סוד של אוליגרך

ספר זה הנו תיאור עולמו הפנימי של אולגרך יהודי – רוסי. אלו זכרונות הילדות הקפואה שיצרה שרשרת ארוכה ועקבית של בעלי הון, שצעדו לא אחת בתחום האפור, הלא ברור, של החוק. כתב היד עלום השם הגיע אלינו עם בקשה מפורשת – לא להיפגש, לא להתראות. המחבר שלח את הקבצים מחו"ל, ולשם נשלחו ההגהות, לתיבת דוא"ל אנונימית.
המחבר הנו אדם שהיה קרוב, ואולי אף חלק מהאוליגרכיה הרוסית. הספר מספק את אחד המפתחות החבויים להבנת פועלם ודרך התנהגותם של אצולת הממון היהודית – רוסית החדשה.

מקט: 1-387-1

קטע וידאו/אודיו קשור

ספר זה הנו תיאור עולמו הפנימי של אולגרך יהודי – רוסי. אלו זכרונות הילדות הקפואה שיצרה שרשרת ארוכה ועקבית של […]

---

ימים קפואים, וזכרונות מחוקים: "תחתוך לו את הזין! תחתוך לו את הזין! תחתוך לו את הזין!", הם צווחו ושאגו בצחוק מבעית. ארבע מילים בלבד, שבטח נצעקו לעיתים תכופות בשדות קרב עקובים מדם בימיי הביניים ואולי גם במלחמת העולם השנייה, אבל באותו יום ארור של חורף רוסי, בקעו ארבע המילים ממעמקי גרונות דקיקים של ילדים בני שבע ושמונה. והיה גם אחד בן תשע, שלא צעק בכלל.

ארבע המילים הידהדו ברוע מתלהם באוזניי, שוב, ושוב, ושוב.

ארבע מילים בלבד, ששינו את חיי לעד.

הייתה זו שנת 1962, וביום החורף ההוא איימו הברקים המסנוורים לפגוע בנו ללא טיפה אחת של רחמים, בעוד שרעמים כפולים הרעידו את השלוליות הטריות והערפל הסמיך עטף במלוא הדרו את מגרש הכדורגל המוזנח של נובוקוזינו: מחוז קטן במזרח הנטוש של מוסקבה, מערת הענק של הדוב הרוסי. עיר צפופה בשקרים ודגלים אדומים, שהחלה לצמוח בפראות של ממש רק כשנולדתי, אי-שם בליבן של שנות החמישים.

עיר סוציאליסטית למופת, שכיתרה את טבורה בחגורה אפורה של גושי מגורים מפלצתיים. עיר ללא תקנה, שחלקים ממנה כוסו במגדלי פאר מנקרי עיניים, בכנסיות מרהיבות ונוצצות, בפארקים ירוקים, באגמים כחולים ובשדירות רחבות ומהפנטות, שנבנו במיוחד לתהלוכות גרנדיוזיות של טנקים משוכללים, כיאה לאומנות העיצוב הקומוניסטית. אבל במזרח הנידח של העיר, לא היה זכר לכל אלה.

רק הקור המוסקבאי העז לפלוש גם אלינו, לנובוקוזינו. לא היה שום כוח בעולם, שהצליח לבלום את הקור העז של המזרח, שהשתחל לגופי בכל רגע דל של ילדותי.

והוא לא השתחל רק בחורף הארוך או בגלל משב רוחה של המלחמה הקרה. זה היה קור מושחת ונבזי, שהוצף באור אפור ומעובש, שהחשיך את סמטת צ'כובה בכל בוקר שצעדתי לאורכה, עד לבית הספר. זה היה אור של דכדוך וייאוש, שכאילו ניסה בכל כוחו להאיר את המדרכה הלעוסה בחורים ואת הלכלוך היבש שמילא אותם, אך מעולם לא הצליח. זה היה אור מתוחכם וערמומי, שנהג ללטף את העצים הנבולים לאורכה של הסימטה ברכות זדונית שכזו, לפני שחנק אותם באוויר מפעלים מטמא.

ממגרש הכדורגל המופקר של נובוקוזינו מעולם לא יכולתי לראות את קו הרקיע המעורפל של מוסקבה היפה, אי-שם במערב, זה שתמיד התערבל בענן מאיים של אבק. הייתי מוקף ברובע ספוג בארובות מעשנות ועמודי בטון קפואים, ערומים וחשופים לרוחות המזרח, ובעשרים ואחד ילדים מהופנטים, שהזיעו וניגבו את פניהם הלבנות בחולצות ירוקות ובלויות. ארבעים ושתיים לחיים וורודות וסחוטות משעה חסרת מעצורים של ריצות, צעקות, קללות, בעיטות, נפילות וקרבות על כל כדור. ארבעים ושתיים נעליים שחוקות, שנטפו מבוץ שמנוני ומאמן קירח אחד שישב על הספסל הרעוע, מכורבל במעיל גשם אדום ועליו הכיתוב CCCP.

"סויוז סובטסקי סוציאליסטישקי רפובליק", או במילים אחרות, ברית-המועצות.

אנטולי אברמוב לבש פרצוף מבהיל של מאמן קשוח, שהתמתח עד לקצה קרחתו המבריקה והמלאה בקמטים, ששידרו באותו יום תסכול משווע. רמת המשחק של הקבוצה הייתה מתחת לכל ביקורת, למעט שחקן אחד בודד.

החורף המוסקבאי היתל בנו כהרגלו וכשנדמה היה כי העננים מתבהרים לאיטם, הלמו שוב הרעמים הכפולים במלוא עוצמתם. יכולתי בקלות להמשיך ולרוץ בעין הסערה עוד שעה אחת לפחות, אבל שתי אצבעות עבות ורטובות שישבו על הספסל נתחבו לפה רעבתני לבשר. לפתע נשמעה שריקה חדה שפילחה את אוזניי ובשבריר של שנייה הסתיים לו הקרב העיקש בין הילדים בני השבע והשמונה. והאחד בן התשע.

בצייתנות מופלאה ובדממה נעלמו להם עשרים ושניים אפים מנוזלים מן המגרש הרטוב. צעדנו כמו חיילים קטנטנים של הצבא האדום.

משמעת קומוניסטית.

גובה ממוצע של מטר ארבעים ירד בסדר מופתי לחדר המלתחות העמום בקומת המרתף, שם נכחדו תיכף ומיד כל הכללים והחוקים הסוציאליסטים.

חדר המלתחות האפלולי של אגודת הספורט של נובוקוזינו היה חדר יוצא-דופן. זה היה החדר בו קיבלנו פעמיים בשבוע הערות מסכמות וספגנו צעקות מיואשות של מאמן קירח. זה היה החדר שתמיד היה אביך ומעורפל, עם שתי נורות זעירות בלבד, שעימעמו את מבטי החרדה. היו בו ארבע שורות של ארונות מברזל מחליד, ספסלים מעץ ממוסמר מכל עבר, שש אסלות שתמיד היו סתומות ושש מקלחות מטילות אימה.

זה היה החדר בו כולם התפשטו, התקלחו והתנקו יחדיו. זה היה החדר בו החלו הדיבורים, הצחוקים, הירידות והמכות היבשות.

זה היה חדר ההתעללויות.

בין עשרים ושניים הילדים בקבוצה היה ילד אחד, שבאמת הזדקק למקלחת הקרה ולצחצוח הסטרילי של הנפש. הוא בטח שיפשף את גופו עד שהשפריץ לו הדם לכל עבר, הירהרתי לעצמי בזמן שהורדתי בעדינות את בגדיי הלחים. הוא בטח טיהר את מצפונו מן הגועל הנפשי בכל פעם מחדש, לפני שהחל לדבר שטויות, לקלל ולזרוק סבונים, לצבוט, לעקם ידיים ולבעוט, ולהתעלל.

בכל אימון ואימון, נהגו הוא ושני חבריו לברור לעצמם קורבן מרשימת החלשים, ולבצע בו את זממם. הם מעולם לא הזדקקו לסיבה מיוחדת למעשיהם. ילדים אף פעם לא צריכים סיבה מיוחדת.

בכמה הזדמנויות נדירות, הוא אפילו הציע לי בטוב ליבו להצטרף לחגיגת הזימה שלהם.

"קומראד ויטאלי! בוא תתרום לנו קצת מכישרון הבעיטות שלך!" שאג לעברי פעם, כשחיוך זדוני מרוח על פניו.

קראו לו בוריס איבאנקוב, והוא היה בן תשע.

"בוא תבעט בגוש הבשר הזה כמו שאתה בועט בכדור!" הוא צחק והשתעשע מתחת לזרם המקלחת הקפואה, כשעכוזו של גרישה הכחוש היה קשור בין ידיו. בכל הזדמנות לבבית שכזו נהגתי לחייך אליו ב"תודה רבה!" מאולץ, בעודי מתרחק בצעדים מדודים אל פינתי החשוכה. מעולם לא היכיתי אף ילד וגם לא התענגתי להביט במכות מזוייפות של אחרים. העדפתי להתרכז באימונים ובמשחק בלבד. רציתי להיות הכי טוב שאפשר, ואכן כך היה. בתוך חודשים ספורים מאז שהצטרפתי לקבוצה ולמרות שהייתי בין הכי קטנים, הפכתי למלך השערים, בכבודו ובעצמו. טבלת ההבקעות נאחזה במסמר על קיר המסדרון שהוביל לחדר ההתעללויות, והיא חייכה אליי שבוע אחר שבוע.

אך מסיבה עליונה שלא הייתה בשליטתי, אותו יום חורף של "ארבע המילים" הפך ליום האחרון, שאי פעם בעטתי בכדור.

מגוון עשיר של ריחות אנושיים ריחף לו באוויר הדחוס של חדר ההתעללויות. ריחות מכל זני הפחדים, שנכלאו היטב בין קירות עבים מגבס. ריחות שרק לעיתים נדירות שוחררו לחופשי, אל האוויר הצח שבחוץ.

כל ילד שנכנס לחדר ההתעללויות הוסיף עמו קורטוב זיעה ומגוון ריחות משלו.

לפעמים היה זה ניחוח גרביים לחים שנלבשו במשך שבוע שלם, שהתמזג מיד עם ריח סבונים זולים ותוצרי מזון קשיחים, שבקושי רב נשטפו באסלות הסתומות ונשארו לעמוד ולהתמוסס בעצמם.

התמהיל השתנה טיפ-טיפה לאורך היום, אבל היסודות נשארו תמיד זהים עד מאוד. אדי זיעה וגרביים ממרחב הספסלים והארונות התערבבו עם אדי הסבונים הזולים, שריחפו מן המקלחות והתמזגו עם אדי השתן והחירבון. אלה נהגו להתרומם להם בשלווה מן האסלות, מעלה מעלה. התוצר הבחוש התמקם לו באטמוספרת התקרה הגבוהה למספר שניות, עד שירד שוב כמו סופת שלגים בלתי-נראית והתפזר בין ספסלי העץ הממוסמר, חדר אל ארונות הברזל החלודים וחילחל עד למעמקי גרוני.

היה נראה כי הריחות הממיתים כלל לא הפריעו לכל הילדים האחרים. רק אני והמאמן אבראמוב היינו מעוותים את הפנים ללא הרף, וכשהקירח נכנס אל החדר הצפוף כדי לשאת את נאומו המסכם, הוא מיד שלף את המטפחת המשוריינת והאדומה, שבה כיסה היטב את אפו הנישרי מכל הכיוונים. הוא ניסה לטפטף משפט מקוטע אל האוויר המזוהם, אך מיד נעטף שוב בשכבת המגן שלו, ואז שוב ניסה להפריח משפט קצרצר אל האוויר…

"ככה אי אפשר להמשיך!" הוא חתך את הדממה המסריחה. "ברמה כזו אין סיכוי שנעלה לליגה הארצית. פשוט אין סיכוי!" אבראמוב המיואש לקח נשימה עמוקה והחל להתלונן על הפירצות בהגנה ועל החולשות בהתקפה. הוא התרעם על חוסר הריכוז והנחישות של כמעט כולם, ואז הוא גלש לביקורת פרטנית ואישית על שלושה ילדים בלבד.

את יבגני הוא תקף על עצלנות בהגנה וחלומות בהקיץ. "אתה משחק עם העננים השחורים במקום עם השחקנים! מה אתה כל כך פוחד מהגשם?" כולם צחקו בלחש. אני רק חייכתי קימעה, בעוד שהמאמן אבראמוב זעף.

את דימה הדובון הוא תקף על חוסר יכולת זינוק הראוייה לשוער מדופלם. הקזחי השמנמן, שהעדיף לעמוד בשער מאשר לרוץ על המגרש, הודה באשמה חיש מהר והינהן בראשו המתנדנד. עיניו בהו לשום מקום. כנראה שהרעב לסוכר תקף שוב את מוחו.

בקושי רב הקשבתי למאמן אבראמוב באותן שניות. ראשי עדיין שיחזר את השער הראשון שכבשתי ואת הנפילה המיותרת. לולא המרפק העצבני של בוריס, הייתי בטוח כובש גם את השני.

"ואתה! אתה לא מפעיל את הראש שלך לשנייה אחת בכל המשחק! שלא לדבר על לראות מישהו אחר, חוץ ממך!" זעק אבראמוב בשארית האוויר שנותר לו, ומיד התכסה שוב במטפחת האדומה. כולם השתתקו בבת אחת ובסדר מופתי. אפילו המים שדלפו מהשירותים נאלמו דום. זו הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה, שהמאמן אי-פעם צעק על הנער הכי גדול בקבוצה.

פניו של בוריס איבאנקוב היו שקועות וסבוכות, מעוטרות בקיפולים ועיוותים שנראו רק אצל אנשים מבוגרים ובעלי נסיון ארוך שנים. היה לו שיער שחור יותר מן הלילה ועיניים אדומות יותר מן הדגל הסובייטי. בתוך שניות בלתי-נראות הן ייצרו מבט אדיש וקר-רוח, שכיסה היטב על הזעם שבער במעמקים. אף לא אחד מן הילדים העז להביט לכיוונו, וגם אני ניסיתי בכל הכוח להסתיר את עיניי הסקרניות, בזמן שאבראמוב הקירח המשיך בשלו.

“לרוץ עם הכדור ולעבור מגרש שלם ללא מסירה אחת? זה לא כדורגלן! זה אגואיסט!" הוא זעם בעוד שהוורידים התפרסו כמו נמלים על מצחו הלא נגמר.

אגואיזם הייתה תכונה שנואה ומאוסה בארצינו. "זו סגולה אמריקנית ידועה, קפיטליסטית והרסנית!" כך לימדו אותנו מורים מאובנים בבית-ספר.

עיניו של בוריס איבאנקוב לא משו מן המאמן. הוא הביט היישר לתוך אישוניו המזיעים, וחייך באדישות תהומית.

אבראמוב המיואש סיים את נאומו המתמשך במסירת מועד האימון הבא, ולפני שכיסה את אפו בפעם האחרונה, הוא הביע תקווה חרישית, שנשתפר במהרה, "כי אם לא, אני לא יודע מה…"

הוא פרץ את הדלת בעוצמה ונעלם אל מרחביו של הקור המוסקבאי.

לא עלה בדעתו של אבראמוב הקירח, כי הוא משאיר מאחוריו זירת קרב מסוכנת יותר מן המגרש הביצתי של נובוקוזינו. חבורה מפוחדת של ילדים תמימים, לכודים בחדר מלתחות חנוק מריחות משכרים. חבורה מפולגת לחלוטין, שהתחלקה לקבוצה גדולה של חלשים ולקבוצה קטנה של ילדים זדוניים.

בתוך תוכי לא השתייכתי לאף אחת מהן, אבל טבלת השערים המצולבת שחייכה אליי מדי שבוע, הבטיחה לי תמיד מעין הגנה אישית שכזו, בזמן שהסלקציה החלה.

היה נראה כאילו האדים הזכים ביעבעו מעלה אל זירת קרב מדומה, אך ורק כדי להילחם בחורמה נגד שלל הריחות והזוהמה. כל שש המקלחות עבדו במרץ וללא טיפה אחת של חרטה. הם הזליפו עירבוב משתנה של מים רותחים וקפואים על גופם של הילדים והחלו לאט לאט לשחרר את הלחץ והעייפות מפניהם המותשות. לחיים אדומות שינו את צבען ללבן בוהק, בעוד שאנרגיה אבודה הופיעה לפתע מחדש. היא זרמה בוורידים הדקיקים וגרמה להם שוב ולצחוק, לצעוק, להשתולל ולזרוק אחד על השני סבונים.

לאחר שהורדתי מעליי את מרבית הבגדים ונותרתי רק עם התחתונים בלבד, התיישבתי ליד הארון הפתוח, כשחולצה ספוגה בזיעה מכסה את ראשי וספר עב-כרס מונח בידי האחת.

היד השנייה לפתה בחוזקה את צידי הרגל וינקה ממנה טיפות של איפוק.

,עשרת הימים שזעזעו את העולם' היה ספר ישן נושן שנכתב על ידי עיתונאי אמריקני בשם ג'ון ריד. זה היה ספר שהפליא את מחשבותיי רק עשרים שנה לאחר מכן, כשבאמת קראתי אותו בפעם הראשונה בחיי. לא הבנתי אז כיצד אזרח אמריקני יכול להפוך לאחד החברים הכי קרובים של הוגה המהפיכה הקומוניסטית.

ג'ון ריד התגורר במוסקבה בימיי המהפיכה של אוקטובר 1917 והתחבר אל ולדימיר לנין בכבודו ובעצמו. הוא תיאר בספרו באופן מופלא את הימים הגורליים של רוסיה הישנה, שזיעזעו את העולם. הימים האדומים שיצרו את הבועה האכזרית והבולשביקית, שהייתה ביתי.

הספר בעל הכריכה האדומה היה מונח בקביעות בתיק השחור שלי והיווה כלי הסוואה מעולה ואמין…

בדיוק כמו בפעמים הקודמות, גם באותו יום חורף הנחתי את עיניי על נקודה אחת ויחידה בעמוד האמצעי, בזמן שהחושים האחרים בגופי החלו לעבוד במרץ משולהב. חצי שנה לפני כן, בסיומו של האימון הראשון שלי בקבוצה, כשכולם החלו פתאום להתפשט אל מולי ללא כל בושה, נתקפתי לפתע בהלה נוראית ובלתי מוכרת. הגעתי ממש לא מוכן, ללא שום תוכנית בראשי וזה היה מביך כשנאלצתי לנטוש את חדר ההתעללויות בפתאומיות, מבלי שהתקלחתי כלל וכלל.

למזלי הרב, היה לי תירוץ מושלם עבור כל העיניים המשתאות, שבחנו היטב את החלוץ החדש והשקט.

"יש לי שיעור מתמטיקה!" הסברתי בפנים מיואשות לאחד הילדים. "השיעור מתחיל ממש עכשיו!" הצבעתי בעצבנות על השעון והסתלקתי בזריזות מן החדר המחניק, למרות שחיכתה לי עוד שעה ארוכה עד לתחילתו של השיעור.

הזעתי והסרחתי כולי בשעות הדביקות שבאו לאחר מכן, וכשהמורה למתמטיקה עבר בשורת השולחנות האחרונה בעת הכתבת התרגיל היומי, ראיתי את פרצופו מתעוות בתוך לחייו הנפוחות. הוא התקרב והחל לרחרח את האיזור כמו כלב מפוחד שניסה לאתר את הניחוח המבחיל. כשהוא נעמד לפתע לידי החלה הבחילה להסתער בתוך עיניו המזועזעות וניסתה לבקוע דרך שפתיו הדקיקות, אך הוא בלם אותה בחוזקה.

"ויטאלי! מה זה הסירחון הזה?!" הוא זעק בעצבים שהחרישו את אוזני התלמידים והצניחו פצצת השפלה אטומית היישר לתוך בטני. ניסיתי לתת תירוצים מטופשים וטבולים בהרבה סליחות ומבוכה, אך ללא הועיל.

"בלי מקלחת אחרי אימון כדורגל?!" הוא הוסיף במילמול עצבני לעצמו, לאחר שהסבריי הוגדרו כ"בלתי מספקים לחלוטין!"

וכך לקראת קיצו של השיעור במתמטיקה, החלה להיסלל במוחי סימטת השקרים הראשונה בחיי.

"למה אתה תמיד יושב בצד ומחכה?" שאל אותי דימה השמנמן, בעת שיצא ממרחב המקלחות המעורפל, בסיומו של האימון השני שלי בקבוצה. המגבת הירוקה בקושי כיסתה את עודפי השומן המרהיבים שלו, אבל הוא מעולם לא התבייש ואפילו הילך בגאווה מוזרה שכזו.

"אתה תמיד האחרון שנכנס להתקלח, ממה אתה מתבייש?" שאל בחשדנות קונדסית והרים את המגבת הירוקה שלו, שהתדלדלה שוב ושוב ממותניו. הוא ודאי רצה להכניס גם אותי לרשימת החלשים, שבה הוא תמיד כיכב בכבוד גדול. מה רע בעוד קורבן שיוריד מן העומס הרב על בטנו המתנפחת.

אבל לצערו הרב של דימה הקזאחי, התכוננתי היטב לאימון השני ולמדתי את שקריי בעל פה…

"זה חשוב מאוד לתת לגוף להירגע ולהתקרר אחרי מאמץ קשה, בעיקר לפני ששוטפים אותו במים קרים", עניתי בפשטות ומבלי למצמץ לשנייה. "הדוד שלי היה מאמן כושר בצבא האדום והוא לימד אותי כל מיני שיטות צבאיות מיוחדות, אז אני פשוט מחכה קצת בצד וקורא, זה הכל", הסברתי בפירוט רב לכל מי שרק שאל. התשובה נשמעה הגיונית ומכובדת לכל ילד בן שבע, או שמונה.

וכך למדתי מהר, כי לאף אחד מן הילדים לא הייתה סבלנות ברזל כמו שלי, או עצבים חזקים דיים בשביל לשבת ולחכות סתם כך בחדר ההתעללויות, עד שכולם נעלמו מבין האדים. השקרים עבדו כמו שעון והמקלחות תמיד התרוקנו בחטף והותירו אותי לבדי עם המים הרותחים-קפואים.

הצלחתי לשמור על הסוד הכמוס שלי במשך חצי שנה ארוכה וגדושה בריחות מזוויעים.

באותו יום חורף של "ארבע המילים" ניסיתי לנחש במוחי ולהמר במי הם יבחרו הפעם…

בטח שוב בדימה המסכן, שחטף ארבעה גולים ברצף, אחד עצמי ושניים בין הרגליים! התחלתי לרחם עליו במחשבות תועות, בזמן ששקעתי לתוך הפינה החשוכה שלי.

הארון שלי עמד דום, אחרון בשורה ארוכה של ברזל בקצה הקריר של חדר ההתעללויות, רחוק מן האדים החמימים של המקלחות וקרוב מדי לארומה החריפה של השירותים.

ישבתי לי עם התחתונים לבדם, דבוקים היטב לעכוזי התמים. ידיי אחזו בעשרת הימים שזעזעו את העולם ועיניי בהו לתוכם, בעוד שחוש השמיעה היה היחיד שבאמת פעל.

האזנתי לרעש המרגיע של המים החומים, שדלפו באיטיות מן הברז החלוד מאחורי קיר הגבס העבה. הברז שמעולם לא תוקן.

אוזניי הבריאות היו ממוקדות לחלוטין, כמו תמיד. לא שמעתי דבר חוץ מן המים החומים, של הברז החלוד. היה לי מעין כישרון מוזר שכזה, שהצליח להשתיק את כל צלילי הרקע שניסו לכתר אותו, לא משנה היכן וכמה הם היו.

"ניחנת ביכולת ריכוז נדירה!" נהג לומר לי אלכסנדר הדוור, בכל פעם שנתקל בה.

אלכסנדר הדוור היה האדם היחיד שאמר לי אי-פעם מילה טובה או ניסה לדרבן, ללמד קימעה, ולהיות בן-אדם. לא אבא, לא אמא, לא דודים שבחיים לא פגשתי וגם לא מורים או חברים. אף לא אחד מהם.

רק אלכסנדר שבאייב, הדוור השכונתי שלנו, שנהג לבלות את הפסקת הצהריים שלו מדי יום ביומו על טבורה של שדירת קארל-מרקס, שקוע על ספסל חלוד מברזל, שתמיד התנדנד.

אלכסנדר הדוור מעולם לא התחתן והיה נטול ילדים, ואולי בגלל זה הוא היה קטן-קומה כמעט כמוני, וזכה בתואר הנכסף של "המבוגר הכי נמוך שאי-פעם הכרתי".

אבל הרבה יותר מגוחכות מגובהו המיניאטורי היו שתי ידיו השעירות, שהיו כל כך ארוכות עד שעיוותו את המציאות. פניו לעומת זאת היו נעימות למבט, חלקות ולבנות כסיד ועם עיניים כחולות, ששידרו יושרה ערמומית. שיערו היה ג'ינג'י-חום למעט נתחים קשקשיים בצדדים, שהלבינו לאיטם.

עם גוף חסר פרופורציות לחלוטין ושיער ג'ינגי-חום, דמה אלכסנדר שבאייב לאורנגאוטן חברותי, שאיבד את דרכו בעיר הגדולה וחילק מכתבים להנאתו.

כמה חבל, הירהרתי לעצמי פעמים רבות, שלא הכרתי את אלכסנדר הדוור הרבה לפני אותו יום חורף ארור, שבו המים החומים לא פסקו מלדלוף…

היה להם מקצב זהה, שחזר על עצמו שוב ושוב. "טיפ, טיפ, טיפ, טיפ, טיפ", ואז באה הפסקה של שלוש שניות. לאחריה זלגו שבעה טיפטופים נוספים, עוד הפסקה מקוצרת של שנייה וחצי, ואז שוב חמישה טיפטופים חומים.

הייתי כה ממוקד בדליפת הברז החלוד עד שהצלחתי לחסום את רחשי הילדים המתקלחים, את אלה שציחקקו בהנאה צרופה, את אלה ששרו בצהלה שירים בולשביקיים וגם את אלה שהשתוללו עם הסבונים. אפילו לא שמעתי את הלחישות של שתי הצלליות בקצהו השומם של חדר ההתעללויות. אפילו לא שמתי לב כיצד הם השקיפו והביטו, אך ורק בי, מן הרגע הראשון שהתיישבתי.

כעבור מספר בלתי ידוע של שניות מצאתי את עצמי כבול תחת זרם של מים חומים ומקפיאים…

ידיי נכפתו מאחורי גבי בגרביים ספוגי צחנה ונקשרו בקשר צולב לברז התחתון של המקלחת. חולצה מלאה בבוץ נקשרה מעל ראשי וכיסתה את עיניי, כדי שלא אראה דבר. תחתונים מזוהמים נדחפו לפי כדי שלא אוכל לזעוק. הריחות והטעמים המבחילים מילאו את גרוני וצרבו את ריאותיי. הקולות השטניים הפכו לרועשים בצורה בלתי אפשרית וסיחררו את ראשי בלולאות של חנק והלם.

האם אני הוזה? האם זה באמת קורה? למה אני, חברים?! צרחתי במוחי…

חברים! יש כאן טעות! אני לא מקבוצת החלשים! איפה דימה השמן? למה לא דימה?! איך זה יכול להיות?! אני מלך השערים! יש כאן טעות חברים! למה אתם עושים לי את זה? למה?!

לאחר דקות ספורות שנמשכו לנצח, הופיעה לה התשובה.

הם אנסו אותי לשמוע כל מילה ולמקד שוב את אוזניי.

"תחתוך לו את הזין! תחתוך לו את הזין! תחתוך לו את הזין!" הם צעקו בהתלהבות מפלצתית.

ארבע המילים נשאגו לתוך אוזניי הרועדות ונשמעו כמו נהמות של אריות שיכורים, בעוד שעיניי הכפותות לא ראו דבר. הדופק השתולל והסתער מתחת לכל איבר בגופי, אך הוא לא הצליח לעמעם את השמיעה שלי. ארבע המילים חזרו על עצמן שוב ושוב בזמן שהזוועות התרחשו לפניהן, ביניהן ולאחריהן.

עד היום איני משוכנע אם זו הייתה חבטה שספג ראשי או כוח אנושי ומסתורי אחר, שחולל את המלחמה ארוכת שנים, שבאה מיד לאחר מכן. מלחמה של נוירונים עצבניים שנאבקו באיבוד עשתונות ושל אקסונים מחוספסים, שירו אימפולסים חשמליים לכל עבר. מלחמה של סיגנלים חסרי-אונים, שברחו בבהלה מן התלמוס הסואן ופקודות עלומות, שחסמו תאים גורליים. מחיצות שלמות נאטמו בהבזק אדיר של פחד.

מלחמה נדירה השתוללה בכפיס מוחי, שבסופה נמחקו תמונות אפלות וצלילים מזוויעים. אפילו ריחות צרובים שלא ניתן היה לשכוח, התפוררו כלא היו.

כולם נקברו עמוק במצולות בלתי מזוהות והכחידו כל רגש אנושי מעיניי הירוקות.

הימים והשבועות שבאו לאחר מכן לעולם לא דמו לאלו שבאו לפניהם. הם עברו לאט יותר, ולבד יותר.

השנים חלפו בשתיקה קפואה, שחצבה את עולמה עמוק בתוכי.

בלית ברירה המשכתי לגדול בין ענני ערפל שחורים של זכרונות מחוקים וחיוכים מאולצים.

מעת לעת כשהבדידות חנקה הופיעו להם קולות וצלילים קטועים ובלתי מובנים, ריחות סתומים וחסרי פנים, ולפעמים היו אלה דמויות מטושטשות וחסרי כל זהות.

הייתי רק בן שבע, כשהתנתקתי לחלוטין מעולם הילדים…