זמן רומא

רומא היא כמו בצל ענקי, שככל שתסיר את קליפותיו, תמצא עוד ועוד כאלו. כל קליפה מספרת סיפור, מגלה פן אחר של העיר. יש קליפות של אוכל, של יין, של היסטוריה, של אמנות ושל מסתורין. כזו היא רומא, עשרות פנים לה והתייר המצוי אינו מכיר אלא את המובן מאליו, את השגרתי ואת הצפוי. אם ברצונכם לגלות חלק מסודותיה, להעמיק מעבר לקולוסאום ולפנתאון, ספר זה יהווה עבורכם בן לוויה ראוי לטיול בעיר המעניינת ביותר בעולם – רומא, העיר היודעת להשיב אהבה לאוהביה.

מקט: 001-1580-001

עמוד הפייסבוק

CAPUT MUNDI

אף ששלטה ברובו של העולם המוכר, רומא הייתה כובש נאור וליברלי שלא התעניין כלל וכלל בסוגיות של פולחן ודת. כל עוד שולמו המסים והמסחר פעל כיאות, הרומאים הניחו לעמים הנכבשים לנפשם ואלה היו חופשיים לחיות את חייהם, לנהל את ענייניהם הפנימיים ולהתפלל למי שרק יחפצו. לכל מקום שאליו הגיעו, הביאו עמם תרבות, סדר, שלטון, מבנים מפוארים, אמפיתאטראות, גשרים, כבישים ואמות מים, חלק מהם ניצבים עד היום ואינם יכולים שלא לעורר השתאות והערצה לגאונות ההנדסית, שהייתה אחראית לבנייתם.

במאה השנייה לפני הספירה החלה רומא במסע התפשטותה, שהגיע לשיאו במאה השנייה לספירה, אז שלטה כבר על שטחים עצומים: מחצי האי ערב ועד בריטניה, מכל חופה הצפוני של אפריקה ועד צפונית לדנובה. הים התיכון הפך להיות אגם פנימי המוקף כולו באדמות האימפריה האדירה וזכה לשם ההולם Mare Nostrum (הים שלנו). העיר רומא כונתה אז Caput Mundi, בירת העולם, ויש הסבורים שהיא ראויה לכינוי זה עד היום. בתקופת פריחת האימפריה, אזרחות רומאית הייתה משאת נפשם של רבים, שיחלו ליום בו יוכלו לומר CIVIS ROMANUS SUM ("אזרח רומאי אני"), משפט קסם שהיה מעניק לאומרו זכויות רבות, מספק מנגנון הגנה משובח מפני עוולות שלטוניות ומקנה סל הטבות נחשקות. רומא סחרה בתבונה במטבע האזרחות ושילמה בו לחיילים בצבאה, אשר היו רשאים לקבל אזרחות רומאית עבורם ועבור ילדיהם לאחר שירות של עשרים וחמש שנה. עבור תושבי הפרובינציות היה זה תמריץ יעיל מאין כמוהו להתגייס לצבא הרומאי, ואילו רומא זכתה במאגר אנושי עצום ורב של מתגייסים פוטנציאליים לצבאה האדיר. לכשנפלה רומא במאה החמישית לספירה, נפל גם חושך גדול על העולם, שנמשך כמעט אלף שנים. וכשקרני האור הראשונות של הרנסנס החלו להפציע סוף-סוף בהססנות, לאחר האפלה הארוכה, הייתה זו דווקא רומא שזכתה להיות מוארת לראשונה.

רומא העכשווית היא עיר רחבת לב – אין נדיבה ממנה ודבר אינו ממחיש זאת טוב יותר מאשר המים שהיא מספקת בשפע ובחינם, כמו גם את יופייה, למיליוני תושביה ולעשרות המיליונים המבקרים בה מדי שנה. תיירים סמוקים מהצפון, צאצאי הברברים שהחריבו את רומא פעם אחר פעם, כורעים עכשיו ברך לפניה ושותים את מימיה הזכים, שהיא מחלקת בנדיבות במזרקותיה ובאלפיים הפונטנינות הפזורות ברחבי העיר. היא מודעת ליופיה, אך כיוון שהוא הנורמה, אין העיר עושה ממנו עניין רב והמטייל שעיניו פקוחות, אינו יכול לשבוע מתועפות היופי המוטח בפניו מכל עבר: המזרקות, הכנסיות, הפיאצות, הפסלים, הרחובות, האדריכלות – ניכר בכולם שהם כאן על מנת לסחוט קריאות התפעלות. הם יוצרים מעורבות רגשית וחודרים עמוק לתודעה, בין שנחפוץ בכך ובין שלא. נדיבותה של העיר משתרעת גם מעבר למחוזות המים והיופי: היא חייכנית, ידידותית ומסבירת פנים, מאמצת אותך אל חיקה מבלי להסס, כאילו היית חבר ותיק. האינטימיות והחמימות שרומא מרעיפה ממוטטות במהרה את חומות הזרות וחזקה על המבקר שיחוש במהרה כבן בית ברחובותיה, גם אם זה ביקורו הראשון בעיר הנצח המופלאה שאין ראויה ממנה לכינוי Caput Mundi.

למה התיירים כורעים ברך על מנת לשתות מים מהפוֹנְטֶנינָה?

הפונטנינות הפזורות ברחבי העיר ומציעות מים זכים וטהורים לכל דיכפין, הם גם מכשיר מדויק המאפשר להבחין בין תייר לבין מקומי. הרומאים סותמים באצבע אחת את הזרבובית, מרכינים את ראשם קלות ולוגמים מהמים הפורצים כלפי מעלה דרך נקב הנמצא בחלקה העליון. התיירים, לעומתם, כורעים ברך ומתמרנים את פיהם אל מתחת לזרם היוצא מתוך הזרבובית המעוקלת. לעיתים נראה שרומא היא ישות תבונית המודעת למעשיה. אחרת, כיצד אפשר להסביר את העובדה שהיא מאלצת את התיירים, צאצאי מחריביה, להשתחוות אפיים ארצה לפניה?