פלומה, צעירה המגיעה מספרד לחופשה בבית דודתה באי הנפלא פוֹרמֶנטֶרָה, פוגשת שם בתומס המחזר אחריה בלהט. תגליות מטרידות מעכירות את שלוותה: למה אינה נראית אף באחת מהתמונות באלבומים של דודתה – מאירועים שנכחה בהם? מדוע זכור לה שחרתה את שמה על המגלשה, ועכשיו נמצא שם רק השם של אחותה? ומדוע הכלב של מפקד המשטרה נובח בפראות רק לעברה ולעבר תומס? והשאלה העיקרית: מי הם ההֵם, ומה הם רוצים? סיפור שיש בו מתח ואימה, ופתרונו מציע כמה תובנות לגבי המין האנושי.
קטגוריות: ילדים ונוער, מד"ב ופנטזיה, מתח ופעולה, סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:
33.00 ₪
פלומה, צעירה המגיעה מספרד לחופשה בבית דודתה באי הנפלא פוֹרמֶנטֶרָה, פוגשת שם בתומס המחזר אחריה בלהט. תגליות מטרידות מעכירות את […]
1
לאִימַנוֹל היה נדמה שהוא שומע קולות בתוך הבית שלו.
אבל זה היה בלתי אפשרי. הוא גר לבדו בבית הקיט. הוא שכנע את הוריו שירשו לו לגור למשך זמן מה בבית שבפוֹרְמֶנְטֶרָה. הוא היה צריך להתנתק מחוג החברים שדִרדרו אותו לשתייה. והוא הצליח. מאז שהגיע לאי לא טעם אפילו טיפה, וכבר עבר כמעט חודש.
"בלילה הכול נשמע רועש," חשב הבחור, "זו בטח הרוח."
לא הייתה רוח. הערפל מהים הזדחל אל הבקתה כרוח רפאים מהלכת אימים.
הבחור בן העשרים לא קם מהרצפה, אלא המשיך לנסות לתקן את הדליפה שבאסלה. הוא כבר סגר את ברז כניסת המים. וגם הספיק לפרק את לחצן השטיפה ואת התושבת שלו. הוא הרים את מכסה הניאגרה. משמאל ראה את המצוף המוֹנע מהמְּכל לעלות על גדותיו. במרכז — את השסתום. מימין — את מנגנון כניסת המים. הוא משך בידית השסתום. המכל הלך והתרוקן, ובה בעת ירד המצוף.
כשחדל הרעש של האסלה, שמע שוב את הקולות.
הוא ניסה להתגבר על הרעד שאחז בו ולחשוב בהיגיון. "בוא נראה," אמר לעצמו, "בפורמנטרה אין פושעים. לא היה אף לא פשע אחד בכל השנים האחרונות. זה האי הבטוח ביותר בים התיכון. כאן אף פעם לא קורה כלום."
הוא נשא את מבטו אל עבר חלון חדר השירותים. הערפל נשען על הזגוגית.
"אין שם אף אחד, אידיוט," מלמל בינו לבינו.
בִּתשובה שמע צעדים שהתקרבו אליו.
צמרמורת קלה טיפסה במעלה עמוד השדרה שלו, חוליה אחרי חוליה. עכשיו באמת לא נותר כל ספק. מישהו נכנס אל תוך הבית. הוא פָּחד. פַּחד מקפיא שאחז בכל גופו.
אבל הוא יתגונן. אין לו ברירה. אולי מדובר במשוגע. ואין גבול למה שמשוגע מסוגל לעשות. הוא תפס את המפתח השוודי ויצא מן השירותים.
"יש לי נשק!" צעק בתקווה להטיל אימה.
בקצה הבית דלקה המנורה בחדר המגורים. הוא לא הדליק אותה. בזאת היה כמעט בטוח. הוא התקדם כמה מטרים לאורך המסדרון ומבטו נעוץ בקרן האור הבוקעת מבעד לדלת הפתוחה. כן, מישהו מסתובב שם. נשמע קול זכוכית נשברת. בוודאי נפלה שם כוס, או אולי הארגטל המכוער להפליא שאמו קנתה בשוק בלַה מוֹלָה.
הוא ניסה לבלוע רוק, אבל לא הצליח. גרונו היה חסום.
עם המפתח השוודי האחוז היטב בידו נכנס אימנול אל חדר המגורים. לא היה שם איש. למרות זאת, על הרצפה, היה מוטל האגרטל שבור לחתיכות. מי זרק אותו? וגם: למה היו אלבומי התמונות פתוחים וזרוקים על הספה? עדיף להתקשר למשטרה המקומית. השוטרים יגיעו בתוך דקות ספורות. תחנת המשטרה קרובה.
הוא השאיר את הטלפון הנייד בחדר שלו, ולכן יצא אל המסדרון. כדי שלא להסגיר את מקום הימצאו, ניסה לא להרעיש. יכול להיות שהמשוגע או הגנב מסתתר באחד החדרים שלאורך המסדרון, משמאלו או מימינו.
הוא נכנס אל החדר שלו. ואז לחץ על המפסק שהדליק את מנורת התקרה. הרעד ברגליו גבר משגילה שערכוּ חיפוש בחפציו: הבגדים היו פזורים בפינות החדר, המגירות נשלפו מהרהיטים, המיטה הייתה סתורה, הספרים והעיתונים שלו — זרוקים על הרצפה, הנייד לא נמצא על שידת הלילה. כתמי בוץ של נעליים שונות על האריחים הסגירו כי מדובר בכמה פורצים. לפחות שלושה.
מיד הגיע למסקנה: לא מדובר במשוגע אלא בגנבים. מצד אחד המחשבה הרגיעה אותו מעט. מכל מקום, זה חוסר מזל. חוסר מזל שאין כמוהו. כאן אין אף פעם גניבות. ומפני שאין פשעים בפורמנטרה, לא טרח אפילו לנעול את הדלת. בעצם גם איש מהשכנים לא. באי מעולם לא קרו דברים רעים. כשיספר זאת, יתקשה לשכנע אנשים.
הארנק שלו היה פתוח ליד המנורה שעל שידת הלילה. בוודאי לקחו לו את ארבע מאות האירו שמשך אחר הצהריים מהכספומט שבעיירה סַן פֶרַן דֶה סֶס רוֹקֶס. בלי תקווה רבה פתח אותו כדי לוודא את העניין. אז החווירו פניו. הדבר הפחיד אותו יותר מכל פריצה רגילה. הם לא נגעו לא בכסף ולא בכרטיסי האשראי. המסמכים שלו נעלמו: רשיון הנהיגה ותעודת הזהות.
מה זה אמור להיות?
פחדו התחלף באימה ובחרדה משמצא בין הספרים והבגדים הזרוקים על הרצפה פיסות מהתעודות שלו. קרעו אותן לאלפי חלקיקים. הדבר הצביע על מוח סוטה שכוונותיו רעות הרבה יותר מסתם גניבת רכוש. מי יכול להיות מעוניין לגרום לו נזק כזה? לא היו לו אויבים. בעצם, הכיר מעט מאוד אנשים בפורמנטרה.
לפתע שמע קול נקישה והאור בבית כבה. גם הפנסים בגינה כבו. אולי אלה הם.
מה הם רוצים?
צעדים נשמעו במסדרון. אחר כך שמע מים זורמים. הם בוודאי במטבח. הוא יצא מהחדר, אוחז במפתח השוודי בעוצמה רבה עד כדי כך שמפרקי אצבעותיו הלבינו.
הוא פנה ימינה אל המטבח. כדי לא להרעיש הרים גבוה רגל אחר רגל. הוא כבר הגיע אל הדלת כששמע קול נשימה מאחוריו. עוד לפני שהספיק להסתובב כיסה מישהו את אפו במטלית. הריח היה חזק מאוד. די היה בנשימה הראשונה — ושריריו רפו בבת אחת. גופו קרס.
מסביבו החל הכול להסתובב ולהסתובב ולהסתובב… כתם כהה האפיל על מחשבתו.
כשפקח למחצה את עיניו, היה נדמה לו שהוא מת. הוא ראה רק עולם לבן העוטף אותו כתכריכים. הוא שב ועצם את עיניו וניסה שוב. הוא לא מת. הייתה לו בחילה וכאב לו הצוואר.
"שב בשקט," הורה לו קול של גבר צרוד למדי.
אימנול לא הצליח לראות מי מדבר אליו. הוא ראה רק את התקרה המסוידת לבן של החדר הגדול. לאט־לאט התבהר שְׂדה הראייה שלו. עגלה ועליה ציוד רפואי, שתי ארוניות עם תרופות, וילון נקי ביותר. סוף־ סוף ראה את האיש. הוא לקח לו דם במזרק. לפי התג שעל חלוקו הלבן זיהה אימנול שהוא רופא. את שמו לא הצליח לקרוא מפני שהאותיות ריצדו לנגד עיניו כלועגות לו.
המזרק הלך והתמלא בדם.
"מה קרה לי?"
"כלום."
"ומה אתה הולך לעשות לי?"
במקום לענות חייך הרופא בזלזול; שפתיו התעוותו כלפי מעלה בפניו המנומשות.
"אלוהים…" התחנן אימנול.
המזרק התמלא סוף־סוף. הרופא טפח בתחבושת ספוגה באלכוהול על הנקודה האדומה שניקבה המחט. הוא הפנה את גבו אל הצעיר וחילק מנות קטנות של הדם לחמש מבחנות.
אימנול נוכח לדעת שהוא שוכב על אלונקה. למרות חולשתו עשה מאמץ להתרומם. רצועות עבות קשרו את קרסוליו ואת מפרקי ידיו.
"בבקשה, תן לי ללכת."
האיש כתב משהו על דף. הוא הניח אותו על שולחן צדדי, שעליו גם השאיר את חמש המבחנות.
"בבקשה…" חזר אימנול בקול רם יותר.
הרופא הניח נייר דבק על פיו כדי שלא יצעק, והסתלק. הוא סגר את הדלת מאחוריו. אימנול שמע את המנעול ואת קול צעדיו ההולכים ונבלעים במסדרון.
הוא ניסה להסיר את נייר הדבק בלשונו. אין סיכוי. גם לא להשתחרר מהרצועות. הוא בכה בייאוש. מה הם הולכים לעשות לו? מה כבר עשו לו?
ולמה?
מעולם לא רב עם אף אחד. עם אף אחד. הוא הגיע לשם חודש לפני כן ורק דג, השתזף, טייל על החוף, שמע מוזיקה ונהנה מהחיים, מתגבר על הצורך לשתות אלכוהול.
על הקיר מולו היה תלוי הסמל של פורמנטרה: מגדל מעל הים, שני מעוינים ושיבולת חיטה. בהיותו תלוי כך על הקיר נראה הסמל כמעט מאיים, או לכל הפחות בעל משמעות כלשהי. כך גם נראה לו השעון, מתנתהּ של חברת תרופות בין־לאומית. מחוגיו נעצרו על השעה שתים־עשרה בדיוק.
לא נשמע כל צליל.
"אני חייב לברוח, אני חייב לברוח," אמר לעצמו.
הרצועות קשרו אותו בחוזקה. רצועות הקרסוליים אף הכאיבו לו; הן הקשו על זרימת הדם. זרועו הימנית הייתה החזקה והזריזה מבין השתיים. הוא ניסה כמה פעמים להשתחרר. לא היה טעם.
כמעט לא נותר עוד כוח במפרק כף ידו השמאלית. אולם שם הייתה הרצועה הרופפת ביותר. בה היה עליו להיאבק. הוא פתח במשיכות עזות. כך רק הצליח לפצוע את עצמו. הוא המשיך במשיכות עדינות יותר. גם הפעם — לשווא. אולי אם ימתח את אצבעותיו, ימשוך את המפרק לאחור ויחליק אותו לאט־לאט החוצה… הכאב בשרירים וחיכוך רצועות העור בעורו היו נוראים. ובכל זאת לא נכנע. הוא ניסה, ניסה…
אין סוף רגעים לאחר מכן הצליח לשחרר את מפרק כף ידו השמאלית. ההמשך הלך יותר בקלות. בתוך זמן קצר הסיר את הרצועה ממפרק כף ידו הימנית. בתוך זמן קצר אף יותר השתחררו קרסוליו.
הוא קם על רגליו וזרק על הרצפה את נייר הדבק שהסיר מפיו.
הוא ידע שלא יוכל לברוח דרך הדלת. היא הייתה נעולה ובוודאי הובילה אל מסדרון שבו כל אחד יוכל לראותו.
הוא פנה אל הווילון. מאחוריו חייב להיות חלון.
כן. היה.
הוא פתח את התריס והתפלל שאין שמירה מאחוריו. הוא נשם לרווחה כשגילה שהוא פונה אל גינה שהוארה בקמצנות בפנס רחוב. הערפל הלך והתפזר, אך נותרו קרעי עננים משונים. נו, טוב. חוץ מזה, הוא נמצא בקומה הראשונה, כשלושה מטרים מעל הדשא. הוא יכול לקפוץ בלי להיפצע יותר מדי. המזל החל להאיר לו את פניו.
הוא פתח את החלון. ואז שם את ידיו על אדן החלון ונתן לעצמו ליפול. הדשא ריכך את המכה, אך קרסולו נפגע. בצליעה מיהר אל הגדר. מאחוריה החופש מחכה לו, חייב להיות.
החומה הייתה גבוהה מדי בשבילו. למרות הכאב בקרסול ניסה לטפס עליה. בכפות ידיו הצליח רק בקושי לגעת בקצה הקיר. אל ייאוש. עם קצת מזל ימצא בגינה משהו שיגביה אותו. במהרה מצא כמה אבנים לקישוט שהקיפו בריכה קטנה. הוא גרר ארבע אבנים עד לגדר. הוא הצליח לשים אבן אחת על שלוש אחרות ששימשו לו בסיס. הוא עלה למעלה. זה הספיק כדי לטפס לקצה.
הוא נתלה מהקצה האחר.
באותו הרגע נשמעה אזעקה. מיד נשמעו קולות וצלילים מתכתיים. בריחתו התגלתה. עליו לרוץ גם אם כואב לו הקרסול. מולו נפרש חוף ים חשוך. מקום טוב, יש איפה להתחבא, או — במידת הצורך — להיכנס לים ולשחות.
רוח מקפיאה פיזרה את הערפל. בחסות החשֵׁכה האט את מהירות ריצתו. לבסוף רק הלך על החול הלח. מעליו חצה ברק את השמים לשניים.
כמה סלעים הפרידו בין החוף לבין המפרצון הסמוך אליו. הוא ניסה להגיע אליו בטיפוס עליהם. כמעט לקראת הסוף החליק ושרט את זרועו השמאלית. בהידוק שיניים שב וקם על רגליו והמשיך ללכת דרך שיני הסלע. לבסוף הגיע אל המפרצון. שעוּן על קיר המצוק התנשא צריף עץ ישן. הוא בוודאי שייך לדייגים המקומיים.
הדבר ההגיוני ביותר היה להתחבא שם עד שיתעייפו מהחיפוש אחריו. על הדלת היה מותקן מנעול. בעזרת גוש אבן הצליח לשבור אותו. הוא נכנס בדיוק ברגע שברק נוסף האיר את הים.
בזכות אור הירח שהסתנן מבעד לחרכים בקרשי הצריף גילה שהחדר אכן מלא בכלי דייגים: רשתות, משוטים, צנצנות זכוכית וציוד דיג. הוא התיישב על הרצפה ונשען על הדלת בגבו. קינָתה הנוקבת של הרוח נטמעה באנקת הזעם של הגלים המתקרבים ובלחש הגסיסה של הגלים שכבר נשטפו לחוף. הלילה מעניק לו מחסה. עליו לחכות שיעלה הבוקר כדי לצאת. באור היום לא יתקשה למצוא עזרה. כל המחשבות האלה עברו בראשו כשלפתע שמע שיעול. מישהו השתיק את מקור הרעש.
הם היו בחוץ.
אורות הלפידים חדרו אל הצריף מבעד לסדקים הרבים. הם הלכו והתקרבו. הוא בלע רוק וניסה אפילו לעצור את נשימתו. אבל כבר לא היה טעם.
הוא ידע זאת כשחש בריח הבנזין.
"אלוהים…"
זה התחיל בלהבה קטנה בגג. הוא שב והציץ מבין החרכים. הם היו שם: הוא ספר יותר משנים־עשר. הם עמדו מרוחקים קצת. הד של רעם נוסף נדמה לו כרחש שלפני הקרב.
תחילה חיכה קצת, אבל האש התפשטה במהירות. בהכנעה פתח את הדלת ויצא. במרחק כעשרה מטרים חיכתה לו קבוצה מגוונת ביותר: קשישים, נשים, מתבגרים, גברים. כולם חמושים. אחדים במקלות, אחרים בסכינים. אחד גם אחז בסיר בישול. גבר אחד, שנראה כעוסק בפיתוח גוף ושלבש מכנסיים קצרים וגופייה עם כותפות, נופף באלת בייסבול. וקשישה אחת, צנומה מאוד — במברג.
אימנול הבין שלא יצליח לברוח. הוא התקדם לעברם. עיניהם ננעצו בראשו כמו סכינים.
"מה אתם רוצים ממני?" הצליח להגות.
איש לא הגיב על השאלה.
מאחורי אימנול השתלטה האש על הצריף. הלהבות התפתלו סביב העץ. הבוהק האדמדם האיר את פניהם: רציניות, קהות רגש. הם החלו להקיף את הבחור. הם לא הותירו לו מוצא.
קולות הנפץ השונים של השרֵפה התמזגו למעין המיית תופים. עשן שחור היתמר בסלסול מעל הצריף.
"מי אתם?"
כתשובה זרק עליו בחור בעניבה סכין מושחז.
להב הברזל ננעץ בחזהו של אימנול. הוא נשא את ראשו אל השמים וייבב. הוורידים הבולטים להפליא שבצווארו עמדו להתפקע.
כולם התנפלו עליו ובלעו את צעקתו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ההם”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות