוזרותו.

מאליגרו טיפס פנימה ודילג מעל גופת הגרמני הצעיר שניסה להדוף אותם באקדחו האוטומטי, עד שהם ניקבו את צדי המשאית בקליעים בקוטר 0.30. בפנים היה ארגז אחד בלבד, ובו הוטבעו העיט הגרמני וצלב הקרס. הוא הביא מכוש מארגז הכלים של הטנק, נעץ את קצהו מתחת למכסה והטיל על הידית את כובד משקלו עד שמכסה עץ האורן נשבר. הוא הניח אותו בצד ובהה בארגז בדממה.

מה זה, לכל הרוחות?

"מה מצאת שם, אנדרו?" שאל מוריס. "מה אתה רואה?"

"אני לא יודע," השיב לו מאליגרו. קולו ניחר ממבוכה, ואולי גם מפחד. "אני לא יודע. זה מאוד מוזר."

"מה זה?"

"תזעיקו את המשטרה הצבאית," השיב לו מאליגרו. "עכשיו."

חייליו אמנם צייתו לו, וכולם היו מזועזעים מהקטל – ומהצער שליווה את תחושת האימה הראשונית – אך מאליגרו לא זע מירכתי המשאית. הוא עדיין עמד שם ובהה בארגז כמהופנט גם כשהגיעו האמבולנסים לפנות את המתים.