מבעד לזווית התבוננותו הייחודית מצייר לאוניד פקרובסקי את הישראליוּת על כל גווניה ומתווה אותה בקווים שיש בהם הומור, אהבה ופיכחון. […]
בּוּדקֶה
אגדה מזרח תיכונית מודרנית
הָיֹה הָיָה בממלכה אחת, במדינה מזרח תיכונית דמוקרטית אחת, שומר.
ישב השומר ימים שלמים בבודקה, אשר נמצאת בחלק הדרומי של עיר ים תיכונית יפה, בתוך חניון בטון. השומר לא אהב את הבודקה — היא הזכירה לו צינוק בבית הסוהר. ואכן, שטח הבודקה היה בגודל של מטר על שניים, שלושת חלונותיה היו מסורגים ודלת הברזל הובילה למשטח שבימות הקיץ — ובמדינה הדרומית הזאת הקיץ נמשך תשעה חודשים בשנה — שררה בו טמפרטורה של 40-35 מעלות צלזיוס.
לעתים קרובות היה השומר מפנה שאלה לאישה אלגנטית ולא צעירה — היא־היא הגורל שלו: למה היית צריכה לשים אותי בבודקה? האישה לא ענתה, רק חייכה במסתוריות.
והרי השומר לא נולד בשביל הבודקה. הוא הרגיש שיש בתוכו יכולות וכוחות גדולים. הוא ידע שאם המדינה הדמוקרטית היתה מנצלת את הכוחות והיכולות האלה, היתה יוצאת נשכרת. אבל המדינה הדמוקרטית לא היתה זקוקה לשומר, לא לכוחותיו ולא ליכולותיו.
לכן כל בוקר, בשעה שבע בדיוק, היה השומר מגיע ומתיישב בבודקה. מאוחר יותר היה מופיע הבוס שלו ואומר:
"שומר, בוא הנה! למה אתה יושב בבודקה? אתה צריך להיות בחניון, לקבל את מי שמגיע!"
אחריו היה מופיע מנהל בכיר יותר, ואומר:
"שומר, בוא הנה! אתה בכלל מודע לחובותיך? אתה צריך להיות בבודקה, ליד הטלפון. אני מתקשר ומתקשר ואף אחד לא עונה!"
אחרי שהמנהלים היו הולכים, היו באים לקוחות החברה, שברשותה היה חניון הבטון. הם היו אומרים, אמנם בפחות תובענות מאשר הבוסים:
"שומר, נו! פתח מהר את המחסום!"
וכך זה נמשך שנה אחר שנה. השומר ישב בבודקה כמו אסיר שקיבל מאסר עולם בגלל פשע נורא כלשהו.
לפתע פתאום, אחרי עשר שנים ועשרה חודשים, קרה לשומר משהו בלתי מובן, כאילו נפקחו עיניו: הוא התחיל להבחין בדברים שלא ראה קודם. לחוש בריחות שלא חש בהם קודם. לשמוע את מנגינת הטבע, שקודם לא שמע. לבו התמלא עד גדותיו באהבה, וכבר לא נשאר בו מקום לכאב ולייאוש. כל מיני מחשבות נשגבות ויפות התחילו להתרוצץ בראשו.
יום אחד הוא החליט לכתוב אותן. ולמרות הקושי לעשות זאת, הוא השלים את כתיבת הסיפור שלו. הסיפור יצא מוצלח ביותר, אף כי השומר לא ידע את זה. הוא שלח אותו למוסף אחד, שבו ידעו להעריך כישרון.
ושם הגיע הסיפור לקוסם. הקוסם חיכה לסיפור הזה עשר שנים ועשרה חודשים, ממש מאז שהגורל הציב את השומר בבודקה. הקוסם פִרסם את הסיפור במוסף הקסום שלו, והוסיף כמה מילים קסומות על השומר.
אנשים רבים קראו את הסיפור. כולם הופתעו לגלות שסיפור כה נפלא נכתב בידי שומר פשוט, שיושב בבודקה ישנה. הם החלו לבוא אל השומר כדי להיווכח שהוא קיים באמת ושאין זו מתיחה של הקוסם המכובד.
מה יש לומר: אפילו הבוס של השומר חדל לצעוק עליו בבקרים. והמנהל הבכיר יותר בכלל התחיל לשבח אותו על הסיפור המוצלח שכתב!
השמועה על השומר המיוחד עשתה לה כנפיים והגיעה עד לבוס הגדול, בעל החברה. הוא היה מבין גדול בספרות ולכן אין פלא שאהב מאוד את הסיפור והתייחס במלוא ההערכה לכישרונו של השומר.
יום אחד הזמין הבוס הגדול את השומר למשרדו המרווח, ואמר:
"שומר, אתה כתבת סיפור נהדר. הוא גרם לי הנאה מרובה! אתה יכול לבקש ממני כל מה שתרצה!"
השומר, שנמאס לו לשבת כמו עבריין בבודקה ישנה וקטנה, אמר:
"אני מודה לך על השבחים. אם אפשר, שיחליפו לי את הבודקה!"
"יחליפו לך את הבודקה," אמר הבוס הגדול.
למחרת באו פועלים ופירקו את הבודקה הישנה שהזכירה צינוק. במקומה בנו בודקה חדשה, ארמון ממש. היא נבנתה מלבני טרקוטה בצבע אדום כהה ועוטרה בגג עם קצוות מתעגלים, כמו פגודה סינית. את הגג כיסו רעפים הולנדיים כתומים. את שלושת החלונות קישטו עיטורי עץ, ואת דלת העץ פיאר עיטור מגולף. גם העיצוב הפנימי של הבודקה היה עשיר. את הרצפה חיפו באריחי שיש עם ציורים מורכבים, הביאו כורסה וספה מעור איטלקי, שולחן קטן מעץ מהגוני, מקרר קטן, מחשב ומזגן…
אבל מאז שהשומר התיישב בבודקה החדשה — נטשה אותו ההשראה. הוא לא כתב עוד אף שורה.
אין עדיין תגובות