אדריאן פן-דיס, סופר הולנדי עטור פרסים ובמאי סרטי תעודה לטלוויזיה, נוסע אל לב דרום אפריקה הקולוניאלית בחברת ידידתו אווה, רופאה […]
הארץ המובטחת – פתח דבר
רן גרינשטיין
בשנת 1990 סייר אדריאן פן דיס בדרום אפריקה בחברת אשה דוברת אפריקנס – לבנה, רופאה, ילידת המקום. היה זה מסע בלתי שגרתי, שונה עד מאד ממסעות שערכו תיירים זרים אחרים, כמוני, בדרום אפריקה בתקופה זו. אני יצאתי לסיור אקדמי־פוליטי סטנדרטי שהתמקד ביוהנסבורג – עיר שהיתה זה עשורים מרכז הצמיחה הכלכלית, המחאה הפוליטית והתקוות הגדולות לשינוי, מושא לסיקור נרחב של התקשורת הבינלאומית, מלאה קניוני־ענק נוצצים שכמותם לא ראיתי עד אז, כבישים מהירים, מכוניות יוקרה ואחוזות פאר, ומיליוני עניים ששאפו להצטרף אל בין שורות המיוחסים. פן־דיס, לעומת זאת, יצא אל הלב הנשכח של דרום אפריקה הקולוניאלית, אותו חבל ארץ שתואר רבות בכתביהם הספרותיים והאוטוביוגרפיים של ג'"מ קוטזי ושל מחברים רבים שכתבו באפריקנס, אך מחברים מודרנים שכתבו באנגלית – שחורים ולבנים כאחד – מיעטו לעסוק בו, וגם בתקשורת כמעט ולא סוקר.
מהי אותה דרום אפריקה המתוארת בספר קטן ומרתק זה?
ראשיתה בקייפ טאון, המקום שבו קבעה תחילה את משכנה המושבה האירופית הקטנה שייסדה ב־1652 חברת הודו המזרחית ההולנדית, תחנת אספקה של מזון טרי ומים לספינות שעצרו בדרכן בין אירופה ודרום מזרח אסיה. לחברה עצמה לא היו כל שאיפות להתפשט אל מעבר לקייפ טאון – פוטנציאל הרווח של התפשטות כזו היה מוגבל – אבל כמה מעובדיה ניצלו את ההזדמנות להשתלט על קרקע לא מעובדת שהיתה, כמדומה, זמינה לכל מי שחפץ בה. הילידים היו ברובם נוודים שרעו בקר וצאן על שטחי אדמה נרחבים ופנויים; הם לא עסקו בחקלאות ולא היו כפופים לחוקי קניין המוכרים לאירופים.
מנקודת מבטם של המתיישבים, הקרקע עמדה לרשותם בעזרת שימוש מוגבל בכוח וללא צורך בהתערבות המדינה – הזדמנות מפתה לאנשים שבאו מתנאי צפיפות, מחנק ודיכוי באירופה של ראשית התקופה המודרנית. החיפוש אחר אדמה וחירות דרבן אותם, ובמהרה החל זרזיף קטן של מתיישבים חדשים לחרוג מגבולות קייפ טאון ולהתרחב אל האזור הפורה הידוע בשם בּוֹלאנד, שם הקימו חוות ואף עיירות כמו סְטֶלֶנבּוֹש ופרַנשהוּק. אלה שהיו בעלי משאבים מצומצמים יותר, ואולי גם צורך גדול יותר להתרחק מסמכות ממוסדת, התקדמו הלאה אל פנים הארץ והגיעו עד אדמותיו הצחיחות־למחצה של אזור קַארוּ.
ילידי האזור, שחיו בקבוצות קטנות הפזורות על פני שטחי אדמה נרחבים, התקשו להתנגד לתכניותיהם של המתיישבים החדשים ולהתקומם ביעילות כנגד תפיסת האדמות. נוסף על כך, ובדומה לאמריקאים הילידים, הם היו פגיעים למגוון של מחלות לא מוכרות – תוך 60 שנה מתחילת ההתנחלות נכחדו 90 אחוזים מביניהם. הארגון החברתי והכלכלי שלהם קרס. רובם מצאו תעסוקה בחוותיהם של המתיישבים, ועם הזמן התערבבו תרבותית עם עבדים אפריקאים ובמידה מסוימת גם עם מהגרים לבנים עניים. כך נוצרה קבוצה בעלת זהות חדשה – הצבעוניים של הקייפ.
שפתם הפכה לאפריקנס (הולנדית שהשתנתה עם הזמן בעקבות השפעות ילידיות ואסיאתיות), דתם היתה נצרות בנוסח הכנסייה הרפורמית ההולנדית, ותרבותם שילבה רכיבים אירופיים וילידיים בדרך שלא היתה שונה כל כך מזו של אדוניהם הלבנים, בייחוד בחוות המרוחקות בפנים הארץ. כך, כשהם כפופים לנורמות פטריארכליות יותר מאשר לכוח המדינה ולסמכות החוק, מאוחדים תחת תנאי הסביבה הקשים אך גם נבדלים בשל תפיסות גזע שיובאו מאירופה, חיו האדון והעבד בתנאים דומים למדי ודבקו באותה תרבות. אך לא היתה זו מערכת שוויונית כלל ועיקר: הלבנים שלטו בשחורים ובצבעונים; ובניגוד למשרתיהם ולעבדיהם, הלבנים החזיקו בבעלותם אדמה. בתנאים אלה התפתחו בין קבוצות האוכלוסייה הללו יחסים מורכבים של קרבה ובוז, אינטימיות וכפיפות.
בסוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19, כאשר הגיע תהליך ההתפשטות הקולוניאלית אל גבולות היישובים האפריקאיים השחורים המבוססים והצפופים יותר (באזור המכונה כיום פרובינציית הקייפ המזרחי), כבר התגבשו היחסים בין האדונים הלבנים והמשרתים הצבעוניים באזור הקייפ המערבי לכלל מערכת של הבדלי גזע וזכויות־יתר מעמדיות, שעם זאת הכירה בכך שבני שתי הקבוצות חלקו יסודות תרבותיים חשובים ומילאו תפקידים משלימים ושווי משקל בסדר החברתי הקיים. מצב עניינים זה עדיין שרר, במידה רבה, ערב התמורה הגדולה שעתידה היתה להתחולל בדרום אפריקה אחרי 1990.
ספר זה ממחיש בעוצמה רבה את רשת היחסים הסבוכה בין צאצאי האדונים וצאצאי המשרתים הקולוניאליים החיים בזמננו, ואת ההבדל בינם לבין האפריקאים השחורים המהווים את מרבית האוכלוסייה השוכנת בגבולותיו המזרחיים של הקייפ המערבי ובארץ בכללה. הם לא בהכרח מחבבים אלה את אלה, הם אינם מתייחסים אלה אל אלה כשווים, הם מקפידים לשמור על מרחק ומנהלים סכסוך מורכב על גבולות השליטה ועל מיקומם של קווי התיחום החברתיים; ולמרות זאת הם בני אותה משפחה – אם לא כאחים וכאחיות, אולי כבני־דודים בדרגה זו או אחרת של קרבה.
יש כמובן יוצאים מן הכלל, ביניהם גם גזענים בוטים הדוגלים בהדרה מוחלטת כמו הדוד הנדריק, אבל כבר בעת ההיא הם הצטמצמו לשוליים הקיצוניים. כשאנו מתבוננים בתקופה ההיא מהפרספקטיבה של ימינו, השינוי המפתיע ביותר שהתחולל בדרום אפריקה הוא המהירות שבה הסתגלו האפריקנרים הלבנים לחיים במערכת דמוקרטית שהעניקה למשרתיהם השחורים – לראשונה בתולדות המדינה – זכויות פוליטיות שוות.
אנשי הימין האלימים שנראו מסוכנים כל כך באותה העת – כמו יוג'ין טֶרבּלַאנש ומפלגתו 'חזית ההתנגדות האפריקנרית' – מצאו במהרה את דרכם אל פח האשפה של ההיסטוריה. שנים אחדות לפני שהוכה טרבלאנש למוות בידי עובדיו, עוד הספיק לשבת זמן מה בכלא (באשמת הכאה אכזרית של עובד תחנת דלק) ולחזות בהיעלמותה של התנועה שהקים מן הזירה הציבורית. מותו העלוב עורר בעיקר רחמים ומעט מאוד שמחת ניצחון או רגשי נקמה. אלמלא השמועות על שערורייה מינית שהובילה להריגתו, היה האירוע הופך עד מהרה להערת שוליים זניחה בתולדות דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד.
ומה קרה לתקוות לתמורה חברתית רדיקלית שנלוו לשחרורו של מנדלה ולתחילת תהליך העברת השלטון? ביוהנסבורג נישאה אז באוויר תחושה של שינוי עצום הממשמש ובא. אני זוכר היטב את ההתרגשות שבה פתחתי מדי יום את העיתון וקראתי על חוק או תקנת אפרטהייד זה או אחרת שבוטלו, על שחרור אסירים, על דיאלוגים שהתחילו וצוותים שהוקמו כדי לדון באופייה העתידי של דרום אפריקה החדשה, כשהחירות מגיעה סוף סוף.
אבל סופי, המשרתת של אווה, ציפתה ש'מר מנדלה' רק ימלא את כרסו וידאג למשפחתו, מבלי שיתחולל שינוי ממשי בחייהם של המיליונים המתגוררים ב'טאונשיפס' עניות כמו קאיליצ'ה. באותה תקופה היה קל לפטור את דבריה כפטפוטים של אשה נבערת, חפה מכל ידע תיאורטי ופוליטי, אבל בדיעבד עולה השאלה האם סופי לא ראתה את המצב נכוחה יותר מהאינטלקטואלים המתוחכמים שבמחיצתם ביליתי ב־1990. מנדלה עצמו אינו חשוד בשום מעילה או פשע, כמובן, אבל כבר בשכבו על ערש דווי התקוטטו בני משפחתו כלהקת עופות דורסים על השלל, והאליטות הפוליטיות שהביא לשלטון עסוקות במילוי כיסיהן מבלי להתייחס כמעט למצבם הנואש של ההמונים שבשמם הן מתיימרות לדבר.
אין להבין מכך שבעשרים השנים שחלפו מאז המהפך לא חל כל שינוי לטובה. הממשלה השקיעה בבניית מיליוני בתים ובחיבורם למים, לחשמל ולשירותים אחרים. בבתי הספר שבפרוורים בוטלה ההפרדה הגזעית, ומעמדות הביניים השחורים התרחבו במידה משמעותית. מכוניות יוקרה ואחוזות פאר אינן עוד נחלתם של הלבנים בלבד, ובקניונים הנוצצים מבקרים לקוחות שחורים רבים. מי שיש לו כסף יכול להתגורר בכל מקום שירצה וליהנות מחיים משוחררים מהגבלות ומרדיפות על רקע גזעי, ומאפליה גלויה לעין.
בה בעת, העניים ב'טאונשיפס' ובאזורי הכפר עודם שחורים כולם, בתי הספר שלהם עודם דלים במשאבים ובכוח אדם מיומן, ומוטב לילדיהם להרחיק למקום אחר כדי לקנות השכלה. עשורים עשויים לחלוף לפני שה'פיתוח' יגיע אליהם. אנשים שחורים שמצבם הכלכלי טוב יחסית יכולים למצוא פתרון מיידי לבעיותיהם החברתיות בדרך של עזיבת מקום מגוריהם ומעבר לאזורים המפותחים; אך אלה שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם נאלצים להישאר ב'טאונשיפס' מרוששות ובכפרים דלים, עם תקווה מועטה לשינוי. האליטות הפוליטיות והתרבותיות נטשו אותם, בהותירן את הזירה פנויה לדמגוגים פופוליסטים חדשים, לאדישות ולייאוש.
בקוראנו את פן דיס היום, עלינו להבין אפוא כי הסיפור שהוא מספר נוגע רק לחלק מהמדינה – לחיי יומיום באזור נידח שנדחק לשוליים, הרחק מהתהליכים הגדולים של משא ומתן פוליטי וממהפכות חברתיות וכלכליות. ואף על פי כן, הצליח פן־דיס לתת ביטוי לכמה מגמות מהותיות, שהיו פחות גלויות לעין באותה תקופה ועם הזמן הולכות ונחשפות. במובן זה מעיד הספר בעוצמה על כוחה של הכתיבה היוצרת לזהות כוחות חברתיים משמעותיים, המקושרים לזיכרון, לזהות ולתרבות.
לממדים אלה יש חשיבות מכרעת כאשר אנו פונים לשאלת הרלוונטיות של כל זה לסוגיות המעניינות את הקורא הישראלי. רוב המחקר ההשוואתי על ישראל ודרום אפריקה, וכמוהו גם אנלוגיית האפרטהייד, מתייחס למשטרים, למנגנוני שליטה, לפוליטיקה של סולידריות וגם – פה ושם – לתנאים החברתיים והכלכליים. פן דיס לוקח אותנו לסביבות אחרות: ליחסים האינטימיים (גם אם לא שוויוניים) השוררים בין אנשים בבית, בשדה ובמקום העבודה; לשאלת קווי התיחום בין קבוצות; לאלימות הסמויה של השליטה הגזעית כפי שהיא נחווית על ידי אינדיבידואלים בעלי קול ופנים ייחודיים.
אין אנלוגיה ישראלית מדויקת למה שעומד במוקד התיאור שלו – יחסי הגומלין בין אנשים לבנים וצבעוניים באזורים הכפריים של דרום אפריקה. כדי למצוא את המקבילה הקרובה ביותר ליחסים מסוג זה עלינו לחזור מאה שנה לאחור, לתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה. מתיישבים יהודים במושבות העסיקו אז בחוותיהם פועלים חקלאיים פלסטינים רבים; בכמה מהמושבות הגדולות ביותר – כדוגמת זיכרון יעקב – לא היה זה מחזה נדיר לראות פועלים המתגוררים במושבה עם בני משפחותיהם ונוטלים חלק בעבודת כפיים בשדות כמו גם בעבודת משק הבית ובטיפול בילדים. בתקופה זו פעלו רפורמאטורים מוקדמים – שהבולטים בהם יצחק אפשטיין וחיים קלווריסקי – אשר הציעו ואף ניסו להקים בתי ספר מעורבים ליהודים ולערבים.
אך גם בתקופה זו, מידת האינטימיות בין היהודים והערבים היתה פחותה בהרבה מזו שהתקיימה בדרום אפריקה בין הלבנים והשחורים; ועם הצהרת בלפור ועליית תנועת העבודה הציונית לעמדת שליטה חברתית ופוליטית, פסקו גם צעדים מהוססים אלו לעבר התמזגות חברתית רבה יותר של הקהילות בארץ. בפרט ובעיקר, מנע המאבק למען עבודה עברית כל אפשרות של יצירת חברה אחת מעורבת.
במבט לאחור, נוכל רק לשער איזו מין חברה היתה יכולה להתפתח אלמלא סוכלו אותן מגמות שניכרו בשלבים הראשוניים של ההתיישבות היהודית בעת החדשה. הוגים פוליטיים כמו חיים ארלוזורוב נהגו להידרש לדרום אפריקה בהקשרים שליליים – כדוגמא לחברה קולוניאלית שהשרישה וביצרה פערים עמוקים ויחסי ניצול בין הגזעים השונים המרכיבים אותה. לא קשה להבין את השלילה של מודל כזה, אבל מה בנוגע לממד האנושי, שהיה יכול לאפשר מידה מסוימת של אינטימיות והיכרות קרובה – ועל כן מידה מסוימת של סובלנות – בלב הפערים? אם היינו מגלים נכונות רבה יותר לשקול את האפשרות לכונן בשראל חברה אחת מעורבת, אולי אפשר היה להימנע מהתפתחותו של הסכסוך היהודי־פלסטיני בכיווני ההתבדלות שבסופו של דבר הובילו למנטליות של 'אנחנו או הם' ולנכבה של 1948.
אין דרך לדעת אילו נתיבים היסטוריים פוטנציאליים היו יכולים להיפתח אילו נקטו המתיישבים הציונים גישה אחרת. אבל ספרו של פן־דיס עשוי לעודד את הקוראים לדמיין חלופות אפשריות לדרך שבה מומשג בדרך כלל הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ומבחינה זו הוא יכול להציע – מעבר לערכו הספרותי – תרומה של ממש לחיינו כאן כיום.
אין עדיין תגובות