פרגמנטים הוא ספר לאנשים חופשיים מדעות קדומות ומדעותיהם הקודמות; הוא דרך של שחרור עצמי. ייחודו של הספר, מלבד צורתו הפרגמנטרית, […]
"הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ"
גורלו של דניאל נחרץ בטרם לידתו, ברחם אמו ששרדה את עינויי דוקטור מנגלה, ושאר הצוררים הנאצים, ומשהביאה אותו לעולם.
דניאל חרץ את גורלה של הפסיכואנליזה לדיראון (כמו זה של הפסיכואנליטיקאים), משנפל ברשתה ומשהשקיע את נשמתו, קרבו, וקרעיו, שרף את ממונו ולא עלתה בידו.
גורלן של הכתות הלאקאניאניות נחרץ במשנתו לשבט, משאמצו באורחות חייהם מעשי אוון ועוול תוך שהם נתלים ב"איון השפיטה המוסרית" בתורתו של לאקאן, משקדשו באיוולתן את כתביו (הפוך מסברתו של מורם הנערץ), ומשסרסו את תורתו כשטענו שאמת אחת מצוייה והיא זו המצוייה בידן. גם את לאקאן תיעב בערוב ימיו משחש שזה "עף על עצמו" כלשון העם.
"צדק צדק" רדף כל ימיו, לכל וללא סייג, סימֵן כאחוז תזזית עבודת אלילים, בין בעיבה, בין בעיצומה ובין באחריתה תיעבה ורדפה, נלחם בשררה מיסודה, יהודי היה!!! עדין נפש היה!!!
עד יומו האחרון חלם לחלוק את חייו עם האחת. אהב הרבה נשים ואהבן הרבה. לא ציפה לגמול והכיר בנצחיות חֶסרן. מאן להיות "מניאק", סרב להיות "מנוול". והנשים בחייו, מהן שאהבוהו מעת לעת, מהן שקרעו ממנו את ילדיו עד שהתאבל, כילו את ממונו והביאוהו לפת לחם, ומהן שהפשיטו את כבודו ודחפוהו לסף ה"אובייקט". מעט נחת רווה, מעט מדי.
לעג, להג, ביקר והתנכר להוגים מעוקרי ומעקרי תשוקה, שהרי תשוקה היא היא ממאפייני הסובייקט סבר, מפיה חי ולא הפסיק להשתוקק. בתבונה ובבדידות האמין, ולכן בסובייקטיביות בחר, חידד את מהות היות הסובייקט כמי שהכיר בהיותו בעל חֶסר, והכיר בחסרו הוא.
נלחם באומץ בהוגים נבובים ומטיפי זוהמה ושקר המפיצים הכרה ללא סייג בתרבויות ובזכויות של אלו, שלעולם לא יכירו בזכויותיהם של אחרים; ובכללם אותם נביאי השקר, שגם לחיות לא יתנו להם. פוסטמודרניזם בתחילתה כנאציזם בסיומה, פסק.
אומץ חדש, אומץ אחר, אומץ בדמות שימור הסובייקטיביות, ולו רק בדמות יריקה בפרצופו של הקלגס הנוגש. אמיץ היה, אמיץ מת.
דן טוחנר
אין עדיין תגובות