ירח מואר

כל דבר בחיינו הוא פונקציה של ידע. כל מה שאנחנו זה ידע. אנחנו מרגישים טוב או רע בהתאם לידע שיש לנו. טרנספורמציה של הידע הקיים תאפשר לנו להיות בריאים ומאושרים, ואף להתפתח ולרכוש ידע חדש. הספר מבוסס על ידע בניאו-הומנולוגיה,  שהנה תיאוריה שמסבירה את התנהלות האדם עד כה וכיצד ניתן לשדרגה, כדי ליצור חיים טובים של בריאות ואושר.

מקט: 1-640-1

סקירה על הספר בבלוגיה

עמוד הפייסבוק

הבראשית שלי: כילדה קטנה וסקרנית, השתוקקתי להגיע אל קצה העולם. רציתי לעמוד שם בזהירות על קצות האצבעות ולראות מה יש מעֵבֶר…
לימים התברר לי שאין לעולם שלנו קצה, שכן כדור הארץ עגול, וכך בא הקץ על חלום ילדותי והוא נִגנַז.
כשאמרו לי שהעולם עגול, והוא כל הזמן מסתובב יחד איתנו, הסקתי שאנחנו נמצאים פעם עם הראש למעלה ופעם עם הראש למטה, אבל לא הבנתי איך אנחנו לא מרגישים שאנחנו הפוכים, איך אנחנו לא נופלים, ואיך מי הים לא נשפכים.
הסבירו לי שיש “מגנטיות” שקוראים לה כוח המשיכה, כך שאנחנו ממוגנטים לכדור הארץ ולכן לא מרחפים באוויר. אבל איך בדיוק אנחנו “ממוגנטים” אם אין לנו ברזל בכפות הרגליים?
אני מניחה שנתנו לי כל מיני תשובות והסברים, אבל לא הצלחתי להפנים, ועד היום אני לא יודעת מי מסתובב סביב מי: השמש, הירח, הכוכבים, כדור הארץ… אני רק יודעת שכולם נמצאים כל הזמן בתנועה, ואיך שהוא שומרים על מרחק קבוע ביניהם כך שאין התנגשויות.
אני גם יודעת שכדור הארץ הוא בסך הכול אפס-פסיק-אפס-אפס-אפס-משהו מכלל היקום, מה שאומר שאנחנו לא כאלה גדולים וחשובים כמו שחשבתי.
מכיוון שאני לא מבינה כלום בכל הקשור לכדור הארץ והיקום, הסרתי מעצמי את עול האחריות בנדון ואני רק משתמשת בו, כמו שאני משתמשת במכונת הכביסה שלי, במזגן, במדיח, במחשב, ובכל שאר הטכנולוגיות. במקרה של תקלות, אני סומכת בעיניים עצומות על הטכנאים שיעשו את מלאכתם נאמנה.
באשר ליקום, אני לא בטוחה שאני צודקת, אבל נדמה לי שאין טכנאי שיכול לתקן בו משהו, וזה לא מפתיע, שכן קל הרבה יותר לתקן מכונת כביסה מאשר הר געש. מבחינתי, אין שום הבדל בין השניים. אני לא יודעת לתקן, לא את זה ולא את זה.

***

למזלי הרב, הבורות שלי לא מונעת ממני ליהנות מפלאי הטכנולוגיה, ולזכותי יֵאמר, שלפחות אני יודעת לאיזה כיוון יש לסובב את הברז כדי שיֵצאו ממנו מים. ואם הבורא היה צריך להגיד “יהי אור” כדי שיהיה אור, עלי רק להזיז קלות איזה מתג, תואם את צבע הקיר, ויש לי אור.
כבר לא חייבים להיות אלוהים בשביל קצת נוחות, מספיק שמשלמים את כל החשבונות בזמן.
לפעמים עוברת בי מחשבה דבילית, שאם כל העולם יֵהרס ורק אני אשאר, לא אוכל לשחזר אפילו פרומיל אחד מכל הידע הטכנולוגי המופלא שאני משתמשת בו בכזו מוּבנוּת מאליה. על זה נאמר – הבורות חוגגת.
בַּמצב ההיפותטי שבו אני לבד בְּעולם בראשיתי, אני פשוט יושבת לי על החול ומשרבטת מילים בענף עץ מאולתר, עד שרובינזון קרוזו מגיע ומתחיל לבנות את הכול מחדש. כמובן, אני אעזור לו. אני אגיש לו את המסמרים, כמו שהייתי מגישה לאבא שלי, שידע לתקן כל דבר. אני גם אכין לשנינו סלט, אנקה את המערה שלנו ואקשט אותה בפרחי בר, ובינתיים רובינזון וששת, שיצטרף בשלב  מאוחר יותר, יבנו עולם חדש ואני אעשה שיהיה נעים לחיות בו, וייקח כמה שייקח, עד שהכול ישוקם כאילו לא קרה דבר.
מאחר שכדור הארץ והיקום יורדים מהאג’נדה המקצועית שלי, וגם כל הטכנולוגיות והמדעים המדויקים לא באים עבורי בחשבון, אני נשארת עם המדעים הלא מדויקים, שלמרות אי הדיוק נקראים “מדעים”, ואלה הם מדעי החברה והרוח, אשר הומצאו במיוחד בשביל אנשים כמוני, מה שמוביל אותי לזיכרון ילדות נוסף.

***

מקטנוּת הייתי מודעת לכך שיש המון כאב וסבל בעולם, וחיפשתי דרכים לעזור לאנשים.
חשבתי, למשל, שאם אהיה ילדה טובה ומדי פעם אסדר ואנקה את החדר של הוריי בקיבוץ, הם יהיו מאושרים; אם אביא לאם השכולה, שעלתה לקבר בנה שעל גדות הירדן, את הערדליים שלה, כי התחיל לרדת גשם לאחר צאתה לדרך, היא תנוחם; ועוד כהנה וכהנה ניסיונות שווא שעשיתי, כדי לתקן את מה שנראָה לי כמחדלי הבורא.
כשהתחלתי ללמוד את סיפורי בראשית, הייתי המומה מהעוולות המתוארות שם. לא הבנתי איך המורה והילדים מתייחסים אל סיפורי הזוועה האלה בשוויון נפש. למשל? הגירוש של הגר וישמעאל, שעליו אנחנו משלמים עד היום; הדרישה להקריב את יצחק; וגם היחסים הזוגיים, שמתוארים באופן סטֶנוגרפי במילים: ויבוא-ותהר-ותלד – כל אלה נראו לי תמוהים בלשון המעטה.
כאשר שאלתי לפשר הדברים, קיבלתי תשובות לא מְספקות.
אלוהים התנ”כי הצטייר לי כטיפוס תובעני, קפריזי, זועם, ונוקם, שלא כדאי להסתבך איתו.
ככול שהתבגרתי והתנסֵיתי, התפעלתי פחות ופחות מהשיבוטים שלו – אנחנו, ומהעולם שיצר עבורם – עבורנו. היו לו כמה מחדלים, שבחלקם אפילו הוא עצמו הודה, ואף חיסל במחי-יד סְדרות ייצור שלמות שלא נראו לו תקינות: מהמבול, מגדל בבל, סדום ועמורה… ועד הצוּנָאמִי של ימינו.
גם עולמי האישי חרב עלי כמה פעמים, בין השאר כאשר התאלמנתי מבעלי, שהיה מפקד גדוד צנחנים וסיים את חייו בעלוֹת רכבו על מוקש בסיני. באותה תקופה ממש אובחן אצלי גידול סרטני, כך שגם המוות האפשרי שלי עלה פתאום לכותרות ונתן לי המון חומר למחשבה.
במהלך חיי היו לי עוד כמה חוויות קשות, אבל היו גם הרבה חוויות טובות ומשמחות, ובסך הכול, שמחת החיים שלי הייתה יציבה, וחיה בכפיפה אחת ובשלום לצד צער גדול וסימני שאלה ענקיים.