אלבש חצות ליל

זה מתחיל בהתלחשויות. ואז מישהו מרים אבן. לבסוף מתחילה האש להשתולל. כשהאספסוף פונה נגד המכשפות, החפים מפשע סובלים… טיפני אייקין סיימה את הכשרתה וכעת היא המכשפה של הקירטון. הקסמים שהיא עושה אינם נוצצים ואינם מהנים: היא מביאה אוכל לעניים, גוזמת לזקנות את ציפורני הרגליים, משגיחה על תחרות גלגול הגבינות שלא תצא משליטה ובעיקר דואגת לחלשים שאינם יכולים לדאוג לעצמם. אך מישהו – או משהו – מעורר פחד, מעודד מחשבות אפלות על מכשפות, וטיפני צריכה כעת להתמודד נגד כל האנשים שחשבה שהם חבריה. עליה למצוא את מקור התסיסה ולהיאבק ברשע – לפני שייקח את חייה. כי אם טיפני תיכשל, הקירטון כולו ייפול יחד עמה. "אָיי, סוֹד וָסֶבֶר!" אה, כמובן, ולא בלי עזרת חבריה הכחולים הקטנים, הנאק מאק פיגלים, ששומרים עליה בכל אשר תלך. לאחר 'בני החורין הקטנים', 'כובע מלא שמיים' ו-'חרש החורף', 'אלבש חצות ליל' הוא הרפתקה נוספת מלאה דמיון והומור פרי עטו של הסופר הנודע טרי פראצ'ט, על קורותיה של המכשפה הצעירה טיפני אייקין.

מקט: 4-317-20

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

קטע וידאו/אודיו קשור

קטע וידאו/אודיו נוסף

ביקורת על הספר

סקירת הספר באתר סימניה

זה מתחיל בהתלחשויות. ואז מישהו מרים אבן. לבסוף מתחילה האש להשתולל. כשהאספסוף פונה נגד המכשפות, החפים מפשע סובלים… טיפני אייקין […]

---

בחורון גדול ונחמד: למה, תהתה טיפני אייקין, אנשים כה אוהבים רעש? מדוע הרעש כה חשוב? משהו מאוד קרוב נשמע כמו פרה יולדת. התברר שהיה זה גבר מרופט עם כובע צילינדר בלוי שסובב הֶרְדִי-גֶּרְדִי. היא התרחקה בנימוס רב ככל האפשר, אך הרעש, כמנהגו, היה דביק; הוא העניק את התחושה שאם רק תינתן לו האפשרות, הוא יעקוב אחריה הביתה.
אך היה זה צליל אחד בלבד בקלחת הרעש מאחוריה, שאת כולה הפיקו אנשים ואת כולה הפיקו אנשים שרצו להפיק רעש רם יותר מהאנשים האחרים שהפיקו רעש. מתמקחים בדוכנים, מנסים לדלות תפוחים או צפרדעים, מריעים למתאבקים ולגברת הנוצצת על החבל, מוכרים צמר גפן מתוק בקולי קולות, ומשתכרים עד כלות, בלשון המעטה.

האוויר מעל גבעת הקירטון הירוקה היה סמיך מרעש. כאילו אוכלוסייתן השלמה של שתיים או שלוש עיירות התאספה כאן למעלה. וכאן, מקום שבו ניתן היה לשמוע לעתים קרובות את קריאתו של עַקַּב החורף, נשמעו צרחותיהם הקבועות של, ובכן, כולם. זה נקרא לעשות כיף. האנשים היחידים שלא הפיקו רעש היו הגנבים והכייסים, שהמשיכו בעבודתם בדממה ראויה להערכה, והם לא התקרבו לטיפני; מי יכייס מכשפה? יתמזל מזלם אם יקבלו את כל אצבעותיהם בחזרה. אמנם היה זה רק חשש מצדם, אך מכשפה נבונה תעודד את החשש הזה.

כמכשפה את מייצגת את כל המכשפות, חשבה טיפני אייקין כשפסעה דרך קהל האנשים ומשכה את המטאטא שלה אחריה בקצה חוט. הוא ריחף כמטר מהקרקע. זה התחיל ממש להטריד אותה. המטאטא אמנם ביצע את תפקידו כנדרש, אך מאחר שבכל רחבי היריד הסתובבו ילדים קטנים עם בלונים, שגם נמשכו בקצה חוט, היא התקשתה להימנע מהמחשבה שזה גורם לה להיראות מעט מטופשת, ומשהו שגורם למכשפה אחת להיראות מטופשת גורם לכל המכשפות להיראות מטופשות.

מצד שני, אם תקשור אותו לשיח אי שם, אין ספק שילד כלשהו יענה לאתגר שיציבו לו חבריו, יתיר את החוט ויעלה על המטאטא. רוב הסיכויים שבמקרה זו הוא יעלה ישר למרומי האטמוספרה, היכן שהאוויר קופא, וגם אם בתיאוריה היא יכולה לקרוא למטאטא לחזור, האמהות אינן מאושרות כשעליהן להפשיר את ילדיהן ביום בהיר של שלהי הקיץ. זה לא יראה טוב. אנשים ירננו. אנשים תמיד מרננים על מכשפות.

היא קיבלה עליה את הדין והמשיכה לגרור אותו. אם יהיה לה מזל יחשבו הצופים שזו דרכה להצטרף לרוח החג.

היה עליה לשמור על כללי התנהגות רבים, אפילו באירוע כה צוהל למראית עין כיריד. היא הייתה המכשפה; מי יודע מה יקרה אם תשכח את שמו של אדם, או גרוע מכך, תשגה בביטויו? מה יקרה אם תשכח את כל האיבות והמחלוקות, את האנשים שלא מחליפים מילה עם שכניהם וכן הלאה וכן הלאה וכולי וכיוצא בזה? לטיפני לא היה כל מושג מהי משמעות המילה "שדה מוקשים", אך אם הייתה לה, זה היה די דומה לזה.

היא הייתה המכשפה. לכל הכפרים בקירטון היא הייתה המכשפה. לא רק לכפר שלה, אלא לכל האחרים עד נקניק-על-שיפון, שהיה במרחק יום הליכה שלם. האזור שהחשיבה המכשפה כשלה, ושלתושביו סיפקה את שירותיה, נקרא פֶּלֶך, וזה היה פלך לא רע בכלל. אין מכשפות רבות שמקבלות מחשוף גיאולוגי שלם לעצמן, גם אם זה מכוסה ברובו בעשב, והעשב מכוסה ברובו בכבשים. וכיום נותרו הכבשים לבדם לעשות מה שכבשים עושים לבדם, כשההנחה הרווחת היא שאין זה שונה ממה שהם עושים כשצופים בהם. והכבשים, שבדרך כלל נפקחו עליהם שבע עיניים, לא עניינו כעת איש, כי האירוע הכי מדהים בעולם חל עתה.

האמת היא, שיריד החישוף היה אחד האירועים הכי מדהימים בעולם רק אם מעולם לא הרחקתם יותר מארבעה מיילים מהבית. ומי שגר בקירטון בטוח יפגוש ביריד את כל מי שהוא מכיר. אנשים רבים מצאו בו את בחיר או בחירת לבם. הבנות בהחלט לבשו את שמלותיהן היפות ביותר, והבנים עטו הבעות פנים מלאות תקווה והחליקו את שיערם במשחת שיער זולה, אם כי בדרך כלל פשוט השתמשו ברוק. אלה שבחרו ברוק הצליחו יותר כי המשחה הזולה הייתה ממש זולה ולרוב נמסה במזג האוויר החם ולא גרמה לנשים הצעירות להתעניין בהם, כפי שהשתוקקו הגברים הצעירים, כי אם לזבובים, שערכו סעודת מלכים על קרקפותיהם.

עם זאת, מאחר שלא ניתן היה לקרוא לאירוע "היריד שבו מבקרים בתקווה לקבל נשיקה, ואם משחק לך המזל גם הבטחה לנשיקה נוספת", הוא נקרא יריד החישוף.

החישוף חל לאורך שלושה ימים בסוף הקיץ. לרוב תושבי הקירטון הייתה זו החופשה השנתית. היום היה היום השלישי, ורוב האנשים אמרו שמי שלא קיבל נשיקה עד כה מוטב כבר שילך הביתה. טיפני לא קיבלה נשיקה, אך היא הייתה המכשפה. מי יודע למה הם יהפכו?

אם מזג האוויר של שלהי הקיץ היה נוח, לא היה זה יוצא דופן שאנשים ישנו תחת הכוכבים, וגם תחת השיחים. ולכן טוב עשה אדם שיצא לטיול לילי אם פקח את עיניו פן ימעד על כפות הרגליים של הישנים. מבלי להרחיב בנושא, התרחשה כאן כמות נכבדה של מה שכינתה נני אוג – שהייתה נשואה לשלושה בעלים – בילויים פרטיים. חבל שנני גרה בהרים, כי היא הייתה נהנית מהחישוף וטיפני הייתה נהנית לחזות בפניה כשתראה את הענק.

הוא – ולא היה כל ספק שמדובר בהוא – נחצב בקירטון לפני אלפי שנים. קו לבן על גבי הירוק. הוא היה שייך לזמנים שאנשים היו צריכים לחשוב על הישרדות ופוריות בעולם מסוכן.

אה, והוא גם נחצב, כך נראה, לפני שהמציאו את המכנסיים. למעשה, להגיד שאין לו מכנסיים לא ממש הציג את התמונה במלואה. החוסר שלו במכנסיים מילא את העולם. פשוט לא ניתן היה לפסוע במשעול הקטן לרגלי הגבעות מבלי להבחין בחוסר אדיר במשהו – כלומר, מכנסיים – ובמה שהיה במקומם. אין ספק שהייתה זו דמותו של גבר ללא מכנסיים, ובהחלט לא אישה.

כל באי החישוף נדרשו להביא את קטן, או אפילו סכין, ולהעפיל במדרון התלול כדי לנכש את כל העשבים שצמחו בשנה החולפת ולגרום לקירטון לזהור ברעננות ולענק לבלוט באון, כאילו לא עשה זאת כבר.

תמיד נשמעו המון צחקוקים כשהבנות עבדו על הענק.

והסיבה לצחקוקים, ונסיבות הצחקוקים, תמיד העלו בדעתה של טיפני את נני אוג, שבדרך כלל ניצבה אי שם מאחורי סבתא רוח שעווה כשחיוך ענקי מרוח על פניה. כולם הכירו אותה כזקנה חביבה וצוהלת, אך היה בה הרבה יותר. היא מעולם לא הייתה המורה הרשמית של טיפני, אך טיפני התקשתה לא ללמוד מנני אוג. היא חייכה לעצמה כשחשבה על זה. נני הכירה את כל הדברים הישנים, האפלים – קסם עתיק, קסם שלא דרש מכשפות, קסם שהיה מובנה באנשים ובאדמה. הוא התקשר לדברים כמו מוות, ונישואים, ואירוסים. והבטחות שהיו הבטחות גם אם איש לא שמע אותן. וכל הדברים שגורמים לאנשים לנקוש בעץ ולעולם, אבל לעולם לא לעבור ליד חתול שחור.

לא צריך להיות מכשפה כדי להבין את זה. העולם מסביב הפך בזמנים כאלה יותר אמיתי וגמיש. נני אוג כינתה זאת טמיר – מילה ייחודית שלא אפיינה אישה שרוב הסיכויים שתאמר, "אני רוצה ברנדי, ואם אתה כבר שם, אז שיהיה כפול." והיא סיפרה לטיפני על ימים עברו, כשמכשפות נהנו קצת יותר. כמו מה שעושים בעת חילופי העונות. כל המנהגים, אמרה נני אוג, שגוועו מהעולם מלבד בזכרון העמוק והאפל והמתנשף שמסרב להרפות. טקסים קטנים.

טיפני אהבה במיוחד את טקס האש. טיפני אהבה אש. זה היה היסוד האהוב עליה. הוא נחשב כה רב עוצמה, וכה מרתיע את כוחות האופל שאנשים אפילו התחתנו בקפיצה משותפת מעל מדורה. נני אוג טענה שכדאי גם לדקלם מזמור קטן, ולא השחיתה זמנה לריק ומיד העבירה לטיפני את המילים, שמיד נתקעו בראשה. הרבה דברים שנני אוג אמרה לה נטו להיות דביקים.

אך זמנים אלה חלפו. כולם היו יותר מכובדים עכשיו, מלבד נני אוג והענק.

היו תחריטים נוספים על אדמות הקירטון. אחד מהם היה סוס לבן שטיפני חשבה שפרץ פעם מהאדמה ודהר להצלתה. כעת תהתה מה יקרה אם הענק יעשה כמוהו, כי יהיה קשה מאוד למצוא במהירות מכנסיים באורך עשרים מטר. ובסך הכל, כדאי למהר.

היא צחקקה בגלל הענק רק פעם אחת, וזה היה לפני זמן רב מאוד. למעשה היו רק ארבעה סוגי אנשים בעולם: גברים ונשים וקוסמים ומכשפות. קוסמים חיו בעיקר באוניברסיטאות בערים הגדולות ולא הורשו להתחתן, אף שהסיבה לכך לא הייתה נהירה לטיפני. על כל פנים, הם כמעט ולא נראו בסביבה הזו.

מכשפות היו בבירור נשים, אך גם רוב המכשפות הזקנות שטיפני הכירה לא התחתנו, בעיקר כי נני אוג כבר השתמשה בכל הגברים הפנויים, אך גם כנראה כי לא היה להן זמן. כמובן שמדי פעם התחתנה אחת המכשפות עם בעל מרשים, כמו שעשתה מאגרט שן שום מלאנקר, אף שכיום, על פי השמועות, היא עשתה רק עשבים. אך המכשפה היחידה שטיפני הכירה שהיה לה זמן לחיזורים הייתה החברה הכי טובה שלה בהרים: פטוליה – מכשפה שהתמחתה כעת בקסם חזירים, ועמדה להינשא לצעיר נחמד שבקרוב יירש את חוות החזירים של אביו, מה שנתן לו למעשה מעמד של בן אצילים.

אך מכשפות לא היו רק מאוד עסוקות, הן גם היו נפרדות; טיפני למדה זאת בשלב מוקדם. היא חיה בקרב אנשים, אך היא לא הייתה דומה להם. תמיד היו מעין ריחוק או הפרדה. היא לא הייתה צריכה להתאמץ לעשות זאת, זה קרה מאליו. בנות שהכירה עוד שהיו ילדות והשתובבו ושיחקו כשרק גופיה לעורן קדו קלות לעברה כשחלפה על פניהן, ואפילו גברים מבוגרים נגעו בבלורית שלהם, או במה שחשבו שהיא הבלורית שלהם, כשחלפה על פניהם.

הסיבה לכך לא הייתה רק כבוד, היה בזה גם סוג של פחד. למכשפות היו סודות; הן סייעו לתינוקות להיוולד. בעת חתונה תמיד היה כדאי שתהיה מכשפה בנמצא (אף על פי שאיש לא היה בטוח אם זה נועד להביא מזל טוב או למנוע מזל רע), וכל אדם שמת עשה זאת עם מכשפה לצדו, שתראה לו את הדרך. למכשפות היו סודות שלעולם לא גילו… לאנשים שאינם מכשפות, בכל אופן. לבדן, כשיכלו להתכנס בצלע גבעה לכוסית או שתיים (או תשע, במקרה של נני אוג), הן ריכלו כאווזים.

אך לעולם לא על סודות אמיתיים, הסודות שלעולם אין מגלים, על הדברים שעושים ושומעים ורואים. סודות כה רבים שיש חשש שידלפו. הענק ללא המכנסיים בכלל לא היה מעניין לעומת הדברים שמכשפות עשויות לראות.

לא, טיפני לא קינאה בפטוליה על הרומן שלה, שללא ספק מתבצע במגפיים גדולים, סינרי גומי לא מחמיאים וגשם, מבלי להזכיר כמות נכבדה של "אוינק".

אף על פי כן, היא קינאה בה על מעשיותה. פטוליה כבר חשבה על הכל. היא ידעה איך היא רוצה שיראה עתידה, והיא הפשילה שרוולים וגרמה לו להתגשם, גם אם היא שקועה עד ברכיה ב"אוינק".

כל משפחה, גם בהרים, גידלה לפחות חזיר אחד ששימש כפח אשפה בקיץ וכקותלי חזיר ונקניקיות בשאר ימות השנה. החזיר היה חשוב; ניתן אולי לטפל בסבתא במנת טרפנטין כשהיא חולה, אך כשהחזיר חולה יש לקרוא מיד למכשפת חזירים, וגם לשלם לה, ולשלם לה היטב, בדרך כלל בנקניקיות.

בראש מעלותיה, פטוליה הייתה משעממת חזירים מומחית, ואף הייתה אלופת השנה הנוכחית באומנות המכובדת של שעמום. טיפני חשבה שלא ניתן לעשות זאת בצורה טובה יותר; חברתה הייתה יושבת עם החזיר ומספרת לו בעדינות ובשלווה דברים משעממים להפליא עד שמנגנון חזירי משונה כלשהו נטל פיקוד, ואז הפליט החזיר פיהוק קטן ומאושר ונפח את נשמתו והיה מוכן להפוך לחלק חשוב מהתזונה של המשפחה לשנה הקרובה. יתכן שתוצאה זו אינה רצויה במיוחד מבחינתו של החזיר, אך לעומת הדרך המלוכלכת, ומעל הכל, הרועשת, שבה מתו חזירים לפני המצאת שעמום החזירים, הייתה זו בסופו של דבר עסקה הרבה יותר טובה לשני הצדדים.

טיפני ניצבה לבדה בקהל ונאנחה. היה קשה לחבוש את הכובע השחור, המחודד. אך בין אם תאהב זאת או לא, המכשפה היא הכובע המחודד, והכובע המחודד הוא המכשפה. הוא גרם לאנשים להישמר ממך. הם ינהגו באדיבות, בהחלט, ולעתים קרובות גם בחרדה, כאילו הם מצפים שהיא תציץ לתוך ראשיהם, שלמען האמת היא ככל הנראה יכולה לעשות, באמצעות המיומנויות הידועות כמבט ראשון ומחשבות שניות. אבל זה לא היה קסם אמיתי. כל בעל בינה מועטה יכול ללמוד אותן, אך לפעמים גם את זה קשה למצוא. אנשים רבים כה שקועים בחייהם עד שלעולם אינם עוצרים לתהות למה. מכשפות עשו זאת, ולכן הן היו נחוצות: בהחלט נחוצות – נחוצות למעשה כל הזמן, אך לא ממש, בדרך מאוד אדיבה ובלתי מבוטאת, לא ממש רצויות.

לא היו אלה ההרים, שם התושבים היו רגילים מאוד למכשפות; תושבי הקירטון יכולים להיות ידידותיים, אך הם לא היו ידידיה, לא באמת. המכשפה הייתה שונה. המכשפה ידעה דברים שהם לא ידעו. המכשפה הייתה אדם מסוג אחר. המכשפה הייתה אדם שכנראה לא כדאי להרגיז. המכשפה לא הייתה כמו אנשים אחרים.

טיפני אייקין הייתה המכשפה, והיא עשתה מעצמה מכשפה כי הם היו זקוקים לאחת. כולם זקוקים למכשפה, אך לפעמים הם פשוט לא מודעים לכך.