אחד מהפרובינציה
"זיפי הזקן שלך נושרים, כי אתה בפוסט טראומה", אמר לי שיף. "אני מכיר את זה, זה קרה גם לי אחרי שחזרתי מניו יורק לדנמרק וגיליתי שקארן נעלמה".
נשכבתי על המיטה במרפאת העור ומין של ד"ר טראו בבית החולים על–שם שיבא בתל השומר וסיפרתי לרופא את מה שאמר לי שיף, האיש הדני ששבע–עשרה שנים אחרי שפגשתי אותו לראשונה הסביר לי ששיער הזקן שלי נושר. הדני המגונדר, האבא של קארן האבודה, הלם בי באבחנה שהשיער ימשיך לנשור גם אם אתעלם מכך וגם אם אף אחד בסביבתי לא יעיר לי. הוא אמר שאחרי הזקן ינשרו לי הגבות ואחר כך שיער הגוף ולבסוף גם שיער הראש. ד"ר טראו התבונן בקרחות שכבשו שטחים בין הזיפים שעל הפרצוף שלי. בשקט הוא אמר לי להתפשט. אמרתי לו שזה רק על הפנים ועדיין אין לי נשירה בגוף. הוא ביקש ממני להתפשט בכל זאת, וציין כי בעניין הזה יש לאנשים נטייה להדחקה. שאלתי איזה עניין והוא העביר לראשונה את מבטו מהקרחות בזקן לתוך עיניי.
"אני מניח שהחבר שלך גם הסביר לך שמדובר בתוצאה של הדחקה קשה", הוא אמר.
"הוא כנראה התכוון לזה", עניתי, "והבנתי שאני סוחב טראומה".
"אם אתה יודע שעברת טראומה, חצי בעיה נפתרה", הוא אמר, "אני צריך שתברר לעצמך מה הדחקת".
"באתי בגלל הבעיה בזקן…"
"תתפשט בבקשה ובינתיים אספר לך משהו – חלק קטן מאתנו הרופאים, כמוני, שאינם פסיכולוגים או פסיכיאטרים, חושבים שטראומות הן דבר טוב. הן מעוררות ומחדשות את התשוקה לחיות טוב יותר, אבל רק בתנאי שאתה לא מדחיק אותן. לטראומה שלך מגיע שתבין אותה ותחבק אותה. אחרי הכל, היא שלך ואתה תפיק ממנה תועלת אם תטפל בה נכון. זה הרבה יותר פשוט משנדמה לך. אנחנו נעצור את הנשירה רק אם תדע מה ולמה הדחקת. לא נפתור את המניעים שלה ולא נמנע את הופעת האחרת בעתיד, אבל את הנשירה הזאת נעצור. ביקשתי ממך להתפשט".
בגיל שלושים ותשע מביך אותי להתפשט ליד גבר, למרות שהוא רופא. קיוויתי שיש לי תחתונים חדשים. ד"ר טראו עמד לצדי והכין את מגש הטיפולים שלו. היו לו פני ילד עם לחיים סמוקות וזקן בתולי דליל שלא הצליח להתמלא. האיש שאמור להציל אותי מנשירת זיפי הזקן, לא מצליח לגדל זקן בעצמו. מבט שמאלה גרם לי להפסיק לשחק במחשבות מבדרות ולהתחיל להבין איפה אני נמצא – הרופא הכין על המגש שלו בקבוקים עם חומר נוזלי שקוף, לידם הניח כמה מזרקים שהרכיב עליהם מחטים לשאיבת החומר. לאט ובסבלנות הוא דקר את הבקבוקים ומילא את המזרק בנוזל מהבקבוק. החליף את המחט השואבת במחט עדינה יותר ועבר מבקבוק אחד לשני, ממזרק שני לשלישי.
בשקט הגמור ששרר בחדר שמעתי את מצמוץ החדירה של המחט לתוך מכסה הגומי של הבקבוק ואחר כך את צליל הרוויה של המזרק מהנוזל שנבלע בתוכו.
איפה אני הולך לחטוף את כל המזרקים עם כל המחטים האלה.
שוב אני חושב על הפרטים השוליים.
"אתה רואה את כל המזרקים האלה?" הוא שאל אותי.
הנהנתי מפוחד.
"הם בשבילך, כמובן. היום אתחיל לתת לך אותם רק כדי להכניס אותך לתמונה. אתה תבוא אלי פעמיים בשבוע וזה יימשך כמה חודשים, תלוי בך כמה זמן זה ייקח. במקביל לקבלת הזריקות תהיה חייב להבין מי נלחם בך, או יותר נכון למה אתה נלחם בעצמך. זאת העבודה שלך, לבד או עם עזרה נפשית, להבין מה עבר עליך. רק כך הזריקות יצליחו לכוון את התנועה של כדוריות הדם הלבנות שלך".
"איפה אתה מתכוון לדקור אותי?"
"עוד נגיע לזה", ענה ד"ר טראו בשקט. "אני מבקש להדגיש בפניך שאני לא הפסיכיאטר שלך, אפילו לא פסיכולוג. אני בסך הכל רופא עור שיעצור לך נשירה מביכה של שיער. כאשר תבהיר לעצמך איפה היית ומה עשית לעצמך, הזריקות שתקבל במקביל יפתרו לך את הבעיה".
"איך נדע?"
"אם הזקן שלך יפסיק לנשור, נדע שאתה מספר לעצמך את הסיפור האמיתי שהגוף שלך כבר מכיר ויודע", הוא אמר.
אני שוכב עירום וחצי המום, עדיין לפני הזריקה הראשונה, ושומע את קולו הרך ממשיך להסביר לי מה קורה:
"לא נתת לעצמך להתחבר, להיות חלק מהאירוע שעבר עליך, להיות שם כשזה קרה או המשיך לקרות…"
"מה קרה?" אני קוטע אותו מאוים למוות.
"החיים שלך קורים. אולי זה רצף שקורה, אולי אירוע מיוחד. על הנפש שלך השתלטת ומצאת דרכים להיות במקומות אחרים, בנפש שלך הצלחת כנראה לשלוט. זה בסדר עד גבול מסוים. אבל הגוף שלך הוא בן זוג לנפש, לא לך, והוא מציית לנפש ולא לך. הגוף הרגיש שהנפש נמצאת בלחץ עצום ונכנס לפעולה, הוא התגייס לעזרת הנפש שהתעללת בה והתעלמת מהצורך שלה. הגוף יודע לתקוף מזיקים והוא התחיל לחפש את הפולש. כדוריות הדם הלבנות לא מצאו כל זיהום, דלקת או מחלה ולכן טעו לחשוב שזקיקי השיער החודרים לתוך העור הם פולש עוין שמכניס אותך ללחץ. הכדוריות הלבנות תקפו את זקיקי שיער הזקן, ועד שיחסלו אותם לא ישקטו. כשיסיימו יעברו לזקיקים אחרים בגוף. הם לטובתך, אבל כמו בהרבה מקרים בחיים, לפעמים הנלחמים למעננו הם המזיקים לנו. נתחיל מיד בטיפול", הוא אמר.
"איפה אתה הולך לדקור אותי?" שאלתי.
"תנסה להירגע", הוא ענה.
שכבתי על מיטת הטיפולים של ד"ר טראו ומיששתי את הגוף העירום שלי כי היה לי קר. או שניסיתי להגן על עצמי מפני הדקירה. מיששתי את הזין שלי, אולי חשבתי שהוא עומד לדקור אותי שם וגם הביך אותי שהוא היה מכווץ נורא. ניסיתי להתחבר לכל המקומות שהוא אמר שברחתי מהם.
מהר מהר להתחבר, אני אומר לעצמי, להצליח להיות שם ולעצור את ד"ר טראו שנייה לפני שהוא דוקר. להספיק לומר לו – אני שם, אני שם. עצור, לא צריך לדקור.
"תירגע", הוא אמר, "תפסיק להילחם, אל תתנגד וזה יכאב פחות".
הרופא נעץ את המחט בפנים שלי וסחט לאט לאט את המזרק.
בהתחלה ספרתי: אחת, שתיים, שלוש, ארבע זריקות. לא טוב, הספירה מכניסה אותי למתח. שבע, שמונה… זריקות בפנים.
שמעתי את השיניים שלי נטחנות ומתרסקות בתוך הגולגולת שלי.
תשע, עשר… זריקות.
אני חייב לדעת מה הטראומה שלי כדי לעצור את הזריקות.
אני מתערפל ובולע רוק בקליק שמכבה לי את ההכרה.
ויוי מופיעה מתוך כל התמונות שמחווירות, ואני מפסיק לספור את הזריקות. ויוי שקראה לי כל הזמן במכתבים שלה לבוא, לבוא, לבוא. אני אוהבת אותך ואתה לא בא ולא מכין אותי לפגישות עם הפסיכיאטרית ולא בא ולא אוהב אותי.
זאת ויוי, החברה שלי בת השמונה–עשרה שמתגלגלת ונחבטת בתוך המשאית המתעופפת לתהום ואני לא שם.
למה אתה לא בא אלי יותר, היא אומרת מתוך השפתיים הגדולות ורעמת התלתלים הצהובים הצמודים למצח שלה בדבק דם. כל–כך ביקשתי, אבל אתה לא באת, היא אומרת ונעלמת בתוך אבק סמיך שממלא את המשאית, או את הקבר שלה.
"אתה מאוד כועס", שמעתי את קולו של ד"ר טראו כשהניח את כף ידו הקרירה על הוורידים שרתחו במצח שלי.
רציתי להגיד לו שהוא יכול להפסיק לדקור אותי, כי מצאתי, מצאתי את הטראומה שלי. שהוא יכול להפסיק להכאיב לי עם המחט שחודרת לתוך הלסת.
מצאתי את ויוי.
היד הרכה של הרופא נחה על הסנטר שלי ואני הרפיתי את עוצמת הנשיכה. אולי חלמתי שאני יכול לשכב כאן לעולמים עם ויוי, על השעוונית הלבנה הקרירה המכוסה בנייר. היא חזרה אלי כל–כך חזק וברור. הרגשתי אותה לצדי במיטה הצרה במרפאה כמו במיטות שהתגנבנו אליהן בחדרי טיפול הילדים בקיבוץ שלה.
ראיתי אותה שוכבת לצדי במיטה של הרופא, כל–כך צוחקת ובוכה ואומרת כמה היא אוהבת אותי. אמרתי לה שהכל קרה כבר לפני יותר מעשרים שנה, אני כבר בן שלושים ותשע ואת נהרגת כשהיינו בני שמונה–עשרה. והיא עונה שהיא עדיין אוהבת אותי.
"תמיד אוהב אותך, רק תהיה אתי", היא אומרת לי, ומחבקת אותי על המיטה הצרה בחדר הילדים ויש המון מקום לשנינו כי אנחנו בני שמונה–עשרה רזים ומזיעים.
"דוקטור, אני יודע מה הטראומה שלי", מלמלתי.
"תנוח, תנוח", שמעתי את קולו, "תחשוב על החיים שלך ותעשה סדר. יש לנו כמה חודשים טובים לבלות על המיטה הזו…"
את חורף 1968 ביליתי בטירונות. הצבא היה המקום העליז ביותר להיות בו חצי שנה אחרי מלחמת ששת הימים. המפקדים שלנו היו נרגשים ומלאי תחושת שליחות ושמחת שירות צבאי.
יום קודם היה יום הזיכרון של יום העצמאות העשרים למדינת ישראל, והפלוגה שלנו שימשה במסדר כבוד בפרדס חנה לזכר הנופלים במלחמות ישראל. חזרנו לבסיס עייפים משעות של עמידה בשמש ליד האנדרטה. הטירונים הקרביים היו מרוצים, כי זה היה הניסיון הקרבי הראשון שלהם – לעמוד שעות בשמש בהכתף–שק לנגד עיניהם המעריצות של תושבי פרדס חנה וכרכור. ואני, לא היה לי אכפת לקרוע קצת את התחת בטירונות, הייתי מוכן לעשות גם יותר מזה כדי להמשיך לצייר גם בצבא.
המפקדים שלנו ריחפו ברחבי הבסיס בצעד קל ובנעליים מצוחצחות, מוכנים לכל מסדר פתאומי שיזמין אותנו, הטירונים, לקחת חלק כפלוגת ליווי בעוד טקס ניצחון והענקת תעודת הצטיינות למי שעוד לא קיבל אותה עם תום המלחמה, שנגמרה מהר מדי.
"תוך שלושים שניות כולם כאן עם נשק מפורק לבדיקה", צרחו גרונותיהם של ארבעת סמלי הגדוד בבסיס הטירונים ליד חדרה, כאילו הם מזניקים את אוגדות הטנקים בנגב אל תוך מרחבי מדבר סיני לשעטה שתיעצר רק על שפת תעלת סואץ.
"והוא…" החווה צביקה בתנועות כפיים מעוגלות לכיווני, "מגיע מהמקלחות בצעדים איטיים, מסרק לאחור את השיער שלו תוך כדי הליכה לכיוון מגרש המסדרים…"
צביקה, שהיה אתי באוהל מהיום הראשון, הצחיק במיוחד כשהיה נטפל אלי בגלל התסרוקת שלי. אחרי ארבעה חודשים באוהל אחד, במיטה לידי, הוא הכיר את ההרגלים שלי יותר מכל אחד אחר ואמר שאני מצחיק אותו. ניסיתי להבין אם יש עוד משהו שאני לא יודע, והוא אמר שאת הכל אני לא יודע, שהכל אצלי מצחיק אותו כי אני לוקח את עצמי נורא ברצינות. התעקשתי לדעת למה הוא מתכוון והוא אמר שאני עושה עניין מכל דבר, אפילו מזה שהוא אמר לי שאני עושה עניין מכל דבר.
צביקה עומד באמצע האוהל ועושה הצגה לטירונים, ששוכבים הרוגים במיטות שלהם. "בן עובר לאט באוהל שלנו", ממשיך צביקה לגחך אותי, "לוקח את הנשק שניקה עוד בלילה, כשכולנו כבר נחרנו בתוך הצ'יז, והולך לאט לאט. כולנו מבורדקים באוהלים, גורבים את הגרביים של השכן, רצים עם מכנסיים משתלשלים כדי להספיק להגיע למסדר הבוקר עם הנשק מפורק קנה על הכתף לבדיקת פילים, והוא… מגולח, עם שיער רטוב מסורק לאחור, הולך לאט ומגיע לשורה אחרי שסמל המחלקה כבר עומד שם עם קצף על השפתיים. הסמל מנסה להגיד לו שהוא איחר, ואז בן מכניס את המסרק לכיס האחורי ומוציא משם סטופר. הוא תוקע אותו מול הפנים של סמל המחלקה בדיוק כשהמחוג עובר את שלושים השניות".
צביקה התפתל מצחוק על מיטת השדה בלילה לפני כיבוי אורות, וכולם באוהל געו בצרחות שחרור על חשבוני.
"אני לא מאמין איזה לא שייך אתה, אני לא מאמין, אתה לא יכול להיות כזה ולהישאר בחיים", צרח צביקה ורטט מצחוק, גורר אחריו את כל הטירונים שהיו אמורים להמשיך במסלול הקרבי בגדוד חמישים של הנח"ל המוצנח.
צביקה הצחיק אותם וכבש את מקומו בטירונות למרות ששנינו היינו חריגים בפלוגה. שנינו היינו מיועדים להיות גרפיקאים בצבא והחבר'ה הקרביים קראו לנו בלגלוג "הציירים", כאילו אמרו "הליצנים". צורפנו לפלוגת הטירונים הקרביים כי אמרו שתהיה לנו הרבה עבודת גרפיקה באזורי המלחמה – בסיני, בירושלים העתיקה, בכותל – לאלבומי ניצחון ועלוני מורשת של אזורי הקרבות.
לי זה נראה הגיוני. צביקה עשה צחוק גם מהעניין הזה, ואמר שאחרי המלחמה הצבא עושה קורס צניחה גם לחיילות פקידות קפה בלשכת הרמטכ"ל. חשבתי שצביקה יודע מה הוא אומר, כי הוא היה מהכרמל בחיפה ואבא שלו היה מישהו חשוב. צביקה אמר שהצבא מתלהב מדי מעצמו, "הלך להם כל–כך טוב במלחמת ששת הימים שהקרביות עלתה להם לראש". צביקה גם אמר שאבא שלו אמר שהכל היה יכול להתחרבן באותה המידה שזה הצליח. "המזל של הצבא זה שהיה מודיעין טוב, אחרת לחיל האוויר לא היה צ'אנס להשמיד את כל חיל האוויר המצרי על הקרקע ולנצח את המלחמה בשש שעות".
"שישה ימים", ניסיתי לתקן אותו, אבל צביקה אמר שאני תלוש שם, בבאר שבע, ולא מבין שהמלחמה הסתיימה בעצם אחרי שש שעות, כשחיל האוויר שלנו גמר את חיל האוויר המצרי. "וגם זה", הדגיש, "בזכות המודיעין. לא המודיעין של הצבא אלא המודיעין של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים". זה המוסד, המודיעין שאבא שלו שירת בו.
החבר'ה באוהל התקוממו ואמרו שבלי הצנחנים לא היינו כובשים את גבעת התחמושת ולא משחררים את הכותל, ובלי גולני לא היינו כובשים את החרמון, אבל צביקה התעקש שכל אלה היו עבודות ניקיון.
בכך נתן צביקה לטירונים של הנח"ל המוצנח עוד סיבה לתעב אותנו חוץ מזאת שהייתה ברורה – שאנחנו "ליצנים ציירים".
צללית סמל המחלקה סתמה לפתע את פתח האוהל. אין שום סיבה בעולם שהוא יופיע לפני כיבוי אורות. לא לפי התכנון של סדר היום בטירונות. בטח לא לפי התכנון שלי. הייתי בדרך להתגנב לאוהלים הנטושים של פלוגה 27 שיצאה למטווח, שם קבעתי עם סוזי שהייתה בטירונות בנות בקצה האחר של מחנה הטירונים.
"בן אבנרי, על הרגליים", הוא אמר בשקט מלא חשיבות, "מחר על הבוקר אתה עולה על אלף ונוסע באוטובוס לקיבוץ. ציירצ'יק, אתה מלווה אותו", פנה לצביקה והסתובב ללכת.
"המפקד", קראתי אחריו.
"עזוב אותו, מה אתה מבלבל, ניסע ונראה כבר מה", דחף לי צביקה מרפק לצלעות.
"כן, אבנרי, מה השאלה?" סינן סמל המחלקה, שדחף את ראשו בחזרה לתוך האוהל.
"למה אני נוסע?"
"החברה שלך נהרגה אחר הצהריים בתאונת דרכים במשאית של הקיבוץ, כשחזרה ממצעד יום העצמאות בירושלים. המשאית הידרדרה לתהום בכביש בית חורון. מחר ההלוויה", אמר והלך.
תוך פחות משנייה צביקה כבר בכה. עור פניו הוורוד, שהיה כווי ונפוח מהשמש במסדר בפרדס חנה, נשטף דמעות. צביקה חיבק את מותניי, הניח את ראשו הבלונדיני על כתפי והמשיך למרר בבכי.
היה לי מוזר שהוא בוכה בגלל שהחברה שלי נהרגה. הוא לא הכיר אותה. הוא אפילו לא ידע שיש לי חברה בקיבוץ ושאני נוסע אליה בסופי השבוע. לא כל–כך מאז שהתגייסתי, כי הייתי תקוע בשבתות בבסיס. וגם בשבת השלישית, כשיצאנו, נסעתי הביתה, אל ההורים בבאר שבע. וגם, ויוי ואני היינו בבלבול מאז שהתגייסתי, אז לא סיפרתי לצביקה שיש לי חברה.
הוא דווקא דיבר הרבה על בחורות בלילות לפני שנרדמנו. הוא דיבר בצורה מיוחדת על בנות, כמו מבוגר כזה שמבין בבחורות יותר ממה שאחד כמוני או כל אחד יודע עליהן. בלילות בטירונות, כשהיה מדבר אתי על בנות, היה שואל שאלות ומנסה לדובב אותי על יחסים שהיו לי ומה כבר הספקתי לעשות.
בהתחלה זה הצחיק כמו שצביקה יודע להצחיק, אבל אחר כך זה היה יותר מעניין ממצחיק. צביקה היה מדבר על בחורות עם הבנה מיוחדת כזאת, כאילו הוא נכנס לנשמה של בחורה ומבין איך היא חושבת ומה היא מרגישה, ונתן עצות רגישות כאלה וגם טריקים איך למצוא את הדרך לליבה.
ראשו היה מונח על כתפי, הוא בכה וליטף את עורפי כדי להרגיע אותי. אני לא בכיתי ולא הייתי צריך שירגיע אותי, אבל זה היה יפה מצדו לגלות רגישות למוות של החברה שלי.
אחרי שצביקה הרגיע אותי ואת עצמו, ניגשו אלי כל הטירונים באוהל, וחיבקו אותי חזה אל חזה ממלמלים ניחומים. צביקה, שראה עצמו אחראי עלי לאור תפקיד הליווי שלמחרת בבוקר, העמיד עצמו ביני לבין זרם הטירונים שבאו לנחם מהמחלקות השכנות, מנסה לווסת את תנועת המנחמים.
"לאט, בשקט, רק עכשיו הוא קיבל את הידיעה. קדימה, לא להתעכב", ניהל צביקה את העניינים. "אין לך מה לומר, תגיד לו 'משתתף בצערך' ותזוז", הציע לטירון נבוך שלא הצליח למצוא מילות נחמה.
כך, במשך כרבע שעה ניהל צביקה את ביקורי התנחומים באוהל שלנו, ברגישות שנחתה עליו כמו כפפה ליד.
כולם הלכו, שעת כיבוי האורות הפכה את מאהל הפלוגה למראית עין שחורה ואבלה על מות החברה שלי בתאונת דרכים. החברה הבלונדינית היפה שלי מהקיבוץ, בת שמונה–עשרה, נהרגת עכשיו בתוך הראש שלי. אני מדמיין אותה נהרגת ביום ההולדת שלה, שחגגנו יחד ביום העצמאות בשנה שעברה. עכשיו היא בתוך המשאית שמידרדרת בכביש מעלה בית חורון בדרך חזרה לקיבוץ ממצעד הניצחון של יום העצמאות בירושלים. ניצחון מלחמת ששת הימים. ככה אמר הקריין בטרנזיסטור שיובל הטירון המצטיין מהעמק הדליק מתחת לשמיכה אחרי כיבוי אורות.
אני רואה את גופה השחום משיזוף בבריכת הקיבוץ מיטלטל בחלל המשאית המתגלגלת לתהום. רעמת השיער הענקית שלה סוטרת לפניה היפות, שנשרטות מפגיעת בורג החיזוק של המושב שלפניה. לחייה זבות דם והיא מחייכת אלי, ועיניה החומות שוחקות אלי את החיוך שלא היה מובן לי בכל היותר משנה וחצי של החברות שלנו.
ויוי הייתה מחייכת אבל לא הייתה שמחה. חיוך מסויג. אינני יודע ממה. ויוי הייתה מסויגת או שתקנית.
עכשיו, כשהיא מוטלת על סלעי הרי ירושלים, היא שותקת. אפילו לא בוכה, לא כואבת ולא צועקת.
ויוי שלי מתה.
כולם באוהל כבר נרדמו ונחרו, חוץ מצביקה שישן במיטה לידי. צביקה אף פעם לא נחר, הוא היה ישן מכווץ כמו עובר ורק השמיע בדרך כלל רשרוש נחמד כזה מתוך שינה. כמו רעש שתינוק משמיע עם בליעת הדייסה. עכשיו הוא לא השמיע אפילו את הרעש הזה.
"אתה ער?" שאלתי.
"בטח", ענה צביקה.
"גם אני ער", אמר יובל, "ספר לי על החברה שלך".
"מה אכפת לך", תקפתי אותו.
כעסתי על ויוי שנהרגה ועל עצמי ועל כולם והתנפלתי דווקא על יובל. זה לא הגיע לו. יובל ניסה כל הזמן להיות טוב מדי לכולם, הוא הצטיין בריצות ובטיפול בנשק ותמיד תמיד היה מתחת לאלונקה במסעות בחולות של גבעת אולגה. סמל המחלקה כבר צעק עליו שייתן גם לאחרים לסחוב את האלונקה, אבל הוא סירב להתחלף והוכיח לכולם שלמרות שרק החלים מהרגל המרוסקת שלו הוא מסוגל ליותר מכולם. הוא היה זה שכשמישהו היה נאנק מתחת לאלונקה שהוא לא מסוגל יותר, יובל היה צועק עליו: "זה לא שאתה לא מסוגל, אתה לא רוצה", ומיד היה רץ לתמוך בו. היה מוריד ממנו את התד"ל או את הנשק או אפילו מחליף אותו ומחזיק לבד את שתי הידיות של האלונקה במקום שני חיילים.
הצטערתי שפגעתי ביובל, שבסך הכל ביקש שאספר לו על ויוי.
אני יודע שהוא התגעגע לקיבוץ שלו ושאף אחד בקיבוץ שלו לא התגעגע אליו. הוא היה טוחן שם מתנדבות, אבל אף אחת מהן לא התגעגעה אליו. בטח היו צנחנים אחרים שצנחו בלילות אחרי ערבי הריקודים לצריפים של המתנדבות. הם הדליקו שם נרות שתקעו בתוך בקבוקים כאשר יובל שכב בשיקום עם רגל מרוסקת, ואחר כך כשהחלים ב"בית קיי" בנהריה ולמד לדרוך על הרגל שלו. הם עישנו סיגריות וישבו על פופים וסיפרו למתנדבות על מלחמת ששת הימים ועל הקרב בגבעת התחמושת, והמתנדבות בכו וליטפו להם את התלתלים.
הוא סיפר לנו שכשחזר לקיבוץ לשבועיים, עד שיתחיל מחזור טירונות חדש, הסתכלו עליו כמו על משתמט. בזמן שהוא שכב עם רגל שבורה הספיקו בני הכיתה שלו להילחם, כי לפני המלחמה כבר היו באמצע המסלול בצנחנים. רציתי להתנצל בפניו על זה שדחיתי את ההתעניינות שלו, הייתי מוכן אפילו שיספר לי על הקיבוץ שלו בעמק ועל המתנדבות השוודיות שנותנות, אבל הוא שתק מתחת לשמיכת הקוץ והדליק את הטרנזיסטור שקיבל במתנה מהוועד למען החייל שפינק את פצועי "בית קיי" אחרי המלחמה.
"מה אתה רוצה שאספר לך?" שאלתי אותו בלחישה.
"דברים רגילים, איך הכרתם ומה עשיתם", ענה.
"וכמה אהבת אותה", לחש צביקה בחושך בקול נחמד כזה שלא הכרתי, מין קול מתפנק כזה שבנות עושות אחת לשנייה.
היה לי נעים לשמוע אותו מדבר ככה, כי היה לי רע. התגעגעתי לויוי ונחנקתי מהריח החמוץ של השמיכות הצבאיות והזיעה שנספגה במדים שלנו בעמידה באנדרטת הזיכרון. הריח הזה הפריע לי לחלום על ויוי או לפחות לחשוב עליה. חשבתי שזה יעשה לי טוב אם אספר לצביקה וליובל על ויוי, וככה אוכל לחשוב עליה למרות הסירחון מסביב.
"ויוי הייתה בת שש–עשרה ואני בן שש–עשרה וחצי כשנפגשנו בחוג לציור", התחלתי לספר. "לא חוג, יותר סדנא לנוער שההורים שלי מצאו לי בעיר רחובות, כי בבאר שבע לא היה מקום שיכולתי ללמוד ציור, והיא הגיעה מהקיבוץ שלה ליד רחובות כי המורה היה צייר שעזב את הקיבוץ. ויוי הייתה שקטה כזאת שישבה בקצה הסטודיו שלו, וחצי קורס כמעט לא ראיתי אותה. כך עד שהגענו לציור מודליסטים. לא היה לנו כסף לשלם עבור דוגמני ציור, אז המורה ביקש ממנה לשבת בשבילנו. בהתחלה לא הבנו למי הוא קורא לשבת, כי אף אחד לא הרגיש בה יושבת שם לבד בקצה החשוך של האולם. המורה הכיר אותה מהקיבוץ שעזב, והיא הופיעה מתוך החושך והתיישבה לפנינו. אני חושב שלא רק אני הפסקתי לנשום, כולם ראו פתאום כמה היא יפה. רעמת השיער הצהובה שלה כיסתה חצי מהפנים שלה והגיעה עד הישבן.
לא היה סיכוי בעולם שהיא תשב בעירום, אבל אני חשבתי כמה נהדר היה אם כן. אבל מיד שמחתי על זה שהיא ביישנית, כי לא הייתי רוצה שכולם יראו אותה בעירום.
היא ישבה לפני הכיתה עם הבלוק שלה וכולם ציירו אותה, וגם היא ציירה כדי לא לבזבז את השיעור. היא לא הרימה את העיניים, כי היא הייתה ביישנית כזאת. ישבה זקופה על השרפרף וציירה עם הבלוק על הברכיים שעות, ואני הייתי מת לדעת מה היא מציירת. בסוף השיעור המורה ביקש מכולנו להצטרף אליו לביקורת עבודות, ועבר עם קבוצת התלמידים בין כני הציור. ויוי הצטרפה לקבוצה והשאירה את הבלוק שלה על השרפרף.
הכן שלי עמד ראשון מימין והמורה התחיל אתו, כשכולם מסתכלים מעבר לכתפו. המורה אמר לי בפני כולם שאני מגזים והופך את הפנים הנפלאות של ויוי לקריקטורה. הוא אמר שציירתי את השיער שלה כמו רעמת אריה, שהשפתיים שלה גדולות ומודגשות מדי והעיניים עמוקות ומפחידות. הסתכלתי על ויוי שהסתכלה ברישום שלי וראיתי שהיא מחייכת. חשבתי שהמורה צודק, אבל ככה רציתי ושמחתי שויוי חייכה. המורה עבר עם שאר הקבוצה לעבודות הנוספות, ואני התגנבתי אל השרפרף של ויוי, הרמתי את הבלוק שלה וראיתי את עצמי. ויוי ציירה אותי כשישבה מול הכיתה". השתתקתי והקשבתי לנשימות הכבדות שעלו מהמיטות באוהל. הייתי בטוח שגם יובל נרדם.
"נו?" הוא לחש.
"שאלת איך נעשינו חברים, אז זהו".
"אלוהים, אני אמות, ציירתם אחד את השני והתאהבתם?" התחיל צביקה לבכות וניסה להחניק את הרעש בתוך הסדין שהביא מהבית.
יותר לא דיברנו.
יובל החריש את המוסיקה הקלאסית של קול ישראל רשת א' מהטרנזיסטור שלו עד כדי יבבת כינור חלושה, והנשימה הכבדה שלו התגברה. צביקה רוקן את אפו לתוך ממחטה ואני התרכזתי בריח השמן של רובה ה–אף.אן שלי ששכב אתי במיטה. ריח חרוך ונעים שהתערבב עם ניחוח משחת הנעליים השחורה של הנעליים המצוחצחות שלי ששמרתי מתחת לראשי כדי שלא יחליפו לי אותן.
הריח החריף הרדים אותי.
השעון המעורר שלי העיר אותי בחמש וחצי בבוקר, כדי להספיק למקלחות לפני כולם. קיוויתי לפגוש את סוזי ליד מקלחת הבנות כדי להתנצל על שלא הגעתי בלילה הקודם לפגישה איתה במאהל הנטוש. עמדתי ליד מקלחת החיילות, כשסוזי יצאה זעופה לקראתי וירתה לעברי מבטים בעיניה המלוכסנות השחורות.
"חברה שלי נהרגה אתמול, לכן לא הגעתי לפגישה שלנו", אמרתי לה.
"ספר לסבתא שלי שנשארה במרוקו. הפסדת, אתמול החלטתי לתת לך אפילו שאתה תינוק", עכשיו סוזי ירתה מילים.
"באמת הפסדתי", עניתי.
נשארו לי עוד שלושים שניות להגיע למסדר הבוקר בזמן, כי שמעתי את הנביחה של סמל המחלקה. לחצתי על הסטופר שהיה בכיס שלי.
"רגע אחד, הייתה לך חברה ורצית לשכב אתי?" צרחה עלי סוזי הטירונית.
"לא הייתי בטוח שאנחנו עדיין חברים, וגם לא שכבתי איתך", אמרתי ופניתי ללכת למאהל שלנו לקחת את הרובה שניקיתי בלילה, וסוזי צרחה אחרי שאני מניאק בן זונה.
צביקה עמד לפני המאהל שלנו מוכן למסדר והסתכל עלי כשירדתי מהמקלחות מסרק את שיערי הרטוב לאחור. לא כעסתי על סוזי שקיללה אותי ביום בו אלך להלוויה של החברה שלי בת השמונה–עשרה. סוזי היא בחורה אמיתית ומיוחדת, שאומרת בדיוק מה שהיא חושבת ויודעת מה מגיע לה. ככה הרגשתי בחודש הלילות הקרים של הטירונות מאז הגיעו הבנות למחנה. הייתי פוגש אותה בחורשת האיקליפטוסים ליד האפסנאות, או בארגז של אחת המשאיות שחנו ליד המפקדה הנטושה בלילות. שם היינו מתמזמזים בתאווה שסוזי הכתיבה.
אני לא הייתי מעז לעשות איתה מה שהיא עשתה אתי.
היא הובילה את ידי לתוך מכנסיה והראתה לי איך ללטף את כרית הישבן החלקה והקרירה שלה. היא הביאה את פניי לתוך שדיה הגדולים בתוך החולצה הצבאית והגישה לתוך פי פיטמה חומה וענקית. היא החדירה לשון לתוך אוזני והחניקה בכף ידה על שפתיי את גניחות ההנאה שלי כשהיא מחככת את ירכיה בשלי. היא הייתה לוחשת לי שאני תינוק ומצחקקת, ואמרה שיש מסביב אלף כמוני שרוצים את מה שאני מקבל.
סוזי לא הפסיקה לדבר במשך כל החודש שנפגשנו בלילות. ניסיתי להוריד אותה לשכיבה על מצע עלי האיקליפטוס שנשרו על האדמה, והיא אמרה שירד גשם והעלים רטובים ואי–אפשר לשכב. היא דיברה ודיברה על העלים הרטובים וקראה לי תינוק ואמרה שיש לי מזל שהיא לא רוצה להירטב אחרת הייתה בודקת מה אני באמת יודע לעשות.
עכשיו היא קראה לי מניאק בן זונה.
הגעתי לשורת המסדר שתי שניות לפני סמל המחלקה. הוא שחרר אותי ואת צביקה למשימה במבט של תקיפת שדות התעופה במצרים בבוקר החמישה ביוני 1967.
שתקנו כל הדרך משער הבסיס עד לתחנה.
באוטובוס צביקה הסתכל עלי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה.
"תגיד, התעסקת עם החתיכה הזאת בזמן שיש לך חברה?"
"זהו, שהעניינים ביני ובין ויוי היו מבולבלים בזמן האחרון", אמרתי. "בעצם, העניינים מסובכים בינינו תמיד, איכשהו אני לא ממש בטוח שהיא חברה שלי כל הזמן, כי היא לא בטוחה שאני חבר שלה כל הזמן", מלמלתי מול עיניו הפעורות של צביקה.
"תגיד, מתי אתה ישן? אתה מנקה את הנשק אחרי שכולם הולכים לישון, מצחצח נעליים לפני השינה, אתה מזיין את הפצצה הזאת בלילה בתוך הבסיס של הטירוניות, אתה קם לפני כולם ומתקלח בבוקר כשאחרים לא עושים את זה שלושה שבועות עד הסופ"ש בבית, אתה מסרק את הפריזורה שלך ומודד זמן בסטופר. מתי אתה ישן?" התחנן צביקה לדעת.
"לא זיינתי אותה".
"אז מה עשית איתה, ציירת גם אותה?"
"אני מכיר אותה, קצת, ראיתי אותה מדי פעם בבאר שבע במגמה ללבורנטים ליד בית הספר התיכון שלי".
"ספר לי עוד על ויוי".
"רק הלילה סיפרתי לך על ויוי, וכבר אתה צוחק על זה שציירתי אותה".
"אל תהיה פתאום כזה רגיש, לא ידעתי שבבאר שבע מפתחים רגישות כזאת".
"מה זה קשור לבאר שבע?"
"בן, אתה יודע שגיליתי שאתה רק נראה גבר לעניין. בהתחלה חשבתי שאתה המום בגלל הטירונות, אחר כך חשבתי שאתה המום כי באת מבאר שבע, ועכשיו אני בטוח שאתה פשוט לא יודע מה אתך למרות שיש לך עיניים ירוקות של חתול ערמומי. אתה בעצם בן אדם המום שלא יודע מה אתו".
"אני יודע כל מה שאני צריך לדעת".
"עזוב את זה, ספר לי על ויוי".
"פעם תרגלנו ציור של טבע דומם, צלחת עם תפוזים ותפוחים ירוקים. עמדנו שעות מול התפוזים וציירנו…"
"זה היה אחרי שהיא ציירה אותך?" קטע אותי צביקה.
"הרבה לפני, ממש בהתחלת החוג. אפילו לא ידעתי שהיא שם, כי תמיד היא הייתה מגיעה מוקדם ומתיישבת בפינת הסטודיו ואני הייתי מגיע בדקה האחרונה בריצה מתחנת האוטובוס. הגעתי צמא ורעב אחרי הנסיעה הדפוקה הזאת מבאר שבע, נעמדתי מול הצלחת המעצבנת עם התפוזים וציירתי אותם. אני הסתכלתי עליהם והם הסתכלו עלי".
"מי?" שאל צביקה.
"התפוזים. בסוף השיעור המורה עבר עם כל הכיתה בין כני הציור לביקורת עבודות, ואני הלכתי לשולחן ואכלתי שני תפוזים ותפוח אחד. כשהגעתי לשיעור הבא חיכתה לי במקום הקבוע שלי שקית עם שני תפוחים ותפוז. חשבתי שהמורה התחיל לרחם עלי…
ככה, בכל שיעור חיכתה לי שקית עם שני תפוחים ותפוז אחד. אחרי הפעם השלישית הגעתי ראשון, ניגשתי למורה לפני שהאחרים הגיעו ואמרתי לו שאכלתי מהצלחת של הדומם שני תפוזים ותפוח אחד ולא שני תפוחים ותפוז אחד כמו שהוא מביא לי. הוא הסתכל עלי ולא הבין על מה אני מדבר. אז שמעתי את הצחוק הזה מהפינה החשוכה של הסטודיו, וראיתי את החיוך של ויוי בין השפתיים הגדולות שלה. למחרת חיכו לי בשקית שני תפוזים ותפוח אחד, כמו שביקשתי".
אין עדיין תגובות