רוברט הוא רעיון. רעיון גאוני. רעיון שנועד לשנות את העולם. הוא היה נפוץ למדי עד סוף המאה התשע-עשרה, אבל אז, ללא שום התראה מוקדמת, אירעה תקלה נוראית… הוא החל להתפוגג – נשכח בהדרגה, עד שכל מה שנותר ממנו הוא בבואה דהויה ומסולפת של חזון כביר שהתנדף. בניסיונו הנואש לשוב ולהשתרש בתודעה האנושית, מאתר רוברט את מקס דורסון, עורך-דין זוטר בן שלושים, העובד במשרד תל אביבי מרופט המתמחה ברישומי נדל"ן, ומצוי בעיצומו של משבר זהות המאיים להביא לקריסתו הנפשית. בהדרכתו של רוברט, הם יוצאים למסע קונספטואלי המוביל אותם אל המחוזות המודחקים בתודעתו של מקס. מסע שישנה ללא ספק את שניהם. מסע בו יתברר עד כמה הרעיון באמת גאוני, והאם די ברעיון בכדי להציל את מקס?
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
27.00 ₪
רוברט הוא רעיון. רעיון גאוני. רעיון שנועד לשנות את העולם. הוא היה נפוץ למדי עד סוף המאה התשע-עשרה, אבל אז, […]
רוברט מי?: את רוברט הכרתי לגמרי במקרה, בצהרי יום שישי של תחילת חודש מארס שנת אלפיים ושש. עת תחילת האביב. נכנסתי לחנות פרחים קטנטנה ברחוב צדדי לא רחוק מהדירה שלי ושל דניאלה במרכז תל אביב, עיר מגוריי. חנות הפרחים אליה נכנסתי הייתה חלל צר ומאורך שבקושי ניתן לעמוד בו, גדוש ניחוחות ורדים וחרציות, ומוכרת מפוזרת אך חיננית. עמדתי לקנות זר לדניאלה, זוגתי בשנים האחרונות ועוגן השפיות היפהפה שלי. מעולם לא הייתי גבר של זרי פרחים. לא בימי שישי ולא באירועים. אבל באותו זמן הייתי דווקא עמוק בעניין.
עידן הפרחים החל שבועיים קודם לכן בעוד מריבה שגרתית עם דניאלה. לרוב, מערכת היחסים בינינו התנהלה על מי מנוחות, אך אחת לכמה שבועות חלו התפרצויות. גם המריבה ההיא הייתה בדיוק בתזמון הקבוע, שום דבר חריג.
“אתה גם אף פעם לא קונה לי פרחים,” הטיחה בי דניאלה במבט מנצח.
כמעט כרגיל, גם הריב הנוכחי היה כללי במהותו ונסב סביב היותי אגואיסט, בלתי קשוב סביבתית, ולא אמפתי לבעיות של אחרים. כל מה שהיה נכון בהחלט בנוגע לאישיותי אך מוכחש באורח מוקפד ונוח.
“מה זה קשור?” יריתי חזרה, “אני רומנטי, את יודעת את זה. מבחינתי לקנות פרחים לא נחשב רומנטי. להביא פרחים זה אקט קיטשי של זוגיות חלולה. ביום שאביא לך פרחים שנינו נדע שאנחנו בדרך לסוף. רומנטי משמעותו פשוט לחיות את השגרה, לקום לידך כל בוקר, לסדר את הבית, לשים אוכל לחתול המטורלל שלנו. אה, ולסבול את הקריזות שלך.”
רומנטי מיי אס.
“רומנטי מיי אס,” היא ענתה, “תנסה את זה פעם, אולי תגלה שיעשה לך טוב לקנות לי פרחים.”
בדיעבד, אני מודה שדניאלה צדקה. גיליתי את החדווה שברגע אחד כזה. בפעם הראשונה שהבאתי לה פרחים, יומיים אחרי הוויכוח ההוא, אני לא בטוח ממה בדיוק התרגשתי יותר, מהמבטים הממזריים של אנשים ברחוב כשהלכתי עם הזר ביד או כשנוכחתי לדעת שדניאלה, ממש כמו הנשים בסרטים, הופכת לגוש דביק של אהבה למראה יד המושיטה לה פרחים עם הקדשה.
כן, בהחלט, הפרחים עשו את העבודה מהבחינה הזוגית ולתקופה קצרה הפכתי לרוכש פרחים קבוע. לא ירדתי לעומק הסיבות, פשוט נהניתי מההילה החדשה של בן זוג משקיען.
באותו יום שישי מדובר שבו הכרתי את רוברט לא הייתה לי סיבה לחשוד שהדברים יתנהלו באופן שונה. ציפיתי שהמוכרת תחייך אליי באדיבות, ושכל תהליך הרכישה וההובלה יתנהל בנעימות הרגילה. אפילו כבר התחלתי לתכנן מה אכתוב לדניאלה בפתק המצורף.
בסופו של דבר, הדברים התגלגלו כמובן אחרת לגמרי. כבר כשפסעתי אל פנים החנות הייתה באוויר תחושה מעט שונה. לא הצלחתי לשים את האצבע מה בדיוק לא אותו הדבר, אבל עורי החל לעקצץ בחוסר נינוחות כבר כשנכנסתי אל החנות.
להבדיל מכרגיל, הפעם המוכרת כלל לא הבחינה בי. זה היה מוזר. בפעמים הקודמות שנכנסתי לחנות הפרחים הזאת, המוכרת, בחורה מתולתלת, זהובת שיער וחיננית הנראית באמצע שנות הארבעים לחייה, הייתה עוזבת הכול ושולחת לעברי חיוך של נותנת שירות הממלאת את ייעודה בשמחה. אבל בפעם ההיא היא בכלל נותרה שקועה במסך המחשב בפינת החנות ואפילו לא הסבה את מבטה לעברי. הבדידות הזאת בתוך המרחב הקטן הזה הייתה חדשה עבורי.
בדיוק כשבחרתי ורדים מפח המתכת הירוק בכניסה נעמד לידי בחור אחד, שלמרות היותו מוכר לי, התקשיתי להיזכר במי מדובר.
תחילה ניסיתי שלא לשים לב אליו, להתעסק בענייני, אבל הקרבה שלו החלה לעקצץ בי באופן לא נוח. הוא היה גבוה ורחב באופן מאיים. במיוחד בחלל כל כך צפוף, כך שלבסוף פשוט פניתי אליו.
“אני יכול לעזור לך במשהו?” שאלתי אותו. ומיד הרגשתי שהייתי מעט תקיף מדי.
“מפריע לך שאני עומד כאן?” הוא ענה בנימוס במבטא גרמני כבד, לא מתרגש כלל מהתקיפות שבקולי.
“אה…” הפניתי אליו מבט נוקב. לאיש שניצב מולי היה שיער שחור סמיך ומאובק ועיניים ירקרקות כמעט שקופות שמבעדן הוקרנה שלמות מהולה בעצב, הוא נראה כמו אחד שעבר כמה טראומות בחיים ושרד.
כל הווייתו הקרינה שפעם מזמן הוא היה מישהו חשוב מאוד. הוא נראה בגיל העמידה ולבש חליפת עסקים מבד כותנה גס ותפרים רופפים בצבע שחור, חולצת פשתן חלקה בצבע לבן שראתה ימים יפים יותר, עניבה אדומה ושרשרת המובילה לשעון כיס מוזהב הייתה מחוברת לדש הז’קט. הישלפות ישירה מתוך ארון הבגדים הוויקטוריאני.
כל הופעתו נראתה לי מוזרה באופן מסקרן. מראהו הזכיר סוג של הומלס יוקרתי שרואים לפעמים ברחובות ניו יורק, אולי איש עסקים מהעידן הקולוניאליסטי שירד מנכסיו.
“אם אני מפריע, פשוט תגיד.” הוא אמר שוב בשלווה ושילב את ידיו על החזה.
“אתה פשוט עומד קצת קרוב אליי, נכנס לי לספייס.” מלמלתי בעוד הקלאוסטרופוביה המוכרת שלי החלה להתפשט עד לקצות אצבעותיי והעלתה את חמתי.
הוא לקח צעד אחורה ושלח אליי יד ללחיצה: “נעים מאוד. אני רוברט. אתה בטח דורסון? מקס דורסון?” מיליון מחשבות התפוצצו במוחי באותה השנייה. חשתי שילוב של סחרחורת ובחילה, מי מחפש אחריי? מאיפה האיש הזה יודע מי אני? שוב עורך הדין המחורבן שאני חייב ללקוח שלו קצת כסף?
“מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?” רוברט חייך חיוך קטנטן וערמומי בזווית פיו, “כתוב על התיק שלך,” הוא העיר משועשע והחווה בידו אל עבר תיק הגב שלי.
נרגעתי. לשמחתי אני כבר לא מופתע מהמהירות שבה חלקים ממני נכנסים לאמוק היסטרי לנוכח אי ודאות קלה שבקלים. כבר מכיר את התכונה הזאת. מתרגש כמו ילדה, טמבלון, אמרתי פנימה בלי קול.
“כן, אני מקס דורסון,” השבתי משסיימתי את הדיאלוג הפנימי והושטתי יד אל עבר ידו המושטת.
כששילבתי ידי בזו שלו, בלחיצה רשמית חשתי צינה משונה עוברת בגופי. בשנייה הראשונה לא הבחנתי בכך, אך עד מהרה צמרמורת אחזה בי באופן פתאומי ורטט חשמלי עבר לאורך עמוד השדרה שלי ויצא דרך כפות הרגליים. משכתי את ידי בחזרה.
רוברט הבחין ברתיעתי ומיהר להסביר.
“אל תדאג,” הוא הרגיע, “הקור שאתה חש כרגע לא אומר שום דבר מיוחד. פשוט מתתי כבר לפני מאה שנים בערך, ומאוד קשה לשמור על חום גוף כל כך הרבה זמן.”
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עצה מרוברט שווה זהב”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות