אינדיה מיה India Mia, מסע אנושי של אישה אל הודו שלה, הוא סיפור מסעה של רינה בן-עמי אל הודו, ובתוכו […]
פתח לדברים
התקרה לבנה וקר פה נורא בתוך המיטה הזרה. גל של זיעה קרה שוטף אותי. צמרמורת חולפת מדי כמה רגעים בגופי, כמו מוליכי חשמל שעוברים בי מלמעלה ועד למטה, אינם פוסחים על אף מעבר או פינה אפלה. האור הפלורסנטי מסנוור את עיניי, גורם לי לצמצם אותן. אולי כבר עדיף שאעצום אותן ודי. אין לי רגע מנוחה, ככל שהזמן חולף, באות ההתכווצויות בתדירות יותר גבוהה. זה כואב, אבל אני לא צועקת, אני לא בוכה. לא אניח להן להסיט אותי מהמטרה. זה יעבור, כבר הייתי שם פעם, דרכי ההתמודדות והיציאה מוכרות לי. אני משננת לעצמי מנטרה, מנסה באמצעותה להתמודד עם מלחמת ההתשה שמתקיימת בתוכי ללא הפסקה. הכאבים באים והולכים כמו גלים של ים בשעת גאות. בהגיעם, הם מתפשטים בתוכי במהירות, לא מותירים לי מרווח נשימה, מכווצים אצלי גם את הנשמה. וכשהם עוזבים, הגוף שלי עובר למתכונת היערכות מחודשת לקראת המתקפה הבאה.
מכניסים אותי אל חדר הניתוחים. המרדימה מזריקה אל עמוד השדרה שלי חומר הרדמה, פעם ועוד פעם. הגוף שלי, ככל הנראה, מסרב לקבל את רוע הגזירה, מבקש להשאיר בידיו עוד קצת את השליטה המלאה. אני נשכבת עירומה על מיטת הניתוחים, מניחה באטיות את ראשי על הכר. הגוף שלי מרגיש קר ומנוכר, חשוף לעיני כולם. ואז פתאום זה פושט בי בבת אחת. אני מתערפלת. אני מרגישה רע, כל כך רע שמתקשה לעשות או לומר דבר. אני הולכת ומתפוגגת… מתרחקת מכאן. זה כל כך קל עד שלרגע אני כמעט ומתמסרת לזה. אבל משום מה הגוף שלי עדיין נלחם מבפנים, לא ברור לי בדיוק על מה. אני מצליחה להביא את עצמי למלמל מילה או שתיים למרדימה, וכל צוות חדר הלידה נזעק, ומסביבי מתחילה המולה גדולה. יד מחדירה אל הווריד שלי חומר שגורם לי לטשטוש ולתחושת כבדות מעיקה. פניי מכוסות במסכת חמצן, ואל החדר נכנסים אנשים נוספים. כולם זזים מצד לצד. זהו, עכשיו באופן רשמי זאת מלחמה. אני לא יכולה לוותר, אני לא בנויה לשחרר. מנסה להיאחז בכוח בכל מה שעיניי רואות בחדר שפתאום מתערפל – המסך שמסתיר את הבטן הגדולה, פניה של הרופאה המרדימה, פינת הטיפול בתינוק והאחות עם הפנים המודאגות, הדלת הצדדית, האור המסנוור הגדול. אני רואה את הכול. אני נאחזת במבטי בחפצים ובאנשים – מתוך תקווה שהראייה תשאיר אותי קיימת, חיה ונושמת. נדמה לי שאם אעצום את עיניי וארפה – אחדל ויותר לא אהיה. הרופא מבצע פעולות מהירות של חיתוך ופתיחה של כל שכבות בטני, ואני נושמת בכבדות, נאבקת עם מסכת החמצן שעל פניי, ועם תנועתם המעגלית, הבלתי פוסקת, של אישוניי, אשר לקחו לעצמם אוטונומיה ומסרבים להירגע. ובתוך כל אלה – גן עדן.
מתוך הבטן שלי נשלף ילדי הקטן, יוצא אל אוויר העולם.
ממרחק אני רואה אותו מכוסה במעטה לבן. הוא נראה לי חיוור. אולי בגלל האור, או בגלל השכבה הלבנה שאיתה כל עובר יוצא מבטן אמו. עוטפים אותו מיד בחיתול ומלבד העיניים לא הותירו לו להזיז אף איבר. הרופא אוחז בו כבבובה, מציג אותו בפניי לראווה בפעם הראשונה, כביכול אומר לי בלי מילים: "הנה הוא, פאר היצירה, את רואה?" ואני שוכבת על מיטת הניתוחים הקרה, ידיי קשורות, עיניי מתגלגלות, נלחמת מלחמת חורמה בכדי להישאר ערה, בשליטה, למרות ועל אף כל התרופות. אני רוצה לראות אותו יותר מקרוב. אני רוצה לגעת בו, להרגיש אותו עוד ועוד… הרופא, כמו שומע את תחינתי, מתקרב אליי כשהילד שלי, עירני לחלוטין, מונח ומוגן בזרועותיו.
בעיניים הכהות שלו, מצומצמות ומרוכזות, אני רואה אותי. אנחת רווחה נפלטת מפי. אני מתקשה להאמין, הוא כבר לא בתוכי. יש לו שפתיים אדומות כמו שושן בשיא פריחתו, צבען מודגש עתה אל מול האור הלבן. הפנים שלו מושלמות, כפי שיכולות להיות רק פנים של ילד שנולד להביא אור. ילד של אהבה, אני אקרא לו. הרופא מקרב את פניו של ילדי אל שלי. אני לוקחת נשימה וממצמצת בעיניי בעל כורחי. הנה הוא, מחכך את הלחי שלו בשלי, ואני נושמת אותו בפעם הראשונה. נעים לי מאוד, ילדי. איך הריח שלי?
סוף-סוף עוצמת עיניים, משחררת את האוויר אשר היה עד עכשיו כלוא בתוכי. הדמעות לא מפסיקות לזלוג, בורחות ללא מעצורים, מרטיבות את לחיי ושיערי. אני מרגישה כאילו איבדתי שליטה על הבלמים, נוהגת בכביש רטוב בלי מעצורים, מתמסרת לדרכים. אני כל כך רוצה לחבק אותו, לתפוס אותו בזרועותיי, שולחת אצבעות קרות, מעט רועדות, מעבירה אותן באטיות על לחייו. רכות כל כך גדולה ממלאת אותי. אני מצליחה להשחיל אצבע בין כפות ידיו הזעירות. אני מחייכת.
מסע הטלטלות החל. הרופא מרוקן את בטני, מוודא שאף חלק ממה שהיה לא יישאר בתוכי. מזיז ומותח, מוציא ומיישר, מהדק ותופר. למרות חומרי הטשטוש וההרדמה, אני כמו באר חשופה שמשליכים כדורים אל תוכה. אחד אחרי השני הם צונחים, פוגעים בקו המים העליון ומנערים את כל מה שמסביב, שולחים אדוות של בחילה שמזעזעות אותי עד לבסיס. אני מרגישה שמתוכי אני מוציאה את מה שישן, את כל מה שהייתי בעבר, מפנה מקום גדול לדברים שיגיעו מחר. שכבה אחת אחרי השנייה הוא מצמיד ומחבר. מחזיר את השרירים למקומם, וממשיך במלאכת התפירה, האיחוד והאיחוי מחדש.
לפני כתשע שנים ילדתי את ילדי השלישי. אחרי היריון מורכב ולידה שכמעט והעבירה אותי מהעולם הזה, הכול השתנה – שום דבר כבר לא היה בשבילי אותו הדבר. חצי שנה מאוחר יותר הכנסתי את בני התינוק לניתוח מורכב וארוך, שבמהלכו הרגשתי שאני מתה מבפנים עשרים אלף פעמים בשנייה.
שני האירועים הללו טלטלו את חיי באופן עמוק ביותר. לאחריהן, כל שרציתי היה לחיות. אני יודעת שזה נשמע טריוויאלי, אבל לא רציתי להמשיך ולחיות רק ברמה הפיזית, כי כבר ידעתי שזה לא מספיק לי. רציתי להרגיש שאני חיה, שאני יצור חי ושיש לחיי משמעות עמוקה יותר מלבד "להעביר את הזמן".
לא ידעתי איך ומה בדיוק לעשות, או מה עליי לשנות. לא ידעתי ממה ואיך להתחיל, ובמה לבחור. איך אדע שאני בדרך הנכונה? מתי היא תסתיים ואגיע ל'מנוחה ולנחלה' (לפני הקבורה, הכוונה)? אחרי שחוויתי עד כמה קל להתפוגג ולמות, אני מבינה שכל דרך שונה שאבחר תהיה טובה יותר מזאת שכבר הייתי בה, או לפחות תביא עימה משהו חדש.
הייתה זאת עבורי נקודת אל-חזור, בחינה מחודשת של כל היבט בחיי. רציתי 'לשקשק' לעצמי את החיים, להפוך כל אבן ולפנות את הדרך, לעקור את העשבים השוטים, לעבד מחדש את האדמה ולהצמיח לעץ שלי שורשים חזקים וארוכים, גם בלי שאדע מה תהיה בדיוק התוצאה הסופית. מנקודה זו והלאה הלכה והתפוגגה רינה הישנה, ורינה חדשה החלה בתהליך התהוותה. עד למועד כתיבת הספר, נמשך תהליך זה כתשע שנים, ממש כמו תשעה ירחים במהלכם מתהווה עובר ברחמה של אישה, ובסופם יוצאת לעולם נשמה חדשה. רק שבתהליך ההתהוות מהסוג שחוויתי אני, היו בדרך הרבה מאוד צירים.
כתיבת הספר הזה מסמלת עבורי את סיומה של התקופה הארוכה ביותר בחיי (וכמו שלמדתי, זמן הוא הרבה יותר מורכב מיחידות הזמן המוכרות לכולם). היו אלה תשע שנים, ביחידות זמן של כאן, שבמהלכן ובתוכן חייתי חיים שלמים: ימים מאושרים עד הגג וכואבים עד מוות, לצד זמנים אוהבים, רכים וצוחקים, או כאלה שפוצעים את הנשמה… אף על פי כן ולמרות כל זאת, המשכתי בדרכי מתוך אמונה שגם כאשר הדרך שלי לא תמיד ברורה, גם כאשר היא הובילה אותי לסיום נישואיי למי שהיה בעלי במשך 12 שנה – אני בוחרת לחיות חיים מלאים. לבחירה הזאת, כמו ליתר הבחירות, היו, יש ועוד תהיינה משמעויות.
אני אוהבת מסעות, יש בהם שילוב תנועה עם עצירה, עשייה עם אי-עשייה… ניסיון החיים שלי לימד אותי שכל מסע חיצוני מזמן אליו גם מסע פנימי. בתשע השנים הללו, במקביל למסע הפנימי, יצאתי למסעות חיצוניים שונים: ממסעות מפנקים של חמישה כוכבים ועד למסעות מאתגרים של מיליון כוכבים בשמים.
כשנה לאחר גירושיי יצאתי להודו לבדי, להגשים חלום ישן. המסע שלי להודו שימש עבורי אבן דרך משמעותית במסעי הפנימי. הודו איפשרה לי זמן ומקום, עצירה ומרחב. הודו הייתה בשבילי מקום שאיפשר לכל הדברים שקרו קודם לכן להתכנס יחדיו. היא איפשרה לי מפגש חדש עם חלקים מסוימים בתוכי, ועם חלקים אחרים – מפגש מחודש.
הספר עוסק בשני מסעות במקביל: המסע החיצוני להודו על חוויותיו, ובו שזור המסע הפנימי – אירועים, מחשבות ותובנות מחיי האישיים. אפשר לקרוא את הספר כסיפור מסע קליל להודו, ומי שיבחר אחרת, יוכל גם לשלות את הפנינים השזורות בתוכו.
אחד מהתהליכים המשמעותיים שעברתי במסעי הפנימי, היה תהליך ההגדרה של התשובה לשאלה 'למה אני בכלל פה?' (אחרי הכול, בסופו של דבר ולמרות הכול, אני עדיין פה). תהליך משמעותי נוסף התבטא בגילוי של מה שאני מכנה 'אבני החן במסע שלי' – אמת, פשטות, איזון, משמעות, תנועה וחותם אישי – המשמשות עבורי אבני יסוד, דרכן התבוננתי במסע חיי. דרכן ניתן להתבונן במסעות חייהם של אנשים, אך גם, ובעיקר, ככלים שבאמצעותם ניתן לטפל כמעט בכל מצב לא נוח, בעיקר בתקופות של מעבר. אבני החן הללו שימשו כמצפן שלי בעת כתיבת הספר, ועליהן ארחיב את הכתיבה ב'סופו של דבר'.
בתהליך הכתיבה נשאלתי לא פעם מדוע אני כותבת את הספר הזה – למה כל כך חשוב לי לכתוב? התשובה המידית שלי הייתה "כי אני צריכה". לאורך השנים, באופן הכי טבעי שבעולם, תמיד לימדתי אחרים כל מה שלמדתי בעצמי, מתוך ההנחה שמה שתרם לי יכול בוודאי לעזור גם לאחרים. אני אוחזת ב'תפישה' הבסיסית שכולנו בסך הכול זרעון וביצית שהצליח להם, כולנו מורכבים מאותם חומרים.
אנחנו נכנסים לזמנים חדשים. התנועה באה מבחוץ וגם מבפנים, ובזמנים אלה נגלה עד כמה אנחנו מחוברים ותלויים אחד בשני, עד כמה אחדותנו כמין אנושי תהיה זאת שתעניק לנו את החיים האמיתיים והמשמעותיים. זאת הסיבה שהיום כבר לא מספיק להעניק רק לאנשים הקרובים לנו, כי כולנו צריכים להרחיב את המעגלים. אני יודעת היום שאין לי זכות לשמור אצלי דברים שיכולים לסייע לאחרים. אני רוצה להרחיב את המעגלים שלי, אני רוצה להשפיע על יותר אנשים. בכתיבת הספר הזה אני לוקחת את אחת המתנות שקיבלתי מאלוהים – לחבר אותיות למילים – ובאמצעותה אני מבקשת להעביר את התובנות והחוויות הללו הלאה, לאחרים, כדי שיוכלו להשתמש בהן במסע החיים שלהם.
שרי שרי ראווי שנקר, גורו הודי, מייסד הארגון Art of Living, שראיינתי בעבר בעת ביקורו בישראל, אמר שכדי שזרע יגשים את עצמו הוא צריך להפסיק להיות זרע ולהפוך לעץ. השינוי הזה כרוך בפחד ובקשיים, כי הוא מחייב אותנו לצאת מהמקום המוכר והידוע למקום שאיננו יודעים עליו דבר. רק כשהזרע מסכים לאבד את הקליפה שמגנה עליו, להשתחרר מהעבר, ולצעוד לעבר ההוויה החדשה, הוא חווה חופש שמאפשר לו להפוך לעץ שמניב פירות ונותן צל לכל נזקק. הספר הזה, הוא אחד הפירות שמניב העץ שלי. יש בליבי שאיפה, תקווה ואמונה שהוא יעניק גם צל לכל נזקק.
לפני שנסעתי להודו וגם אחרי שחזרתי ממנה, גיליתי שעצם השם "הודו" מעורר באנשים רגשות ותגובות חזקים: החל בתחושת גועל מאנשים שמעולם לא היו בה אך שמעו מאחרים וצפו בסרטים ובתמונות, ועד לתחושה של "היי" רוחני, או תחושה של געגועים, ואפילו פחד, כל אחד והפחד שלו. מדהים עד כמה אנו, בני האנוש, מלאים בפחדים. לכן, בשבילי וגם בשבילכם, בחרתי לכנות את הודו – 'אינדיה', כל אחד והאינדיה שלו. אולי כך, בתוך ה'קופסא', המוח החושב שלנו, יתאפשר פתח לדברים חדשים.
אחי, שביקר באינדיה שלו לפני הרבה שנים, אמר לי לפני נסיעתי: "אחותי, אני לא יודע איך הודו תהיה בשבילך, אני רק יכול לומר לך – או שתאהבי אותה בטירוף, או שתשנאי אותה בטירוף. דבר אחד בטוח – לא תוכלי להישאר אדישה לה". והוא צדק, כל כך צדק. אני אהבתי אותה בטירוף. מעולם לא השתמשתי בסמים ואני גם לא "רוחניקית" שחייה מתנהלים כמה אלפי מייל מעל פני הקרקע. למרות שאני לא מגדירה את עצמי כנורמלית בהרבה מאוד אופנים, במובנים רבים אחרים אני אישה רגילה שחיה חיים רגילים ודי שגרתיים. יחד עם זאת, אני מודה שאינדיה חדרה אל תוכי עמוק פנימה, פרטה על הרבה נימים שהרטט שלהם נותר מהדהד בתוכי עוד זמן רב לאחר חזרתי.
לא כתבתי על העוני של הודו, או על הלכלוך ושפכי הביוב שזורמים שם חופשי כמעט בכל מקום. לא תיארתי את המנהגים המזרחיים שבעיני המערבים נראים לעתים מוזרים ואף דוחים, או את מקבצי הנדבות, בעלי הגפיים המעוותות והנשים שמסתובבות בלויות ברחובות כשבידיהן תינוקות, כמו שלא סיפרתי על הבנייה והפרוייקטים הגדולים שקמים חדשות לבקרים, על הפריחה הכלכלית של הודו ומתעשריה החדשים, על הפאר, המשרתים, המכוניות החדשות והעושר הרב שנמצא אצל מעטים. בחרתי לכתוב על הודו שלי. אינדיה מיה – הודו כאבן דרך במסע החיים שלי. כתבתי על אינדיה שאני ראיתי וחוויתי, דרך העיניים והלב שלי, בדרך שלי, מתובלת בשלל צבעים ותבלינים מקומיים, וגם באלו שאספתי במרוצת השנים.
בהתחלה של כל ההתחלות
נולדתי בהתחלה של כל ההתחלות
עת נולדה לה תקופה
ותמה אחרת
עת יום אחד נאסף
ושני יצא אל הדרך
נולדתי בהתחלה של כל ההתחלות
כשהאדמה והשמיים נתנו נשיקות
והלחיים שלהם האדימו
שומרים על שתיקות
נולדתי בהתחלה של כל ההתחלות
במפגש הבלתי אמצעי
של כל האמהות
בין עבר שהכה שורשיו
לעתיד טוב יותר לילדיו
נולדתי אחרי הקור הגדול
ולפני הרעש הנורא
כשהגל שבים עלה וגאה
עד היום אני סבורה
שאין דבר יותר נפלא
מאשר לראות את ההתחלה
לטבול בניקיון, בטוהר ובראשוניות
שהיא מביאה עימה
נולדתי בהתחלה של כל ההתחלות
כשהשמים התנו אהבים
עם גלי ים מלוחים
פזרו לכל עבר צבעים
יוצאת מן הקווים
כאלה הם החיים…
אינדיה מיה India Mia, מסע אנושי של אישה אל הודו שלה, הוא סיפור מסעה של רינה בן-עמי אל הודו, ובתוכו משתלב סיפור מסעה הפנימי. זהו מסע אישי, ויחד עם זאת אוניברסלי, המציג את הגלוי והנראה, לצד המתקלף ונחשף. מסע שבו רוח הפנים ורוח החוץ רוקדות יחדיו והופכות את האחד כחלק מהכלל, ואת הכלל כחלק מהאחד. מסע שבו החומר והרוח יוצרים יחדיו רקמת איזון עדינה.
אין עדיין תגובות