המקובל

סיפור שתחילתו בלילה סוער בוורשה של סוף המאה התשע עשרה, חלום מוזר, בית חשוך וספר מסתורי; מתפתח בהדרגה למסע הרפתקאות עוצר נשימה, חוצה גבולות של זמן ומקום. גיבור הסיפור, יהודה, הוא ילד סקרן במיוחד, המגלה לפתע כי גורל האנושות מונח בידיו… סמיון וינוקור במאי, תסריטאי וסופר עטור פרסים, מספר בדרכו המקורית את סיפורה המרתק של אישיות עטופת סוד, מורכבת ומהפכנית – גדול המקובלים,הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם" – האיש שפתח לעולם את ספר הזוהר. המקובל הוא רומן קולנועי סוחף ובלתי נשכח, המתפרס על פני תקופות שונות, ומפגיש בין דמויות אגדתיות, גיבורי תרבות ומנהיגים גדולים, שדרכיהן מצטלבות והופכות את חוויית הקריאה למרגשת ורבת עוצמה.

 

מקט: 6-050-11

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סיפור שתחילתו בלילה סוער בוורשה של סוף המאה התשע עשרה, חלום מוזר, בית חשוך וספר מסתורי; מתפתח בהדרגה למסע הרפתקאות […]

---

ורשה הלילית של סוף המאה התשע-עשרה.
פנס רחוב בודד מתנדנד בכבדות מצד לצד, חורק כדלי ישן.
הרוח והגשם רוקדים יחד ריקוד סוער ברחובותיה השוממים של העיר, ומכים בחוזקה על החלונות.
צעקה של גבר מפלחת לפתע את הדממה: "יהודה!"
ובעקבותיה נשמע קולה של אישה:

– "שמחה, מה קרה?!"

מבול מציף את חלונות הבית הדו-קומתי. מבין זרמי המים אפשר להבחין במתרחש בחשכת החדר שבקומה השנייה.

קולה של אישה: "אל תפחיד אותי, שמחה… על מה חלמת?!"
קולו של שמחה (ברוגע): "את תלדי בן, שרה."
קולה של אישה: "חלמת על הילד שעומד להיוולד לנו?!… בבקשה, אל תפסיק! ספר לי עוד! ספר לי על מה שראית…"

חדר שינה. לילה.
על השולחן מונח ספר פתוח.

קול של גבר: "שש אותיות פרחו מהספר הזה והתחברו למילה אחת…"
קולה של אישה (מותשת): "אוף…! כל זה מפני שאנחנו מחזיקים את הספר הזה בביתנו… והרי הרב פלדמן ביקש ממך להחביא אותו רחוק ככל האפשר…"

יד של אישה נשלחת אל ספר, אבל יד של גבר נוגעת בה ועוצרת אותה.

קולו של שמחה: "הבורא ילחץ את ידו…"

מיד לאחר מילים אלה נשמעת נקישה על החלון.
הפעם, האישה צועקת מרוב בהלה.
על אדן החלון יושבת ציפור לבנה.
הציפור דואה מטה, חולפת על פני הספסל ונעלמת בחשכת הליל.

גשם זלעפות ניתך. על הספסל בחצר יושב אדם גבוה, לבוש שחורים, וקורא בספר. כובעו נוטף מים על הספר הפתוח שהוא מחזיק בידיו.
הוא מרים את ראשו ומביט מעלה, אל אותו החלון בקומה השנייה.
האדם הזה דומה מאוד ל"בעל הסולם" בשנים האחרונות לחייו.

חמישה בספטמבר 1884. למשפחתו של שמחה לוי אשלג נולד בן.
ידיים נשיות מרימות את הפעוט הקטן והמכווץ.
הוא מוציא מפיו צווחה קטנה, כמו לוקח נשימה עמוקה, ומשתתק.

קולה של אישה: "לאן אתה מסתכל?! לאן הוא מסתכל? מה הוא רואה שם על התקרה?"
קולה של אישה אחרת (בשקט): "איני יודעת למה, אבל נראה לי שהוא רואה את מה שמתרחש מעבר לקיר…"

הפעוט כבר שוכב בעריסה ומביט בתקרה בשקט ובמבט מבוגר מאוד.

יום. בית הכנסת בוורשה.
הרב מדרכי פלדמן, רבה של הקהילה, רוכן מעל התינוק.
סכין המילה מבריקה לרגע בידו, והנה הוא כבר זורק לחול את חתיכת העור הקטנה…
הבעת תדהמה מכסה את פניו של הרב פלדמן.
התינוק לא בוכה.
הרב פלדמן מרים אותו ומוסרו לאביו, תוך שהוא ממלמל את הברכה ומסיים אותה במילים:

– "ויקרא שמו בישראל…" )מביט בשמחה(
שמחה: "יהודה לייב"
הרב פלדמן: "יהודה לייב בן שמחה הלוי אשלג. התינוק שאינו יודע בכי!"

חדר בבית משפחת אשלג. בוקר.
יהודה בן השלוש יושב מאחורי השולחן.
אביו עוקב אחריו ממרחק.
אצבעו הקטנטנה של יהודה נעה במהירות על שורותיו של ספר ענק…
קולו נשמע:

– "בתוך אותם השערים, יש מנעול אחד, ומקום צר אחד, להכניס בו אותו המפתח… ועל זה כתוב, בראשית ברא אלוקים…"

יהודה ואביו הולכים ברחוב.
יהודה מחזיק בידו של אביו.
עדיין נשמע קולו של יהודה, הולך ונחלש.

– "וששה שערים כלולים בו במפתח ההוא הסוגר והפותח. וששה שערים כלולים בו במפתח ההוא הסוגר והפותח. כשסוגר אותם השערים, וכולל אותם בתוכו, אז ודאי כתוב בראשית"

הם נכנסים לבית הכנסת…
שמחה ויהודה חולפים על פני מדפים עמוסי ספרים ישנים. עיניו של יהודה מביטות בסקרנות על העטיפות. הם מתקרבים לרב פלדמן, שמתבונן בהם בריכוז.

שמחה: "אני רוצה להתייעץ עמך, כבוד הרב… (שמחה מסתובב אל יהודה ואומר ברכות) "יהודה, אתה יכול ללכת להתבונן בספרים."

יהודה הולך לעבר הספרים. תוך שהוא מתרחק, נשמעת לחישתו של אביו:

– "שרה ואני דואגים לו מאוד… לפעמים אנחנו מרגישים שהוא מבוגר מאיתנו…"

יהודה פוסע לאורך הספרים, בוחן את העטיפות השחורות. הרב פלדמן עוקב אחריו במבטו.

לפתע נעצר יהודה ליד ספר ישן ומרופט.

הרב פלדמן קופץ ממקומו ומתקרב אל הילד בצעדים מהירים. הוא נעמד מאחורי גבו.
הרב פלדמן ממלמל:

– "ספר הזוהר… הבנתי…"
הוא חוזר במהירות על עקבותיו וקורא לשמחה אליו.

הרב פלדמן: "האם יש בביתכם את ספר הזוהר?"
שמחה (תחת מבטו הנוקב של הרב): "כן. קיבלתי אותו במתנה מחמי."
הרב פלדמן: "תחביא אותו, ומוטב רחוק ככל האפשר. מסכן שכמותך…"

הרב פלדמן מתקרב עוד יותר לאוזנו של שמחה ולוחש:

– "אני רוצה שבנך יהיה יהודי… והספר הזה יסיט אותו מדרכה של תורה. הוא הרי לא מבין מה כתוב בו. הוא הרי לא מבין, נכון?!"
שמחה: "נראה לי שהוא מבין."

הרב פלדמן זורק מבט על יהודה.
יהודה עומד באותו המקום, מחזיק בקושי רב את הספר עב הכרס בידיו הקטנות. הספר פתוח בעמודיו הראשונים. יהודה מניע באיטיות את שפתותיו וקורא בלחש:

– "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת אל בני האדם: 'הפרישו חלק מכם לבורא…"

הרב פלדמן: "דברי הבל! מבוגרים אינם מבינים בספר הזה דבר. מה יכול להבין הינוקא הזה? שום דבר! בן כמה הוא?"
שמחה: "בן שלוש"

הרב פלדמן רואה איך יהודה מדפדף לעמוד הבא ושומע את קולו:

– "אש, מים ואוויר… ג' הימים הראשונים של מעשה בראשית…"

הרב פלדמן (מתנשף): "להחביא את הספר! כמה שיותר מהר! מיד!"