תקופה קשה עוברת על המלצרית סוקי סטאקהאוס. אחד מחבריה לעבודה נרצח ולאף אחד מסביבה לא אכפת, והיא מותקפת על ידי מפלצת מיתולוגית שמעניקה לה הצלפה ארסית ומכאיבה. הערפדים נחלצים לעזרתה ויונקים את הארס מהוורידים שלה (כאילו שהם לא נהנים מזה). הבעיה היא, שלאחר שהערפדים הצילו את חייה הם מבקשים ממנה טובה, והיא נענית. ובמהרה היא מוצאת את עצמה בדאלאס, שם היא נדרשת להשתמש בכוחות הטלפאתיה שלה כדי למצוא ערפד נעדר. לסוקי יש רק תנאי אחד. אסור לערפדים לפגוע באף אחד מבני האדם שהיא חוקרת. אך הדברים אינם פשוטים כמו שהם נראים, וכשסוקי חושפת כת סודית השואפת להכחיד את כל הערפדים מעל פני האדמה, היא נופלת לתסבוכת שיהיה לה קשה מאוד לצאת ממנה…
על המחבר: שרלין האריס היא סופרת מתח ואימה עטורת פרסים. הספר 'מתים חיים בדאלאס' הוא ההמשך לספר 'מת עד הלילה' בסדרה המצליחה על המלצרית סוקי סטאקהאוס קוראת המחשבות.
על שרלין האריס
שרלין האריס (באנגלית: Charlaine Harris נולדה ב-25 בנובמבר 1951) היא סופרת אמריקאית. עיתון הניו יורק טיימס הגדיר אותה כסופרת הנמכרת ביותר, הכותבת ספרי תעלומות כבר עשרים שנה. ביוגרפיה האריס נולדה וגודלה במיסיסיפי, ארצות הברית. לאחר שכתבה שני ספרים החלה בתחילת ... עוד >>
קטגוריות: אהבה ותשוקה, מד"ב ופנטזיה, מתח ופעולה
33.00 ₪
1 – אנדי בלפלאוור היה שיכור-מת. זה לא היה נורמלי מבחינתו – תאמינו לי, אני מכירה את כל השיכורים בבון טון. העבודה בבר של סאם מרלוט במשך כמה שנים די גרמה לי להכיר את כולם. אבל אנדי בלפלאוור, בן המקום ובלש בכוח המשטרה הקטן של בון טון, מעולם לא היה שיכור במרלוט’ס לפני כן. הייתי מאוד סקרנית למה הלילה היה יוצא דופן.
אנדי ואני לא חברים בשום אופן שבו אפשר למתוח את ההגדרה, אז לא יכולתי סתם לשאול אותו. אבל היו לי אמצעים אחרים, והחלטתי להשתמש בהם. למרות שאני משתדלת להגביל את השימוש בנכות שלי, או במתת שלי, או איך שתרצו לקרוא לזה, כדי לגלות דברים שעלולה להיות להם השפעה עלי או על חבריי, לפעמים סקרנות טהורה פשוט מנצחת.
שחררתי את המגן הנפשי שלי וקראתי את המחשבות של אנדי. הצטערתי על זה.
באותו בוקר אנדי היה צריך לעצור אדם באשמת חטיפה. הוא לקח את השכנה בת העשר שלו ליער ואנס אותה. הילדה הייתה בבית החולים, והאיש היה בכלא, אבל הנזק שנגרם היה בלתי ניתן לתיקון. הרגשתי עצובה, על סף דמעות. זה היה פשע שלחץ קרוב מדי על העבר שלי. חיבבתי את אנדי קצת יותר בזכות הדכאון שלו.
“אנדי בלפלאוור, תן לי את המפתחות שלך,” אמרתי. פניו הרחבים פנו אלי, מראים מעט מאוד הבנה. אחרי הפסקה ארוכה שבה כוונתי חלחלה אל תוך מוחו המבולבל, אנדי חיטט בכיסי המכנסיים שלו והושיט לי את טבעת המפתחות הכבדה שלו. הנחתי עוד ויסקי וקולה על הבר מולו. “ממני,” אמרתי והלכתי לטלפון בקצה השני של הבר כדי להתקשר לפורשיה, אחותו של אנדי. האחים בלפלאוור חיו בבית לבן ומתפרק בן שתי קומות, שנבנה לפני מלחמת האזרחים. בעבר היה הבית מאוד מרשים, והוא עמד ברחוב הכי יפה באזור הכי טוב של בון טון. ברחוב נחל מגנוליה, כל הבתים פנו אל פארק שבו זרם הנחל, נחצה פה ושם בגשרים מקושטים להולכי רגל בלבד; היה כביש משני צידי הנחל. היו עוד כמה בתים ישנים ברחוב, אבל כולם היו במצב טוב יותר מביתם של הבלפלאוורים. ההוצאה הכספית שנדרשה לתחזוקת הבית הייתה גבוהה מדי לפורשיה, עורכת הדין, ואנדי, השוטר – כיוון שהכסף שביסס את הבית הזה והאדמות שלו נעלם מזמן. אבל סבתם, קרולין, סירבה בעקשנות למכור.
פורשיה ענתה בצלצול השני.
“פורשיה, זו סוקי סטאקהאוס,” אמרתי, נאלצת להרים את קולי ברעש של הבר.
“את בוודאי בעבודה”.
“כן. אנדי כאן, והוא מרוח על חצי הרצפה. לקחתי את המפתחות שלו. את יכולה לבוא לקחת אותו?”
“אנדי שתה יותר מדי? זה נדיר. בטח, אני אגיע תוך עשר דקות,” היא הבטיחה, וניתקה.
“את בחורה מתוקה, סוקי,” פלט אנדי באופן בלתי צפוי. הוא סיים את המשקה שמזגתי לו. העלמתי את הכוס וקיוויתי שהוא לא יבקש עוד. “תודה, אנדי, אמרתי. “גם אתה בסדר”.
“איפה… חבר?”
“ממש כאן,” אמר קול קריר, וביל קומפטון הופיע ממש מאחורי אנדי. ביל הוא בערך בגובה מטר שמונים, והשיער והעיניים שלו חומים כהים. יש לו כתפיים רחבות וידיים קשות ושריריות של אדם שעבד בעבודה פיזית במשך שנים. ביל עבד בחווה עם אבא שלו, ואז לבדו, לפני שהלך להיות חייל במלחמה. במלחמת האזרחים.
“היי, ע”ב!” קרא בעלה של צ’ארלסי טוטן, מיכה. ביל נופף לו כבדרך אגב כדי להחזיר את הברכה, ואחי, ג’ייסון, אמר, “ערב טוב, הערפד ביל,” בנימוס מושלם. ג’ייסון, שלא ממש קיבל את ביל בברכה אל תוך החוג המשפחתי המצומצם שלנו, פתח דף חדש לגמרי. אני די עצרתי את נשימתי המטאפורית, מחכה לראות אם הגישה המשופרת הייתה משהו קבוע.
“ביל, אתה בסדר, יחסית למוצץ-דם,” אמר אנדי ללא משוא פנים והסתובב בכסא הבר שלו כדי שיוכל לפנות אל ביל. במחשבותי הגברתי את הערכתי בנוגע לשכרות של אנדי, כיוון שהוא אף פעם לא הראה שום התלהבות לקבל ערפדים אל תוך החברה האמריקאית.
“תודה,” אמר ביל ביובש. “אתה לא כזה גרוע, יחסית לבלפלאוור”. הוא רכן מעבר לבר כדי לנשק אותי. שפתיו היו קרות כקולו. לוקח זמן להתרגל לזה. גם להניח את הראש על החזה שלו ולא לשמוע פעימות לב. “ערב טוב, מתוקה,” הוא אמר בקול נמוך. הנחתי על הבר בקבוק של Bשלילי מסונתז תוצרת יפן והוא שתה אותו בלגימה אחת וליקק את שפתיו. הוא נראה ורוד יותר כמעט מייד.
“איך הייתה הפגישה שלך, חומד?” שאלתי. ביל היה בשרבפורט רוב הלילה.
“אני אספר לך אחר כך”. קיוויתי שסיפור העבודה שלו היה פחות מטריד מזה של אנדי. “בסדר. אני אשמח אם תעזור לפורשיה לקחת את אנדי למכונית שלה. הנה היא באה,” החוותי בראשי לעבר הדלת.
לשם שינוי פורשיה לא לבשה חצאית, חולצה מכופתרת, ז’קט, גרביונים ונעליים בעלות עקב נמוך – הפריטים שהרכיבו את מדי המקצוע שלה. היא לבשה מכנסי ג’ינס כחולים וסווטשרט מרופט מתקופת המכללה. מבנה הגוף של פורשיה היה מרובע כמו של אחיה, אבל שיערה הערמוני היה ארוך ועבות. הטיפוח הקפדני של השיער היה הסימן היחיד לכך שהיא עוד לא ויתרה לגמרי. היא חצתה בריכוז את הקהל הרועש.
“טוב, הוא בהחלט שפוך,” אמרה למראה מצבו של אחיה. פורשיה ניסתה להתעלם מביל, שגרם לה חוסר נוחות רב. “זה לא קורה הרבה, אבל אם הוא מחליט ללכת על זה, הוא עושה עבודה טובה”.
“פורשיה, ביל יכול לסחוב אותו לאוטו שלך,” אמרתי. אנדי היה גבוה מפורשיה ובעל גוף רחב, בהחלט משא כבד מדי לאחותו.
“אני חושבת שאני יכולה להתמודד איתו,” אמרה בנוקשות ועדיין לא הביטה לעבר ביל, שזקף כלפי גבה.
אז נתתי לה להניח עליו יד אחת ולנסות להניף אותו מהכסא. הוא נשאר במקום. פורשיה חיפשה במבטה את סם מרלוט, בעל הבר, שלמרות הופעתו הדקיקה הוא חזק מאוד. “סאם מגיש משקאות במסיבה בקאנטרי קלאב,” אמרתי. “עדיף לך לתת לביל לעזור”.
“בסדר,” עורכת הדין אמרה בנוקשות ומבטה חלף על משטח העץ המצוחצח של הבר. “תודה רבה”.
ביל הרים את אנדי והצעיד אותו אל הדלת תוך שניות, למרות הנטייה של רגליו של אנדי להפוך לג’לי. מיכה טוטן רץ לפתוח את הדלת ואפשר לביל לסחוב את אנדי ישר החוצה למגרש החניה.
“תודה, סוקי,” אמרה פורשיה. “החשבון שלו סודר?” הנהנתי.
“אוקיי,” פורשיה טפחה על הבר לסמן שהיא הולכת. היא נאלצה להקשיב להמנון של עצות אדיבות כשיצאה אחרי ביל מהדלת הראשית של מרלוט’ס.
כך קרה שהביואיק הישנה של הבלש אנדי בלפלאוור חנתה במגרש החניה של מרלוט’ס כל הלילה ואל תוך היום הבא. אין ספק שהביואיק הייתה ריקה כשאנדי יצא ממנה ונכנס אל הבר, הוא יישבע מאוחר יותר. הוא גם יעיד על כך שהוא היה כל כך שקוע במהומה הפנימית שלו עד ששכח לנעול את הדלת.
בזמן כלשהו בין שמונה בערב, כשאנדי הגיע למרלוט’ס, ועשר בבוקר, כשאני הגעתי לעזור לפתוח את הבר, מכוניתו של אנדי מצאה לעצמה נוסע נוסף.
הנוסע הזה יגרום מבוכה נכבדת לשוטר. הנוסע היה מת.
בכלל לא הייתי אמורה להיות שם. עשיתי משמרת לילה יום קודם, והייתי אמורה לעבוד במשמרת לילה גם ביום הזה. אבל ביל שאל אותי אם אני יכולה להתחלף עם אחת מחברותי לעבודה, כי הוא צריך שאתלווה אליו לשרבפורט, וסאם לא התנגד. שאלתי את חברתי ארלין אם היא מוכנה לעבוד במקומי. היא הייתה אמורה להיות בחופש, אבל היא תמיד רצתה את הטיפים הטובים יותר שקיבלנו בלילה, והיא הסכימה לבוא בחמש אחרי הצהריים.
לפי כללי ההגיון, אנדי היה צריך לאסוף את המכונית שלו בבוקר. אבל הוא היה שקוע מדי בחמרמורת מכדי לשכנע את פורשיה שתסיע אותו למרלוט’ס, שלא היה בדרך לתחנת המשטרה בכל מקרה. היא אמרה לו שהיא תאסוף אותו מהעבודה בצהריים, ושהם יאכלו ביחד בבאר. אז הוא ייקח חזרה את המכונית שלו.
אז הביואיק, והנוסע השקט מאוד שלה, חיכו שיגלו אותם הרבה יותר מדי זמן.
הצלחתי לישון בערך שש שעות בלילה, אז הרגשתי די טוב. מערכת יחסים עם ערפד יכולה לגרום נזק לאיזון שלך אם את באמת אדם של יום, כמוני. עזרתי לסגור את הבר, והלכתי הביתה עם ביל בערך באחת בלילה. עשינו אמבטיה ביחד, וכמה דברים אחרים, אבל הייתי במיטה קצת אחרי שתיים ולא קמתי עד תשע בערך. ביל היה באדמה כבר המון שעות כשקמתי.
שתיתי המון מים ומיץ תפוזים ולקחתי מולטי-ויטמין ותוסף ברזל לארוחת בוקר; המשטר שלי מאז שביל נכנס לחיי והביא איתו (יחד עם אהבה, הרפתקה וריגוש) את האיום המתמיד באנמיה. מזג האוויר התקרר, תודה לאל, וישבתי על המרפסת הקדמית של ביל לבושה בקרדיגן ובמכנסיים השחורים הארוכים שלבשנו לעבודה במרלוט’ס כשהיה קר מדי למכנסיים קצרים. על חולצת הגולף הלבנה שלי רקום “מרלוט’ס” על השד השמאלי.
בזמן שדפדפתי בעיתון הבוקר, חלק ממוחי שם לב שאין ספק שהדשא לא צמח מהר כל כך. נראה שחלק מהעלים התחילו להצהיב. יש סיכוי שמגרש הספורט של התיכון יהיה כמעט-נסבל בליל שישי הקרוב.
הקיץ פשוט שונא לוותר בלואיזיאנה, אפילו בצפון. הסתיו מתחיל בצורה מהוססת, כאילו הוא עלול לוותר בכל רגע ונחזור לחום המחניק של יולי. אבל אני עמדתי על המשמר, ויכולתי לזהות רמזים לסתיו באותו בוקר. סתיו וחורף פירושם לילות ארוכים יותר, יותר זמן עם ביל, יותר שעות שינה.
אז הייתי עליזה כשהלכתי לעבודה. כשראיתי את הביואיק יושבת בדד לפני הבר, נזכרתי בהוללות המפתיעה של אנדי בלילה הקודם. אני חייבת להודות שחייכתי כשחשבתי איך הוא בטח מרגיש היום. ממש כשעמדתי לעבור ולחנות מאחור, עם שאר העובדים, שמתי לב שדלת הנוסע האחורית במכונית של אנדי הייתה פתוחה מעט. זה יגרום לאור שבפנים להישאר דולק, נכון? והמצבר ייגמר. והוא יכעס, ויהיה חייב לבוא לבר ולהזמין גרר, או לבקש ממישהו להקפיץ אותו… אז החניתי את המכונית והחלקתי החוצה, כשהמנוע עדיין דולק. זו הייתה טעות אופטימיסטית.
דחפתי את הדלת, אבל היא זזה רק מעט. אז נשענתי עם כל גופי, במחשבה שהיא תנעל ואני אוכל להמשיך בדרכי. עדיין, הדלת לא הסכימה להינעל. פתחתי אותה לרווחה בחוסר סבלנות כדי לברר מה מפריע. גל של ריח פרץ החוצה אל מגרש החנייה, ריח נורא. תדהמה אחזה בגרוני, כיוון שהריח היה מוכר לי. הצצתי אל המושב האחורי של המכונית. ידי כיסתה את פי, למרות שזה בקושי עזר בנוגע לריח.
“אלוהים,” לחשתי. “אוי, חרא”. לפאייט, הטבח באחת המשמרות במרלוט’ס, נדחף אל תוך המושב האחורי. הוא היה עירום. הייתה זו רגלו הדקה והחומה של לפאייט, עם הציפורניים הצבועות בארגמן עמוק, שמנעה מהדלת להיסגר – והייתה זו גופתו של לפאייט שהסריחה עד לב שמיים.
התרחקתי במהירות. נדחפתי אל תוך המכונית שלי ונסעתי אל מאחורי הבר תוך כדי צפירות. סאם יצא בריצה מדלת העובדים, סינר קשור למותניו. דוממתי את המנוע ויצאתי מהמכונית כל כך מהר עד שבקושי קלטתי שעשיתי את זה, ונצמדתי אל סאם כמו גרב מלא בחשמל סטטי.
“מה קרה?” קולו של סאם באוזני. נשענתי אחורה כדי להביט בו, ולא הייתי צריכה להביט גבוה כל כך כי סאם הוא לא גבר מגודל. שיערו הזהוב-אדמוני בהק בשמש הבוקר. העיניים שלו באמת כחולות, והן היו רחבות מדאגה.
“זה לפאייט,” אמרתי והתחלתי לבכות. זה היה מגוחך ומטופש ולא עזר לכלום, אבל לא הצלחתי להתאפק. “הוא מת, במכונית של אנדי בלפלאוור”.
זרועותיו של סאם התהדקו סביב גבי ומשכו אותי אליו פעם נוספת.
“סוקי, אני מצטער שראית את זה,” אמר. “נקרא למשטרה. לפאייט המסכן”.
כיוון שסאם מציע רק כמה כריכים וצ’יפס, משרת הטבח במרלוט’ס לא דורשת כישורים קולינריים יוצאי דופן, ויש תחלופה גבוהה. אבל לפאייט החזיק מעמד יותר מהרוב, להפתעתי. לפאייט היה הומו, באופן מצועצע וראוותני, כולל איפור וציפורניים ארוכות. אנשי צפון לואיזיאנה פחות סובלניים כלפי דברים כאלו מאנשי ניו-אורלינס, ואני מניחה שלפאייט, שהיה שחור עור, חטף מנה כפולה בגלל זה. למרות – או אולי בגלל – הקשיים שעבר, הוא היה שמח, קונדסי, חכם, ולמעשה טבח טוב. היה לו רוטב מיוחד שבו הוא השרה המבורגרים, ואנשים הזמינו ‘המבורגר לפאייט’ די הרבה.
“הייתה לו משפחה כאן?” שאלתי את סאם. נפרדנו אחד מהשני במבוכה ונכנסנו למבנה, למשרד של סאם.
“היה לו דודן”, אמר סאם בזמן שאצבעותיו הקישו מספר חירום.
“תגיעו בבקשה למרלוט’ס, בדרך יונק-הדבש,” אמר למוקדן. “יש איש מת במכונית כאן. כן, במגרש החניה, מול המקום. אה, וכדאי שתזהירו את אנדי בלפלאוור. זו המכונית שלו”.
את הצווחה בצדו השני של הקו שמעתי ממקום עומדי. דניאל גריי והולי קלירי, שתי המלצריות במשמרת הבוקר, נכנסו צוחקות דרך הדלת האחורית. שתי גרושות באמצע שנות העשרים לחייהן, דניאל והולי היו חברות מגיל אפס ונראה שהן מרוצות בהחלט מעבודתן כל עוד יכלו להישאר ביחד. להולי היה ילד בן חמש, בגן, ולדניאל הייתה ילדה בת שבע וילד צעיר מכדי ללכת לבית הספר, ששהה עם אמה כשדניאל הייתה במרלוט’ס. לעולם לא אוכל להיות קרובה יותר אל שתי הנשים הללו – שאחרי הכל, היו בערך בגילי – כי הן הקפידו מאוד להישמר לעצמן.
“מה קרה?” שאלה דניאל כשראתה את פני. פניה שלה, צרים ומנומשים, לבשו מייד הבעת דאגה.
“למה המכונית של אנדי בחוץ?” שאלה הולי. נזכרתי שהיא יצאה עם אנדי תקופה מסוימת. להולי היה שיער בלונדיני קצר שנתלה סביב פניה כמו עלי כותרת של חיננית, ואת העור היפה ביותר שראיתי בחיי.
“הוא בילה שם את הלילה?”
“לא,” אמרתי, “אבל מישהו אחר דווקא כן”.
“מי?”
“לפאייט נמצא בפנים”.
“אנדי נתן להומו שחור לישון במכונית שלו?” זו הייתה הולי, הישירה והבוטה מבין השתיים.
“מה קרה לו?” זו הייתה דניאל, החכמה מבין השתיים.
“אנחנו לא יודעים,” אמר סאם. “המשטרה בדרך”.
“אתם מתכוונים,” אמרה דניאל, לאט ובזהירות, “שהוא מת”.
“כן,” אמרתי לה. “לזה בדיוק אנחנו מתכוונים”.
“טוב, אנחנו אמורים לפתוח בעוד שעה”. ידיה של הולי נחו על ירכיה העגולות. “מה אנחנו הולכים לעשות בנוגע לזה?” אם המשטרה תיתן לנו לפתוח, מי יבשל? אנשים ייכנסו, הם ירצו ארוחת צהריים”.
“כדאי שנתכונן, על כל מקרה,” אמר סאם. “למרות שאני לא חושב שנפתח עד מתישהו אחר הצהריים”. הוא הלך למשרד שלו להתחיל להתקשר לטבחים מחליפים.
הרגשתי מוזר להתעסק בשגרת הפתיחה, כאילו שלאפייט עמד להסתער פנימה בכל רגע עם סיפור על איזו מסיבה שהלך אליה ממש כמו לפני כמה ימים. הסירנות התקרבו בצרחה על כביש המחוז שעבר מול מרלוט’ס. מכוניות חרקו על מגרש החניה מרוצף החצץ של סאם. עד שהורדנו את הכיסאות, ערכנו את השולחנות והכנו סכו”ם נוסף להחלפה, מגולגל בתוך מפיות, המשטרה נכנסה.
מרלוט’ס נמצא מחוץ לגבולות העיר, אז השריף הקהילתי, באד דירבורן, יהיה האחראי. שיערו של באד דירבורן, שהיה חבר טוב של אבי, היה אפור עכשיו. פניו היו מעוכים פנימה, כמו פקינז אנושי, ועיניו היו חומות אטומות. כשהוא נכנס מבעד לדלת הקדמית, שמתי לב שבאד נועל מגפיים כבדים וחובש כובע פוטבול. כנראה שהקפיצו אותו בזמן שעבד בחווה שלו. עם באד נכנס אלסי בק, הבלש האפרו- אמריקאי היחיד בקהילה. אלסי היה שחור כל כך עד שהחולצה הלבנה שלו בהקה כנגד עורו. העניבה שלו הייתה קשורה במדויק, וחליפתו הייתה בדיוק במקום. נעליו היו מצוחצחות ומבהיקות.
באד ואלסי ניהלו, ביניהם, את הקהילה… לפחות את אותם חלקים חשובים ששמרו על תפקודה. גם למייק ספנסר, מנהל בית הלוויות וחוקר מקרי המוות של הקהילה, הייתה דריסת רגל בכל הנוגע לעניינים מקומיים, והוא היה חבר טוב של באד. הייתי מוכנה להתערב שמייק כבר היה במגרש החנייה, מכריז על מותו של לפאייט המסכן.
באד ספנסר אמר, “מי מצא את הגופה?”
“אני”. באד ואלסי שינו כיוון מעט והתקרבו אלי.
“סאם, נוכל להשתמש במשרד שלך?” שאל באד. הוא סימן בראשו שאכנס לשם מבלי לחכות לתגובה מסאם.
“בטח, בטח,” אמר הבוס שלי ביובש. “סוקי, את בסדר?”
“בטח, סאם”. לא הייתי בטוחה שזה נכון, אבל לא היה שום דבר שסאם יכול לעשות בנוגע לזה מבלי להיכנס לצרות, ללא שום תועלת. למרות שבאד סימן לי שאשב, הנדתי בראשי בזמן שהוא ואלסי הושיבו את עצמם בכיסאות שבמשרד. כמובן שבאד לקח לעצמו את הכסא הגדול של סאם, בזמן שאלסי נאלץ להסתדר עם הכסא הנוסף הטוב מביניהם, זה שעוד נשאר בו מעט ריפוד.
“ספרי לנו על הפעם האחרונה שבה ראית את לפאייט בחיים,” הציע באד.
חשבתי על זה.
“הוא לא עבד אתמול בלילה,” אמרתי. “אנתוני עבד. אנתוני בוליבר”.
“מי זה?” מצחו הרחב של אלסי התקמט. “אנ’לא מזהה את השם”.
“הוא חבר של ביל. הוא עבר פה, והיה צריך עבודה. יש לו ניסיון”. הוא עבד במזנון בזמן השפל הגדול.
“את מתכוונת שהטבח במרלוט’ס הוא ערפד!”
“אז?” שאלתי. הרגשתי את פי מתקבע בעקשנות, את הגבות מתכווצות, וידעתי שפני החלו להפגין כעס. ניסיתי נורא לא לקרוא את מחשבותיהם, ניסיתי נורא להישאר מחוץ לזה לגמרי, אבל זה לא היה קל. באד דירבורן היה ממוצע, אבל אלסי הקרין את מחשבותיו כמו מגדלור. כרגע הוא שידר תחושה של גועל ופחד.
בחודשים לפני שפגשתי את ביל וגיליתי שהוא מוקיר את הנכות שלי – המתת, כפי שהוא רואה זאת – עשיתי כמיטב יכולתי להעמיד פנים בפני עצמי ובפני העולם שלא באמת יכולתי “לקרוא” מחשבות. אבל מאז שביל שחרר אותי מהכלא הקטן שבניתי לעצמי, התאמנתי והתנסיתי, בעידודו. בשבילו, ניסחתי במילים את הדברים שהרגשתי שנים. אנשים מסוימים שידרו אות בהיר, חזק, כמו אלסי. רוב האנשים היו יותר ככה-ככה, כמו באד דירבורן. זה היה תלוי בעוצמת התחושות שלהם, כמה צלולים היו, ככל שאני יודעת, זה היה תלוי במזג האוויר. חלק מהאנשים היו עמומים כמו אני לא יודעת מה, והיה כמעט בלתי אפשרי לדעת מה הם חושבים. יכולתי לדעת מה הם מרגישים, אולי, אבל זה היה הכל.
הודיתי בכך שאם אני נוגעת באנשים בזמן שאני מנסה לקרוא את מחשבותיהם, זה מבהיר את התמונה – כמו ההבדל בין חיבור לכבלים ובין אנטנה. וגיליתי שאם אני “שולחת” לאדם דימויים מרגיעים, אני יכולה לזרום במוחו כמו מים.
לא היה דבר בעולם שרציתי פחות מאשר לעבור במוחו של אלסי בק. אבל באופן לא רצוני לחלוטין קיבלתי דיווח מלא על תגובתו המלאה באמונות תפלות של אלסי לגילוי שערפד עובד במרלוט’ס, המיאוס שנובע מההבנה שאני היא האישה ששמע עליה, שיוצאת עם ערפד, השכנוע העמוק שלו שלפאייט, שהיה מחוץ לארון, היה מקור של כלימה לקהילה השחורה. אלסי החליט שמישהו ממש חם על אנדי בלפלאוור, אם הוא אכסן גוויה של איש שחור והומו במכונית שלו. אלסי תהה אם לפאייט היה חולה איידס, אם יכול להיות שהווירוס נזל איכשהו אל תוך ריפוד המושבים של אנדי ושרד שם. הוא היה מוכר את המכונית, אילו הייתה שלו.
אילו נגעתי באלסי הייתי יודעת את מספר הטלפון שלו ואת מידת החזייה של אשתו.
באד דירבורן הסתכל עלי בצורה מוזרה. “אמרת משהו?” שאלתי.
“כן. תהיתי אם ראית את לפאייט פה בזמן הערב. האם הוא נכנס לשתות משהו?”
“לא ראיתי אותו פה”. עכשיו כשחשבתי על זה, אף פעם לא ראיתי את לפאייט שותה משהו. בפעם הראשונה הבנתי שלמרות שקהל הצהריים היה מעורב, הלקוחות הקבועים בערב היו כמעט אך ורק לבנים.
“איפה הוא נהג לבלות?”
“אין לי מושג”. כל הסיפורים של לפאייט סופרו בשמות בדויים, כדי להגן על החפים מפשע. טוב, בעצם, על האשמים.
“מתי ראית אותו לאחרונה?”
“מת, במכונית”. באד הניד בראשו בכעס. “בחיים, סוקי”.
“המממ. אני חושבת… לפני שלושה ימים. הוא עדיין היה פה כשהגעתי למשמרת שלי, ואמרנו שלום. אה, הוא סיפר לי על מסיבה שהלך אליה”. ניסיתי להיזכר במילים המדויקות שאמר. “הוא אמר שהוא היה בבית שהיו בו כל מיני הילולות סקס”.
שני הגברים בהו בי.
“טוב, זה מה שהוא אמר! אני לא יודעת כמה זה נכון”. ממש יכולתי לראות את פניו של לפאייט כשהוא סיפר לי על זה, הדרך הביישנית שבה הצמיד אצבע לשפתיו כדי לסמן שהוא לא הולך לספר לי שמות של מקומות או של אנשים.
“לא חשבת שמישהו צריך לדעת על זה?” באד דירבורן נראה הלום.
“זו הייתה מסיבה פרטית. למה שאספר למישהו על זה?” אבל סוג כזה של מסיבה לא צריך להתרחש בקהילה שלהם. שני הגברים הביטו בי בזעם. באד שאל דרך שפתיים חשוקות, “לפאייט אמר לך משהו על שימוש בסמים במפגש ההוא?”
“לא, אני לא זוכרת שום דבר כזה”.
“המסיבה הזו הייתה בבית של מישהו לבן, או מישהו שחור?”
“לבן,” אמרתי, ואז הצטערתי שלא אמרתי שאני לא יודעת. אבל לפאייט ממש התרשם מהבית – למרות שלא בגלל שהיה גדול או מפואר. למה הוא התרשם כל כך? לפאייט גדל עני ונשאר עני, ולא הייתי בטוחה מה יגרום לו להתרשם, אבל הייתי בטוחה שהוא דיבר על בית של מישהו לבן, כי הוא אמר, “כל התמונות על הקירות, כולם שם לבנים כמו חבצלות ומחייכים כמו תנינים”. לא הצעתי את התגובה הזו למשטרה, והם לא שאלו יותר מזה.
כשיצאתי מהמשרד של סאם, אחרי שהסברתי למה המכונית של אנדי הייתה במגרש החניה מלכתחילה, חזרתי לעמוד מאחורי הבר. לא רציתי לצפות בפעילות שבמגרש החניה, ולא היו לקוחות לשרת כי המשטרה חסמה את הכניסות למגרש החניה.
סאם סידר מחדש את הבקבוקים מאחורי הבר, מנקה את האבק תוך כדי, והולי ודניאל שתלו את עצמן ליד שולחן כלשהו באזור העישון כדי שדניאל תוכל לעשן סיגריה.
“איך היה?” שאל סאם.
“לא משהו. הם לא אהבו לשמוע על זה שאנתוני עובד כאן, והם לא אהבו את מה שסיפרתי להם על המסיבה שלפאייט השוויץ בה לפני כמה ימים. שמעתי אותו מספר לי? האורגיה ההיא?”
“כן, הוא אמר גם לי משהו על זה. זה בטח היה לילה חשוב בשבילו. אם זה באמת קרה”.
“אתה חושב שלפאייט המציא את זה?”
“אני לא חושב שיש הרבה מסיבות דו-גזעיות ודו-מיניות בבון טון,” אמר.
“אבל זה רק בגלל שאף אחד לא הזמין אותך לאחת,” ציינתי. תהיתי אם באמת ידעתי בכלל מה קורה בעיירה הקטנה שלנו. מכל האנשים בבון טון, אני הייתי צריכה לדעת את כל המה והאיך, כיוון שכל האינפורמציה הייתה פחות או יותר בהישג ידי, אילו בחרתי לחפש אותה. “לפחות, אני מניחה שזה המצב?”
“זה המצב,” אמר סאם. הוא חייך אלי חיוך קטן תוך כדי שאיבק בקבוק ויסקי.
“אני משערת שגם ההזמנה שלי הלכה לאיבוד בדואר”.
“את חושבת שלפאייט חזר הנה אתמול בלילה כדי לדבר עוד פעם איתך או איתי על המסיבה ההיא?”
משכתי בכתפיי. “יכול להיות שהוא רק קבע להיפגש עם מישהו במגרש החניה. הרי כולם יודעים איפה זה מרלוט’ס. הוא קיבל את המשכורת שלו?” זה היה סוף השבוע, הזמן שבו סאם שילם לנו בדרך כלל.
“לא. אולי הוא בא בשביל זה, אבל הייתי נותן לו אותה בעבודה יום למחרת. היום”.
“אני תוהה מי הזמין את לפאייט למסיבה ההיא”.
“שאלה טובה”.
“אתה לא חושב שהוא היה טיפש מספיק בשביל לנסות לסחוט מישהו, נכון?”
סאם שפשף את משטח העץ המזויף של הבר בסמרטוט נקי. הבר כבר היה מבריק, אבל שמתי לב שהוא אהב להעסיק את הידיים שלו. “אני לא חושב,” אמר, לאחר מחשבה. “לא, הם לגמרי הזמינו את הבנאדם הלא נכון. את יודעת כמה לפאייט היה לא-דיסקרטי. לא רק שהוא סיפר לנו שהוא הלך למסיבה כזו – ואני מוכן להתערב שהוא לא היה אמור לספר – אולי הוא ציפה ליותר ממה שהיה נוח לשאר, אה, המשתתפים”.
“כמו לשמור על קשר עם האנשים מהמסיבה? לקרוץ להם במקום ציבורי?”
“משהו כזה”.
“אני מניחה שאם אתה עושה סקס עם מישהו, או צופה במישהו עושה סקס, זה די גורם לך להרגיש שאתה שווה לו”. אמרתי את זה בספקנות, כיוון שהנסיון שלי בתחום הזה מוגבל, אבל סאם הנהן.
“יותר מכל דבר אחר, לפאייט רצה שיקבלו אותו כפי שהוא,” אמר, והייתי חייבת להסכים.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מתים חיים בדאלאס”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות