המחוזות המזרחיים של פולין, בין השנים 1945-1939 היו מקום של סבל ופשעים נוראים שבוצעו נגד פולנים ויהודים בידי קבוצות לאומנים […]
ישבתי מכווץ ולחוץ מאחורי התנור הגדול, גופי רועד כמו בקדחת.
הייתה אפלה, ומתחת לקירות נדחסו צללים. האוויר סביב היה ספוג כולו ריחות תירס ולביבות מטוגנות. עצרתי את הנשימה, ממתין ומאזין מתי שוב יישמע הקול הנורא הזה. בערבים נהגו השכנים להתאסף בבתים, להדליק עששיות נפט מבליחות ולצפות בחשש לכיוון החלונות המכוסים.
בערב סתווי זה שוב הגיעו הגברים לבקתה, מעבר לנהר ששמו זלוטה ליפא באו; הבאים היו אחוזי התרגשות. בטרם החלו לספר, עמדו וכובעיהם הקמוטים בידיהם הקפוצות. כאשר נשותיהם התגנבו בעקבותיהם פנימה אל הפרוזדור, הביטו בהן בעיניים מכווצות מתחת לגבות עבותות ושיניהם הדוקות בחוזקה.
“לפני שגירשו את היהודים לגטו”, השמיע קול נמוך וצרוד, “הגרמנים והמשטרה האוקראינית לעגו להם”.
מישהו נאנח בכבדות.
“וכשלכדו יהודים עם פאות”, המשיך הקול הצרוד, “אז פקדו עליהם להתפשט, עד שניצבו בפניהם ערומים לגמרי וציוו עליהם לשיר ואחר כך גם לרקד בפניהם.
“לא!” נאנחה אחת הנשים, “לא!”
“מה לא, דווקא כן”, חרחר הקול, “הריצו אותם לכיוון בית הכנסת …”
“למקום הקדוש שלהם?”, שאלה האישה בקול חנוק.
“כן, למקום הקדוש שלהם.”
“ומה אחר כך?”
“המשטרה האוקראינית עמדה סביבם כשרוביהם מכוונים אליהם, והיהודים שרו ורקדו.”
“איך זה?” נאנק מישהו, “לרקוד? במצב כזה?”
“יהודיות גם כן? ערומות?”, נשמע קול נשי אחוז חרדה.
“היהודים רקדו, זקנים וצעירים, ויהודיות ערומות. הניפו ידיהם לצדדים, נשאו ראשיהם לשמים, ושערותיהם התנפנפו כמו יריעות דגלים.” והקול הזקן המשיך: “הם נראו כמכושפים. כאילו בשירתם נשאו תפילה. כמו שוחחו עם האלוהים, והמשטרה האוקראינית הריצה לכיכר המון בני אדם ונתנה הוראה להביט. וההמון קרקר בקול רם, מחא כפיים וצחק, רטט כעשוי רוטב קרוש.”
“פראי אדם!”, חרק הקול מפינה אפלה.
“עם אומלל!”, ייבבה אישה.
ונשתררה דממה.
“ואיש לא יכול היה להושיע? איכשהו לעזור, להציל את המסכנים?”
“לא. איש לא יכול היה.”
שמעתי רק התנשפויות אנשים ונדחקתי יותר עמוק לפינה שלי, כדי שלא יבחינו בי.
“ומה עשו בהם, ביהודים האלה, לאחר מכן?”, שאל אחד הגברים.
“הריצו אותם ערומים, כמו שהיו, לבית הכנסת”, גרגר הזקן, “ואחרי שדחסו אותם פנימה, הציתו את בית הכנסת”.
“אסון!”, אמא כיסתה את פניה בשתי ידיה.
“אפילו עכבר לא הצליח להתחמק החוצה. רק עצמות ואפר נותרו אחריהם.”
“וזה עוד כלום”, “הוסיף מישהו בקול דקיק”.
“איך זה שום דבר?!”, נאנקה האישה, “לא די לכם?”
“קודם לכן קידשו הבנדרובצים את הסכינים שלהם בצרקביה, בכנסייה הפרבוסלבית, המשיך הראשון, “והפופ, הכומר הפרבוסלבי, הניף מעליהם את הצלב הקדוש ובירך אותם לפני שהלכו אל השחיטה. ואחרי כן עם הסכינים המקודשות חתכו ליהודים את הגרונות. ציוו עליהם לכרוע ברך לפני הצלב ולנשק תמונות של קדושים פרבוסלביים. ולבסוף שחטו אותם”.
“וזה עדיין לא הכול”, חרחר הצל הגיבן והעקמומי, כמו רצה לגבור על האחרים בסיפור הזוועה. כאילו עוד ניתן היה לגבור על מישהו במעשה הנורא.
“ומה?”, פלטה שאלת תם זקנה אחת, שראשה מכוסה במטפחת.
“בפודחייצה, במחוז שלנו”, המשיך הגיבן, “אצל הקרוב שלי, פולדק ז’ליצייץ, הסתתר יהודי צעיר, שרול גולדמן, עם אביו, אשתו ושלושת ילדיו הקטנים. והיה לו, לקרוב שלי, מכר אוקראיני, וולודז’יו קריש, בעבר אדם הגון שנהג לבקרו לעתים. היה הולך בקביעות לצרקביה ושם נהג להצטלב שלוש פעמים. אך כעת השתנה לגמרי והפך לחזיר ולמלשין. איכשהו עלה בידו לרחרח שמאחורי הקיר הכפול יושבים יהודים. פולדק נתקף פחד נורא, כי היה ידוע לכל במה מסתכנים. כך, פשוט, כדור בראש וזהו, נגמר. והדבר הגרוע ביותר שאירע, שהיהודי הזקן, חיים, אבא של שרוליק, חלה. היה חורף, כפור, חיים התקרר וחלה בדלקת ריאות. ולהביא רופא אין כל אפשרות, וחיים לא הפסיק להשתעל. ואז, יום אחד הגיע וולודז’יו קריש ובעיני המרגל שלו החל לסקור את הקירות. כאילו כלום לא קרה, כך סתם. פתאום שמע שיעול, הסתמר כמו קיפוד והחל להקשיב. ‘מי זה?’, שאל. פולדק החוויר, החל לגמגם שכנראה הקול הזה בא מהרחוב. אבל המלשין כבר שם עין עליו. כאשר יצא, החל למשש ולבדוק את קירות הבית מבחוץ. אז השחיל פולדק את עצמו למחבוא ואמר שמוכרחים לעשות משהו עם השיעול הזה, כי אוקראיני אחד כבר התחיל לחשוד. היהודי הצעיר, כלומר שרוליק, נבהל נורא. גופו החל לרעוד והוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו. הוא הביט על ילדיו היפים ועל הבת שנראתה כמו בובה יפיפייה, כיווץ אגרופיו, ועיניו כאילו מתו. והבן המבוגר יותר התייפח באידיש: ‘איך האב מוירא, איך האב מוירא’, אני מפחד, אני מפחד.
“ומה קרה?”, שאלה האישה בקול מתוח.
“מוטב לא לומר”, מלמל הגיבן ולא הוסיף. הוא התנשף בכבדות כנושא שק כבד על גבו, ואחרי מספר דקות המשיך את הסיפור:
‘עשו משהו עם השיעול הזה’, אמר פולדק שוב והביט על שרוליק. ושרוליק הרכין ראשו, שתק זמן רב, ואחרי כן השיב בלחש: ‘טאטע לא ישתעל יותר’. כאשר אמר את המשפט, פיקת הגרון מתחת לסנטרו רטטה, ומצחו התכסה זיעה. פולדק סיפר שפניו החווירו כמו דף נייר. לאחר מכן חיבק את הבת הצעירה ביותר, את שרל’ה היפיפייה, ואימץ אותה בחוזקה אל חזהו. עיניו היו כעיוורות, מאומה לא ראה. הוא הביט כביכול בילדים, אך מבטו ממוקד מעבר להם, במקום רחוק, באיזו ריקנות נוראה, באפלה. ‘טאטע לא ישתעל יותר’, חזר על דבריו בקול חלול, מת, ועיניו כמו מנוכרות ונוראיות. נו, ואז קרה הנורא ביותר”, והגיבן השתתק.
השתרר שקט מעיק. קולות הדממה הרטיטו את אוזניי. באפלולית הערב נדחס השקט חזק יותר כנצמד אל הקירות. חשתי כיצד לבי הולם בחוזקה.
“ומה אירע אז?”, שאלה האישה בקול חנוק.
“הגרמנים לקחו אותם?”, מלמל הגבוה, זה שצלו דק.
“לא”, מחה הגיבן, “עדיין לא”, ובלע את הרוק פעמים אחדות, כאילו נתקע בגרונו הקול הסרבן. “ויום אחד”, שב הגיבן לספר, “כאשר היהודי הזקן, כלומר חיים, התחיל שוב להשתעל, אז הצעיר, כלומר שרוליק, רכן מעליו ולחש: ‘טאטע, טאטע, הילדים’, והעיף מבט על פניהם המפוחדות שהצהיבו. לאוזניו הגיעו קולות של דיבור אוקראיני, ואז ידע בבטחה שמאחורי הקיר נמצא המלשין. היהודי הזקן, כלומר חיים, ניסה לחסום את פיו בידו ורק הוציא קול חרחור נוראי. ‘טאטע!’, נאנק שרוליק, ‘טאטע!’ הרים את הזרוע. אבל חיים נתקף שיעול חזק יותר, קולני יותר. חרחר והשתעל…”
“ובכן?”, קטעה הסבתא הזקנה, זו עם המטפחת על המצח.
הגיבן שוב הבליע רוקו.
“חיים נחנק מהשיעול”, המשיך, “ובראשו של שרוליק כאילו רעמו התופים. נדמה היה שזה הסוף”.
“ומה? ומה קרה?”, נשמעו שני קולות יחדיו.
“ומה?”, החזיר הגיבן כמו הד, “כאשר נשמע שוב שיעולו הנורא של חיים, והוא ניסה להחניק אותו, אז בנו, כלומר שרוליק, רכן מעליו, אחז בצווארו בשתי ידיו והחל להדק אצבעותיו, כלומר, התחיל לחנוק אותו”.
“ישו!”, נאנקה אחת הנשים.
גברים אחדים האזינו בפיות פעורים. נעשה מחניק ומכביד מאוד, הייתה תחושה שכל אחד מהנוכחים עמס על גבו הר כבד, ואני נדחפתי עוד יותר לפינה, עד ששמעתי את עצמותיי הקטנות מתפוקקות. הגיבן השלים את הסיפור:
“שרוליק עצם עיניו, ובכל הכוח שבידיו חנק את אביו. חיים חרחר קצת ולאחר מכן האדים, פניו תפחו ממאמץ, וורידים התבלטו על צווארו ולשונו נשלפה החוצה מפיו, רוק החל ליזול מבין שפתיו. גופו רטט עוד פעם אחת, פניו החווירו כמו גיר וגופו נתלה על ידיו של שרוליק. מת.”
“חנק אותו?”, נשמע קול קודר מהפינה, ספק מכריז, ספק שואל.
“את אביו?!”, הוסיף אחר.
“היה מוכרח לנהוג כך אם רצה להציל את ילדיו”, הצריד הגיבן.
דממה מבעיתה השתררה בחדר.
שמעתי את נשימתם הכבדה של הגברים. רציתי לראות את פניהם, אך לא יכולתי כי הם עמדו בראשים מורכנים, והגיבן סיים:
“המלשין ידע לבטח שיש מישהו מאחורי הקיר. הוא מיהר להודיע למשטרה האוקראינית, והם הגיעו. את אלה שהתחבאו מאחורי הקיר לקחו לגטו, ובפולדק ושני ילדיו ירו במקום. אשתו, לושה, הצליחה להינצל. ממש ברגע האחרון הצליח פולדק לדחוף אותה אל מאחורי מחיצה דקה, למזווה, למקום אפל ולא מואר, כך שאיש לא הבחין בה. גם הוא רצה להסתתר שם עם ילדיו אך לא הספיק. והיא, הכול היא שמעה. איש אינו יודע כיצד עמד לה הכוח. קשה לדמיין ולחשוב על כך. ותיכף לאחר שהכול הסתיים, היא יצאה מדעתה. פשוט השתגעה. ראשה התכסה שיבה, שערותיה הלבינו כנוצותיה של יונה לבנה, והיא הרי הייתה עלמה צעירה ויפיפייה. לאחר מכן התקמטה כולה והשחירה מייאוש ומצער. היה קשה להכיר בה את לושה. לא עלה בידה לסלוח לעצמה על שלא יצאה מהמחבוא, כלומר מהמזווה, כדי לסיים את חייה עם הילדים. הייתה פוסעת בכפר בעיניים נשואות אל על, מושיטה זרועותיה אל השמים ומזמרת שירים באידיש, כאילו הייתה יהודייה”. סיים הגיבן ופלט אנחה.
“ואלוהים רואה את כל זה?”, לחששה האישה עם המטפחת על הראש, והאחרים שהיו בחדר העיפו מבטים לכיוון החלון כמתכוונים לבדוק שאכן אלוהים מביט מלמעלה דרך החלון פנימה, אל החדר.
אבל הוא לא הביט.
חלף זמן רב ואיש לא פצה פה.
ואני… פערתי את עיניי ונעשיתי שטוח ובלתי נראה, כמו קרש.
ובקרש זה נשמעה רק פעימת לב חזקה.
אין עדיין תגובות