וכמו בסיפורים הכי יפים

סיפור אנושי יוצא דופן המבוסס על סיפור-חיים אישי, מדהים, רב-מתח ומרגש. הספר נכתב על-ידי אב-המשפחה, החושף חוויות רבות ותהפוכות מופלאות. הקוראים יזדהו עם בני-המשפחה בשעותיהם הקשות ובשמחות, בבכי, בעצב ובתקוות, בצחוק ובאושר – להתמודד ולא להתמוטט, כדברי אם המשפחה. "להילחם ולא לרחם", אומרת קאדו הסוערת ורבת-החן, בתם בת ה 15.

מקט: 1-230-1

סיפור אנושי יוצא דופן המבוסס על סיפור-חיים אישי, מדהים, רב-מתח ומרגש. הספר נכתב על-ידי אב-המשפחה, החושף חוויות רבות ותהפוכות מופלאות. […]

---

אדו נערה כבת חמש עשרה חצתה בסערה את חדרה האפל. תוך כדי כך הספיקה להסיר את בגדיה מפזרת אותם לכל רוח. סביבה היו מוטלים בגדיה בעירבוביה מוחלטת בינות לשקיות חטיפים ושארית ארוחת הבקר. עתה הטילה עצמה על מיטתה כשלגופה תחתונים וחזיה בלבד. היא כרכה את ידיה סביב גופה הצנום כמבקשת לחבקו. היא נתנה דרור לדמעותיה ואלה מיהרו לפרוץ כסכר שנבקע שוטפות את כל כלה ברחמים עצמיים. נחשול הדמעות הרטיב גם את כלבתה המגודלת מיני. זו כמו ביקשה לנחם את גבירתה חשה במצוקתה של הנערה ליקקה הלשונה באהבה עזה את פניה של קאדו כמבקשת לייבש את הדמעות העצובות. "אוי כלבה טובה שלי" קראה קאדו בפרץ רגשות סוער. היא טמנה את פניה בפרוותה הרכה של כלבתה כמחפשת שם ניחומים ליגונה. אלמלא את מיני מילמלה הנערה לא היתי יכולה עוד להחזיק מעמד. לכל רואיה המראה שבלט ביותר בקאדו היו ריסיה הארוכים דימעות ענק שניתלו בריסים העדינים למראה נדמו כנעצרות על ידי הריסים והדמעות בהקו כפנינים גדולות וזוהרות באור יקרות. לבסוף נרגעה מעט מבכיה, עתה שבה להית חסרת מנוח מבינה בתוך תוכה כי גרמה עוול לאמה. קאדו לא יכלה להסיר מנגד עיניה את פני אמה שהתעותו מכאב כשהטיחה בה, באמה האהובה בכעס אדיר: "למה בחרתם דוקא אותי? אני שונאת אתכם. הרסתם לי את החיים!". היא זכרה כיצד שבה והפגינה זעם זדוני. באותם הרגעים פרצו מתוכה מבלי שתרצה רגשות איבה וטינה להוריה. היא חשה כי חייה הרוסים ואין להם תכלית. התנגשו בה סערות של רגשות וברגעים אלה היה עולמה מרוקן ונואש. הנערה חשה בדידות ויאוש תהומיים ואומללה להחריד שבה וניסרה בה השאלה שהטריפה את דעתה: מדוע בעצם היא מסרה אותי לאימוץ? למה ויתרה עלי? האם לא אהבה אותי בכלל? אך כשם שעלתה הסערה כך גם גוועה לה לאיטה מותירה אותה באפיסת כוחות מוחלטת.

קאדו התהפכה על גבה. עיניה היו עצומות כשנזכרה במרירות איך היתה ג'ודי
אמה מסבירה לה: "האשה שילדה אותך קאדו, אכן אהבה אותך. הרי יכולה היתה גם להפסיק את ההריון ולא עשתה כן. ברור שאיש אינו יודע, מה באמת היתה הסיבה אך ודאי הוא שרצתה כי יהיו לך הורים אוהבים, שיהיה לך בית אוהב וחם שיהיו לך צעצועים למשחק בקיצור שיהיה לך מכל טוב ושלא יחסר לך דבר". קאדו זכרה היטב כי בבית הספר אהבה לשנן מפתגמי החסידים מתוכם שבה את ליבה הפתגם של רבי נחמן מברסלב:"ריבונו של עולם בודאי כוונתך לטוב ולרחמים, אך אין בנו כח לקבל רחמים אלה". לבסוף התעשתה ונבעתה מעוצמת מעשיה. היא לפתה את ראשה בין ידיה: "איך דברתי אל ההורים!". היא הצטמררה על אף החום ששרר בחדרה. היא אהבה את הוריה אהבה עזה אולם יש שריגשותיה היו מסתכסכים זה עם זה. הדבר היה דומה לענני גשם כבדים המתנגשים זה בזה יוצרים סופות רעמים וברקים כך חשה הנערה לעיתים מזומנות. לבסוף
נרדמה מבלי משים. היא לא הרגישה כיצד נכנסה אמה לחדר על בהונותיה. האם כיסתה את בתה, נשקה לה ויצאה לאיטה מהחדר. אדם וג'ודי, הוריה של קאדו היו ערים לעובדה כי מה שנפל בחלקה של בתם, האימוץ והמרירות שלעיתים נתלותה לכך דיים לרצוח ילדותו של כל אדם. ההורים ניסו בכל כחם להעניק לביתם אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה בלי תנאים וסיגים, אולם הם לא ידעו אם הצליחו להסיר מדרכה ולו במקצת היסורים שהתיסרה בהם מפעם לפעם. בכל ליבם קיוו כי אכן נטלו מהמרירות ולו במעט אך לא היו בטוחים בכך.

אדם חלט תה והגיש לרעיתו. זו הודתה לו בניד ראש. מולה היה מונח אלבום התמונות של בתם. האם נהנתה בעליל למראה מעלה חיוך רחב על פניה למראה קאדו בשפע תלתלים תמונה נאה ויפה שהזכירה לה נשכחות. בלי כל קושי יכולה היתה לראות את עיניה הרושפות של הבת. גופה בתמונה היה אכן של נערה מתבגרת דק גיזרה ומעוגל בדיוק במידה הנכונה. ג'ודי עידכנה את בעלה וסיפרה לו כי כיסתה אותה והשנים נהנו מן השקט שלאחר הסערה. ג'ודי עצמה עיניה. היא ניסחפה בזיכרונות. היטב זכרה את הביטוי שטבעה: עד טיפת הוסת האחרונה. ברי היה לה כי לאזנו של זר ישמע צירוף המילים הזה משונה ומוזר אך לה היו סיבות טובות למכביר ליצור מטבע לשון שכזה.

אדם וג'ודי היו חשוכי ילדים. על פניה של ג'ודי היה פרוש תדיר עצב נוגה, שמקורו היה בכמיהתה העזה לילד. תחושתה שתמצית האושר בחיים לאשה הוא לידת ילדים וגידולם, גרמה לה להחליט כי לעולם לא תיכנע לחוסר תקווה. בקלות יכולה היתה להישבר, שכן במשך שנים מאבקה זה הזכות להורות לא נשא פרי. אך ג'ודי ובעלה שתמך בה ללא סייג, התעמתו במרץ עם המציאות המרה והכואבת. כאותו עוף החול היו השנים קמים, מתעשתים מהריסות החושך, מתנערים מהכאבים שמקורם בכישלון הטיפולים הממושכים והמשפילים ומתחילים הכל מבראשית. אז גם הטביעה ג'ודי את אותו מטבע לשון עד טיפת הוסת האחרונה. שתאם את הרגשתה והחלטתה שלא להיכנע לעולם. עד לנשימתה האחרונה לא תפסיק להתמודד ולא תכנע למר גורלה. ג'ודי נאנחה שלא מרצונה. נרעדת נזכרה בכל אשר עבר עליהם. לפני כן לא שיערה שיש כאב נורא כל כך. כוח רצון כביר היה דרוש לה כדי להמשיך עד גבול האופק. כך גם חינכה את בתה קאדו:
לא להתמכר לרחמים עצמיים, אלא להתנער ולהביט קדימה לעתיד. במהלך שנות חייה התוותה ג'ודי את המסלול בו תלך. היא ידעה כי לעולם לא תיסטה מהמטרה: להפוך ולהיות לאם. לא מעט פעמים התריסה כלפי השמים ממעמקי ליבה הפצוע למה "דוקא לי זה קורה? מדוע איני טובה כנשים אחרות להיות לאם?" מובן כי תשובה לכך לא קיבלה מעולם. ג'ודי קמה מעל מושבה והצטרפה לבעלה שפרש לשנת לילה. עוד שעה קלה דיברו השנים על בתם האהובה עד שמלאך השינה המיטיב פרש גם עליהם את כנפיו. אך גם בשנתה לא נתנו לה מחשבותיה על קאדו מנוח. היא חלמה כי היא חובקת את בתה האהובה וזו אף היא
מחבקת אותה באהבה רבה. ג'ודי הזדהתה עם מכאובי בתה וכעסה של קאדו על דבר היותה מאומצת. הו אלהים הכל היתה נותנת ובלבד שיוסר הכאב מלב בתה. מוכנה היתה לשאת במקומה בכאב ככל שידרש. כאב בתה היה גם כאבה שלה. בשנתה הטרופה מילמלה ג'ודי תודה לאשה שילדה את בתה. שאלמלא כן לא היתה קאדו הופכת לבתה. ועם זאת לחשה הלוואי שלא היתה
נמסרת לאימוץ ובכך היו נחסכים מבתה הכאב התהיות וסמני השאלה. "הו אדם נאנחה בשנתה, החיים כל כך מסובכים מכדי לנסות ולהבינם. וכל כך לא צפויים… "

פעם חלמה ג'ודי כיצד עוטים פניה דוק אופיני לנשים הרות, והיא חייכה לה חיוך של קורת רוח אך אחר כך ניעורה ונוכחה שהיה זה רק חלום. כך היתה מתהפכת מצד לצד בלילות וכשהיה עולה הבוקר היתה מודה לאל על שסוף סוף גאל אותה משנתה הטרופה וממחשבותיה הנוגות. קאדו נעורה משנתה אך נשארה לשכב במיטתה. עצלה היתה מכדי לקום. הימים היו ימי החופש הגדול ולא נמצאה לה כל סיבה להיחפז ולקום. זמנה היה בידה וסערת יום האתמול נשתכחה ממנה כליל. היא חיבקה לגופה את בובתה ליבי, שכבא היתה מרוטה ובלויה מרוב שנים. קאדו אהבה את בובתה עוד מהימים שהיתה ילדה קטנה, ומאז לא נפרדו השתים. בצד היה מונח אחר כבוד פפוצי'י בובת הינשוף שתפרה לה
סבתה. למראשותיה של קאדו רבצה מיני כלבתה המגודלת. ראשה של כלבת הזאב היה שעון על ביטנה של קאדו וזו ליטפה
את כלבתה מעבירה אצבעותיה בפרוותה של הכלבה. מיני גירגרה בהנאה עצומה כחתולה מתפנקת. עיני קאדו היו עצומות. היא ללא ספק הזתה, חלמה מהרהרת על ענין האמהות. קאדו תהתה מה תעשה אם אף היא כאמה ג'ודי, לא תוכל להרות וללדת. מובן שפחדים אלה יש והיו מתעוררים בה לנוכח המציאות שחיה בה משפחתה. היא החליטה כי אם לא תוכל להרות תאמץ לה בן או בת ואפילו שלשה ילדים. זאת ידעה שתעשה בודאות. רעיון האימוץ היה מבחינתה בסדר גמור, שכן גם היא הרי היתה מאומצת. היא מצאה באימוץ דרך נפלאה לגדל ילדים, במיוחד כשהטבע אינו מאפשר לאשה להרות וללדת בעצמה. הנה משפחתה שלה החיים מתנהלים על מי מנוחות מלבד התפרצויותיה שלה מדי פעם. קאדו היה הכינוי שלה מאז זכרה את עצמה. פירושו בצרפתית מתת אל. הכינוי הוענק לה על ידי סאפו. היא חייכה לעצמה כשראתה בדמיונה את סאפו חברתה הטובה של אמה. סאפו הגיעה לבית הוריה עם זר פרחים ענק ומפואר מעניקה נשיקות סוחפת את כלם בעליצותה הטבעית המופלאה. כששמעה
סאפו מג'ודי ששם התינוקת שאימצו הוא אור לגמה לגימת לחיים גדולה, הניחה את הכוס מידה עלתה על השלחן והכריזה בקול: בתכם זו שאימצתם אור שלכם הינה קאדו כלאמר מתת אל. אתם תקראו לה אור ואני אקרא לה קאדו. וכך למחיאות הכפים של הנוכחים נטלה אותה סאפו על ידיה ונשקה לה בחום. מאז ככל שהיא זוכרת דבק בה הכינוי, ושמה, אור כמעט ונשכח מלב. אמת, כשהיתה ג'ודי זקוקה לבתה בדחיפות או כשהרגישה צורך להדגיש דבר מה ובדרך כלל בכעס, היתה קוראת:"אור!" או אז ידעו בני הבית כי נפל דבר וכי דעתה של ג'ודי אינה נוחה מהענין. פעם סיפרה קאדו לסאפו שהפכה להיות אשת סודה של הנערה, כי חלמה חלום מוזר ביותר. בחלומה ראתה קאדו דמות לא ברורה, דמות אשה ההולכת לקראתה ברחוב. תוי פניה היו מטושטשים אך האשה הזו מעורפלת הדמות אמרה לקאדו בחלומה, כי היא היא האשה שילדה אותה.

"היא אמרה לי סאפו, כי היא, היא האם הביולוגית שלי". קאדו היתה חבוקה בזרועות חברתה הבוגרת. פני סאפו הביעו אהבה וחיבה עזה. היא עודדה את קאדו להמשיך ולאמר את אשר על ליבה. קאדו עוד הוסיפה לספר כי ניסתה בחלומה להחזיק באותה אשה אך זו שבה ונמוגה לבין הצללים. "לפעמים אני מנסה לנחש איך היא נראית סאפו. האם אני דומה לה? שהרי אני בכלל דומה לאמא.. " "את באמת דומה מאד לאמך, לג'ודי", ליטפה סאפו את שיערה של קאדו. "ודעי לך חמודה, אמא יש רק אחת וזו ג'ודי אמך חברתי הטובה. על תדאגי סאפו, אני אוהבת את הורי ואין לי כל בעיה בענין הזה. רק לעיתים". השתים פרצו בצחוק משוחרר לאחר שנזכרו במצב רוחה הקרבי של קאדו בשבוע שעבר. לאחר שחלפה לה הסערה ההיא גערו בה ההורים: "לא על עצם הדברים שמטרידים אותך אנחנו כועסים, אלא על הדרך שבה את מתמודדת עם הדברים. הטחת האשמות בכלם, התנהגות נבזה וגועלית, העלבת אבא ואמא. לא קאדו, זו אינה הדרך הנכונה". בדמעות בעינה ופכירת אצבעותיה הוסיפה ואמרה קאדו לסאפו: "אינני רוצה לצער את אמא בסיפור הזה. זה
כאילו שאינני אוהבת אותה". סאפו חייכה ברכות והנידה ראשה בשלילה. "את טועה מתוקה. הוריך אוהבים אותך יותר מכדי שלא ימצאו עניין ולא ירצו להיות שותפים לתהיותיך. שתפי אותם, הם חזקים דיים באהבתם אליך והדבר החשוב להם הוא מה שחשוב לך ולטובתך. אם חלמת חלום שכזה חמודה, שתפי אותם. ספרי להם. הם יעמדו בכך ויחד תעזרו זה לזה ותעזרו זה בזה " קאדו ידעה בליבה שהצדק עם סאפו. היא הנידה ראשה לאות הסכמה. אז היתה נישאת על כנפי דמיונה. מדמינת לעצמה כיצד בגיל שמונה עשרה תיגש לשרות למען הילד שם במשרד כך ידעה, תבקש לפתוח אותו, את תיק האימוץ. בתיק יהיו פרטי האשה הזו, אותה אלמונית שילדה אותה ומופיעה תדיר בחלומותיה, מפרה את מנוחתה. קאדו ידעה זאת היטב. היא תתיצב בפני האשה, אמה הביולוגית, ותשאל אותה שאלה אחת בלבד: למה? למה מסרת אותי לאימוץ? תהיה זו שאלה קשה ונוקבת, כך פינטזה קאדו אך מיד היתה שואלת את עצמה: "היהיה לי כח בכלל להיפגש אתה? ובכלל יהיה לי ענין בזה שכן זו אשה זרה לגבי שילדה אותי ובזה הסתיים לו תפקידה. דבר של מה בכך ללדת ולמסור.." או אז היתה קאדו שבה ומתמלאת רחמים עצמיים, והדמעות היו זולגות במורד לחייה חמות ומלוחות. הנערה מחטה בידה את הדמעות. היא נזכרה כיצד אספה לביתה פעם גור כלבים נטוש שמצאה ברחוב. אמה מיהרה לחמם חלב לגור שחשף שיניו חשדן להחריד. "הירגע גורי" הושיטה ידה לעברו. אחר כך בדקה ומצאה שזו כלבה ואדם אביה נתן לכלבה את שמה: "מיני. " שוב, כמו היה
זה רק אתמול, זכרה שאמרה לגורה הקטנה: "רואה? גם אותך נטשה אמך ברחוב. השליכה אותך כך סתם ללא קרוב או גואל. אני קאדו, אני אאמץ אותך. " היא נשקה למיני המסמורטטת והכריזה בקול לאזני הוריה: "זו כלבתי ואיש שלא יעז להשליכה
לרחוב. " הוריה כיבדו את רצון בתם נטלו אותה מידי קאדו, ניקו את הגורה המזוהמת ורחצו אותה. אז הניחו אותה למרגלות בתם ששמחתה לא ידעה גבול. מאז דבקו השתים זו בזו ומיני לא עזבה את גבירתה לעולם. אהבתה של קאדו להוריה בעיקבות המתנה לא ידעה גבול.