שומרת הארון

ברומן מכושף, בו מציאות מקופלת בתוך אי-מציאות ואין למעשה גבול ברור המפריד ביניהן, נפרש לפני הקורא סיפור חייה הלא יאומן של דבורה לבית שפירא, סבתא דבורל'ה, כשבוע ימים בשלהי ימיה: מצעירותה כאשה ואם בזלוטשוב שבאוקראינה, כקדושה הגורמת לניסים בכנסיה בדרום גרמניה, וכסבתה דבורהל'ה בישראל, אם למשפחת שפירא הענפה.
הסיפור נע בין שני קצוות: בין הנסתר והנעלה במבע מוחשי ואוטנטי, לבין השליטה הרציונלית בפירוש המציאות, השואלת, החוקרת, המחושבת, המתעלמת מהריגוש והביטוי העצמי, ומחפשת אחר האמת האבסולוטית. זאת במגוון שפות ודרכי מבע: שפה תנכית, שפת המשנה והתלמוד במגוון פרשנויות, גרמנית, שפת הממסד הדתי האשכנזי בעברית וביידיש, בסתרי החסידות הקדומה והנצרות, ושפה עברית עכשווית.
בסיפור נפרשות בפני הקורא שלל דמויות העולות ונמוגות מן העבר הקרוב והרחוק, ונשים מופלאות כסַרְגְהוּטר מוריה הצועניה, שומרת הארון, בו שוכבת הקדושה הנמה שְלַפֵנְדֵה דְבּוֹרָה, לא מתה ולא חיה ובעטיה מתחוללים ניסים
לכל מי שבא בקרבתה. כל אלה ועוד, כשברקע מהדהדות מנגינות מופלאות שחיבר המ'גיד הקדוש, רבי מיכֵל מזלוטשוב מימי החסידות הקדומה. בעטין של נבואותיו על בא המשיח השתגע יוד'לה, בעלה של דבורהל'ה, והמ'גיד, על אף שהתעלה ועלה לשמיים, לא הצליח לשכנע את המשיח, שאינו אלא משיחה, לבא לגאול את העולם, כי בעטיים של עוונות לא תבוא, ומת משברון לב.
לצד מיטתה של סבתא דבורהל'ה בשלהי ימיה בבית החולים, מנסים בני המשפחה להבין, לסגור ולהכיל מציאות אל-זמנית בבית נשות שפירא לדורותיהן, כשמעל כולם צופה ומבין רא, העורב המנהל לו שיג ושיח עם נשות שפירא. הרומן המכושף, הסוחף והעוצמתי, מסתיים עם קריאתו המתרחקת, הפעם לתמיד.

מקט: 9-62951-969-2

מסת"ב: 978-1-62951-969-2

ברומן מכושף, בו מציאות מקופלת בתוך אי-מציאות ואין למעשה גבול ברור המפריד ביניהן, נפרש לפני הקורא סיפור חייה הלא יאומן […]

---

1

ריקי לא הבינה איך סרוויס הפורצלן ששמרה עליו במשך שנים כה רבות, נשבר בבת אחת. היא חשה עירוב של הפתעה ושל צער על הכלים השבורים, ובעיקר חשש כבד שאין זה אלא אות מבשר רע, אפילו רע מאוד. דבר דומה ארע ביום שליוותה את בן לשדה התעופה, וכבר חמש שנים לא התראו, אלא אחת בשבוע מדברים בקצרה בטלפון. אז נשברו הכוסות האחרונים ששרדו עוד מהחתונה שלה. אחר כך, כאשר שרון עזב את הבית, וכמעט ואינו יוצר קשר, גילתה שארונות המטבח התפוררו מבפנים, והיה צריך להחליף אותם. מזל שאתי שומרת על קשר יום יומי, וחשה הקלת מה שאולי היא לא אמא נוראית עד כדי כך.

הכל החל בכוס שנשמטה מידה על ערימת הצלחות שעמדה על השיש שבמטבח. בשבריר שניה הכל קפא, ולא היה בידה לעשות מאומה, אלא להיות עדה לקטסטרופה המתחוללת לנגד עיניה. מדוע קרה כך ולא אחרת, כנראה לא תדע לעולם, ואם תדע, תהיה זו ידיעה חלקית בדיעבד, שלא תתרום דבר לאיכות חייה. מהרגע שבו צנחה הכוס ונעתרה להכרח השגרה ליפול דווקא למטה, במעין חדוות השלמה, החלה תגובת שרשרת שבסופה לא נותרה אפילו צלחת שלמה אחת. אלה שהיו מונחות בראש הערימה התרסקו לגמרי, ואלה שהיו בתחתיתה נותרו שלמות לכאורה – אך סדוקות בצורה כזו, שכאשר הרימה אותן נשרו מידה רסיסים רסיסים. לרגע אף הביעה השתוממות על שְבִירוּת הצלחות, ששנים שרתו את הבית בנאמנות ונראה שיהיו שם לעולם, והנה, כוס אחת נשמטת, והכל מתרסק לה בפרצוף ואיננו עוד.

ריקי נזכרה בכל האירוע באמצע הלילה, כאשר אותו הרעש עצמו החריד את אוזניה. למעשה היה זה קול כלים שהועמסו על עגלה בחדר המיון, כשהם נופלים לפתע בקול חבטה רמה. הרעש החריד את כל גופה ברעד של פחד פתאומי, והזכיר לה שעליה לקנות מערכת צלחות חדשה. אולי היתה ממשיכה להרהר בכך, אלמלא יצאה באותו רגע אחות, והעיפה מבט טרוד באנשים הספורים שישבו בחדר ההמתנה מול חדר המיון. במשך רגע ארוך סקרה את הנוכחים, ואז נשמה נשימה עמוקה, ניגשה אל ריקי ולחשה לה שמוטב שתיכנס פנימה.

אתי לא שמה לב שאמה קמה ונבלעה בפתח חדר המיון. השעה היתה אחת שלושים וחמש אחר חצות, תחילת יום חדש שאינו מבשר טובות. חלל הכניסה מול פתח חדר המיון היה מפוהק, כזה שלעולם אינו נח. אורות התמיד מאירים את המרצפות המטונפות, שלמרות המירוק המתמיד לשם נקיון וסטרילזציה, נראות יגעות תמיד, ושבעתיים בשעה זו. אבק נעליים שלא חפצו לדרוך שם, כתמים חסרי זהות של קפה, של דמעות, של יאוש ותקווה, של אֵימה והקלה – כל אלה הפכו בעיניה של אתי לניחוח זר אך מוכר באופן כלשהו, מעין המיה רחוקה של ספק חלום ספק זיכרון מעומעם השוכן אי שם בתהומות הנפש, של דבר מה שהיה או לא היה, ואין זה חשוב באמת, כי הרי פרט לתחושה הקיימת, אין דבר.

שוב חשבה על סבתא דבורהל’ה, כשקולה הצרוד משאיפת טבק התמיד ופגעי גיל מהדהד בראשה. קול המתעקש לכנותה אסתר כשהיא לא מרוצה, אסתר’ל או אסתר’קה, כשם חיבה לכל הקשר אחר, אף-על-פי ששמה המלא בתעודת הזהות הוא אתי-לאה שפירא. אתי, ממש כך: אל”ף, תי”ו, יו”ד ללא תוספת אחרת. כמו, למשל, אמה, הרשומה כריקי שפירא, לא רבקה ולא רבקה’לה, כפי שפונה אליה סבתא דבורהל’ה כשהיא מתעלמת מהשם ריקי, כאילו לעולם לא היה. לאה, שמה השני של אתי, כלומר אתי-לאה, לא היה ידוע לה כלל, עד היום שבו קיבלה את תעודת הזהות שלה, והעניין נשכח, והיא שבה להיות אתי בלבד, שכן שגרת החיים מגיל שש עשרה והלאה, מזמנת עניינים גדולים בהרבה. עד אז לא היתה לאה, וטוב ונכון שמאז והלאה תהיה אתי בלבד. זכרה את אי הנוחות על פניה של ריקי ששאלה אותה לפשר השם, שהפטירה שאם היה חשוב כל כך לסבתא דבורהל’ה להנציח אחת ממשפחתה – אז שיהיה. מאחר מדובר בשם שני, חסר כל חשיבות לחיי נושא השם, לא היה טעם להתנגד. מי זו בדיוק לאה, לא הצליחה לחלץ. מאחר ושתיהן התחמקו מתשובה, ‘לשמור עליה’ לכאורה, כיבדה זאת, ולהלכה לאה זו נשמטה מזכרונה, כי ראשה היה עסוק בהבלים של מתבגרת, והכל חזר כשהיה.

אתי עצמה את עיניה הצורבות מחוסר שינה, כשהיא נשענת באי נוחות על הכסא הסינטטי בחדר ההמתנה מול המיון, ואוחזת את ידו של אורי שיושב צמוד אליה. בענני ריקנות משונים שחלפו בראשה, התבהרה תמונה פתאום, והנה מוצאת עצמה במעין אחו שהפך ליער ירוק כהה מאוד, גוון אופיני לחלומות בהם הכל כהה יחסית, ומעליו פרושים שמים כהים, מנוקדים בעננים לבנים מאירי פנים. היא עצמה מונחת על קרקעית של עגלת עץ המתנועעת לאִטה על דרך בוצית, לאט ומתוך התחשבות, על מנת לא לטלטל את הנוסעים בה. גלגלי העץ הגדולים חורקים צוויץ-צוויץ-צוויץ בתנועה קצובה, כשברקע נשמעות שעטות הסוס המושך את העגלה בנינוחות, ונראה שאין הדרך אצה לו כלל. דיבורים, דברים וקולות בלתי ברורים מעל ראשה ושמים, משווים למראה נופך מאיים, בניגוד לשלווה לכאורה. קול צרוד ומוזר מדקלם משהו רחוק, ההולך וקרב עד שמתממשות המילים לכדי משמעות: “ויקרב קץ משיחֵה.”

בבת אחת התעוררה מהשרעפים שטלטלוה, וזכרה בבהירות מעין מילים אלה, או דומות להן, שנסרו באויר רק היום, בעצם אתמול אחר הצהריים, בלוויה של אביה של דוקטור סולית – ראש מעבדת הביוטכנולוגיה באוניברסיטה, ואיך צלצל הסלולר, וקולה של אמה נשמע ביריה האופיינית לפרקליטה המחוזית: “אתי, סבתא דבורהל’ה בבית חולים.”

ומאותו רגע שבו התבשרה, הפך הרגע שאחריו לרצף של ריצות ודאגות, עייפות ותחושה מוזרה, שבדיעבד הכל אינו אלא הזיה כמו בסרט, הווה קצר וחולף שהיא צופה בו מן הצד, ואין לה מושג, ואין היא רוצה לדעת, ואין היא חושבת על מה יהיה לאחר מכן.

“זה לא יכול להיות,” נשמע קולה של ריקי, אומרת-צועקת בשקט ששרר. “זה לא יכול להיות!” אתי הקיצה מבוהלת מהנים-לא-נים שאחז בה, ניערה את ידו של אורי האוחזת בידה, שנמנם לצדה, ורצה פנימה עוד לפני שהתאושש.

“זה לא יכול להיות, דוקטור, לא יכול להיות! סבתא דבורהל’ה לא יכולה למות. זה לא ייתכן, אתם טועים!”

“אמא!” קראה אתי ואחזה בידה.

“גברת שפירא, אנחנו לא יכולים לעשות כלום,” כחכח דוקטור הירשזון בגרונו, וחזר לרשמיות עניינית. “מהרגע שהגיעה לכאן,” שב וכיחכח, “עשינו כל מה שביכולתנו- – אני מצטער, אי אפשר עוד לעשות משהו. צפרה, קחי אותן בקשה ל-” הוא רמז בתנועה קטנה בידו, כשהוא מתבונן באחות שצפתה במתרחש במבט אוהד אך מרוחק, ומיד פנה אל דלת היציאה ונעלם.

“אתי, הם השתגעו! שמעת מה שהדוקטור הזה אמר לי? הם לא מבינים שסבתא דבורהל’ה לא יכולה למות? הם פשוט – ”

“אמא, די!”

“אמא לא די!” צעקה ריקי בקול גבוה. “אני רוצה לראות!” ואז שב קולה אל הנעימה ההחלטית המאפיינת אותו בדרך כלל, בקול נחרץ ורגוע לכאורה: “אני רוצה להיפרד ממנה.”

היא נגשה לוילון שחצץ בין המיטה עליה שכבה סבתא דבורהל’ה, לבין העולם. אחות אחרת עמדה שם, וסיימה לקפל את החוטים והצינורות שעד כה שימשו להשגיח על החי, ואילו עתה היו לחפצים חסרי ערך המחוברים למתאר גוף אדם מכוסה בסדין בית חולים. למראה ריקי שהסיטה בפתאומיות את הוילון נבהלה, וכמעט התיישבה על המיטה.

“מה – מה אתן חושבות שאתן עושות?”

“להיפרד, אני רוצה להיפרד!” ירתה ריקי.

“אני לא בטוחה שזה נבון,” נחלצה האחות הגבוהה לעזרת האחות המבוהלת בקול שכל מגמתו להרגיע את סערת הנפש. “בואו תירגעו קצת, בואו נחכה ל- – בכל מקרה מישהו מכם יצטרך לזהות את הגופה, אבל זה לא חייב להיות כרגע, בבקשה.”

ריקי רכנה מעל למיטה ותלשה בפראות את הסדין מעל פני המתה.

“גברת!” קראה האחות הסמוכה למיטה, וזינקה ביאוש לעבר ריקי כדי לאחוז בידה.

“תגידי,” צעקה ריקי, “מי קבע שהיא מתה?”

“את לא חושבת שאת מגזימה?” השיבה האחות צעקה משלה, כשהיא טורחת לכסות שוב את פני השוכבת.

“בואו נירגע, בואו נירגע, אני מבינה שזה רגע מאוד קשה ורגיש,” אמרה מאחור האחות הגבוהה.

“מי כאן קובע מתי הבן-אדם מת, אם בכלל? מה כל כך קשה לענות על זה?” הלמה ריקי בידיה על דופן המיטה. פניה המאופרות, אף-על-פי שהיו מתוחות באופן מוקצן, וכמוהן שפתיה שהשתרבבו ברעד לא רצוני, לא הביעו עדיין אובדן שליטה.

“הרופא, דוקטור הירשזון שהיה כאן קודם, הרי הוא דיבר אתכם, מה פתאום את -?”

“כן, כן, דיבר אתנו, ממש!” הגיבה ריקי בציניות. “פלט משהו, המהם ונעלם. מה הוא? מלאך המוות ששופט, גוזר, חותם והולך?”

“גברת שפירא, אני באמת לא חושבת שבהתנהגותך את נותנת כבוד הנפטרת,” אמרה האחות הגבוהה.

לפתע קפא מבטה בהפתעה עצומה שהפכה ליראה. פניה של האחות השניה, שטרחה להיאבק עם ריקי על-פיסת הסדין שכיסתה את הפנים, היו מבועתות.

יד פלדה אחזה בה, ידה של המתה השוכבת על המיטה, אשר הגיחה מתחת לסדין בית החולים, יד חשופה, ענודה בצמיד בית חולים שעליו רשום “דבורה שפירא.” עור מקומט, מנומר בכתמים כהים, ציפורניים צהובות מהטבק שבמשך שנים ארוכות היתה מעסה דרך קבע בין אצבעותיה ומחדירה מדי פעם לנחיריה.

דממה פתאומית נפלה באולם חדר המיון, ומתוך אותה דממה עלה קולה של המתה, סבתא דבורהל’ה, קול זקן וצרוד בניחוח הטבק הנצחי. “רבקה’לה, תגידי לאחות הרחמניה שתחזיר את התליון שלקחה ממני.”

ריקי קפאה על מקומה, פיה פעור ועיניה נעות ללא מטרה, משתדלת למקד את מחשבתה ולשלוט במתרחש מהר ככל האפשר. היא לחשה לעצמה מעין דברי עידוד או תפילה פרטית. מיהרה ותלשה את הסדין מעל פניה של סבתא דבורהל’ה וגילתה את פלג גופה העליון, שהיה חשוף בשל עמלו של דוקטור הירשזון, אשר ניסה קודם לכן לשכנעם את החיים להישאר, אך מן הסתם ויתר מוקדם מדי. פניה של סבתא היו עדיין אפורות כשל מתה, ועיניה עצומות מעייפות גדולה, אך קולה הצלול והברור הדהד היטב מבעד לשפתיה המבוקעות מפצעים של זיהום כלשהו, שבגיל כזה עלולים לגרום לקריסת מערכות מוחלטת.

ריקי הניחה ידה על צווארה של סבתא דבורהל’ה. ברגעים כאלה מוטב לחזור, להצליב ולבדוק את מה שהחושים קולטים. הרי החיים לימדו אותה כבר מזמן שאין לסמוך על מראה העיניים, וכי לעתים מציאות אחת מתערבבת עם האחרת והופכות למציאות שלישית, ברת קיום ממש כמו שתי קודמותיה.

צווארה של סבתא דבורהל’ה היה מיותם מהתליון שליוה אותה תמיד. בפעמים הספורות שבהן הורידה אותו, עשתה זאת לזמן קצר ביותר. ריקי שפירא זוכרת היטב את הרגעים הללו, ואיך היתה סבתא דבורהל’ה אוחזת בו רק כדי לחוש ולהביט בו מקרוב, ואז שבה ועונדת אותו.

ריקי נעצה מבט חמור בפניה של האחות הלכודה. שערה הקצר של האישה הרזה והגבוהה, שהיה צבוע בצבע חלודה, עיניה אפורות ורושפות ועצמות לחייה הגבוהות – כל אלה שיתקו את האחות, שפניה המבועתות לבשו הבעה של ייאוש.

“תג -תגידי לה ל’זוב לי את היד, בבקשה,” ייבבה.

“תגידי לה את!” ירתה ריקי בקולה החד, “את התליון, ועכשיו!”

היא הושיטה אל מול האחות המבועתת כף יד פתוחה, יד בעלת אצבעות ארוכות עדויות טבעות, וציפורניים ארוכות ומחודדות בצבע סגול בהיר. “אני – אני – לא – ” ייללה האחות.

“את-את כן! את התליון, ועכשיו!”

בלִבה ודאי ייחלה האחות שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותה. מוטב כך מאשר לעמוד מול העיניים של גברת שפירא, העומדת מולה זקופה ואדנותית ללא שמץ היסטריה או תנועות מיותרות. ידה של הנפטרת הקשישה עדיין אחזה בידה השמאלית של האחות כצבת של ברזל, אף-על-פי שרק לפני זמן קצר הגיעה לבית החולים ללא הכרה וללא סימני חיים חיוניים, ולא נותר אלא לקבוע את מותה.

ביד רועדת שלפה האחות מכיס מכנסיה הלבנים שרשרת זהב בסגנון עתיק, ועליה תליון שזהר אף באור הניאון הסינתטי.

בתנועה מהירה תלשה ריקי את התליון מידה החופשית, אך יד הצבת של סבתא דבורהל’ה עדיין לא הרפתה מהאחות, אשר שלחה לעבר ריקי מבט שואל ואבוד.

“אפילו מגנב אפשר ללמוד,” לחשה בנחת הקשישה המתה. “רבי לייב מסאסוב למד שבעה דברים מגנב.” קולה הצרוד והחם העלה דמעות בלתי נשלטות בעיני ריקי. “ואת, אחות רחמניה, אף לא אחד מהדברים הללו למדת,” המשיכה סבתא דבורה לרטון ושיחררה את צבת הברזל שאחז בידה של האחות.

עיניה של האחות היו פעורות, ויבבה ארוכה פרצה מפיה, בעודה רצה מחדר המיון, כשהיא מליטה את פניה בכפות ידיה, שאחת מהן בערה מהכאב שהותירה אחיזתה של סבתא דבורהל’ה.

ריקי רכנה אל סבתא דבורהל’ה, נישקה אותה, וענדה על צווארה את התליון. דמעות גדולות זלגו על לחייה, סוחפות אתן שרוכי איפור כהים.

“דוקטור יוד,” המהמה האחות הגבוהה בהתרגשות, ונופפה בידה לבחור צעיר לבוש חלוק לבן שעמד באותו הרגע בפתח חדר המיון. “היא – היא – ” היא הצביעה לעבר המיטה.

דוקטור יוד, דוקטור יהודה עשרת, הבחין במהומה שבירכתי חדר המיון. אף-על-פי שלא היה בתפקיד שם דווקא, אלא במחלקה הפנימית, ורק יצא לחלץ את אבריו מעט, מיהר פנימה. בדיוק באותו הרגע חלפה על פניו אחות שלא הכיר, ביבבה משונה, כשכפות ידיה מכסות את פניה. הוא התעלם ממנה, ופנה אל מיטתה של דבורהל’ה.

“אשמח לעזור, גבירותי,” פנה בקול שקט אל ריקי ואל האחות הגבוהה, וניסה לחייך.

בלא לחכות לתגובותיהן פנה להציץ בקשישה חסרת החיים שהיתה שרועה על המיטה, ובאישה הרזה והארוכה שגהרה מעליה. האחות העומדת לידו, לוחשת אל אוזנו את כל פרטי האירוע, בעודו רוכן הצידה כדי להתאים את גובה אוזנו לגובה פיה של הלוחשת, כשבו בזמן החל בודק את הזקנה.

“מי לכל הרוחות – ” לחש כשהוא מעיין במהירות בגיליון החולה ובניירות שצורפו לו. “קראי לדוקטור הירשזון, עכשיו בבקשה,” לחש לאחות, בעודו מניח שוב את הסטטוסקופ על גופה של החולה. האחות צפרה מיהרה אל מחוץ לחדר, כשהיא מנסה לחייך אל עבר ריקי ואתי.

“מה שמה?”

“דבורהל’ה, סבתא דבורהל’ה, דבורה שפירא,” השיבה ריקי.

“סבתא דבורהל’ה,” לחש הרופא, וליטף את מצחה של הזקנה, “גברת דבורה שפירא,” שב והאזין ללִבה הפועם לאט מדי, ולקצב האוויר הנכנס ברחש כמעט בלתי נשמע לריאותיה העיפות. חיבר בזריזות לגופה הזקן של החולה את סבך החוטים של הציוד הרפואי, שהותר זה מכבר.

“נראה לי שכדאי להזעיק את פרופסור שני,” לחש לאחות, והוסיף למראה מבטה השואל: “בודאי שעכשיו, מהבית, בודאי מהבית, אז מאיפה?”

“שני הוא מנהל בית החולים,” לחשה ריקי לאתי. “הדוקטור יוד הזה יודע כנראה למה. סוף סוף מישהו יעיל כאן במערכת המסואבת הזאת!”

“די אמא, די,” לחשה אתי, “זה לא מתאים לך ככה לאבד אתה ראש,” פנתה לאורי שהתיצב לצידן בעת המהומה, וחיבקה אותו. “אני כל כך שמחה שבכל זאת באת!” כשהיא פורצת בבכי מהול בצחוק. הוא חיבק אותה, מופתע מעוצמת ההתרגשות שתקפה גם אותו, ונשק לה בחום.

“אני מציע שתעזבו כרגע את המקום ותחכו בחדר ההמתנה, יש לנו כאן הרבה עבודה,” אמר דוקטור יוד בשקט. “בואו נשאיר את השאלות של מה היה לאחר כך. קודם נראה שסבתא דבורהל’ה שלנו מחוץ לסכנה.”

“אני מבקשת, דוקטור יוד,” פנתה אליו ריקי, אף שחשה שאין זה יאה לכנותו בכינוי כאחת האחיות. “אני מבקשת שאתה תהיה לידה כל הזמן. פשלה אחת הספיקה לנו הלילה.”

“גברת – ”

“ריקי, ריקי שפירא.”

“היא הפרקליטה המחוזית,” לחשה לו האחות, וזה הנהן כיודע זאת קודם.

“גברת שפירא, ריקי, בבקשה, תנו לנו לעבוד. אני מבטיח לדווח לך באופן אישי על מצבה של סבתא דבורהל’ה מיד כשנהיה בטוחים שהוא מיוצב, ותחת שליטה מלאה.”

מבלי לחכות לתגובתה שב דוקטור יוד ורכן מעל החולה דבורה שפירא, שבתה ונכדתה מתעקשות לכנותה סבתא דבורהל’ה. הוא בחן את האישה ששכבה בעיניים עצומות, נושמת בכבדות אך חיה לגמרי, בזה לא היה כל ספק. שריקת האוויר הנכנס לריאות והיוצא מהן, כשברקע נשמע תיפוף הלב, היו ממשיים לגמרי. שוב עיין בגיליון החולה, עיווה את פיו, ופנה להעתק התיק הצנום שנשלח במקביל להגעתה של החולה לחדר המיון. צילום מסמך דיווח סתמי של רופא שבדק אותה לפני חמישים שנה, כשהובאה בראשונה לבית החולים בירושלים – “ביקור חולים” של אז, לבדיקות מקיפות, לאחר שהגיע לשם מותשת בגלל צינון חמור. אין מאז אשפוזים נוספים, ובזה מתמצה העבר הרפואי של החולה.

“סימנים מיוחדים,” מלמל לעצמו כשקרא מהדף. “מה מיוחד כבר בסימנים מיוחדים?” תמה על הזוטות בהן מוחו מעסיק עצמו, אך מאחר ולמד כבר שאין טעם להתווכח עם האינטואיציות הנלוות, רכן, הרים את הסדין ואת חלוק בית החולים, ובחן את הירך השמאלית של החולה הישנה. אכן, כתם לידה בצורת ארבעה עלים היה מצויר במעלה הירך מאחור. עוולות הזמן והעור הצבה לא טשטשוהו. לרגע חלפה בו מחשבה שמא זה קעקוע, אך הצבע, הצורה הלא מושלמת והשוליים הקטועים, היו ראייה מספיקה לכך שאכן זהו כתם לֵידה, ריכוז של כלי דם סמוך לעור, גם אם הוא מופיע ככתם סימטרי כמעט מוחלטת. שב וכיסה את גופה הצנום, ובחן שוב את פניה.

“סבתא דבורהל’ה, את אתנו?” לחש כשהוא רוכן אליה. רק אז פקחה סבתא דבורהל’ה את עיניה, והעיניים האפורות מלאות החיות התבוננו בו.

“בחור צעיר, אל תשמע להן,” בקע קול צרוד וזקן. החולה רמזה בעיניה לעבר ריקי ואתי, שהתרחקו מעט אך ניצבו עומדות על המשמר.

“מה לא לשמוע?” ניסה להיראות טבעי לגמרי, ולא לבלבל את החולה בהפגנת תמיהה מיותרת.

“אל תעשה את עצמך, בחור צעיר. אתה חכם מדי לשטיקים האלה, בוא הנה” רמזה ביד חלושה שיועיל וירכן ויתקרב אליה עוד יותר.

“אל דאגה סבתא דבורהל’ה,” חייך. “הבהלת אותנו, אבל את ודאי מבינה שהמשיח עדיין לא הגיע, וכי את לא קמת בתחיית המתים, פשוט – ”

“אל תשנה את הנושא. לא אתי, בחור צעיר.”

“סבתא דבורהל’ה – ”

“שום סבתא ושום סיפורי סבתא, מה שחסר לי עכשיו הוא ליצן שמקשקש בקומקום על מוֹשיח ועל תחיית המֵעייסִים. לעולם אל תתלוצץ על דברים שאין לך מושג בהם. אבל עכשיו תקשיב ותענה לי בכנות: מה צריך לקרות לי כדי שאמות?”

“חס וחלילה, סבתא דבורהל’ה, איש לא מדבר על זה,” הנמיך קולו להבל פה לא נשמע כמעט, כדי שיקיריה הצופים בהם לא ישמעו.

“בלי חס וחלילה, בחור צעיר,” השיבה בשקט. “הייתי צריכה למות כבר מזמן, ואני רוצה למות כבר מזמן, אבל כנראה שכחו אותי שם למעלה.” היא נשאה את מבטה לתקרה. “מה צריך לעשות לדעתך המלומדה?”

“סבתא דבורהל’ה,” חייך, “שאלת את זה גם את דוקטור הירשזון, נכון?”

“שאלתי, ודאי ששאלתי. ומה אתה חושב ענה עורב הרפואה היהיר והקר לזקנה מטופשת שאין לה זכות דיבור? אז עצמתי את העיניים!” בעיניה ניצת חיוך שובב.

“נו, נו, תני לזמן לעשות את שלו. אנחנו מצילים כאן חיים, לא מקצרים אותם.”

“מצילים חיים. כפתור ופרח! עוד מעט תגיד לי שאתם גם יוצרים אותם. הא! תשמע טוב, בחור צעיר – ”

“בחור צעיר?”

“בחור צעיר, לי אין הכוחות שיש לך לקשקש. ענה לעניין ומהר, כי הרי תכף שוב תגלגלו אותי, תדקרו, תמששו ותדברו מעל לראשי כאילו אני מומיה שלא מבינה דבר, ואני אישן לי, כמו שנאמר: אני ישנה ולבי ער. אז תגיד עכשיו, ומהר!”

“סבתא דבורהל’ה, אין לי מושג קונקרטי מה יכול לגרום… כלומר, כל דבר יכול, בסופו של דבר, להביא לקריסת מערכות – ”

“קריסת מערכות שמערכות. תשמע טוב בחור צעיר: מישהו שם למעלה דואג כבר שנים רבות מאוד שלא תהיה לי קריסת שמערכות. איך אפשר לעזור לו?”

באותו הרגע הוסט הוילון בחוזקה. דוקטור הירשזון, חיוור כסיד, מלווה במספר רופאים נוספים, ניצב שם.

“אמרתי לך, בחור צעיר,” חייכה סבתא קלות, עצמה עיניה ומלמלה. “עוד זה מדבר, והשטן כבר כאן. אבל אתה עדיין חייב לי תשובה!” והשתתקה כשהיא שוקעת באין זמן בתרדמת, ואולי מעמידה פנים.

“אני ישנה ולבי ער,” מלמל לעצמו דוקטור יוד בעודו מפנה את המקום ליד החולה לבדיקה בידי בכירים ממנו.

“מה להביא לכן?” שאל אורי כאשר שבו והתיישבו בחדר ההמתנה מול חדר המיון.

ריקי העיפה מבט בפניו העיפות של אורי וחייכה. “אני מאוד מעריכה שבאת לתמוך באתי. אבל נראה שסבתא דבורהל’ה בידיים טובות, ועוד מעט יגיע הבוקר וצריך לקום לעבודה.”

“אין בעיה עם העבודה. אני איפה שצריכים אותי, ולכן -”

“קפוצ’ינו,” קטעה אותו אתי, “ואחר כך כדאי שתלך לנוח. זה באמת לא מקום בשבילך.”

“ודאי, ודאי, עליכן המקום הזה תפור, מה?”

“אוי אורי, אל תהיה – – ממילא לא אוכל להיות עכשיו בבית,” אמרה אתי.

“אלוהים יודע מה הם עושים לסבתא דבורהל’ה שם,” לחשה ריקי, ושלחה מבט ממושך אל עבר פתח חדר המיון. את חושבת שצריך להודיע לבן ושרון? הם מאד יכעסו אם ידעו שלא הודענו להם מיד.”

“אמא, בשעות כאלה לא מודיעים לאף אחד כלום. נודיע מחר, זה בהחלט יספיק.”

“אתיל’ה, תגידי לי שסבתא דבורהל’ה תצא מזה.”

“אמא, סבתא דבורהל’ה תצא מזה. אבל יש לי שאלה שכבר הרבה זמן רציתי לשאול: למה את לא קוראת לה אמא, אלא תמיד ‘סבתא דבורהל’ה’?”

“מה הבעיה? גם אני לא קורא להורים שלי אבא או אמא”, אמר אורי, אך מיהר להשתתק כאשר הבחין בפניה של ריקי המתעוותים מאי נחת.

“אני אשתה קפוצ’ינו, תודה אורי. אני פשוט גמורה.”

“אמא, את לא עונה לי!”

“די אתי! אין לך מה לשאול עכשיו? באמת מצאת לך את העיתוי המושלם לחפור בקשרי המשפחה שלנו.”

“תמיד הרגשתי שיש משהו מוזר בקשר ביניכן,” התעלמה אתי מההערה.

“די אתי, זה באמת לא חשוב עכשיו. סבתא דבורהל’ה נאבקת על חייה, רואה? הנה, כבר הרגו אותה שם. ראית מה זה? ודווקא עכשיו מצאת לך זמן לעורר מתים- – מה בעצם את רוצה?”

ריקי עצמה את עיניה בעייפות, ושבה לדבר: “אולי כדאי להודיע גם לאבא שלך על המתרחש? מה את אומרת?”

“אמא, את מתחמקת. אני זוכרת טוב שפעם בן אמר לי: את יודעת שסבתא דבורהל’ה לא סבתא שלנו? ואת התרגזת עליו נורא.”

“די אתי, די! זה לא הזמן לעורר מתים! סבתא דבורהל’ה היא הלב של כל המשפחה הזאת, ואף אחד לא ישנה זאת עכשיו!”

“אמא, את שומעת מה שאת אומרת?” עברה אתי לצעקה פתאומית.

אורי, שקרב לעברן עם כוסות הקפה, שלח לעברה מבט שואל.

“אתי, תקשיבו לי טוב,” אמרה ריקי והביטה באורי, “את חושבת שאני מסוגלת עכשיו להשמיע באוזניך את התשובה המסובכת לשאלה שנראית לך פשוטה? אני תמיד אומרת לך: במופלא ממך אל תדרוש כי תקבל כאב ראש, וברצינות, טוב לא יצא מזה.”

“מה לא תדרוש, אמא?” קמה אתי ממקומה והתרחקה מעט. “סבתא דבורהל’ה היא אמא שלך או לא? מה כל כך פילוסופי כאן? הרי אם היתה אמא שלך, היית קוראת לה אמא, נכון? אם לא, אז למה את לא אומרת לי מה כן. הרי ברור לך שאני יודעת שמשהו כאן לא מסתדר.”

“כן ולא. את מרוצה עכשיו?” השיבה ריקי בקול.

“אתי, ריקי מנסה להסביר לך, ואת – ” החליט אורי להתערב.

“אוי אורי, באמת!”

“אתי, די, ביקשת תשובה? תני לי לענות לך הכי טוב שאפשר. סבתא דבורהל’ה לא אמא שלי, לאמא שלי קראו לאה, לאה שפירא-וסרמן, הבת של רבקה-שרה מירושלים והיא מתה כשהיא ילדה אותי. קברו אותה עוד באותו הלילה.”

“אה, ברוכה הבאה, הנה השם שלי, לאה, צץ פתאום משום מקום. אז- אז סבתא דבורהל’ה היתה אמא של לאה? או של האבא שלך שאין לי מושג מי זה, כי זה לא יוּּּדָה של סבתא דבורהל’ה כמו שסיפרתם לי עד היום. ברור לך שאני לא מבינה כלום!”

“זה מה שאני מנסה לומר לך,” הרימה ריקי את קולה. “את גם לא תביני. בואי נגיד ש-כן, היא היתה אמא של אמא שלי.”

“בואי נגיד, בואי נגיד, בואי נגיד שלסבתא שלי יש גלגלים,” הביטה אתי באמה בחוסר אונים.

דוקטור יוד קרב אליהם בפסיעות נמרצות. שלשתם קמו, אך הוא רק הנהן לעברם וחייך כדי לעודדן מבלי לומר דבר. מיד אחריו הופיעה פמליה, ובראשה פרופסור שני, מנהל בית החולים שהוזעק מביתו באישון לילה, כשהשלט של שמו מבריק ובולט על חלוקו המגוהץ.

“אני מציע שניגש למשרד שלי,” אמר הפרופסור בקול מתוח, והחווה בידו לכיוון המעליות.

“מה שלום סבתא דבורהל’ה,” שאלה ריקי.

“אה, סבתא דבורהל’ה, מצבה בהחלט טוב, יחסית לגילה כמובן. היא ישנה כרגע, והכל בשליטה. דוקטור עשרת אמר שקודם לכן אפילו דיבר אתה.”

“ואולי ניתן לדוקטור עשרת לדווח על מצבה?” אמרה ריקי.

“כמובן, כמובן, גברת שפירא. פשוט חשבתי שנשב בנחת במשרד שלי, כדי להבהיר את אי-ההבנה שהיתה כאן קודם.” הוא הביט לעבר דוקטור הירשזון, שעמד קפוץ שפתיים וסמוק, והשפיל את מבטו.

“הבנתי, הבנתי, הבנתי,” ניסר קולה של ריקי את חלל האוויר. “אין לי שום כוונה לרדוף כאן אף אחד. טעויות קורות, טעויות נגרמות. העיקר שכרגע לפחות זה נגמר טוב. הדבר היחיד שלא היה מזיק לנו, הוא קצת יותר תשומת לב והתייחסות לבני המשפחה מצד הסגל כאן.” היא נעצה בדוקטור הירשזון מבט כעוס. “מה שמעניין אותי עכשיו הוא רק מצבה של סבתא דבורהל’ה, ואין לי כל כוונות לשמוע התנצלויות על הפשלה שקרתה כאן, נשאיר זאת מאחורינו. אני לא אתערב, ואתם תסיקו את המסקנות לבדכם, שאתם – שאתם – בחייכם!”

“כמובן, כמובן גברת שפירא,” הנהן פרופסור שני, כשהוא נע בחוסר נחת מרגל לרגל, וניכר בו שאינו רגיל לסיטואציה שבה הוא מותקף ושיקול הדעת אינו מתיר לו להגיב. לרגע עיוות בכל זאת את פניו, אך מיד חזר ושלט בעצמו.

“כן, גברת שפירא,” כשהוא משתדל כמיטב יכולתו להאיר את פניו בחיוך.

“אני מבקשת שדוקטור עשרת יטפל בסבתא דבורהל’ה. אני מצטערת, אבל בנתונים הקיימים כרגע, אני בוטחת רק בו.”

“למה להצטער? להיפך! דוקטור עשרת הוא רופא מצוין, ונשמח – – הרי רצינו להעביר את אמא שלך לפנימית נכון? למה שלא נעשה זאת כעת, תחת השגחתו של דוקטור עשרת, ונשכח את כל העניין?”

“נשכח, נשכח,” מלמלה ריקי והרכינה את מבטה לעבר הרצפה, כאילו היא אוספת את מחשבותיה שיצאו ממיקוד. מיד שבה והרימה את ראשה: ” אני רק רוצה להבטיח שדבר כזה לא ישנה, בטח לא עם סבתא דבורהל’ה.” הפעם היה קולה כקולה של פרקליטה.

פרופסור שני הנהן המבוכה, ולו לא היתה זו שעת לילה מאוחרת, והוזעק לבית החולים מהמטה, ודאי היה מוצא מילים נכונות, או לפחות מחווה מניח את הדעת.

“ודאי, ודאי גברת שפירא. אני שוב מצטער מקרב לב על עוגמת הנפש, ואני מבטיח לך שנעשה הכל שדבר כזה לא יקרה.”

עם עלות השחר עמדו ריקי ואתי ליד מיטתה של סבתא דבורהל’ה בחדר הקטן שבמחלקה הפנימית.

“שלום סבתא דבורהל’ה,” רכנה ריקי לעברה ונשקה למצחה. “אנחנו הולכות הביתה. נחזור בעוד כמה שעות. תנוחי בינתיים.”

“ביי סבתא דבורהל’ה!” הצטרפה אתי לאמה, אך אז נטלה את ידה של הקשישה המצומקת ולחשה באזנה: “את חייבת לי תשובה מפורטת. היית צריכה לראות איך אמא התפתלה כשניסתה להסביר לי מי כאן האמא של מי. זה היה מה-זה פתטי.”

נדמה היה לה שסבתא דבורהל’ה חייכה, וכי חשה בלחיצתה העדינה של כף ידה של אתי, בתה של ריקי, הבת של לאה שפירא וסרמן, הבת של רבקה-שרה.

דוקטור יוד חייך. “להתראות, אל תדאגו.” הוא רמז לעבר הקשישה הישנה. “היא נמצאת בהשגחה ראויה, ו- אגב, היא הספיקה לדבר אתי קצת. היא- היא, איך לומר זאת, מעניינת וחריפה, הסבתא דבורהל’ה שלכם.”

“דוקטור עשרת – ”

“דוקטור יוד זה בסדר. ככה כולם קוראים לי כאן – – בכל מקרה היא לא אמרה שום דבר משמעותי, היתה די מטושטשת, ואפשר בהחלט להבין זאת.”

“דוקטור יוד, את סבתא דבורהל’ה אנחנו מכירות טוב מאוד. אבל התפקיד שלך, שלכם, הוא לשמור שהיא תמשיך להיות מעניינת וחריפה.” בבת אחת איבד קולה של ריקי את חדותו, ונעשה עייף.

“כמובן, כמובן גברת שפירא, כמובן.”

“אני לא יכולה לנהוג עכשיו,” אמרה ריקי כשעמדו הכל במגרש החניה של בית החולים, “איזה לילה עבר עלינו, אלוהים שישמור. אולי ניקח מונית?”

“בואי אמא, אני אנהג, תני לי את המפתחות,” הושיטה אתי יד לריקי, ושתיהן פסעו שלובות זרוע במגרש החניה באור השחר המוקדם.

“אני אדבר עם שרון ועם בן. באיזה שעה אפשר לצלצל אליו?”

“אוי אמא, את צריכה שאני אנהל אותך? לאן הגענו? תוכלי עכשיו, אצל בן כבר בוקר מזמן, ועם שרון… טוב את יודעת את הפרוצדורה. תשאירי הודעה למזכירות הישיבה שם, או איך שהם קוראים לזה. הם ימסרו לו והוא יחזור אליך.”

“חבל שאורי הלך קודם, הוא – ” השעינה ריקי את ראשה בעייפות על המושב.

“אמא, את יכולה לסמוך עלי, מה קרה?” אמרה אתי בעודה מתמרנת את המכונית ביציאה ממגרש החנייה. “על מה את חושבת שאת מגינה כשאת מתייחסת אלי כמו אל הנסיכה על העדשה? אני כבר בת עשרים וחמש, אם שכחת!”

“אלוהים אדירים!” פלטה ריקי.

“ותפסיקי עם האלוהים הזה. מה קורה לך? ממתי נהייתם חברים פתאום, את ואלוהים?”

“באמת אתי. קצת רחמים על אמא שלך. פתאום הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את סבתא דבורהל’ה, אני פשוט לא יכולה!”

“אמא, את לא מאבדת אותה!”

“אלוהים שישמור, אתי. היא האור בחיים שלי. היא האויר שאני נושמת. בעצם, סבתא דבורהל’ה היא זו שמחזיקה את כל המשפחה, את לא רואה? בן מצלצל פעמיים בשבוע מתאילנד, כל פעם לשני טלפונים: קודם לסבתא דבורהל’ה, שאתה הוא מדבר שעה, ורק אחר כך אלי, לאמא שלו, זו שילדה אותו, וגם זאת בקיצור מוחלט. בסוף הוא מבקש למסור ד”ש לאחות המעצבנת שלו, אומר ביי וסוגר. שרון הילד הקטן שלי – תראי מה קרה לפרח הזה! פעם בחודשיים הוא מגיע במוצאי שבת, רק בשביל לאכול וללכת, ורק בשביל לעשות לי שחור בעיניים בתרוץ של “כיבוד הורים”. כמעט ואיננו מדברים. אני מרגישה שאיכשהו הם הלכו לי לאיבוד, הילדים שלי. וסבתא? את לא מבינה, אתי, היא האור של החיים שלי, שלנו, אני כבר לא יודעת.”

“תתבגרי, אמא. מה קורה לך? ככה החיים, אבל מה זאת אומרת, ‘את לא יכולה?’ היא בטח בת – בת – בת כמה היא בעצם האמא של האמא שלך, או מה שלא יהיה?”

“החלטת עכשיו לשגע אותי? אוי, אני חייבת לדבר עם שרה לבטל את כל הפגישות להיום… אתי, את בטוחה שאורי יודע מה צריך לתת לרַא?”

“אמא, בחייך. הוא שרץ אתי אצל סבתא דבורהל’ה מספיק זמן כדי לדעת הכל. כן, נתתי לו את המפתחות של הדירה שלה, הכל בשליטה. את יכולה ללכת לישון בשקט.”

“הכל? אורי שלך יודע הכל, אה! אילו לא הייתי הרוגה עכשיו, הייתי מתגלגלת עכשיו מצחוק. לא את ולא אורי שלך, שנפרדים ושבים להתחבר פעמיים בחודש, אין לכם מושג – ”

“את זה כבר הבנתי אמא, ובבקשה לשמור את המרירות שלך לעצמך. אורי ואני לא אשמים.”

“אני מצטערת, אני באמת לא בפוקוס. מזל שהייתם אתי. לבד הייתי מתעלפת בחדר המיון. מה הייתי עושה בלעדיך?”

“די, אמא, אני נוהגת, נתחבק אחר כך.”