אולם שכולו טוב הוא אנתולוגיה של זיכרונות ומחשבות על הליכה לקולנוע בישראל. זהו תיעוד ראשון מסוגו המביא את קולם של הצופים, החל מתקופת בתי הקולנוע השכונתיים ועד לימי המגה-פלקסים. אל תוך אולם שכולו טוב נאספו זיכרונות אישיים הטעונים בסבך של רגשות, לצד עדויות על מנהגיה ומשוגותיה של קהילת ההולכים לקולנוע, קולאז' של רגעים שיכולים להתקיים רק באפלת האולם, מול התמונה המרצדת, אולי תמונת חיינו הגדולה מכל.
למעלה ממאה כותבים – סופרים, אומנים, אנשי קולנוע, פוליטיקאים, עיתונאים וגם צופים מן השורה – מספרים על חוויית הקולנוע בחייהם. סיפורם האישי והפרטי של הכותבים מייצג גם חוויה ישראלית קולקטיבית.
אולם שכולו טוב מציג מכל טוב:
שלושה בקרובים / שני סרטים בכרטיס אחד / תרגום בצד / סרט שכל העיר כבר ראתה / פורנו / חדר המקרין / קולנוע מרכז / דרייב-אין / גג נפתח / סינמה סיטי / מיקי מאוס / קולנוע אדיסון / מסך קטיפה / כיסאות עץ / סרט בדשא / שורה 3 כיסא 16 / ופל עם תמונות של שחקנים / יומן פוקס מוביטון / פלאפל בהפסקה / יריות בקהל / מקומות מסומנים / הגיבור מת / מצ'יסטה / לגלגל בקבוקים / למצוא חתיכת פילם / סרט בעיר זרה / פגישה בקולנוע צפון / סרט קראטה / 11 שבועות באוריון / מערבון מקצועי / חתולת המין / ללכת עם אבא לקולנוע / לשבת לבד ביציע / גיל 16 ומעלה / הודיים וטורקיים / להתחבא מהסדרן / סוף הסרט
בין המשתתפים: עמוס עוז, יאיר גרבוז, יורם קניוק, דורית רביניאן, אברהם הפנר, יהודה עמיחי, עירית לינור, יוסל ברגנר, פניה ברגשטיין, נסים אלוני, אורי קליין, רוני סומק, רונית ליברמנש, בועז כהן, רפי לביא, טומי בליץ, קובי ניב, רות בונדי, גבי ניצן, יצחק בן נר, שוש גבאי, יואל הופמן, יונה בחור, אהוד מנור, עמוס גוטמן, שולמית אפפל, אבי נשר, חיים גורי, ציפי שחרור, אמנון דנקנר, ש. שפרה, שאול פרידלנדר, יגאל תומרקין, עלי מוהר, דן ססלר, ורדה רזיאל, אורי קיסרי, משה דיין, נתיבה בן יהודה, דוד שחם, סמי מיכאל, צביה גרינפילד, רון מיברג, דוד גרינברג, יעל הדיה, ג'ורג' עובדיה, משה דדש, דוד פרלוב, יגאל משיח, מונה זילברשטיין, ג'אד נאמן, ועוד רבים בקהל.
ציטוטים מתוך זיכרונות הכותבים:
בבתי הקולנוע אנחנו רואים סיפורים אחרים ואנחנו שוכחים שאנחנו יוצאי רומניה. (יואל הופמן)
סוף סוף הגעתי לגיל 16 המיוחל, שממנו והלאה הותר לי על פי חוק לצפות בסרטי מבוגרים – ונאסרה כניסת היהודים לבתי קולנוע. (רות בונדי)
הפעילות שלי בתור גנב חובב היתה קצרה. ילדה ראתה אותי מוריד תמונות מאולם הכניסה של קולנוע חיפה, והלשינה לסדרן. (דן יקיר)
לא ידעתי שהסרט מגיע מאיזה מקום, שהוא הוקרן קודם בעיר הגדולה. בשבילי, כשהסרט היה בנתניה רק אז הוא קיים. (קובי ניב)
כשהייתי בערך בן 10 הבנתי שבחושך הגדול אני מופרד מאמי ולפחות בזמן ההקרנה היא לא תרביץ לי. (דן ססלר)
אבא שלי חשב שנולדתי כדי לשמש לו פרטנר על חצי כרטיס והוא היה מוציא אותי מהמיטה של אמא וגורר אותי לסרט. (שולמית אפפל)
אולי גם הזמין אותי לקולנוע כי הייתי האחרונה ברשימת מספרי הטלפונים בפנקס שלו. הרי אמר: צלצלתי למישהי שרציתי לשכב אתה אבל היא יוצאת הערב. (ורדה רזיאל)
כשהגענו בפעם הראשונה לבית הקולנוע התברר שצה"ל לקח את הכל. את מכונות ההקרנה, את הכיסאות, כל מה שנשאר זה הקירות. (אריה איינהורן)
חשדתיבחבורה של חיילים בריטים חמושים בנשק, שבלטה בקהל. פחדתי כי ברגע מסוים, באמצע ההצגה השנייה, יתחילו להשתולל ולירות באולם בלי אבחנה. (ישראל גוט)
הקהל מתרומם על רגליו: "רוצים אהבה! רוצים אהבה!" ביציע מתחילים לגלגל את בקבוקי הטמפו הריקים לכיוון השורות הראשונות "את הכסף! את הכסף!" (שוש גבאי)
אני אוהב קולנוע מכיוון שאינו מוסדי ואין בו כל טקסיות. אני נכנס ויוצא בחושך. איני אוהב להזדהות. בקולנוע אני מציץ או שופט. (יגאל תומרקין)
כדי שלא אפסיד זמן, הייתי נותן את הקסדה והחגור לחבר וממשיך לצומת. הייתי מגיע לסינמטק עם הקלצ'ניקוב, מיוזע, בקושי עומד על הרגליים, רואה סרט, ומיד נעלם בריצה. (אבי נשר)
היו באות בחורות אשכנזיות ובחורים ספרדים כאילו בנפרד ומתיישבים ביחד בסרט, בגלל שאז האשכנזים לא הרשו לבנות שלהם להסתובב עם ספרדים. (יוסף מזרחי)
עברנו להציג סרטים הודיים, טורקיים וסרטי סקס. זה לא תענוג גדול, אבל אין ברירה. (צבי אפיריון)
המקרינים, שתמיד מיהרו הביתה, היו חותכים מראש סצינות שלמות והסרטים היו קופצים ככה שאי אפשר היה להבין כלום. (יובל אפריאט)
קרה פעם בקולנוע בבת-ים שהיו חסרות לי חמש דקות אחרונות של סרט. הקהל שבר 300 כיסאות מהקריזה. (טומי ברגר)
עם אחדמחברייהטובים התיידדתי כאשר התחלתי לזהות את צחוקו באפלה, וגיליתי שאנו צוחקים באותם הסרטים ובאותם המקומות. (אורי קליין)
המקומותבקולנוע מסומנים, ואנשים יושבים לידי, מתחככים. ישראלים אוהבים להתחכך. אני לא רוצה מישהו לידי, לא אוהבת. (רות פיילר)
אמא, מה את עושה בערבים? לכי לקולנוע קצת, לכי גם בשבילי. אל תשקעי במחשבות על המולדת. (חיים בן-דור)
לא האמנתי שאעבור את היום, במיוחד כשהיינו הולכים לקראת משימות מסוכנות. כל סרט שראיתי, חשבתי שאולי זה הסרט האחרון שאני רואה. איך ספגתי אותו, איך שתיתי אותו. (סמי מיכאל)
אותםכאבי התרגשות שהיו לי מאז הסרט הראשון שהלכתי לראות בכיתה א', בבית קולנוע קטן בעיר הולדתי, אינם עוד. לא הכל מצחיק אותי כמו בעבר. (דורית רביניאן)
במשך שנים חלמתי על בית הקולנוע הזה בלילות. רציתי לראות איך הוא נראה מבפנים, ובחלומות ניסיתי להשלים את הפרטים. אבל גם בחלומות זה נידון לכישלון. (שרון רז)
על המחבר:
דוד שליט נולד בחיפה, 1948. בוגר החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, ובוגר בית הספר למשחק בית צבי ברמת גן. במהלך שנות ה-70 הופיע בתיאטרון, בטלוויזיה ובסרטים ישראלים. התגורר מספר שנים בניו יורק, שם למד בסטודיו למשחק של הרברט ברגהוף, רץ לאודישנים, והתפרנס כנהג מונית. בשנת 1983 חזר ארצה ופנה לעבודה עיתונאית.
שליט שימש לאורך השנים בתפקידי כתב ועורך ומבקר קולנוע. בין היתר, בעיתונים "חדשות", "הארץ", "מעריב", ירחון "מוניטין", כתב העת "סינמטק" ומאז שנת 2001 בעיתון "גלובס". ערך תחקירים וראיונות וכיסה נושאים חברתיים, כלכליים ותרבותיים, אך בעיקר כתב על קולנוע.
בשנת 1990 פרסם ספר שירי קולנוע "מי אני שיגיד אקשן" (הוצאת ירון גולן). בשנת 2006 יצא לאור ספרו "מקרינים כוח – בתי הקולנוע, הסרטים והישראלים" (הוצאת רסלינג), מחקר היסטורי על תרבות הקולנוע בישראל והכוחות הפוליטיים והחברתיים שעיצבו אותה.
על "מקרינים כוח":
אדם ברוך, שישי, מעריב : "ספר הכרחי, מועיל ומהנה… ספר חובה בספרייה של מי ש'הקולנוע הישראלי' הינו אחד מבתי הגידול והחינוך האמיתיים שלו… דוד שליט יודע לאסוף נתונים וחומרים, יודע לערוך, יודע לכתוב, מצויד בחום נכון, בעין טובה, המבט שלו פרטי ופנורמי".
מאיר שניצר, מעריב: "גישתו המקורית של שליט מגובה היטב בכתיבה קולחת, המפתיעה לעתים בהקשריה הפוליטיים המגוונים".
עידית אברהמי, מוסף ספרים הארץ: "בלשון נקייה ומדויקת מציג שליט מניפסט, שהוא גם מעין טקס אשכבה לאולם הקולנוע של פעם ולתרבות הצפייה של ראשית המדינה. אך חשוב מכך – הוא מצליח לייצר באמצעות סיפורם של בתי הקולנוע היסטוריה אלטרנטיבית לתולדות היישוב… היסטוריה חלופית ואמיצה, שאינה מהססת לנפץ מיתוסים שהשתרשו בתודעה הקולקטיבית הישראלית".
יאיר רוה, אתר סינמסקופ: "שליט מספר באופן מרתק את סיפורם של בתי הקולנוע המפורסמים בארץ… ספרו מעניק פרספקטיבה היסטוריה מעולה לסיטואציה שעדיין לחלוטין אקטואלית".
ספרו החדש של שליט "אולם שכולו טוב", נולד מתוך הצורך לשמר ולתעד את החוויה הקהילתית הנכחדת של הליכה לקולנוע בישראל. לשם כך שליט בחר להקים בית הוצאה חדש – אינסרט. "העשייה הקולנועית בישראל חיה ותוססת, אבל כשזה מגיע לספר על הקולנוע, המו"לים מעקמים אף וטוענים שאין קהל. מבחינה זאת, ספרות הקולנוע נמצאת באותה סירה עם ספרי השירה. אבל זה בסדר מצדי. חיברתי ספר זיכרונות שהוא גם שירה, הפואטיקה של חוויית הקולנוע בישראל".
שליט נעזר בקרן הקולנוע הישראלי שתמכה בספר, ולצורך ההפצה חברה אליו הוצאת פרדס. בימים אלה הוא כותב ספר נוסף שייצא במסגרת הוצאת אינסרט, ואשר יעסוק בבתי הקולנוע בחיפה האדומה. הספר יהיה סוג של התבוננות בימי ילדותו של המחבר וניסיון להתחקות על אופייה של חוויית הקולנוע בעיר פרובינציה ישראלית. עוד ספר שלו בתכנון הוא על קשרי הקולנוע בין הוליווד וישראל בשנים 1978-1948. "מדובר בתקופה מרתקת ומעצבת, החל בשנים שבהן כולם התמוגגו מאתנו, וכל פיסת צלולואיד שנעשתה עלינו היתה אבן בנדבך הציוני, וכלה בהתפכחות והשבר שאנו חווים עד היום".
לצד הכתיבה בעיתונות ובכתבי-עת, שליט לימד כתיבה ועריכה עיתונאית באוניברסיטה הפתוחה ובבית הספר "כותרת". הוא מרבה להתראיין בכלי התקשורת על תרבות הקולנוע בישראל, וכן מפרסם בלוג בנושאי תרבות וקולנוע באתר "רשימות". לאחרונה שימש יועץ לשירות הבולאי בסדרת בולים על בתי הקולנוע בארץ, ובסדרה עתידית על סרטים ישראלים. בהשראת מחקרו על בתי הקולנוע בחיפה, תיפתח בקיץ הקרוב גם תערוכה בנושא שתוצג במוזיאון לתולדות העיר. בימים אלה שליט נמצא במגעים עם חברת בלאק שיפ הפקות על הפקת סרט דוקומנטרי על-פי ספרו "מקרינים כוח", בבימויו של דני לרנר ("קירות").
אין עדיין תגובות