שלוש הנובֶלות התל-אביביות של קציר הן על שלוש דמויות זרות בתל-אביב, שגיחתן לעיר הזאת נכרכת בהתנפצות וּויתור, בקיצוץ ובצמצומים של […]
סוגרים את הים
האוטובוס לתל־אביב עצר במרכז, בלע אל תוכו את אילנה ושלושה נוסעים נוספים, והמשיך בדרכו. רק הנערה בביקיני הוורוד נשארה בתחנה, יפה ומחייכת לתמיד. או עד שמישהו יחליט להשחיר אחת משיניה, או לצייר לה שפם, חשבה אילנה. היא שילמה לנהג וסקרה את פְּנים האוטובוס מתוך חשש לפגוש כאן מישהו שמכיר אותה. אחרי שקיבלה את העודף פילסה לה דרך בין החבילות והתיקים והתיישבה במושב שלפני־האחרון מימין, ליד החלון, כך שכשיֵרדו מההר ויסתובבו תוכל לראות את הים. כהרגלה, הניחה את תיקה החוּם הישן על המושב לשמאלה, להקטין את הסיכוי שמישהו ירצה להתיישב בו, ומיד התחרטה ושמה אותו על ברכיה, אבל אף־אחד מהנוסעים שנכנסו אחריה לא בחר לשבת לידה. בכל־זאת המשיכה להחזיק את התיק צמוד אל בטנה והסתכלה החוצה, ואצבעותיה הדקות החיוורות, גזוזות הציפורניים, פתחו וסגרו את הריצ'רץ' מבלי משים.
האוטובוס שָׁעַט בַּירידה של דרך־הים, חלף על פני בית־ההבראה עם מדשאותיו העצומות וכיסאות־הנוח הצבעוניים שבין האורנים, וליד מלון בן־יהודה, לפני העיקול שממנו אפשר לראות את כל הים נפרשׂ פתאום למרגלות ההר, כאילו לא היה כאן כל הזמן, זיהתה את מגדל השיער הצהוב של אמא של רונית, שלושה מושבים לפניה, ונבהלה, איך לא ראיתי אותה עד עכשיו, היא בטח ראתה אותי ותלשין עלי למנהל. המנהל, שדיברה אתו בטלפון כשעה קודם, נשמע ספקן, אף שזו הפעם הראשונה בשבע שנות עבודתה בבית־הספר שלו שהיא מחסירה יום עבודה, ואולי דווקא משום כך. שפעת? שבועיים לפני חופשת הקיץ? שאל אברהם בזלזול ובחשד, והיא־עצמה לא הבינה מאין באה לה החוצפה להתקשר לבית־הספר, שפתאום לא היה שלה, אלא הפך למין מוסד חקירות אימתני, שיש בידיו אמצעים מתוחכמים ביותר לגלות, אפילו דרך הטלפון, שהיא משקרת, והרי בכל שלושים שנותיה, שלושים־ואחת בחודש הבא, מעולם לא הוציאה מפיה דבר שאיננו אמת. בכל־זאת חייגה באצבעות קפואות ובבטן מלאה אבנים, ודיברה עם שושנה, המזכירה, שאמרה לה בקוצר־רוח נרגז, תהיי בריאה, ודיברה עם אברהם, שֶׁרָטַן שאין לו מורה מחליפה, והודיע לה בחומרה שהיא מפסידה את ההרצאה של סגן־מנהל מחלקת־החינוך של העירייה על בעיית האינטגרציה, שתתקיים באולם־ההתעמלות אחרי השיעור החמישי, ובסוף נסך לקולו גוון אינטימי לא נעים כשאמר, נו, אז תשכבי במיטה, אילנה, ותהיי בריאה. והיא היתה חופשייה, כך הרגישה כשהתבוננה באבק הזהב הניגר באלכסון בעד חרכי התריס וניתך על הרצפה למטבע ענקית, ואחר־כך התכסתה מעל לראשה בשמיכה הקלה, כמו שנהגה לעשות בבוקרי החופש של ילדותה, והצטנפה לפקעת עיוורת של נעימוּת, עד שלא יכלה להתאפק עוד וקמה לעשות פיפי ולהתרחץ, ולבשה את השמלה הפרחונית הרחבה, עם הכתפיות הדקות, והביטה בראי. היא ניסתה לנחש איך תירָאה בעיני תמי, שלא פגשה יותר משנתיים־וחצי, משום שתמי היתה עם יואל בעלה בלוס־אנג'לס ואחרי שחזרה התחילה ישר לעבוד בסדרה של סרטוני־פרסומת, ואחר־כך בחזרות להצגה חדשה, ואילנה יכלה לשמוע את קולה, בעברית ובאנגלית, במשיבון, והיתה אומרת כמעט בלחש, זאת אילנה, או, אילנה התקשרה, ואחרי כמה שבועות הפסיקה להשאיר הודעות, כי הבינה שתמי עסוקה מאוד בזמן האחרון ולא תוכל להחזיר צלצול. והבוקר, כשהתקשרה מוקדם, עוד לפני שדיברה עם בית־הספר, היא העירה אותה מהשינה, ובכל־זאת דומה שתמי שמחה לשמוע אותה, ואמרה לה בקול מנומנם, שבמשך היום היא בתיאטרון, אבל אחרי־הצהריים היא יכולה לבוא אליה, והן קבעו לחמש. אילנה חייכה אל פניה בראי ואמרה לעצמה, לא השתנית בכלל כל השנים האלה, והבחינה בברק חדש בעיניה החומות הגדולות, שנצצו מבעד לזגוגיות העבות של המשקפיים, ובסומק שנכלם על לחייה, החיוורות בדרך־כלל, ושפתיה לא היו סדוקות היום, ושערהּ השָׁטֶני הדק נראה לה מלא ומבריק יותר, ופתאום היתה מרוצה אפילו מגופה הכחוש, שבקושי היה אפשר להבחין בו בְּשדיים, ומרגלי הגפרורים שלה, כי זכרה איך היתה תמי מסתכלת בה בקנאה כשהיו בנות שתים־עשרה והיו עומדות בבגדי סטרץ' ורודים ובתסרוקות אסופות מול הראי הגדול בסטודיו לבלט של הגברת וָלֶנְטִינה אַרכיפּוֹבָה גרוסמן, שהיתה פְּרימָה־בלרינה מפורסמת במוסקבה בשנות השלושים, עד שהתחתנה עם יהודי ובאה אתו לחיפה, והקימה את הסטודיו ברחוב מסדה שלושים־ושבע, שאמרו שהוא משמש רק כיסוי, כי היא ובעלה בעצם מרגלים רוסים. פעם תמי והיא אפילו ניסו לעקוב אחריהם כשיצאו לטיולם הקבוע ביום שישי אחר־הצהריים. ארכיפובה, זקופה ואצילית בשמלת סאטן שחורה ארוכה, חבשה כובע גבוה, שאשכול ענבים ירוקים הסתלסל ממנו מגונדר מעל לשערהּ הכהה האסוף. בידה, הנתונה בכסיית־תחרה לבנה, אחזה שמשייה כתומה, ואת זרועה האחרת שילבה בזרועו של בעלה הגבוה, שלבש חליפה שחורה וחבש צילינדר, ובידו החזיק מקל שחור עם גולה מגולפת בצורת ראש של שֵׁד. הם פסעו להם במתינות, כאילו היו נוסעים בכרכרה, מביתם שברחוב הִלל, ופנו בשדרות או"ם, והמשיכו לאורך השערים הנעולים של גן־הבָּהָאִים הדומם, ורק צעדיהם הקצובים נשמעו בעלייה התלולה, הריקה מאדם בשעה זו של שמיים מכסיפים וצבעים נרגשים מעל לים, ואז סגרה ארכיפובה את השמשייה שלה, והם נבלעו באחד השערים הצדדיים של הגן הפרסי, ובאותו רגע הועם הזהב של כיפת המקדש והגן הקדיר והחשיך, ותמי ואילנה הוציאו את ראשיהן מבין סורגי הגדר השחורים ורצו עד סוף העלייה, וכשהתיישבו על הספסל הירוק בתחנת־האוטובוס אמרה תמי מתנשפת, זהו, עכשיו זה בטוח. הן החליטו לא לספר לאף־אחד, כי במילא לא יאמינו להן. וביום ראשון אחר־הצהריים, בשיעור, החליפו ביניהן מבטים בזמן הפְּלִיֶה והגְלִיסֶה והפּוֹר־דֶה־בְּרָה, וארכיפובה צעקה עליהן בעברית המצחיקה שלה על רקע צלילי הפסנתר, ונופפה באיום במקל השחור עם ראש השֵׁד, שהיתה לוקחת בהשאלה מבעלה המרגל להכות בו על ברכיים רופפות ועל בהונות רגליים שסירבו להימתח. אילנה נבהלה פתאום למחשבה שאולי היא יודעת שהן גילו עליהם, אבל בדרך הביתה, בכרמלית, הרגיעה אותה תמי ואמרה שֶׁמַה פתאום, ולא יכול להיות, ואז התמתחה והביטה בדמותה שנשתקפה בזגוגית הגדולה של חלון הרכבת שטסה במהירות במנהרה החשוכה, ונאנחה, ואמרה, אני אף־פעם לא אוכל להיות רקדנית, אני שמנה מדי, איזה כיף לך שאת כזאת רזה. ואילנה הסתכלה בגנֵבה בשדיה של תמי, שכבר נראו היטב בעד בגד הסטרץ' הוורוד כמו שני שזיפים קטנים, כהי פטמות, ובמותניה שהתחילו להתעגל, ולא אמרה כלום. עכשיו חייכה בראי אל תמי ההיא, הילדה, אל עיניה הכחולות החצופות ואל תלתליה השחורים הצוחקים ואל שפתיה האדומות תמיד כאילו שתתה מיץ פטל, והחליטה להתאפר קצת לכבודה, אף־על־פי שחשבה שאיפור לא מתאים לה, וגם ידעה שעד חמש ידהו הצבעים והיא תצטרך לחדש אותם, אבל מרגע שקבעו להיפגש עשתה הכל כאילו תמי כבר עומדת בחדר לְיָדה ומתבוננת בה. אחר־כך פתחה את התריס, ועמדה יחפה במרפסת להריח את הקיץ שנהר אליה בעד ענפי האורן הגדול, בין אצטרובלים בשלים דביקי שרף, ותור לא־נראה היה משלח גרגורי ערגה קצובים אל האוויר הצלול שמעל לוואדי, וים של זמן נפתח לה. אילנה ידעה איך תנצל את יום החופש הגנוב הזה, שאסור לה לבזבז ממנו אפילו דקה. ראשית, ארוחת־בוקר. היום תאכל על המרפסת, ולא תסתפק בפרוסה עם ריבה ובספל נס־קפה, שהיו ארוחתה הקבועה כשמיהרה לשיעור הראשון, אלא תעשה לעצמה ביצייה־עין וסלט עם קוטג' ופרוסה עם גבינה צהובה, ובסוף, עם הקפה, תיקח לה פרוסה מעוגת־הדבש שאמא נתנה לה בשבת למרות מחאותיה. אחר־כך תיסע באוטובוס הישיר לתל־אביב, שיוצא בתשע ממרכז הכרמל, ותסתובב קצת, ותשב בבית־קפה ותסתכל על אנשים, ביום חופש הרי לא צריך לתכנן הכל בדיוק ואפשר להשאיר מקום להפתעות. אחר־כך תלך לקנות לעצמה משהו יפה ללבוש לפגישה, אולי בדיזנגוף סֶנטר שעוד לא היתה בו וכולם אמרו שהוא נהדר, ממש כמו באמריקה. אומנם היתה בתל־אביב לפני שנה בערך, בחתונה של בת־דודתה בת העשרים־ושלוש, אם כי בכלל לא רצתה ללכת, חששה שכולם יגידו, נו, מתי אצלך, אבל הוריה הפצירו בה והיא נסעה איתם, ואף־אחד לא אמר לה כלום. גם לפני שנתיים־וחצי היתה בתל־אביב, ודווקא אז תיכננה לראות את הסֶנטר, אבל בסוף ירד גשם והם בילו את הערב אצל תמי. הם אכלו ארוחה טובה שיואל בישל, ושתו הרבה יין, ותמי דיברה בהתלהבות קצרת־נשימה, כדרכה, על ההצגה החדשה שהיא משתתפת בה, "בת שחף" של צ'כוב, סופר שאילנה אהבה וגם לימדה כמה סיפורים שלו בכיתה. תמי אמרה שקיבלה תפקיד קטן מדי, ולדעתה מגיע לה התפקיד הראשי, של נינה, ואז, נזכרה אילנה, קמה תמי בפתאומיות ויצאה מהחדר, וכעבור רגעים אחדים חזרה ופרצה פנימה לבושה שמלת קְרינוֹלינָה תכולה ארוכה, ותלתליה אסופים בתסרוקת של פעם. עיניה זהרו ולחייה האדימו, והיא היתה נינה, שהגיעה זה עתה בכרכרה בדהרה מהירה בשלג, ופרצה לחדרו של קוסטיה. המלים דאו מפיה כואבות כשחפים פצועים, ולבסוף אפילו בכתה בדמעות של ממש. אילנה הרגישה שקסם גדול מתרחש לנגד עיניה, כמו בהצגות בית־הספר, כשתמי הופיעה על הבמה והיתה פתאום מישהי אחרת, והיא היתה יושבת אז בשורה הראשונה, בין ההורים והאורחים, ונושאת את מבטה אל חברתה, שקולהּ הצלול ואור פניה מילאו את החלל הגדול של אולם־ההתעמלות, והתרגשות עצומה גאתה בה. מאז הצגות בית־הספר ההן, אמרה אילנה לעצמה, ומאז שתמי, לבושה בחולצה התכולה של התלבושת האחידה, היתה עולה על הקתדרה בהפסקה הגדולה ומעקמת את פניה הילדותיות עד שדמו לפרצופה המרושע של מיס מוזס, המורה לאנגלית, ומחקה את קולה הצורמני ומשלחת אצבע חדה מול פניו של אחד התלמידים להזמינו אל הלוח, וכולם היו צוחקים ומוחאים לה כפיים – מאז לא ראתה את חברתה על הבמה. יואל חיבק אותה ואמר ששיחקה נהדר, ובטח שמגיע לה התפקיד הראשי, ואילנה רצתה לבקש, אולי תזמיני אותי פעם לראות את ההצגה, אבל תמי מחתה את דמעותיה בשרוול חולצתו של בעלה ואמרה, אני עייפה עכשיו, נלך לישון, והיא לא ביקשה. תמי הציעה לה את הספה בסלון ואמרה לילה טוב, ונכנסה אחרי יואל לחדר האחר, וסגרה את הדלת, ואילנה לבשה את כתונת הפלנל שהיתה מקופלת במזוודה הקטנה הכחולה שלה, עם סמל "אל־על", ונשכבה, והתכסתה בשמיכה הכבדה מעל לראשה כדי לא לשמוע קולות מחדר־השינה שלהם, ובכל־זאת לא הצליחה להירדם במשך הרבה זמן בגלל דפיקות הגשם במרזב ובגלל צווחות החתולים שעלו מהחצר כקולות הילדים במגרש בית־הספר בהפסקה הגדולה. ענת ונורית מגלגלות את החבל בשני קצותיו, והיא, המורה, עומדת בשורת הילדות הארוכה לבושה בחצאית קפלים קצרצרה ובחולצה התכולה של התלבושת האחידה שצרה עליה מאוד, ועוד מעט תורה לקפוץ. אי–לָ–נה אי–לָ–נה, צועקות לה תלמידותיה, והיא שומעת את החבטות הקצובות של החבל על האספלט הרותח, ויודעת שמשקפיה יחליקו על אפה ורגליה הרזות יבגדו בה שוב, והיא תיאלץ לסובב את החבל במשך כל ההפסקה עד שיבערו כפות ידיה, כמו תמיד. והנה גם תמי פה, תמי הילדה צוחקת וקופצת, קופצת וצוחקת אל אילנה המבוגרת, שמסובבת את החבל וסופרת בשבילה עד מאה. ואחר־כך היה הצלצול להיכנס לכיתה, ואילנה התיישבה בספסל שלה, הלפני־אחרון מימין, ליד החלון, רכונה על השולחן הנמוך מדי, ומיס מוזס הגיעה בנקישות מהירות של עקביה הדקיקים ונעמדה על הקתדרה מול הכיתה, והרימה את זרועה, מגלה שערות בית־שחי שחורות, מסולסלות ודביקות מזיעה, והורתה באצבע ארוכה, סמוקת ציפורן, על אילנה, ואמרה לה "את". ואילנה קמה וניגשה אל הלוח ואחזה בחוזקה את המקראה עם "אוולין" של ג'ויס, שקראה ושיננה והכינה היטב בבית, ועמדה מול תלמידיה, שהביטו בה בעיניים תמות וחיוך של זדון תלוי בזוויות שפתיהם, ודיפדפה בבהילות, באצבעות לחות, והתחילה לקרוא בקול רם, ולפתע היו המלים האנגליות זרות לה, והיא ניסתה להגות אותן אות אחר אות, אבל רק געיות עמומות בקעו מגרונה.
בבוקר יצאה תמי מהחדר בחולצת פיג'מה גברית, פרומת שלושה כפתורים עליונים, שחשפה את השביל הרך שבין שדיה הכבדים ושוליה לא הסתירו את הירכיים הלבנות המלאות, אשר אילנה דימתה לראות בהן סימני אצבעות אדומים. וכך, מרושלת ושלווה, מזמזמת לעצמה מנגינה לא־מוּכּרת ומדיפה ריח חריף של גבינה בשלה, טיגנה תמי לשתיהן ביציות וערכה את השולחן לארוחת־בוקר גדולה. בזמן שטבלו את קרום הלחם בחלמון, חשבה לספר לתמי את החלום, כמו כשהן היו קטנות והיו יושבות בבית שבנו להן מקרשים על צמרת האורן הגדול בחצר של תמי, ומתחממות בשמש כמו שתי חתולות, ומגלות זו לזו את כל החלומות, שתמיד השתדלו במיוחד לזכור אותם כדי שיהיה להן מה לספר, עד שאמא של תמי היתה חוזרת מהעבודה וצועקת, תרדנה משם, הרי זו סכנת נפשות. אבל תמי דיברה עכשיו על תוכניות הנסיעה שלהם לארצות־הברית, ואילנה התביישה פתאום בחלום שלה ולא סיפרה כלום. ואחרי שהיו עולות לבית של תמי, היו נעמדות מול המראָה הגדולה בחדר־האמבטיה, שאילנה אהבה – כי אצלם היתה רק מראָה קטנה וגבוהה בדלת של ארון־התרופות, והיא בקושי הצליחה לראות את עצמה על קצות האצבעות – והן היו עושות פרצופים ומתאפרות בכל הליפסטיקים והעפרונות של אמא של תמי. תמי ציירה לעצמה קווים שחורים דקיקים מתחת לעיניים, ושניים ארוכים בין האף לפה, והן כיווצו את הלחיים וקימטו את המצח וניסו לדמיין איך יירָאו כשיהיו זקנות, ותמי אמרה, כשנהיה זקנות נעמוד מול הראי בבית־האבות וניזָכר שכשהיינו ילדות חשבנו איך נירָאֶה כשנהיה זקנות. ואילנה נהייתה שמחה מאוד פתאום, כאילו הבטיחו לה משהו נפלא, והיא חייכה אל תמי, שמרחה לעצמה ליפסטיק אדום ואמרה בחשיבות, כשאני אהיה גדולה אני אהיה שחקנית בתיאטרון. אילנה רצתה לשאול אותה אם היא זוכרת את כל זה, ורק חיכתה להזדמנות מתאימה בשיחה, אולי כשתמי תגיע לדבר על התיאטרון, אבל תמי דיברה על צו עיכוב היציאה מהארץ שהוציאה אשתו־לשעבר של יואל, משום שאינו מסוגל לעמוד בדרישותיה הכספיות הלא־הגיוניות, ומפני שהיא שונאת אותו, ועוד יותר אותה, שגזלה אותו ממנה ומבתם הקטנה. תמי כינתה אותה מכשפה ועכבישה, ואילנה חשבה על אשתו של שמואל, שהיה מרצה שלה כשלמדה באוניברסיטה, והיא היתה יושבת בשיעוריו בשורה הראשונה, נפקחת באור מבטו הטוב, שדימתה לפענח בו חוכמה וכאב ואירוניה מרירה ויכולת לאהוב, והיתה מניחה לקולו החם, שהיה קורא את פסוקיו של עגנון, להדהד לאט בחזָהּ ובבטנה כבתוך חבית שנמלאה מי־גשמים מתוקים, ולפנות־ערב, כשהאוויר הסתווי במרומי הכרמל היה מצטלל ומתקרר, והסטודנטיות היו שולפות מתיקיהן סוודרים צבעוניים, שנשאו איתן ליתר ביטחון, ומתעטפות בהם בהנאה, וממהרות לרשום בחריצות את דבריו מלאי הטעם של המרצה, והוא היה מרכין את ראשו ומחייך לעצמו, כמי שיש לו דרך משלו לראות את הדברים, שעד כה לא מצא עם מי לחלוק אותה, ואילנה היתה מרגישה שרק היא יודעת את מחשבותיו, אף שאינה יכולה להלבישן במלים, וגם השמש היתה מתעטפת לה באדרת ענן צמרירית, רק קרחתה הצהובה ביצבצה, והיתה מנסה את כישרונה במשיכת אקווארלים רכים מלוח הגוונים הגחמני שלה על פני כל השמיים המכסיפים – אז ידעה אילנה אושר גדול, קצר־נשימה, שפָּעַם בה במהירות עצומה, ומלבדו לא נותר בה מקום לְדָבָר.
אין עדיין תגובות