העולם נגד גדי

סאטירה עוקצנית מטורפת, אודות גדי הפרנואיד, אשר ניחן בכישרון מיוחד להסתבך עם כולם. עליו להתמודד מול משפחתו המופרכת ונותני שירות הזויים. ספר הומור שנון וציני, שתמיד רלוונטי.

מקט: 4-698-101

סקירת הספר באתר סימניה

סכין בגב – “גדי, דורי”, קראה אמא לדורי ולגדי בהתאמה, “אתם לא יודעים איזה כיף היה בחרמון”. “נכון, אבל בטח מיד תספרי לנו”, התחכם גדי. “עשיתי סקיבורד!”, התגאתה. “סקי או סנובורד?”, ביקש דורי להבין. “כן!”, אישרה, “היה הרבה שלג, אבל היה קר. קפא לי המוח”. “לא ידעתי שוואקום יכול לקפוא”, הופתע גדי. “דורי, מה הוא אמר עליי עכשיו?”, חקרה האם. “הוא נתן לך מחמאה”, זרם דורי עם אחיו. “אם ככה, אז… תודה!”, הודתה. “אני מבין שנהניתם”, סיכם גדי. “כן, חזרנו עייפים אך רצוצים”, אימתה. לדירה נכנס האב, ובשורה בפיו: “משפחה! יש לי חדשות! קיבלתי העלאה!”. “אז מה רע בזה?”, שאלה אשתו. “איזה רע?”, זעם אבא, “העלאה!”. “יופי!”, שמחה אמא, “לאיזה תפקיד?”. “לא קידום, טיפשה!”, סתר, “העלאה!”. “גם אחותי, צביה, קיבלה העלאה”, בישרה האם, “עד היום היא הרוויחה 5,000 בחודש, ועכשיו היא תרוויח 5,000 בחודשיים!”. “איזה כיף!”, שמחה בשמת, “עכשיו יהיה לי, ז’תומרת לנו, יותר כסף!”. “נוכל לקנות מסך LSD”, התלהבה אמא. “שקט, עלוקות!”, השקיט אותם, “הכסף הוא אך ורק שלי! אבל אני אתן לכם ליהנות ממנו קצת. נחגוג כמו שאנחנו חוגגים בדרך כלל מאורע משמח”. “איך אנחנו חוגגים מאורע משמח?”, תהה גדי, “כבר שכחתי”. “ארוחה ב”לאפיס”!”, תיזכר אותו דורי. “יש!”, התלהב גדי, “כמה זמן לא אכלתי טוב!”. “אבל אני מבשלת לך כל הזמן”, הזכירה אמא. “יש! כמה זמן לא אכלתי טוב!”, חזר גדי. “פתחו סניף של “לאפיס” מעבר לכביש”, הודיע דורי לכולם. “מצוין!”, עלזה אמא, “באמת הרופא שיניים שלי אמר לי להתחיל לאכול בצד השני”. “אני מתקשר להזמין שולחן”, הכריז דורי. “להזמין שולחן?”, התפלאה, “זאת מסעדה, לא חנות רהיטים!”. “לא צריך להזמין, יהיה שם מקום”, החליט אבא, “תתארגנו זריז, אני באוטו”.

המשפחה נכנסה למסעדה, שם קיבל את פניהם מלצר חביב. “שלום לכם”, חייך, “מה תרצו להזמין?”. “תפריט”, ביקשה אמא. “אין בעיה”, הפגין המלצר אדיבות, “הנה התפריטים שלכם”. “על מה אתה ממליץ?”, התעניינה. “על המסעדה ממול”, השיב, “מצוינת!”. “אני רוצה עוף עם צ’יפסים וסלט ירקות”, הודיעה עופרה. “זה מה שיש לנו ב-New Deal”, ציין המלצר. “אז מה זה כולל?”, בדקה אמא. “הרגע אמרת בעצמך מה זה כולל!”, כעס אבא, “וזה גם כתוב בתפריט!”. “אז מה המחיר?”, המשיכה לבדוק. “גם זה כתוב בתפריט!”, זעם, “אולי תסתכלי בו?”. “רשום פה “סלט-הבית” ו”מרק-הבית”, קראה, “הכל פה זה משלוחים?”. “מלצר”, פנה אבא, “יש לך כנפיים של עוף?”. “כן”, השיב המלצר. “אז תעוף למטבח, ותביא לי חומוס!”, התבדח אבא. “עכשיו תורי”, ניסתה, “מלצר, יש לך רגלי צפרדע? אז תעוף למטבח, ותביא לי חומוס!”. “תסלח לה”, התנצל אבא בשמהּ, “היא לא יוצאת הרבה מהבית”. “באמת תביא כנפיים עוף”, דרשה. “יש כנפיים ב-20 שקלים, וכנפיים ב-30 שקלים”, הציג את האפשרויות. “מה ההבדל?”, שאלה אמא. “עשרה שקלים”, גיחך המלצר. “אז אני לוקחת את היותר זול”, הודיעה אמא. “כאילו שיש קריטריון אחר”, סינן גדי. “ותביא גם את ה… שכחתי איך קוראים לו, אבל יש לו שֵם”, ביקשה. “כן, תביא לנו את המאכל עם השם…”, לגלג גדי. “הבשר פה טרי בכלל?”, חקרה בשמת. “בטח”, ענה המלצר בחיוך, “רק לפני שעה הוא עוד עשה “מיאו”, סליחה, התכוונתי “מוּ”… “כשר פה בכלל?”, המשיכה בשמת בחקירתה. “לא”, הגיבה אמא, “כתוב בתפריט שיש פה “סטייק פּילָה”. “סטייק פילֶה!”, תיקן גדי בזעם. “הילדים ייקחו צוהרון”, החליט אבא. המלצר אסף את התפריטים, ועזב את השולחן. “בהזדמנות זו”, נטל אבא את רשות הדיבור, “יש לי עוד דבר לומר לכם: אני יוצא לשבועיים מילואים”. “נראה לי מוזר שלמרות עברת את גיל 50, אתה עדיין עושה מילואים”, חשד גדי. “אני מתנדב”, הפיג ארנון את החשדות, “גדי, ביום ראשון בבוקר, אתה מסיע אותי לראש העין”. “ממתי יש בסיס צבאי בראש העין?”, הרים גדי גבה. “בטח שיש…”, גמגם אבא, “הוא נקרא “מ.ק. .”77 “אם אתה מתנדב, אז למה לא מתחשבים בך, ומציבים אותך קרוב לבית?”, התעניין גדי. “אבל היא גרה בראש העין. אהה… הבסיס בראש העין”, מיהר מיד לתקן. “היא גרה בראש העין”?”, ציטט אותו גדי, “אתה שוב נוסע לבגוד באמא בתירוץ של מילואים?”. “ארנון, עכשיו אני חושבת לעצמי לאן באמת אתה הולך כל בוקר עם תיק”, בילשה אמא. “לאן? אני עובד!”, שאל וענה אבא. “נכון, על אמא”, הבהיר גדי, “אתה בוגד בחברה שלך עם אמא”. “על מה אתם מדברים?”, היתמם אבא, “הרי גם אם אני ארצה לבגוד, אני לא יכול. מי בכלל תרצה אותי? נהג אוטובוס, אחרי גיל 50, עם קמטים, קרחת וכרס”. “נכון”, הסכימה אמא, “מי המטומטמת שתיקח אותך?”. “אבל, אמא, את לקחת אותו”, הזכיר גדי. “תסתום את הג’ורה שלך!”, איימה. בינתיים, הגיש המלצר לאמא את המנה שהזמינה. “אז מסתבר שאבא לא בוגד”, קבע דורי, “כנראה שזאת שמתקשרת לפעמים הביתה ומבקשת אותו היא מהבנק, הכספים המסתוריים שנכנסים הם מהעבודה, והכספים שנעלמים הם לתרומות”. “ובטח כל גבר מבשם את עצמו לפני שהוא יוצא למילואים”, שיערה בשמת. “ומה עם כל הסימני נשיקות שהיו עליך?”, חקרה אמא, “אלוהים יודע שהם לא היו ממני”. “המזכירה בעבודה בירכה אותי על ההעלאה”, הצטדק אבא, “שבע פעמים”. “אין ספק שהמזקירה אהבה את ההעלאה שלך”, הפגין גדי שנינות. “אני לא קונה את זה!”, הודיעה אמא, “בניגוד למה שחשבתם, אני רק נראית מטומטמת. אני יודעת שאחד ועוד אחד זה… לא משנה. ארנון, רק על השולחן הזה יש מספיק רמזים לזה שאתה בוגד בי: אתה אוכל מהצד, תוקע לי סכין בגב, שופך לי מלח על הפצעים, ומצמיח לי כנפיים”. “וואו, אמא, איזו בלשית!”, התרשם דורי, “להמליץ עלייך ל”סקוטלנד יארד”?”. “ארנון, אני לא מאמינה עליך”, נדהמה אמא, “הבטחת לי שתישאר איתי עד שהמוות יפריד בינינו”. אבא אחז בסכין, ואמר: “בדיוק!”. “אתה תבגוד בי על גופתי המתה!”, איימה. “אמא, אל תתני לו רעיונות”, הציע גדי. “עכשיו יצא החתול מן השק!”, עיוותה אמא עוד ביטוי עברי, “באמת ראיתי באחד מהמסמכים שלך שהיה רשום שאתה נשוי!”. “אני נשוי לך!”, הבהיר לה. “אל תתחמק!”, צעקה. “אם כולכם חושבים שאני בוגד, אז לכו קיבינימט!”, התעצבן אבא, קם, ועזב את המסעדה. “עכשיו אפשר לאכול בלי הנוכחות המאיימת של בוגדן בוגדנוביץ’ הבוגדני”, ציין גדי, “בטח האישה הזאת היא המאהבת שהוא מחזיק כבר עשר שנים”. “עשר שנים אותה מאהבת?”, הופתעה, “איזה נאמן!”. “אמא”, הרגיע גדי, “אם זה מנחם אותך, אז גם משה דיין היה בוגד באשתו. פעם הוא חזר הביתה מאוחר בלילה, ואמר לה שהוא היה בדיונים. אז היא אמרה לו: “כן, הרבה דְמן”… לכן קראו לו משה דיין”… המלצר הגיע עם מגש ועליו שאר ארבע המנות. “לא הייתם מקודם חמישה?”, תמה. “תשאיר כאן את כל המנות”, ביקש גדי, “למרות שכבר אין פה “שולחן לחמישה”. לאחר שסיימו לאכול, חזר המלצר, ושאל: “תרצו להזמין עוד משהו?”. “כן, חשבון”, השיבה אמא. “אין בעיה, מיד יגיע”, ענה המלצר, ונעלם למטבח. “כשיגיע החשבון”, ביקש גדי, “אז תנו לי לראות אותו”. “אתה על תקן “רואה חשבון”?”, התלוצץ דורי. “אבא השאיר מספיק כסף כדי לשלם על כולנו”, הבחין גדי. “גדי”, פנה אליו אחיו, “אתה משאיר טיפ למלצר?”. “כן”, ענה גדי, “שלא יבנה על טיפ מאמא…”.