טיפני אייקין צפתה בריקוד האפל המסמן את המעבר בין הקיץ לחורף, אך הניחה את כף רגלה במקום הלא נכון וביצעה טעות אחת קטנה… ועכשיו רוח החורף מאוהב בה… לאחר 'בני החורין הקטנים' ו'כובע מלא שמיים', 'חרש החורף' הוא הרפתקה נוספת מלאה דמיון והומור על קורותיה של המכשפה הצעירה טיפני אייקין וידידיה הנאק מאק פיגלים.
קטגוריות: ילדים ונוער, מד"ב ופנטזיה, סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:
34.00 ₪
טיפני אייקין צפתה בריקוד האפל המסמן את המעבר בין הקיץ לחורף, אך הניחה את כף רגלה במקום הלא נכון וביצעה […]
השלג הגדול: כשהסערה הגיעה, היא הכתה בגבעות כפטיש. אין רקיע היכול להחזיק שלג כה רב, ומאחר שאין רקיע כזה, הוא ירד; ירד כקיר לבן. גבעה קטנה של שלג ניצבה במקום בו עד לפני כמה שעות נח מקבץ קטן של שיחים קוצניים על תל עתיק. באותה תקופה אשתקד לבלבו כמה בכורי אביב; כעת היה רק שלג.
חלק מהשלג נע. פיסה שגודלה כתפוח התרוממה, ועשן היתמר סביבה. יד שאינה גדולה מכפת ארנב הרחיקה את העשן בנפנוף. פנים כחולים קטנים מאוד, אך גם כעוסים מאוד, שערמת שלג עדיין התאזנה על קודקודם, הביטו החוצה אל הערבה הלבנה הפתאומית. "אח, סוֹד וָסֶבֶר!" רטן. "אולי תסתכלו על סֶה? סֶה מַעֲסַיו סֶל חרס אחורף! אֵיסֶה נֵך סֶלא מוכן לקבל תְּסוּבָה סְלִילִית!" טרי פראטצ'טגושי שלג נוספים נדחפו מעלה. ראשים נוספים צצו.
"אוי וואילי, וואילי, וואילי!" אמר אחד מהם. "אוּ סוב מצא ת'מכספונת אָגדולה!"
הראש הראשון הסתובב לעבר הראש הזה, ואמר, "וולי אָסתום?"
"כן, לי?"
"לא אמרתי לְאָפְסִיק עם אָוואילי?"
"אָיי, לי, אמרת," אמר הראש שכונה בשם וולי הסתום.
"אָס למה עסיתָאת סֶה?"
"סליחה, לי. סֶה ברח לי".
"סֶה סוֹבֶר את רוחי".
"סליחה, לי". לי סטים נאנח. "בַל נִי חוֹסֶס סֶתָה צודק, וולי. אוּ בא בִּסְבִיל אָמכספונת, על בטוח. מי סוֹמֶר עליה בחווה?"
"ספייק אָקטן אָמסוכן, לי". לי הרים מבטו אל העננים שהיו כה מלאים בשלג עד שמרכזם הידלדל ברפיון.
"טוב," אמר, ונאנח בשנית. "סֶה אָסְמַן סֶל אָגיבור". ערימת השלג שבה למקומה ללא פגע והוא נעלם מעין, מחליק חזרה ללבו של תל הפיגלים. החלל הפנימי היה די גדול. בן אדם היה יכול לעמוד כמעט במלוא גובהו במרכז התל, אך מיד היה מתכופף למחצית גובהו בהתקף שיעול, מאחר שבמרכז היה החור שאפשר לעשן לצאת.
מדרגות ויציעים ניצבו לכל אורך הקיר הפנימי, ועל כולם התקהלו המוני פיגלים. בדרך כלל היה השאון בתל מחריש אוזניים, אך כעת השתררה בו דממה מבעיתה.
לי סטים חצה את התל ופסע לעבר המדורה, שלצדה המתינה אשתו ג'יני. היא ניצבה זקופת גו וזקורת סנטר, כראוי לקלדה, אך מקרוב היה נדמה לו שבכתה. הוא הניח את זרועו סביבה.
"טוב, תֶם בטח דְעִים מה קורה," אמר לקהל הכחול והאדום שהביט בו מלמעלה. "סֹאתִי לא סערה רגילה. חרס אָחורף מצא ת'מכספונת אָגדולה – טוב, תרגעו!"
הוא חיכה עד ששככו הצעקות וקרקושי החרבות, והמשיך, "נָחְנוּ לא כוֹלִים לִילָחֶם בחרס אָחורף בסבילה! סֶה אָנתיב סֶלָה! נָחנו לא כולים ללכת בו עבורה! אך מכספת אָמכספות אֵפְנֵתָה תָנוּ לנתיב אחר! סֶה נתיב אפל, ומסוכן!"
נשמעה תרועה. לפחות את הרעיון הזה חיבבו הפיגלים.
"טוב!" אמר לי בקורת רוח. "נִי אוֹלֶך לְאָבִיא ת'גיבור!" שאגת צחוק נשמעה בתגובה לדבריו, ויאן הגדול, הגבוה מבין הפיגלים, צעק, "סֶה מוקדם מדי. אָיָה לנו סְמַן לתת לו רק סִיעוּרֵי גיבורות ספורים! אוּ עדיין לא יותר מערמה סֶל כלום!"
"אוּ אִיֵה אָגיבור סֶל אָמכספונת אָגדולה וְסֶאוּ," אמר לי בחדות. "אָס קדימה, חבורת סלוקים! אל בורות אָקירטון! תחפרו לי נתיב לסאול!"
טרי פראטצ'ט
זה חייב להיות חרש החורף, אמרה טיפני אייקין לעצמה, כשעמדה מול אביה בבית החווה הקפוא. היא יכולה הייתה לחוש בו בחוץ. זה לא היה מזג אוויר רגיל אפילו באמצע החורף, והם היו באביב. זה היה אתגר. או אולי רק משחק. אי אפשר לדעת כשחרש החורף מעורב.
אבל זה לא יכול להיות משחק כי הטלאים מתים. אני רק בת שלוש עשרה, ואבי, והרבה אנשים אחרים שגילם רב משלי, רוצים שאעשה משהו. ואני לא יכולה. חרש החורף שוב מצא אותי. הוא כאן עכשיו, ואני חלשה מדי.
זה היה קל יותר אם הם היו מנדנדים לי, אבל לא, הם מתחננים. פניו של אבי אפורים מדאגה והוא מתחנן. אבי מתחנן בפניי.
אוי לא, הוא מסיר את כובעו. הוא מסיר את כובעו לשוחח עמי! הם חושבים שהקסם מגיע בנקישת אצבעות. אבל אם אין ביכולתי לעשות זאת עבורם, כעת, מה התועלת בי? אני לא יכולה להראות להם שאני מפחדת. מכשפות לא רשאיות לפחד.
וזו אשמתי. אני: אני התחלתי בזה. עלי לסיים את זה. מר אייקין כחכח בגרונו.
…"ואם, אה, תוכלי… אה, להעלים את זה בקסם, אה, או משהו כזה? בשבילנו…?"
הכל היה אפור בחדר, מפני שהאור מהחלונות חדר מבעד לשלג. איש לא בזבז זמן לחצוב בשלג שכיסה את הבתים. כל אדם שיכול היה להחזיק באת היה דרוש במקום אחר, ועדיין לא היה די בהם. מרבית האנשים היו ערים כל הלילה, רועים את העדרים הצעירים, מנסים לשמור על בטחון הטלאים… בחשכה, בשלג…
השלג שלה. הייתה זו הודעה עבורה. אתגר. זימון.
"בסדר," אמרה. "אראה מה ביכולתי לעשות".
"ילדה טובה," אמר אביה וחייך בהקלה. לא, לא ילדה טובה, חשבה טיפני. אני הבאתי את זה עלינו.
"עליכם להקים מדורה גדולה, ליד המכלאות," אמרה בקול רם. "אני מתכוונת למדורה ממש גדולה, אתם מבינים? הקימו אותה מכל דבר שניתן לשרוף, ועליכם להקפיד שהיא תמשיך לבעור. היא תנסה לגווע, אך עליכם לדאוג שהיא תמשיך לבעור. המשיכו להעמיס דלק, לא משנה מה. אסור לאש לגווע!"
היא הקפידה לומר 'אסור' בקול רם ומפחיד. היא לא רצתה שהם יאבדו ריכוז. היא הניחה על עצמה גלימת צמר חומה וכבדה שמרת טריסון סרגה עבורה ונטלה את כובעה השחור והמחודד שהיה תלוי על גב דלת בית החווה. מין אנקה משותפת בקעה מפיות כל הנוכחים במטבח, וחלקם נסוגו לאחור. אנחנו רוצים מכשפה עכשיו, אנחנו צריכים מכשפה עכשיו, אבל – אנחנו גם ניסוג לאחור עכשיו.
זה היה קסמו של הכובע המחודד. זה מה שמרת טריסון כינתה 'עֶקֶף'.
טיפני אייקין פסעה החוצה אל המסדרון הצר שנחצב דרך החצר המכוסה בשלג שגובהו היה כפול מזה של אדם. לפחות השלג העמוק חסם את מרבית הרוח, שחושלה מסכינים.
הנתיב נחצב עד למכלאות הכבשים, אך בקושי רב. כשיש חמישה מטרים של שלג מכל עבר, איך ניתן לפנותם? לאן ניתן לפנותם?
היא המתין ליד סככת העגלות בזמן שהגברים חצבו וחפרו בקירות השלג. הם היו כבר עייפים עד העצם; הם חפרו במשך שעות רבות.
הדבר הכי חשוב היה – אבל היו הרבה דברים חשובים. היה חשוב שתציג שוויון נפש ובטחון, היה חשוב שתשמור על ראש צלול, היה חשוב שלא תראה שהיא מפוחדת עד לרטיבות במכנסיים…
היא הרימה את ידה, תפסה פתית שלג, ולטשה בו מבט. הוא לא היה אחד מהרגילים, לא ולא. היה זה אחד מפתיתי השלג המיוחדים. זה היה נורא. הוא התגרה בה. עכשיו היא יכלה לשנוא אותו. עד עכשיו היא לא שנאה אותו. אבל הוא הרג את הטלאים.
צמרמורת חלפה בגבה והיא משכה את הגלימה סביבה.
"זאת אני בוחרת לעשות," חרקה בקולה, ונשימתה הותירה עננים זעירים באוויר. היא כחכחה והחלה בשנית. "זאת אני בוחרת לעשות. אם יש מחיר, זאת אשלם. אם המחיר הוא חיי, אז אמות. לאן שייקחני, שם אלך. אני בוחרת. זאת אני בוחרת לעשות".
זה לא היה קסם, מלבד בראשה שלה, אך אם אי אפשר לגרום לקסם לעבוד בתוך הראש, אי אפשר לגרום לו לעבוד בכלל.
טיפני עטפה את גופה בגלימה נגד הרוח העוקצת וצפתה בחוסר עניין בגברים המביאים קש ועץ. האש ניצתה באיטיות, כאילו פחדה להפגין התלהבות.
היא כבר עשתה זאת בעבר, לא? עשרות פעמים. זה לא כל כך קשה לאחר שצוברים נסיון, אך בעבר היה לה זמן להרגיע את נפשה, ומלבד זאת, עד כה ביצעה זאת רק עם האש במטבח לחימום רגליה הקפואות. בתיאוריה זה אמור להיות קל באותה מידה עם מדורה גדולה ושדה של שלג, נכון?
נכון? האש החלה לטפס מעלה. אביה הניח את ידו על כתפה. טיפני נבהלה. היא שכחה באיזו מהירות הוא יכול לנוע.
"מה אמרת על בחירה?" שאל. היא שכחה גם עד כמה חדה שמיעתו.
"זה… משהו של מכשפות," ענתה וניסתה לא להביט בפניו. "כך שאם זה… לא יעבוד, לא תהיה זו אשמתו של איש מלבדי". וזו אכן אשמתי, הוסיפה בינה לבין עצמה. זה לא הוגן, אך איש לא אמר שיהיה אחרת.
ידו של אביה לפתה את סנטרה וסובבה את ראשה באיטיות. כמה רכות כפות ידיו, חשבה טיפני. כפות ידיים גדולות של גבר אך רכות כשל תינוק, בגלל השומן על גיזות הכבשים.
"לא היינו צריכים לבקש ממך, נכון…?" אמר. כן, הייתם צריכים לבקש ממני, חשבה טיפני. הטלאים גוססים תחת מעטה השלג הנורא. והיה עלי להשיב בשלילה, היה עלי לומר שאינני טובה מספיק. אבל הטלאים גוססים תחת מעטה השלג הנורא!
יהיו טלאים נוספים, אמרו המחשבות השניות שלה. אבל הם לא יהיו הטלאים האלה, נכון? אלה הטלאים שגוססים, כאן ועכשיו. והם מתים מפני שהקשבתי לרגליי והעזתי לרקוד עם חרש החורף.
"אני יכולה לעשות את זה," אמרה. אביה אחז בסנטרה והביט בעיניה.
"את בטוחה, ג'יגיט?" שאל. היה זה הכינוי שסבתה העניקה לה – סבתא אייקין, שמעולם לא איבדה טלה לשלג הנורא. הוא מעולם לא השתמש בו בעבר. מדוע כעת עלה בדעתו?
"כן!" היא הרחיקה את ידו והסיטה את מבטה לפני שתפרוץ בדמעות.
"עדיין… לא סיפרתי לאמא שלך," אמר אביה באיטיות רבה, כאילו נזהר במילותיו, "אבל אני לא יכול למצוא את אחיך. אני חושב שהוא ניסה לעזור. אייב סווינדל אמר שראה אותו עם האת הקטן שלו. אה… אני בטוח שהוא בסדר, אבל… פקחי את עינייך, בסדר? הוא לובש את המעיל האדום שלו".
פניו נטולי ההבעה היו שוברי לב למראה. וונטוורת הקטן, שהיה כמעט בן שבע, תמיד רץ אחרי הגברים, תמיד רצה להיות אחד מהם, תמיד ניסה לעזור… כמה קל לאבד את גופו הקטן… השלג עדיין ירד במהירות. פתיתי השלג הפגומים הלבינו את כתפי אביה. אלה הדברים שנצרבים בזכרון כשהעולם מאבד את יציבותו, ואתם נופלים – זה לא היה רק בלתי הוגן; זה היה… אכזרי. זכרי את הכובע שעל ראשך! זכרי את המשימה שלפנייך! איזון! איזון הוא שם המשחק! שמרי על האיזון במרכז, שמרי על האיזון…
טיפני הושיטה את ידיה חסרות התחושה לעבר האש, מנסה לשאוב מן החמימות.
"זכרו, אל תניחו לאש לגווע," אמרה.
"שלחתי אנשים להביא עצים מכל עבר," אמר אביה. "אמרתי להם גם להביא את כל הפחם מהכבשן. לא יגמר לנו הדלק, אני מבטיח לך!"
הלהבה רקדה והתפתלה לעבר ידיה של טיפני. התכסיס היה, התכסיס, התכסיס… היה לעטוף את החום בקרבתה, לשאוב אותו עמה ו… לאזן. לשכוח מכל דבר אחר!
"אני אבוא – " החל אביה.
"לא! שמור על האש!" צעקה טיפני בקול רם מדי, מטורף מפחד.
"עשה כדבריי!"
היום אינני בתך! צעק המוח שלה. אני המכשפה שלך. אני אגן עליך!
היא פנתה מעליו לפני שראה את פניה ורצה מבעד לפתיתי השלג, לאורך הנתיב שנחצב עד למכלאות התחתונות. השלג נכבש לשביל גבשושי ומנוקד תלוליות, שהיה חלקלק משלג חדש. גברים תשושים שאתים בידיהם נצמדו לקירות השלג כדי לא לעמוד בדרכה.
היא הגיעה לאזור יותר רחב, בו חפרו רועים אחרים בקיר השלג. הוא נפל סביבם בערמות.
"עצרו! לכו אחורה!" צעק קולה, אך נפשה התייפחה. הגברים צייתו במהירות. לפה שנתן את ההוראה היה כובע מחודד מעליו. אין כאן מקום לוויכוח.
זכרי את החום, החום, זכרי את החום, איזון, איזון… זו הייתה מכשפנות עד העצם. בלי צעצועים, בלי מטות, בלי עקף, בלי חוכמת הראש, בלי תכסיסים. רק את וטיבך.
אך לפעמים היא נאלצה לבצע תכסיס על עצמה. היא לא הייתה גבירת הקיץ והיא לא הייתה סבתא רוח שעווה. היא הייתה צריכה להעניק לעצמה את כל העזרה האפשרית.
היא שלפה סוס כסף קטן מכיסה. הוא היה שמנוני ומוכתם, והיא התכוונה לנקות אותו, אך לא היה זמן, לא היה זמן…
כאביר החובש את קסדתו, ענדה את שרשרת הכסף סביב צווארה. היה עליה להתאמן יותר. היה עליה להקשיב לאנשים. היה עליה להקשיב לעצמה.
היא נשמה עמוקות והניפה את ידיה משני צדי גופה כשכפות הידיים פונות מעלה. צלקת לבנה זהרה על ידה הימנית.
"רעם בידי הימנית," אמרה. "ברק בידי השמאלית. אש מאחוריי. כפור מול פניי".
היא התקדמה עד שעמדה במרחק סנטימטרים ספורים מקיר השלג. היא כבר יכלה לחוש את הקור שנבע ממנו שואב מתוכה את החום. טוב, כן יהיה. היא שאפה עמוקות כמה פעמים. זאת אני בוחרת לעשות…
"כפור לאש," לחשה. המדורה בחצר הלבינה ושאגה ככבשן. קיר השלג התבקע והתפוצץ לאדי קיטור, מעיף גושי שלג לאוויר. טיפני פסעה קדימה באיטיות. השלג נסוג מידיה כערפל בעת הזריחה. הוא נמס בחומהּ, הופך למנהרה שנסחפה ונמלטה מפניה, מתעוות סביבה בענני ערפל קר.
כן! חייכה בייאוש. זו הייתה אמת. אם היה לך מרכז מושלם, אם מיקדת את נפשך, יכולת לאזן. במרכז הנדנדה יש נקודה שלעולם אינה נעה…
מגפיה שכשכו במים חמימים. עשב ירוק ורענן צמח תחת השלג, מפני שהסערה האיומה הגיעה בתקופה כה מאוחרת בשנה. היא המשיכה ללכת, שמה פעמיה למקום בו נקברו מכלאות ההמלטה.
אביה הביט במדורה. היא בערה בלבן, ככבשן, מאכלת את העץ כאילו דחקה בה סופה. היא הפכה לאפר לנגד עיניו…
מים ניגרו סביב מגפיה של טיפני. כן! אבל אל תחשבי על זה! שמרי על האיזון! עוד חום! כפור לאש!
נשמעה פעייה. כבשים יכולים לחיות תחת השלג, לפחות לזמן מה. אך כמו שסבתא אייקין נהגה לומר, כשהאלים בראו את הכבשים, הם השאירו את המוחות שלהם במעיל השני. בעת בהלה, והכבשים תמיד היו כפסע מבהלה, הם ירמסו את טלאיהם שלהם.
הכבשות והטלאים הופיעו, מעלים אדים ונדהמים כשהשלג נמס סביבם, כמו היו פסלים שנותרו מאחור.
טיפני המשיכה הלאה, מביטה היישר לפנים, מודעת אך במעומעם לזעקות הנרגשות של הגברים מאחוריה. הם באו בעקבותיה, משחררים את הכבשות, עוטפים את הטלאים…
אביה צעק לעבר הגברים האחרים. חלקם הכו בגרזניהם בעגלה וזרקו את העץ ללהבות הלבנות. אחרים גררו רהיטים מהבתים. גלגלים, שולחנות, אלומות קש, כיסאות – האש לקחה הכל, בלעה, ושאגה בדרישה לקבל עוד. אך לא נותר דבר.
אין מעיל אדום. אין מעיל אדום! איזון, איזון. טיפני המשיכה באיטיות, מים וכבשים ניגרים מעבר לה. תקרת המנהרה קרסה ברפש מתיז וחלקלק. היא התעלמה ממנה. פתיתי שלג חדשים ירדו מבעד לפתח והתאדו באוויר מעל ראשה. היא התעלמה גם מזה. ולפתע, מלפניה… ניצוץ אדום.
כפור לאש! השלג נס, והוא הופיע. היא הניפה אותו בזרועותיה, הצמידה אותו לגופה, שלחה מחומהּ לתוכו, חשה בו מתנועע ולוחש, "הוא שקל לפחות עשרים וחמישה קילוגרם! לפחות עשרים וחמישה קילוגרם!"
וונטוורת השתעל ופקח את עיניו. בדמעות הזולגות כשלג נמס, היא רצה לעבר אחד הרועים והטילה את הילד לזרועותיו.
"קח אותו לאמו! עכשיו!" הגבר אחז בילד והחל לרוץ, מפוחד מפראותה. היום היא הייתה המכשפה שלהם!
טיפני סבה לאחור. היו טלאים נוספים להציל. מעילו של אביה נפל על הלהבות הרעבות, זהר לרגע, והפך לאפר. שאר הגברים היו מוכנים; הם לפתו אותו בעת שהתכוון לזנק אחר המעיל ומשכו אותו חזרה, בועט וצורח.
אבני הצור נמסו כחמאה. הן התבקעו לרגע, וקפאו. האש גוועה. טיפני אייקין הרימה את מבטה, לתוך עיניו של חרש החורף. ועל סככת העגלות אמר קולו הקטן של ספייק הקטן המסוכן, "אח, סוֹד וָסֶבֶר!"
כל זה עדיין לא קרה. זה עשוי כלל לא לקרות. העתיד תמיד קצת מעורפל. כל דבר קטן, כמו פתית שלג שירד או הכפית הלא נכונה שנפלה, יכול לשלוח אותו לנתיב חדש. או אולי לא.
הכל התחיל בסתיו שעבר, ביום שהיה בו חתול…
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חרש החורף”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות