צימר בעיר

צימר בעיר – סקס, סודות וסיפורים

דליה רז, אמנית קרמיקה מצליחה מתאלמנת במפתיע מבעלה שנהרג בפיצוץ מסתורי במפעל בו עבד. בצערה וייאושה היא מחליטה על מהפך בחייה. היא מקימה עסק חדש, השכרת חדרים לפי שעה ["דיי-יוז"] למפגשים אינטימיים לזוגות.

עולם חדש, זר מוזר ומסקרן נפתח בפניה. היא אוגרת סיפורים משעשעים, טראגיים ודרמטיים. סיפורים על סקס, בגידות ויחסים אסורים. דליה מחליטה להעלות על הכתב את החוויות שצברה ומוציאה לאור ספר שעוסק בסיפורים שאירעו בצימרים. סיפור חייה המרתק נפרש בפני הקורא כשהוא שזור בסיפורים על אנשים כמונו המשתמשים בשירותי האירוח אותם היא מספקת. הסיום מפתיע ובלתי צפוי.

מקט: 001-1570-001

מסת"ב: 9789655650143

לאתר הספר הקליקו כאן

עמוד הפייסבוק

“התחלנו איתו דווקא ברגל שמאל. השיחה הראשונה ממנו הסתכמה בציווי, ‘רוצה חדר עכשיו’. האיש דיבר עברית דלה ביותר במבטא רוסי כבד. אני משתדלת להסביר לו את הפרוצדורות והמחירים. אותו לא מעניין כלום. רוצה חדר עכשיו. יש חדר פנוי ואני מכניסה אותו למתחם. כשיגרה, אני נותנת ללקוחות מספר דקות לפני שאני ניגשת לתיבה לאסוף את התשלום. לפעמים הם יוצאים במפתיע לרכב שבחניה לאסוף משהו ששכחו. עדיף לתת להם להתארגן. אני ממהרת למטבח להכין לי כוס קפה, מבזבזת את דקות ההמתנה בעשייה. יש לי שעתיים תפוסות עכשיו ויש מקום לקפה מעורר. אני מוזגת מים רותחים לכוס ובעודי ניגשת להביא את מכל הסוכר מצלצל הטלפון. המבטא הכבד של רומאן לא משאיר מקום לספק מיהו המטלפן. ‘כן, בבקשה’ אני עונה. ‘במה אפשר לעזור?’
‘פותחת שער בבקשה’, הוא מצווה.
אני מעיפה מבט מהיר אל השעון שתלוי במטבח, לא עברו יותר משש-שבע דקות מאז שנכנסו לחדר. אני מגחכת בליבי וחושבת שבזה הרגע נשבר שיא עולמי חדש בזיון חפוז. את הכסף כמובן שלא הספקתי לקחת מהתיבה אז מתעוררת פה עכשיו בעיה קטנה. ‘משהו לא בסדר עם החדר?’ אני שואלת את רומאן.
‘חדר בסדר, בחורה לא בסדר’, הוא רועם בקולו. ‘לקחת כסף?’
‘לא לקחתי’, אני עונה בשלווה. ‘ואם לא השתמשתם בכלום אז תיקח חזרה את הכסף מהתיבה.’
‘ללללאאא’, הוא שואג עלי. ‘אני לקחת חדר, אני משלמת’.
אני מסבירה לאדון שאין צורך בתשלום כי הוא רק נכנס ומיד יצא ואני לא מוכנה לקבל ממנו כסף על חמש דקות שבהן הוא לא הספיק אפילו להתחיל וליהנות. ‘אני משאירה חצי’, הוא פוסק. ‘מחר אני חוזרת מביא בחורה חדשה. תפתחי שער’, ומנתק.
רומאן והגברת הסוררת יצאו ואני ניגשת לחדר לבדוק אם יש צורך לסדר מחדש. מסכן הבחור, איזו אכזבה ציפתה לו. הוא ממש התכונן למשתה. על השולחן היתה מונחת שקית של טיב טעם ובתוכה בקבוק יין נתזים רוסי, נקניקים, חטיפים וממתקים. הבחור ממש התכונן לחפלה ואכל קש ולא מעדנים. אני לוקחת את השקית שאפילו לא נפתחה, מעיפה מבט בחדר. הם אפילו לא הזיזו כורסא. סוגרת את המזגן והאורות ואוספת מהתיבה 100 ₪ שהשאיר ובטוחה שאחרי הביקור הכושל הזה לא נשמע מרומאן שוב.
טעיתי. למחרת רומאן מצליח להפתיע אותי. ‘רוצה חדר אותו דבר. עוד חמש דקות אני פה’, הוא מודיע בקולו הרועם.
הפעם הוא השאיר את רכבו מחוץ למתחם ונכנס ברגל. חולפת לה בערך חצי שעה ואני שומעת צעקות איומות מחוץ לחצר. ‘רומאן יא בנזונה, תצא בחוץ ואני הורגת אותך’. אני ממהרת לכיוון השער, מציצה בזהירות דרך הגדר ורואה את הצפרדע הירוקה של הזבל שחונה בדרך כלל בצד, תקועה בדיוק מול השער שלי. אני מחליטה לצאת החוצה ולראות מה זה הדבר הזה ומי צורח שם בחוץ. אני עוקפת את הצפרדע מכל צדדיה אולי מישהו מסתתר מאחוריה. אין פה נפש אדם. אין לי מושג מי אחראי לצרחות ששמעתי. בלית ברירה אני מנסה לדחוף את הצפרדע הזו הצידה. כדי לשחרר קצת קריז על הטרחה המיותרת אני נותנת בעיטה לצפרדע, אולי מהמכה היא תתחיל להתגלגל בעצמה ותחסוך לי דחיפה. הצפרדע לא זזה מילימטר אבל אל מול עיני המשתאות המכסה נפתח ורעמת שיער שחורה סתורה מבצבצת החוצה, עוטפת את פניה של אישה שכולה אף. באינסטינקט זינקתי אחורה. ‘תגידי השתגעת? תצאי מיד מהפח שלי!’ צעקתי לעבר האלמונית. ‘מי את בכלל ומה את עושה פה?’
האישה מתרוממת, מנופפת בידיה ואומרת לי, ‘בעל שלי בפנים’. ובצרחה אדירה היא שואגת, ‘רומאן, יא חרא. אם הוא יוצא אני הורגת אותו והזונה שלו ביחד’.
‘מי זה רומאן?’ אני מיתממת. ‘איך את יודעת איפה הוא?’
‘תראי’ היא מצביעה על ג’יפ שחור ענק שחונה בקרבת מקום, ‘פה הוא שם אוטו שלו. אני יודעת הוא בפנים אני מחכה עד שהוא יוצא אני שוחטת אותו’. היא ממשיכה בלהט ובצעקות לחמם את עצמה ושופכת טונות של מידע על הצדיק מרומאן.
לי נמאס. ‘תשמעי גיברת, תלכי מפה תיכף ומיד. את עושה רעש ובלגן. מפריעה לי ולשכנים. אם את לא מסתלקת תוך חמש דקות אני מתקשרת למשטרה’. אני מפנה אליה את הגב וממהרת להיכנס לחצר שלי. ייקח לה קצת זמן להישלף מהפח. אני חייבת למצוא פתרון מהיר שלא תעשה לי האישה הזו מהומה בעסק. אני טסה למשרד, מדפדפת במהירות ברשימת ההזמנות. לשמחתי ליד שמו של רומאן כתבתי את מספר הטלפון שלו. אני מחייגת אליו מיד, לוקח לו די הרבה זמן לענות. ‘כן’, הוא גונח.
‘רומאן, זו דליה מהצימרים’, אני אומרת לו. ‘אשתך בחוץ עושה בעיות. היא יודעת שאתה בפנים היא לא יודעת עם מי. היא אומרת שהיא יודעת שאתה פה עם השכנה שלכם והיא מאיימת להביא גם את בעלה’. אני מדברת לאט, מדגישה כל מילה ומקווה שהוא מבין מה אני אומרת.
‘מטומטמת. לא שכנה’, הוא פולט. ‘שתמות’. וסוגר לי את הטלפון בפרצוף.
מה אני עושה עכשיו? אני מחליטה שבגדול זו בעצם הבעיה של רומאן ולא שלי. אם אותו לא מעניינת אשתו שבחוץ למה אני צריכה להתרגש? נמתין ונראה לאן יתגלגלו העניינים. אני חסרת סבלנות ומתוחה. יושבת במשרד, פותחת את החלון לשמוע אולי קורה בחוץ משהו. ההמתנה מחרפנת אותי. כמובן שלא עובר יותר מדי זמן עד שהעסק בהחלט מתחיל להתחמם. אני שומעת בחוץ רעשים של התרסקויות ושוב את הצרחות של גברת רומאן שהעלתה את הטונים לרמות של זמרת אופרה מצו-סופראן. רוווממאןןןןן…
אני יוצאת בטיסה החוצה ומוצאת את הגברת רומאן מנסה להתרומם מהרצפה. כולה מכוסה עלים, ענפים, אדמת עציצים ושברי האדניות שלי שהתרסקו עליה. התברר שהמטורפת טיפסה מעל השער החשמלי בעזרת הצפרדע של הזבל ונחתה בתוך הגינה המטופחת שלי. אני ממהרת לעברה לעזור לה להתרומם, לא מספיקה להגיד אפילו ג’ק רובינסון ומבחינה בדמות פרועה וענקית שועטת לעברנו. לרומאן כנראה נמאס מהצרחות של אשתו והוא יצא מהחדר בריצה, מכנסיו פתוחים, חגורתו משתלשלת מצדיו וחולצתו שנזרקה עליו ברישול מתנפנפת לכל עבר. הוא עוקף אותי בלי היסוס, מסתער לעבר אשתו ומעיף לה סטירה איומה בפרצוף.
לנגד עיני מתפתח ביניהם דיאלוג היסטרי ברוסית, מלווה בקללות הדדיות שאפילו אני מצליחה להבין. הגברת מנסה להתרומם מהרצפה ורומאן תוקע לה מכות, אגרופים ובעיטות ללא רחמים. החולצה שלה נקרעת מרב התפתלויות על הקרקע וזוג שדיה המאוד מפוארים פורצים החוצה. אני מנסה להידחס בין הבעל אישה ולהרחיק אותם זה מזה, מתפללת בליבי שידיו של רומאן, המתנופפות כמו טחנת רוח בשעת הוריקן, לא יגיעו לטווח הפרצוף שלי. מפיו הצורח של רומאן שאיבד שליטה לגמרי נודף ריח איום ונורא של אלכוהול. אני משתדלת לא להסתחרר מן האדים שהוא פולט בנשימותיו. הוא מסטול לגמרי, מרביץ ללא הפסק לזוגתו וצוחק צחוק מטורף. הצרחות והיללות של הרומאנים מעלים לי בבת אחת את הג’ננה. ‘דייייייי – מ-ס-פ-יק!’ אני צורחת בלי שליטה. ‘תעופו מהעסק שלי מיד!’ אני פותחת את השער החשמלי וממשיכה לצרוח ‘תסתלקו מכאן!’
רומאן גוחן לעבר אשתו, תופס לה את היד, וללא כל מאמץ, כמנהג האדם הקדמון, פשוט גורר אותה כשהיא חצי ערומה אל מעבר לקו השער. ברגע שהשניים היו בחוץ, סגרתי מיד את השער. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי שמצדי הם יכולים להמשיך להרוג אחד את השנייה בחוץ ולא אצלי בעסק. אני מנסה להירגע מהחוויה ההזויה הזו והטלפון מצלצל. אני מנסה לקחת אוויר כדי לייצב את קולי ועונה למטלפן.
‘זאת אני בחדר, החברה של רומאן’, אומרת לי האישה. ‘אני מחכה. מה לעשות?’
‘תישארי שם!’ אני פוקדת עליה. ‘אני חייבת לבדוק מה קורה בחוץ. בהזדמנות זאת כדאי שתספרי לי אם את השכנה שלהם כי אשתו של החבר שלך אמרה שהיא קוראת לבעלה של השכנה שיבוא גם להשתתף בחגיגה. אז אם את השכנה יהיה פה ממש שמח’.
‘לא שכנה שלו, ואני לא מכירה את אישה משוגעת שלו ובכלל אין לי בעל’.
‘יופי, לפחות דבר אחד טוב’, אני מפטירה. ‘תמתיני בחדר עד שאני אבוא לדפוק לך על הדלת’.
אני חוזרת לטריטוריה הביתית שלי, הולכת למטבח, פותחת את המקרר, שולפת בקבוק מיץ ולוגמת בשקיקה היישר מהבקבוק. אחר כך אני מתיישבת ליד השולחן ותוהה מה אני עושה עכשיו? טוב, דבר ראשון אני צריכה לבדוק שהצמד חמד לא נשאר להילחם בחוץ. אני מחפשת פתרון גם לאישה הזנוחה בחדר, זו שאשתו של רומאן כל כך רוצה לשחוט. בהבזק של גאונות אני מוצאת פתרון יצירתי. אני מחייגת אל אורן, ידיד ושכן קרוב המתגורר מספר בתים ממני. ‘אתה במקרה בבית?’
‘כן, למה?’ הוא אומר לי.
‘אז תעשה טובה ותקפוץ אלי במידי’.
אחרי כמה דקות הוא נכנס כולו עליזות ושמחה למטבחי. ‘נכון שאנחנו שותים קפה?’ אני שואלת ובלי להמתין לתשובה מתחילה להכין, ‘אני חייבת להירגע ועל הדרך אני אספר לך מה קרה. ראית במקרה אם בחוץ ליד הבית חונה ג’יפ גדול ושחור?’
‘אין בחוץ שום רכב גדול, אבל ליד השער חונה גרוטאה מצ’וקמקת ולידה מסתובבת איזו אישה עם שיער פרוע’.
‘זו אשתו של רומאן שאורבת לבחורה’, אני פוסקת. ‘חכה שנייה, אני אציץ בין השיחים, אולי אצליח לראות מה היא עושה’. אני יוצאת, מציצה מבין ענפי הגדר החיה ומזהה בקלות את גברת רומאן נשענת על הרכב החונה. ‘יאללה, בוא נשתה את הקפה’, אני אומרת לאורן ‘כשתסיים, אני מדביקה לך בלונדית כוסית מהסרטים. אתה תצא איתה דרך השער שלי, תעלה אותה לאוטו שלי ותיקח אותה קיבינימט, לא קיבינימט ממש, תוריד אותה בתחנה המרכזית או איפה שהיא תבחר לרדת, האישה שבחוץ לא תעלה על דעתה שאתם לא זוג אוהב… היא הרי מצפה שהשכנה שלה תצא מהשער של המתחם’.
‘תוכנית טובה’, אומר אורן בחיוך. ‘ובלונדינית, ממש מתאים לי’.
התוכנית בוצעה בהצלחה מרובה. הבאתי את החברה של רומאן שאכן הייתה למרבה ההפתעה בלונדינית, אל המטבח שלי, הצגתי בפניה את אורן שזרח כמו טווס למראה היפיפייה, ותיארתי בפניה את פרטי תוכנית המילוט.
השניים יצאו מפתח ביתי כשהם מחובקים ואני התיישבתי לי באפיסת כוחות על הכיסא וסיימתי לשתות את הקפה. אני מציתה סיגריה, מקווה שזהו, סיימתי את מנת ההתרגשויות היומית וכמובן הטלפון שוב מצלצל. ‘אני לבקש סליחה’, רועם רומאן. ‘אישה שלי משוגעת’.
‘טוב, רומאן, רק רציתי לעדכן אותך שהבחורה שלך יצאה והכול בסדר איתה, אם זה בכלל מעניין אותך, אבל אשתך עדיין בחוץ ליד האוטו’.
‘לא מודאגת יותר, אני שולחת ילד שלי לוקח אותה הביתה, אני לא חוזרת שם היום’, התאמץ רומן לחבר משפטים שלמים בעברית למעני. ‘אני עוד הפעם לבקש סליחה, חברים? טוב?’ הוא מסיים את השיחה בנימה ידידותית.
אני עדיין זועמת על הבהמה שקרע לאשתו את הצורה, מתרככת מעט. הוא לפחות טרח להתקשר ולהתנצל.