רחל, נערה הגדלה במציאות הישראלית המורכבת, נולדה לאם פליטת שואה ולאב שנפל בקרב לפני לידתה. בתבונתה ובסקרנותה מבקשת רחל להכיר […]
1
בעל כורחי אני נמשך מעלה.
"יפתח, קום. תתעורר."
אני רוצה להיענות להם — למיכה ולמוני, ויותר מכול, לליאורה.
"אתה הולך להיות אבא."
אני נע לכיוון לא ברור.
משיכת מכחול עדינה מרפרפת עלי. אפרוריות האור נוסכת בי תחושת סגריריות, לא נותר לי אלא לציית לכוחות המובילים אותי לאטם.
פתאום אני מבין, בידיעה ברורה וחד־משמעית, מבין עד תום, לפני ולפנים, מה אני ומדוע אני כאן.
***
הפעם הראשונה שבה שאלתי על אבא, במלוא מובן הדעת, היתה כשהייתי בת חמש וחצי. עד אז התמונות של החייל החסון, המוצק ויפה התואר, בעל הפנים השחומות והמסותתות שעיניים חומות מאירות אותן, לא אמרו לי דבר. אני זוכרת את היום ההוא בבהירות רבה. נסחבתי חזרה הביתה אחר ידה הבטוחה של אמי, שפתיי הקפואות ממלמלות בקול רפה, "איפה הוא?"
"מי, מתוקה?" שאלה כבדרך אגב.
"איפה אבא שלי?" יריתי את הראשונה מצרור השאלות במעלה המבואה האפלולית מבלי לתת אפשרות לתגובה.
"למה לדקלה יש אבא שמחזיר אותה מהגן?"
"למה ליפית יש אבא שמחבק אותה בכוח כשהיא בוכה?"
"למה ליהודה יש אבא שמדגדג אותו עד דמעות?"
אמי ניצבה מולי מופתעת ומבולבלת. עיניה הכחולות, שהעצב ניבט בהן לרוב ועתה אף ביתר שאת, נפערו, והיא ניסתה להבין על שום מה ולמה בחרתי דווקא באותו רגע להפר את הסטטוס קוו הבלתי־מדובר ששרר בינינו.
פנים קטנות וכעוסות לא ויתרו, וידיים זעופות נמלטו מניסיונותיה הכושלים להשקיט, לכסות על הכול בחיבוקים ובדברי פיוס.
לבסוף, בלית ברירה: "אבא בשמים, חמודה. גם כשנראה לך שהוא רחוק, הוא תמיד איתך."
שוב היא בשלה, מבקשת לעודד, מתחמקת כהרגלה ממהמורות בלתי־צפויות, "אבל מתוקה שלי," קולה נמשך והתפתל בזמן שניסתה שוב לתפוס את ידיי המתחמקות, "אין לך מה לדאוג. אמא פה לצדך."
ועם ההבטחה ההיא הגיע הוויתור, אבל עמוק בפנים החלה לגאות תחושה חדשה ולא מוכרת שהלכה והתפשטה: כעס. כעסתי עליו. כעסתי על שהותיר אותנו לנפשנו, על שגרם לאמי לבכות בלילות שעה שסברה שאני, בחדר השינה הסמוך מכורבלת תחת השמיכה, שרויה הרחק בעומקי חלומותיי. אולם במקום זאת הייתי צפונה בכעסי על דמות האדם בתמונות התלויות בסלון, זה השוכן תמידית במקדש הזיכרון, נספג לתוך שגרת טקסי נרות הנשמה השנתיים, והמביט בי במבט בטוח ואף מתנשא כאומר, אני פה איתכן, רואה אתכן. אותו אדם הצופה כלאחר יד מן התמונות בחדר השינה של אמא, מבטו עז ועמוק, כמו לוחש בהבטחה, אין דבר בעולם שיוכל להכניעני, אין כוח בעולם שיוכל להרחיקני. כמה טעיתי לגביו.
תקופה ארוכה, ארוכה מדי, הסתובבתי כשבבטני כדור של זעם, רימון שנצרתו נזרקה לחלל הפנימי והוא מאיים בכל רגע להתפוצץ ולקרוע אותי לגזרים. אף שהשתדלתי שאמי לא תבחין בדבר, היא הכירה אותי טוב מכדי שאוכל לעמוד במשימה. וכך, כיוון שזנחה את כל חברותיה באותה תקופה, או אולי כיוון שהגיעה לידי החלטה לחשוף לפניי את דמותו של האב שמעולם לא היה לי, היא החלה לפרום עבורי כמתוך פקעת צמר סבוכה את סיפורו של יפתח, את סיפורה שלה, את סיפור חיי.
"בעיר יאשי, עיר רומנית קרה ואפלה שהחושך משתלט עליה דקה אחרי שקיעה, נולדתי לאבא אברהם ולאמא רוזה. הבת הראשונה אחרי ארבעה בנים במשפחה קולנית ומאושרת של שבעה ילדים. הבית שלנו היה עשוי לבנים צפופות, והקיפה אותו חומה ירוקה של עצי אורן שהגנו עלינו מפני המזג הסוער של העיר. 'כמה קר מבחוץ ככה חם מבפנים,' היתה אמא אומרת בימים שהתחילו המקומיים 'לשנות גישה' ולצעוק בחוצות העיר שצריכים להעלים אותנו מפה. אבל בתוך המבצר הזקן, ששלושה דורות של המשפחה שלי גדלו בו, היינו ממשיכים בשלנו, מקפידים לשמור על המסורת היהודית ולשיר בקולי־קולות מסביב לשולחן עץ עתיק שהמאכלים הטובים שנפרשו עליו הלכו ונצטמצמו משבת לשבת.
"תאמיני לי, חלי, בשנים האחרונות הפרצופים שלהם הולכים ודוהים, כבר כמעט נשתכחו ממני שלושת האחים שלי — משה, ראובן וישראל. הנאצים הרגו אותם. זה קרה ביוני 1941 במהלך פרעות יאשי. תמונה אחת עולה לנגד עיניי מאותם ימים: המון רב ואכזרי של חיות אדם מתנפל על דלתות הבית כשהוא משולהב עד אימה, פורץ אותן ושולף בכוח אדיר את אבא ואת האחים. צרחות הטירוף שבקעו מגרונה של אמא אז, צרחות שניפצו לשברי רסיסים את עדינותה, מהדהדות בי עד היום ומגדירות עבורי שוב ושוב את משמעות הרוע. ואני, ילדתי, 'ניצלתי' את אותם רגעים כדי לבנות סביבי מנגנון הגנה מתוחכם ביותר, חומה אטומה שמעבר לה עולם שבור שהיה פעם שפוי הרבה יותר. לימים התברר לי שהאחים שלי הועלו עם עוד כחמשת אלפים יהודים על הרכבת למחנה הריכוז טרגו ז'יו, את המסע ההוא, הם לא הצליחו לשרוד."
"ומה עם סבא?" אני מעלה את השאלה המאומצת כדי לברוח מן התמונה של עשרות הגופות המוטלות זו על זו בקרון רכבת חנוק ומצחין. "כשנלקח לבניין הקסטורה, שם רוכזו היהודים, עוד היה עם האחים שלי, אבל אז, ביד קשה ובהינף אלה, הופרד מהם והושאר לדמם באחת מפינות החצר כשהוא חבול כולו ושותת דם. חמש שעות מאוחר יותר, כשהתעורר מעלפונו לקול ממטרים של ירי בלתי־פוסק והבין שהוא מוטל עירום מבגדיו ומשיניו, העמיד פני מת ונצמד לערימת גופות שכבר הספיקו לאבד את החום האנושי שעד לא מזמן שכן בהן. אחר כך המשיך לנדוד ברחבי העיר, לרגליו פרצופים קפואים שעולמם חדל בן רגע, כי חשב שלא נותר עוד דבר בחייו. 'איש כבוי שהחיים ניטלו ממנו באבחת הרוע,' כך תיאר את עצמו בפניי באחד הימים, ואז השתתק ולא דיבר שוב לעולם על הזוועות שפקדו אותו שם.
"רחלי שלי, אחרי שאבא והאחים נחטפו אמא נכנסה לדיכאון. העולם שהכירה הלך והחליף צורה, היא הסתגרה בתוך עצמה ונדדה בבית כאחוזת דיבוק כשהיא בוכה לפרקים ומתפרקת לבכיות. באותם ימים, ממש בעל כורחי, גיליתי שיש בי כוחות שלא ידעתי על קיומם, ושנתנו לי את היכולת לגרום לכולם לצוף בברכת המים העכורים ששחינו בה מבלי לטבוע."
***
לאמי ליאורה שיער שחור קצר. מאז ומעולם היה קצר, כמסמל משהו השונה מן הנשיות הקלילה והמעודנת הניכרת במרבית הנשים. פניה רזות ואיתנות, משורטטות בבטחה. אפה גדול מעט, ויש בו מן הנוכחות השמורה לאיברים לא פרופורציונליים בעלי אופי משלהם. שפתיה, אדמדמות אך בה בעת זקוקות לחיזוקים מלאכותיים, נעות לפרקים בין חיוך מאולץ לעיוות של כאב. הגבות שלה עוטות גוון צהבהב־שקוף ביחס לשערה, עד שנראה שיום אחד ייעלמו וישאירו פנים חשופות לקשיי החיים. ואחרי הכול, גברים רבים נמשכו לחִנה המיוחד ואף החמיאו לה לעתים באמצע הרחוב על גזרתה המטופחת. אולם אם לומר את האמת, עבורי היא היתה כולה עיניים וידיים. עיניה הכחולות, כאלה החודרות לנשמתך, משוטטות בגופך ויודעות באופן חד וברור את צפונות לבך, כאלה שאי־אפשר לשקר להן, תרות אחריך במעמקיך וצופות במערומיך כאומרות בבטחה: אנו מכירות אותךְ, לא תוכלי לברוח, בוודאי לא מפנינו. והידיים הרזות, הלבנות והחלקות, ידיים שאימצו אותי אל החיק הבטוח פעמים רבות כל כך, שסטרו על פניי באותו יום שהשפיות היתה ממנו והלאה, אותו יום בו הוכחתי אותה על שהכריחה אותו לבחור, הידיים שלה, שהיו כה משמעותיות עבורי ושכמותן חיפשתי בכל צורות חיי.
חדשות לבקרים הלך סיפורה של אמי והתארך, נכנס לדקויות נפשה, לנימי רוחי, וחשף דברים שילדה, בוגרת ככל שתהיה, תתקשה לעכל. "אז אמא, איך עלית לארץ? ואיך הכרת את אבא? וכמה את אוהבת אותי?" שאלתי בלי לדעת עד כמה יפתיעו אותי התשובות. "רחלי שלי, אחרי שהאחים הגדולים שלי נרצחו ואבא חזר הביתה לרדוף אחרי צלה החיוור של אמא, ילדותי הלכה והתרחקה ממני, והתפקיד שלקחתי על עצמי נעשה קשה יותר מיום ליום. ההורים שלי, שהיו לפני כן דוגמה חיה לחיוניות, איבדו אותה כמו גם את כוחם ואת סמכותם. כך עבר אלי בהדרגה התפקיד שלהם, ואיתו נעלמה תחושת החופש שליוותה אותי כילדה. המשחקים עם החברים בשלג, הריצות והתופסת התחלפו בצעדות ארוכות בעיסה הלבנה והקפואה כדי להביא אוכל מן השוק. הגנבות המתוקות מהסירים המלאים כל טוב התחלפו בשמירה קפדנית על עקרונות הצדק החלוקתי, כן — גם אם היה זה מרק מירקות שעבר זמנם. בתהליך ההתבגרות המהיר שנכפה עלי נטשתי את כל גינוני הילדות, אבל דבר אחד נשמר בי — החלומות בהקיץ. בלילות, בין הנשימות הקצובות של יושבי הבית, היו משתלטים עלי ההרגלים הישנים והייתי מדמה את עצמי לילדה חופשייה ששום מחסום לא יכול לעמוד בפניה, כמו שהייתי רוצה שאת תהיי, כזאת שיכולה לצחוק ולהשתולל בקלות, סתם ככה, לצחוק ולהשתולל.
"כמה שנים אחר כך, כשנגמרה המלחמה הארורה ההיא ורק התחילו להבין את ממדי הזוועות, התחלפה התשוקה העצומה שלי לחזור לילדות נורמלית, או לחלופין לחיות בעולם שפוי, בחלומות על עלייה לארץ ישראל, שאותם נטע בי אחי שמואל. שמואל, שהיה גדול ממני בשלוש שנים, היה האדם הכי קרוב אלי בעולם. הוא היה נער בעל מרץ בלתי־נדלה, חסר גבולות ומעצורים שחי את החיים כאילו תיכף ומיד יגיע הרגע שבו הם יברחו ממנו. היו לו שיער בהיר ומתולתל ועיניים ירקרקות שובבות בעלות יכולת נדירה לשטות בך, ובה בעת לגרום לך להאמין שאין אמת אחרת מלבד האמת שלו — אוי, כמה קינאתי בו על כך. בכל פעולה מפעולותיו היה אפשר לראות עד כמה היינו שונים, ולפעמים היה נדמה כאילו ביקש להתריס נגדי — אני ככה ואת אחרת. ולמרות זאת היינו חברים בלב ובנפש.
"באותם ימים היינו חלק מחבורה מצומצמת של נערים ונערות יהודים שנהגו להיפגש בצריף הקטן מאחורי הבית של יהודה, חברו הטוב של שמואל. שם דיברנו על ארץ ישראל, על החלום להתיישב בה, ויותר מהכול — על הרצון לחיות בשקט ושלווה. אני זוכרת כמה חזקה היתה הציפייה לפגישות האלה, את הרצון האדיר לדבר על העתיד שבוא יבוא עם אנשים דומים לי, שלהם מכנה משותף אחד: הרצון להפסיק לפחד ולהתחיל להילחם על הזכות לחיות במקום שבו נוכל לשבת בבטחה. עם השנים הלכנו והתבגרנו, נסחפים בגליה הסוערים של המציאות הנוקשה. את מקום הפגישות שינינו לא פעם בגלל עינם הפקוחה של הרומנים, ופעם אפילו הציתו אלמונים את מקום המפגש שלנו, אך כל אלה רק הוסיפו דלק למדורת החלומות שדלקה אצלנו. המידע על המתרחש בארץ ישראל זרם אלינו מכיוונים רבים, אבל גם הוא לא הצליח לכבות את האש. לא פחדנו מקשיי העלייה, מהמלחמות בערבים או מייבוש הביצות ובטח שלא מהמאבק בבריטים. על אפם וחמתם חיפשנו רק את ההזדמנות המיוחלת לעזוב את רומניה ולעלות ארצה.
"בשנת 1948, כשהייתי בת שמונה־עשרה, הגיע הרגע שלו חיכינו. ברחוב היהודי, אם עדיין היה אפשר לקרוא לו כך בשל מיעוט היהודים בו, פשטה שמועה שנציגי התנועה הציונית הגיעו לעיר ושהם מנסים להעלות יהודים לארץ ישראל. שבועיים ימים ניסינו ללא הצלחה לאתר את נציגי התנועה בשביל לשמוע את תוכניתם. למרבה ההפתעה, מסתבר שהם כבר הספיקו לשמוע על החבורה שלנו. באחת הפגישות, שנערכה במיקום חדש מפחד הרומנים, הופיע לפנינו איש גבוה ושרירי, בעל עור שחום ורענן, בולט עד מאוד על רקע צבענו החיוור, וברק משולהב בעיניו. אהוד היה שמו. עוד כשישבנו שם דוממים בציפייה גדולה לדבריו ומבטינו פגשו את העיניים הבורקות שירו חִצי התלהבות לכל עבר, כבר היה לנו ברור: הוא הגיע מהמקום שחלמנו עליו. כאדם שמונע מאידיאולוגיה חדורת להט, אהוד לא בזבז אפילו רגע אחד, הוא נאם לפנינו עמוק מתוך הבטן ושלח את המילים שלו אחת־אחת לתפוס את כולנו. כשעמד לסיים השתתק לרגע והתיישב, שילב ידיים ובחן במבטו החודר כל אחד ואחת מאיתנו. דממת ציפייה דקה שררה במקום, ואהוד, שכבר הבין שהלב שלנו מונח בידיים שלו, אמר בטון בטוח שלא השאיר מקום לספק: 'בידכם הזכות לעזור בבניית ארצנו. המסע לא יהיה קל, כדאי שתדעו, אך למי שישרוד אותו מובטחים חיים של עשייה ושל תרומה. יש לכם יומיים להתארגנות, אנו עולים לארץ ישראל.' אחרי שהלך התחילה החבורה לדון בהצעה, ואחרי כמה דקות נפל הפור. המשמעות היתה עזיבה מיידית של משפחותינו. יום שבת הלך והתקרב.
"הקושי הגדול ביותר מבחינתי היה לעזוב את המשפחה; הפחד מכך שהאחים הקטנים שלי יישארו בלעדיי היה משתק ממש. כמוני, גם שמואל התקשה לחשוב על עזיבת הבית, וכך הגיע לו ליל שבת בלי שהצלחנו לספר להורים על כוונתנו. את ליל הפחדים ההוא לא אשכח. כל המהמורות וכל הצרות שעמדו בפתח התבטלו מול החשש מלספר להם. באותו לילה אפילו דקת שינה אחת לא חלפה במנוחה, והסדינים שלי נספגו זיעה קרה. בשבת בבוקר לא יכולתי עוד להתאפק ורצתי לחדר של שמואל לשאול אותו אם עשינו טעות, ואם כדאי לוותר על התוכנית. אבל כל מה שמצאתי היה מיטה ריקה ומיותמת, ספוגה גם היא אדים של זיעה סהרורית. פתאום תקפו את אוזניי צעקות, והמראה שנגלה לפניי היה מפתיע ומשתק. אמא, חיוורת כסיד, תלויה על כתפו של אבא, שלראשונה זה זמן רב חזר לגודלו הטבעי. הוא הקשיח את פניו ודרש משמואל בקול ברזל שנוותר על התוכנית: 'המסע ארוך וקשה ואין לדעת אם בכלל תגיעו לארץ. וגם אם באורח נס תצליחו, מה כבר מחכה לכם שם — מלחמות?' שמואל השתתק לרגע ונראה כמי שעומד להיכנע. הוא השפיל את ראשו והביט בי בעיניים כבויות, כמו מבקש לנחם על רוע הגזרה. אבל אצלי משום מה התפרצה זעקה רותחת, ועשתה את דרכה המשתלחת באבי, נכונה לשנות את מהלך העניינים: 'אם לא אנחנו, מי ילך? מי יבנה את הארץ הזו? לקחו לי את האחים והרגו לכם את הילדים, בשביל מה עוד להישאר פה?'
"לעולם לא אשכח את מבטו של אבא ברגע ההוא. זה היה מבט של גאווה ופחד, שאומר צאי לשלום, לבנו איתך. וכך, משהבינו הוריי את משמעות ההחלטה, נדמו הצעקות והפכו לבכי חרישי: שלהם — עלינו, שלנו — עליהם, ושל כולנו — על טבעו של הלא־נודע. שעות שהיתה בהן חדווה של שלוות שבת הפכו לשעות פרידה ועמל אריזה: מסרק וחולצה, משקפיים ואפודה, ספר ותמונה. דואגים לארוז את מה שנחוץ לנפש ולגוף, והזמן, הוא כמובן המשיך לעשות את שלו וקרב אותנו בדריכות אל שעת חצות, השעה שבה התחילו חיי החדשים.
"נקודת המפגש שנמצאה באחת הסמטאות בקצה העיר רחשה וגעשה. עשרות נערים ונערות עמדו נרגשים ומפוחדים, מוכנים להתחיל פרק חדש בסיפור חייהם. את הדרך לישראל עשינו באוניית המשא טרנסילבניה, וזו היתה ללא ספק דרך ארוכה ומייגעת. הצפיפות היתה קשה מנשוא, וחלק גדול מאיתנו, כולל אמא שלך, סבל ממחלת ים ומהקאות בלתי־פוסקות. היו רגעים שבהם נשאבו מאיתנו כל הכוחות ובייאוש מחניק היינו מנסים לצאת לסיפון כדי לשאוף קצת אוויר צח, אבל צוות האונייה היה דואג לפזר אותנו ככבשים מורדים לאחו התחתון מחשש שנתהפך. עיקר הקושי היה בלילות, שבהם הים נצבע שחור ונתן בנו את אותותיו, דואג להתיז מפעם לפעם מטחי רסיסים מלוחים כאומר, קשיים רבים עוד נכונים לכם, כדאי להתחשל, כדאי להתחזק — זמנכם הגיע."
סיפורה של אמי סוחף אותי כשם שסחף אותה ועוד עשרות צעירים שכמותה הים הסוער לארץ הקודש. אני מודה: ככל שסיפרה יותר כן התקשיתי להאמין שהאישה הזו, ליאורה רובינא, הפכה מנערה דעתנית ואמיצה לכזו שהחיים ניסו לקרב אותה פעם אחר פעם לקצה גבול התבוסה הפנימית, ועוד יותר התקשיתי להאמין שהיא עברה הרבה כל כך בלעדיי. הרי לעתים נדמה כי החוויות שצברנו יחד הן עולם ומלואו, וכי לא ייתכן שהיא עברה מעין חיים מקדימים לאלה שאנו חולקות. בהבזק הרגע אורו פניה והיא אחזה בידיי וליטפה אותן בעדינות.
"מה יש?" שאלתי.
"פעם קראו לי לינה."
חיוך מזויף נסוך על פניי, מקבע שברי מאמץ להסוואה משתקת."חשבתי שאני יודעת עלייך הכול."
"יום אחד עוד תדעי," פתחה צוהר לעולם חדש, הגניבה מצמוץ קטן וכבר נרדמה. יש לה היכולת המופלאה לנוס בדהרה אל עולמה הקודם, לברוח בקלות למחוזות אחרים, ועל אף הסקרנות שפשטה בי לא מצאתי עוז בנפשי להעיר אותה, והמתנתי בסבלנות עד היום שבו תרגיש בנוח לספר לי את מה שיבנה עבורי תמונה רחבה יותר של עולמי.
זה הגיע מהר מהצפוי. לא חלפו עשרים וארבע שעות וכבר היתה מוכנה להמשיך, 'לשאת בעול' בפני נושאת הסודות הקטנה שלה. אני זוכרת אותה צפונה בשמיכת הצמר הפרומה שלה מולי, על פניה עולה חיוך שניכר עליו כי הגיע ממעמקים, ודבריה כמו בוקעים מתוכו, מומתקי סוד ומפתיעים: "שמש עדינה של דצמבר נתנה לנו תקווה שהיתה נחוצה כאוויר לנשימה. שמואל ואני, תשושים ורצוצים, עמדנו על הסיפון עם מי שעוד נשאר לו כוח וציפינו בדריכות לראות באופק את קו היבשה. והנה, כמו מתוך חלום התגלו לעינינו גבעות הכרמל הירוקות שהיו שטופות שמש. זה היה מחזה מדהים ביופיו, ובאותו רגע פרצנו בשירה אדירה כמו תזמורת מתואמת שקיבלה מהמאסטרו שלה את האות להתחיל.
"מה אומר לך, חלי, מעטים הם הרגעים הקסומים בחייו של אדם, ועל אחת כמה וכמה כמו אלה שנכרכו שם בשירים שלנו. למרות זאת, פיסות זמן לחגיגות לא היו לנו ממש. כשירדנו מהאונייה גויסו מיד הנערים והגברים, וביניהם אחי שמואל. אנשי צבא משופמים, פקידי סוכנות בכובעי ברט וסתם קהל סקרנים צבעוני שהתאסף במקום לא השאירו לנו יותר מדי זמן לפרידות.
"נשיקה אחרונה וחצי חיוך מאולץ, ותיכף הוא נעלם לי, ואני, ילדה שלי, נשארתי בהמולה הזאת לבד. תערובת של שפות בצבעים שונים הציפה את האוויר. 'מיון מסוג זה אחר,' אמרה לי אחת הנשים במבטא פולני כבד כשעמדנו בתור לאוטובוסים שהיו אמורים לקחת אותנו למחנה המעפילים שער העלייה בחיפה, לא לפני שחילקו לי שם חדש במתנה — ליאורה. 'איזה שם קיבלת?' המשיכה האישה ונדנדה עד שהסכמתי לספר לה. בלי מילים היא עיוותה את פניה וסיננה מתחת לשפתיים שקופות — 'מה פירוש שם זה?' ואני, שעדיין לא ידעתי מדוע ולמה לקחו לי את השם שגדלתי איתו והחליפו אותו בשנייה כמו סדין מלוכלך, חייכתי במאולץ ובלעתי את הגאווה שלי עמוק־עמוק. 'שם חדש שלי מרים,' הוסיפה בקול צייצני והמתינה לתגובה מצדי. כשזאת התעכבה אמרה לעצמה בהשלמה, 'נו שוין, העיקר שהגענו.'
"אחד על השני התיישבנו בתוך האוטובוס המחרחר וחיכינו שייקח אותנו משם. לא היה לי צל של מושג איך אעביר את הימים במחנה, ויותר מזה — מה אעשה כשאיאלץ לעזוב אותו ולהתחיל לחיות את החיים האמיתיים בארץ הזאת. מהחלון נשקף נוף אנושי מגוון ביותר, קולני ותזזיתי. והנה, מבעד לטרטור של האוטובוס שמעתי מישהו צועק את השם הישן שלי לכל עבר. אז הבחנתי בזוג אנשים כבני חמישים. אמנם לא זיהיתי אותם והם, כך הסתבר לי מאוחר יותר, לא ידעו כיצד נראית הבחורה שאותה חיפשו, אבל משהו בי סימן לי שאותי הם מחפשים. וככה חציתי את השיירה של הממתינים ותיכף יצא שמצאתי את עצמי טובעת בענן האבק שהשאיר האוטובוס המתרחק, ומולי שני זוגות עיניים בורקות שזיק של חמלה מהול בתסכול מסתתר בהן, האחד חום מרוח איפור סגול צעקני והשני כחול עמוק המאיים להטביע אותך בתוכו. הנה קול מתחבר לפנים והגבר שמראשו הקירח בצבצו בקושי עשר שערות אפורות סוררות כחכח בגרון ופתח בהיסוס מה את דבריו: 'אני שמעון, דוד של אבא, וזאת שושנה, אשתי. את לינה, נכון?'
'פעם לינה, היום כבר ליאורה,' עניתי בבדיחות הדעת.
'הסיבה שהגענו היא… הסיבה היא,' ניסה שמעון להמשיך ופתאום נתקף שיעול לא מוסבר, אבל האישה שלצדו ליטפה לו את הגב בעדינות, כאילו היתה מתורגלת במצבים מעין אלה והמשיכה בטבעיות מהמקום שבו הפסיק. 'קיבלנו מברק מהורים שלך ונודע לנו שאת נמצאת פה. הם ביקשו אותנו לדאוג לך. אנו שמחים לראותך ומבקשים בכל לב שתבואי לחיות איתנו.'
שמעון ושושנה התגוררו בעכו. עכו של אז, כמו זאת של היום, היתה עיר מיושנת, אותנטית, מגוונת, קשה, מעורבת ומפולגת גם יחד. אולם יותר מכול היתה עכו עיר של אנשים. אנשים פשוטים היו בה, עמך כאלה, והם שהרכיבו את הפסיפס המעניין שלה. הצבעים והריחות של השוק, הקצב המתון של הים, הסמטאות הריקות בלילה, הרחשים העמוקים של העיר העתיקה — כל אלה הצביעו על טבעם של האנשים והכתיבו את הקצב המיוחד של העיר.
עכו הרחיקה אותי מהחלום הציוני של עבודת האדמה ובניית הארץ, כמו שהרחיקה יפו את הגיבור של עגנון שפעם ליוויתי ב'תמול שלשום'. בניגוד לאחי שמואל, שחרש את הארץ ברגליו, אני, כמו אותו 'קומר' המיוסר, חרשתי אותה הלוך ושוב בראש שלי. החלומות היחידים שהתגנבו לתוכי היו על גבר שיבחר בי ויגאל אותי מהחדר הקטן והחשוך ומעבודות הבית הבלתי־נגמרות. שמעון ושושנה לא התכוונו להיות רעים אלי, באמת שלא, אבל מהר מאוד הם התרגלו שמישהו אחר מתחזק להם את שגרת היום הסדורה שהוליכה אותם באותה הדרך הייקית משעה לשעה מדי יום, ואני, שהכרתי תודה על כך שסיפקו לי פיסה של גג מעל הראש ואוכל שהזכיר בטעמים שלו את הבית הישן, עשיתי מה שיכולתי בשביל לעזור במטלות השוטפות ולשמור על האווירה הנקייה והקפדנית שהשרו סביבם.
באחד מימי שישי, זמן קצר לפני כניסת שבת בשעות אחר צהריים מוקדמות של קיץ ישראלי טיפוסי, רצתי הביתה מהמכולת של אברום עמוסת מצרכים שנדחסו בדוחק לשתי שקיות נייר. דווקא כשהשתדלתי כל כך להקדים את כניסתה של המלכה החליטו הרגליים ככה בנונשלנט להסתבך אחת בשנייה, ועד מהרה נמרחתי על הרצפה הרותחת כאילו הייתי חמאה מלוחה על צנים שרוף, כשמסביבי מפוזרים שלל המצרכים בהמולה צבעונית. ואז, חלי, הוא הופיע מולי — הוא ולא אחר. הפנים השזופות שלו משורטטות בקווים מאורכים, נחושים, שכמו מעידים על נוקשות מסוימת, ועל השפתיים המעוגלות שלו נסוך צל של חיוך יודע סוד. העיניים, חומות ומבריקות בגוון השקד, היו פקוחות לרווחה, ומעליהן נמתח מצח רחב מקושט ברעמת שיער שחורה, מוקפדת ומסודרת. 'צריכה עזרה?' נלחש לעברי קול שקט ולאחריו נשלחה יד קצרה וחסונה כדי לחלץ אותי מהמצב המביש שלתוכו נקלעתי. 'תודה, אין צורך,' עניתי, ותיכף העיניים שלי החליטו לחפש להן מפלט בנקודה לא ברורה. אבל הוא לא ויתר והתכופף אלי, כשהוא שולח לעברי מבט חודר שעורר בי זרמי מבוכה בלתי־נשלטים, ואז, תאמיני או לא, חלי, פשוט עזבתי הכול וברחתי משם מושפלת ומסוחררת.
פרצתי הביתה בסערה, כמה דקות לפני כניסת השבת. שמעון ושושנה, שכבר חיכו לי בקוצר רוח, לבשו ארשת פנים זעופה ומלמלו שברי הברות בגוון רומני חד. זאת לא היתה הפעם הראשונה שזעמם של בני הזוג ירד עלי כמו ברד שחייב לדפוק על כל חלון שעומד בדרכו, אפילו שאין ספק שהפעם היתה להם סיבה טובה. ככל שעבר הזמן במחיצתם מצאתי לפניי זוג נרגן ומריר, כנראה משום שלא הצליחו להביא ילדים לעולם. בתוך הבית הקטן היה אפשר להבחין בקלות במתח מעיק בין שניהם, חוט עדין ונסתר שמתוח עד הקצה ועומד להיקרע בכל רגע. פעמים רבות הם חיפשו לפרוק את הזעם שנאגר אצלם מיום ליום, והכתובת היתה כמובן אני. באותם ימים קינן בי רצון עז לצאת מקופסת הגפרורים המעיקה, אבל לא מצאתי את הכוח לעשות את הצעד הזה, והם בטח שלא היו עושים זאת בגלל המחויבות המאולצת שלהם להוריי. בהתחשב בנסיבות, פתרון אמיתי אחד נראה באופק — לחתן אותי תיכף ומיד. ככה מישהו אחר יפרוש עלי את חסותו וישחרר אותם לנפשם, כדי שיוכלו להמשיך ולהתבשל במיצי אכזבתם הבלתי־נגמרת.
בניסיון לברוח מהמבט הזועם שרדף אותי אפילו מבעד לדלת חדרי הנטרקת, הצטמצמתי במיטה והמתנתי בדממה לתרועת החצוצרה הצפויה של שושנה. בעוד אני שוכבת על המיטה הצרה כעובר לעצמי, הידיים כופתות את הרגליים ומהדקות אותן אל החזה, ניסיתי להבין מי היה האיש ההוא, מה היה שם במבט שלו, ולמה אני כל כך חוששת — או מקווה — להיתקל בו שוב. אחרי כמה דקות נשמעו שלוש נקישות חזקות על דלת הכניסה. שמעון ושושנה, שלא ציפו לאורח ולכן הופתעו מהדפיקות, נתקפו חולשה ומבעד לדלת חדרי יכולתי לשמוע אותם ממלמלים חרישית, 'מי כבר יכול לבוא פה בשעה כזו?' לא עברו כמה דקות והאיש שדפק, נחוש ובטוח בעצמו עד שנדמה היה שלא חסר לו ניסיון במצבים מביכים דוגמת זה, ענה בקול שלֵו ומסביר פנים, 'שלום לכם, שמי יפתח, אפשר להיכנס?' באופן מפתיע, דווקא שושנה, שהיתה החשדנית באדם, ניגשה לפתוח את הדלת. 'מצאתי את שתי השקיות האלה על הרצפה בקרבת מקום, ראיתי שהן נפלו מידיה של נערה שחרחורת עם שיער קצר, אני מאמין שהן שייכות לכם.' בלי טיפה של התלבטות הזמינה שושנה את הבחור להיכנס, כאילו ידעה את העתיד לבוא. אין ספק, ניסיון החיים שלה לימד אותה דבר או שניים על סודות האהבה. ובינתיים בחדר שלי הרוחות סוערות, מגנט עצום מושך אותי לדלת, מדביק חזק את האוזניים ומחדד את החושים. בסלון השיחה זורמת, יפתח מספר לשמעון על שירותו בצבא, על כך שהוא לוחם קרבי ומגיע רק בסופי השבוע, 'אם רוצה השם, לחופשות קצרות.' הוא בן עשרים ושלוש, והמשכורת — 'נו, העיקר שלא חסר מה לאכול' — ויש גם מקום נחמד לישון, הוא שוכר דירת שיכון קטנה, ממש פה קרוב. 'והבת שלכם, היא…' הסתננה השאלה המיוחלת והסתובבה בעוצמה כמו בלרינה מיומנת. 'היא לא הבת שלנו,' ענתה שושנה בנימה שיש בה התנצלות וחנופה גם יחד, 'היא בסך הכול הבת של…' חלי, בלב שלי ביקשתי לעצור את הזמן, אבל דבר מה בתוכי סימן לי שאין עוד דרך חזרה, ושאת האיש היושב בסלון אסור להפסיד. מצוידת בגלימת האומץ שלי, יצאתי מחדרי בדהרה, ככה, כמו שאני: פשוטה והחלטית, רכה ונחושה. היום אני יודעת שזה היה אחד מהרגעים המעטים בחיים של בן־אדם שמשנים אותו לגמרי, מקצה אחד לקצה השני, כמו אחד שחזר בתשובה שלמה, או יותר מזה — בשאלה גמורה. 'שלום, אני ליאורה,' הצגתי את עצמי כשאני עומדת מולו בצוואר מתוח ובפנים בוערות. 'תודה רבה על העזרה,' נשמע קולי לרגע, רם ונישא מעלי, 'יהיה נחמד אם תישאר איתנו לארוחת השבת,' המשכתי — והפתעתי את עצמי יותר מאשר אותו. שושנה, שהתפלאה על התעוזה שבהזמנה, ניסתה להציל את הבחור ממבוכתו הרגעית והבהירה לו בתוקף שהוא כמובן לא מוכרח להישאר אם יש לו עיסוקים אחרים, אבל אבא שלך ענה ללא היסוס, כאילו הכול כבר איבד מחשיבותו, כך סיפר לי ביום שהציע לי נישואים, ענה בקול בוטח שלא עוזב אותי מאז, 'אם נערה כמוך מבקשת, לא נותר בי צל של סירוב.' מאותו יום היינו בלתי־נפרדים.
***
זה חמש־עשרה שנים אני נמצאת בעולם בלעדיו, וכבר יודעת לא מעט על האיש שהיה ואיננו. לילות שלמים ליוויתי את אמי בסיפוריה, וככל שסיפרה יותר כך הוספתי לבנות את זהותי. כל עולמי היה ליאורה ויפתח, יפתח וליאורה, סיפור אהבתם, סיפור אכזבתם. ואף על פי כן, בחלוף הזמן מתבהר לי שהעולם שנבנה למולי עדיין טומן בחובו שכבות משקעים שלא נחשפו לפניי. אז אני ממשיכה לחקור, מסירה עננות אבק וחופרת בנבכי הקרקע, מדובבת את אמא שוב ושוב ומבקשת ממנה להרחיב לפניי את יריעת סיפורם, אותו סיפור שהפך אותי, אולי יותר מכול, לילדה בוגרת. וככל שאני מעמיקה לתוכו ומתמסרת לעלילותיה, אני הולכת ומתכסה בחליפת הבגרות, זו ששוקלת כפול מגילי.
אבי נולד בוורשה שבפולין בשנת 1926 לאבא נוח ולאמא יפה. הוא היה הבן הראשון במשפחה, קטן יותר מסוניה וגדול יותר מחנ'קה וממתי. נוח ויפה היו אנשים פשוטים שהשתדלו מאוד לגדל את ילדיהם בצנעה ובאהבה. על שלושה יסודות נבנה הבית: אהבת האל, כבוד הדדי ומסירות. אמא מספרת שאת היסוד הראשון זנח אבא ביום שבו הנאצים לקחו למחנות ההשמדה את אביו ואת אחיו הקטן. כשסיפר לה על כך בפעם הראשונה אמר, "הוא צריך היה לדעת ברגע שלקח לי אותם שאותי הוא איבד."
אבא עבר תלאות רבות, על אף גילו הצעיר. באותם ימים נכפה על היהודים באשר הם לרכוש 'ניסיון חיים', כך שבספטמבר 1939, לאחר שגרמניה כבשה את פולין, נאלץ "הברנש הקטן", כפי שאהבה אמו לקרוא לו, לעזוב את בית הספר ולצאת לעבוד כדי שיוכל לעזור למשפחה לחסוך די כסף ולעזוב את ורשה. בן שלוש־עשרה בלבד היה כשהחל לעבוד במפעל קטן לייצור סירים. שעות על גבי שעות, מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר, היה עומד מול המכונה הגדולה שסיימה לפלוט סירים בוהקים בגדלים שונים ומסדר אותם באריזות קרטון למשלוח, רק כדי שיום אחד ישמשו את אלה שיגדירו על בשרו מהו גזע חדש. ב־12 באוקטובר 1940, בצאת יום הכיפורים, ניתנה הפקודה להקים את גטו ורשה. תוך שלושה ימים, סיפר אבי, פונה הגטו מכל תושביו הפולנים, ולתוכו הוכנסו כמאה ושמונים אלף יהודים נוסף על מאתיים אלף היהודים שכבר התגוררו באזור. ביתו של אבא היה ממוקם בלב הגטו הצפוף, ולכן לא נאלצה משפחתו לנטוש את ביתה ואת רכושה כפי שנאלצו לעשות משפחות רבות אחרות. אולם עד מהרה התמלאו שלושת החדרים שלהם בעוד שתי משפחות קרובות־רחוקות, שפשוט התדפקו על דלתם וביקשו בהכנעה מקום לגור בו. "כולנו בני אדם," אמר סבי נוח, ובכך סתם את הגולל על הפצרותיהם של ילדיו שלא לעשות זאת בשל הצפיפות והמחנק. דיירים חדשים נכנסו לביתם, ושגרת חייהם השתנתה לבלי היכר.
סבי היה בעל חנות קטנה לממכר פֵרות וירקות, שהיתה כל עולמו ובה בילה את מרבית שעות העֵרות שלו. בימים כתיקונם סיפקה החנות את צורכיהם של תושבי הרחובות הסמוכים, ונראתה כמבוך נפתל וצבעוני המרוצף בכל דבר שאי־פעם גדל על האדמה או נקטף מהעץ. המאפיין הבולט ביותר שלה היה הריח הייחודי שהצליחה להדביק בסבי, אשר נדף ממנו מדי יום כשהגיע הביתה. כל כמה שהתאמץ לא הצליח אבי לשכוח ימים שבהם חזר נוח מהחנות וריחו ריח אפרסק טרי מהול בתמצית אגסים, וימים אחרים שבהם היה שב מבויש נוטף עסיס בלתי־אפשרי של תפוז ושומר, או ימים שבהם שום מקלחת לא הצליחה להפיג את ניחוחות הבצל והלימון שנדפו ממנו, השתלטו על אפו וטשטשו את חושיו.
אולם אלה לא היו ימים כתיקונם. הצפיפות והרעב בגטו עשו את שלהם והזינו בחומרים אחרים, גסים יותר, את לבבות האנשים. באחד הימים, מוקדם הרבה יותר מן הצפוי, שב נוח הביתה נטול ריח לחלוטין, גופו רועד ופניו רוטטות מזעם. יפה, שהיתה רגישה במיוחד לבעלה ובן רגע חשה כי אפה קורא נכון את עקבות בעלה, ניסתה להבין את שאירע, אך נתקלה בסירוב עיקש. בעיניים מושפלות המנווטות ראשו להתנועע כחיה במנוסה, נראה נוח כפי שלא נראה מעולם. מילים לא נדרשו עוד, החנות נהרסה ועמה נלקח והתפוגג גם ניחוחה המיוחד. מאותו יום החלו חייהם להשתנות ללא היכר, ונוח, הוא איבד מעצמו את ריחו הייחודי והפך לאחד האדם.
תחילה יכלו היהודים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, וכך עלה בידו של אבי לצאת לעבודה במפעל הסירים. גם נוח, שהיה אז כבר נטול ניחוחות פרי עשייה, ניסה את מזלו בחיפוש עבודה בחוץ אך ללא הועיל. כחודש לאחר הקמת הגטו נחסמו המעברים אל העולם שבחוץ בחומה גבוהה שהלכה ונבנתה סביבו באדיקות בטונית מהולה בטיח אכזרי. כלבים ואבנים הפכו לשומרי הסף החדשים, ורק לבודדים שעבודתם הוגדרה חיונית ל'שלטונות הכיבוש' הותר לצאת מעבר לחומות. "הוי, עיר דוד הנכספת, כמה רחוקה את," היה נוח ממלמל בלילות הטרופים שעברו עליו, עת הלכו אבני החומה וסגרו על ישותו, מונעים ממנו למעשה לחזור ולזכות בכבודו האבוד. בדומה לאביו, גם יפתח לא נמנה עם בני המזל שהורשו לצאת לעבוד. ואז, באחד הימים, הגטו נותק לחלוטין מוורשה, ומה שהיה בעבר לבה הפועם של העיר הפך לימים למתחם מבעבע ומסוגר שהלך והצטמצם על יושביו עד כדי ייאוש ואיבוד דעת.
נוסף על התשישות ועל המצוקה הביאו עמם הרעב והצפיפות עד מהרה גם מיני מחלות וחולאים, וגוויות של אנשים שניטלה מהם אנושיותם החלו להיערם ברחובות. המראה היה מחריד. מהסיפורים אני יכולה לדמיין בבהירות רבה כיצד חש יפתח הקטן את עוצמת החיים הנרקבת, המצחינה את הרחובות שהיו פעם נקיים ממוות, בניסיונותיו הרבים להשיג מזון שישביע ולו במעט את רעבונם של בני משפחתו. מאמץ קטן נוסף ואני יכולה לדמיין איך הנער הזה, שהתברך בתושייה רבה, היה מדלג לו מעל הגופות המוטלות ערימות־ערימות כמו מעל שלוליות שמימיהן העכורים עדיין לא יבשו, כאומר — מכשולים רבים עוד יֵדעו רגליי בטרם אגיע לנחלה.
מדי בוקר עם אור ראשון היה אבי יוצא מביתו יחד עם עשרות ילדים ונערים צעירים במטרה להשיג מזון ומנסה להתגנב אל ורשה שמחוץ לגטו, ורשה האסורה והמסוכנת. הם נאלצו לזחול במחילות ולעבור בסדקים שונים, בביוב, בבוץ ובשאר חוות ניסוי אפלוליות לגידול חיידקים. לא פעם נתפס אחד מן הילדים, ויום למחרת לא נראה עוד בקרב המנסים. מזון או חיים, מזון בשביל חיים, מזון תמורת חיים — בימים ההם המשוואה היתה פשוטה.
באותו זמן המצב בבית הלך והתדרדר. חסכונותיה של המשפחה התכלו, המזון הפך קשה עד מאוד להשגה, ועם עליית ערכו תפסו את מקומם בספר החוקים חוקי ההישרדות. הבית החל להתרוקן מחפצים אישיים ומהפריטים השונים שנקנו בעמל רב: שעון תמורת תפוח אדמה, מעיל מחמם תמורת חצי קילו אורז — לו רק היה אפשר לקנות גם קצת מלח כדי לפזר על התבשיל. הנטל, כדרכו בכובד, רבץ מלוא משקלו על כתפיו של אבי.
באחד הימים בראשית ינואר 1942, יצא אבי כהרגלו אל מחוץ לגטו כשהוא מצויד בניסיון, בזריזות, בביטחון עצמי ובטבעת הנישואין של אמו. הוא קיווה להשיג בעבור הטבעת לפחות כיכר לחם וירקות טריים למרק. כדי שלא ייתפס דאג להחליף את מסלול היציאה מהגטו והחזרה אליו מדי יום. באותו יום בחר לצאת מן הגטו דרך מנהרה קטנה שגילה לפני כחודש ומאז לא השתמש בה. היא היתה צרה ומחניקה, והתאימה בקושי למידותיו. הזחילה המפרכת כפתה עליו לשמור את טבעת הנישואין בפיו ולהשתמש בידיו על מנת להתקדם הלאה. וכך, בשפתיים קפוצות הטומנות בחובן אוצר יקר ערך, שבימים אחרים היה שווה עשרות מונים יותר מארוחה אחת, חתר במחילה כשחיין הנלחם בזרמים גדולים ממנו, ולבסוף, משהגיע, גילה לחרדתו איש גסטאפו שניצב מעליו. ראשו המרובע חבוש כובע שחור, פניו יצוקות מבטון, לסתו — מעשה ידי סתת קדמון — בולטת החוצה בזלזול מתנשא ועיניו הירוקות יורות רשפי אש. הוא לבש מעיל אפור שנשפך עד ברכיו, ומתחת לו רגליו הנטועות בקרקע היו חנוטות במגפי עור שחורים צמודים שמהם נדף ריח חריף של צואת כלבים. יפתח חש את מבטו של האיש כמעט חורך את עורו, התעשת במהרה וניסה לחזור פנימה לתוך הלוע החשוך, אלא שכבר היה מאוחר מדי. זרוע מוצקה משכה אותו החוצה והטיחה אותו בגסות אל האדמה הבוצית.
מעיניה של אמי נשקף פחד מפליא בחיותו בזמן שרקמה למולי את הסיפור. היא הוסיפה שלעולם לא תוכל לשכוח את המבט בעיניו של אבי כשאמר לה את הדברים הבאים: "האמת, ליאורה, חשבתי שזה הסוף, ידעתי שזה הסוף — אבל לא פחדתי על עצמי. חשבתי רק על המשפחה שלי שנשארת מאחור, ועל הגורל המצפה להם ללא היכולת להשיג מזון מחוץ לגטו."
מול איש גסטאפו ניצב נער יהודי קטן וממתין לסופו. מבט חטוף באיש הספיק לו כדי להבחין שהוא נהנה מן הסיטואציה שנקלע אליה. תחילה הגיעו מכות מפתיעות, נמרצות, בפנים, בבטן, בגפיים, ובגופו של הנער, שכבר פסק מלחוש כאב באיברים החבוטים, התהפך כדור אש לוהט ושרף את כל סביבותיו. מקומט כקצה מעילו של האיש התפתל אבי על הרצפה מכאבים. ואז, בתרועה רמה, שלף האיש גוש מתכת קר ואכזרי, שבוודאי פלט כמה כדורים במחזור חייו, וכיוון אותו לעברו ביד בוטחת. אבי ביקש לקבל בהכנעה את הדין, אבל דבר מה פנימי לחש בו: עדיין לא הזמן, יש עוד ניסיונות לצבור, עוד חוויות לעבור. לפתע נשמע קול של ילד נוסף שצץ מן המנהרה ופניו השחומות בצבעי האדמה התגלו לאיש הגסטאפו. אבי הכיר את הילד ההוא, שמו היה יוסל'ה והוא היה כבן עשר. מתוך הלם או שמא פחד משתק יצא יוסל'ה מן המנהרה ועמד ברגליים נרפות מול האיש. גוש המתכת קיבל לרגע חיים משלו ושינה את כיוונו תזזיתית, עבר מאחד לשני, משני לאחד. לאחר מספר שניות נפל הפור. כדור אחד חדר ילד אחד והפיץ ניחוח אחד, כזה שאי־אפשר לטעות בו — חריפותו של אבק השריפה המבשר על ריח המוות שבא בעקבותיו. נחיריו של אבי התרחבו בעל כורחם, הניחוח העז נספג בכל ישותו ואף על פי כן, שערי שפתיו, שמאחוריהן עדיין היה חבוי המטמון היקר, נותרו נעולים. הוא המתין שהקנה הרושף יחזור לכיוונו, אך זה הורד בלא סיבה נראית לעין ושב לנרתיקו. "חזור לאיפה שבאת ממנו, כלב יהודי, ואל תשכח אף פעם את מה שראית פה!" הדהדו המילים בראשו של אבי, בשובו מגיהינום אחד לגיהינום אחר.
ביולי 1942, ערב תשעה באב, הוחלט לשלוח את היהודים מן הגטו לפתרון סופי יותר — מחנה טרבלינקה. באותו ערב ישבו בדירה הצפופה בני המשפחות סביב שולחן אחד, ובדממה מבשרת רע חלקו שני תפוחי אדמה ושלוש פרוסות לחם עבשות, שהצליח אבי להשיג תמורת שן זהב של אחד הדיירים. לפתע החלו להישמע במעלה הרחוב קולות ירי קצובים, ואלה הלכו והתחזקו בהדרגה, משתלבים במופגן עם צרחות בגרמנית ועם נביחות כלבים מטורפים. מחלון הדירה הקטנה נגלה מחזה בלתי־אפשרי לצפייה: פלוגה של חיילי אס־אס חבושי קסדות שחורות ועטויי מעילים אפורים, מנחיתים את זעמם על עוברי אורח תמימים ועל כל הנקרה בדרכם. הם אחזו בידם האחת רצועות עור מבריקות הכולאות, או שמא משחררות, כלבי רצח מתלהמים מזילי ריר, ובידם השנייה אקדחי מתכת נוצצים שרשפו ללא הפסקה. הרחוב ההומה, שידע ימים יפים יותר, נראה עתה כשדה קטל בתום קרב אבוד מראש. נשים, ילדים וגברים רצים בהמולה אנדרלמוסית וצונחים אחד־אחד על המדרכות המטונפות כשעיניהם פקוחות, צופות ללא רוח חיים על שמי ההרג השחורים. עיניו של אבי, עיניים פעורות לרווחה של נער שבעל כורחו ראה כבר יותר מדי, מביטות מן החלון ומסרבות לתפוס את המתרחש, עד שידו האיתנה של אביו סוחבת אותו משם לחדר הסתרים. "הוא נשבע לנקום," סיפרה לי אמא, "עוד תראי איך."
שתים־עשרה נפשות מצטופפות בחדר בגודל עשרה מטרים מרובעים במשך ארבעה ימים, כשלרשותם כמות מזערית של מזון ובלתי־נגמרת של צרכים. דממה עטופת קורי פחד שלטה בהם. אבא היה גיבור, למעשה כולם היו, גיבורים בעל כורחם. את כאבי הבטן שתקפו מחמת הרעב השתיקו בנשיכת שיניים, את הדמעות חנקו בשקע המרפק ואת החלומות הדחיקו תחת המרצפות הקפואות. על פניהם של המבוגרים אי־אפשר היה שלא להבחין בהבעה אחידה של ייאוש מהול בחוסר אונים שנסתתרה תחת עיניים מעורפלות, שנתחמקו מכל מבט שחיפש בהן תשובות.
שש בבוקר, דפיקות נמרצות נשמעו על הדלת הראשית. בתוך שניות הצטמצמו לכדי גוש קרח אחיד ומבוהל. איש לא זז, איש לא רצה לזוז, איש לא היה יכול לזוז. הדפיקות לא פסקו, עד אשר לתוכן התווסף קול מוכר, קולו של יענק'ל השכן שהיה חבר היודנראט. "צאו בבקשה, אפשר כבר לצאת. כן, כולם, אפשר, אפשר." נוח היה הראשון לצאת, ועם יציאתו התפרק עד מהרה הגוש והסתדר מחדש בחצי גורן מול השכן. הוא הודיע ש"אין ברירה וצריך לעזוב עכשיו. עוד היום. כן, ברכבת, נוסעים למחנה עבודה."
מקץ שעתיים הגיעו אל רחבה גדולה — האומשלגפלץ בחלקו הצפוני של הגטו. עם הגיעם קיבלו אותם בצעקות מחרישות אוזניים חיילים גרמנים שעמדו בכניסה לפתחי קרונות עמוסים, ויחד עם אלפי קולות האנשים נוצרה המולה רבה שסירבה לגווע. הם ניסו להתנגד, בכל דרך ניסו, במבטים מלאי תחינה, בזעקות, בגעיות, בדחיפות — ונכשלו חרוצות. אמא ושתי בנות לשם, אבא ושני בנים לשם, פיצול מלאכותי וממשי שלא הותיר מקום לספק. אמי סיפרה שאבא לא דיבר על היום ההוא ברגש, אף לא בכאב. בקול מונטוני מִתמיד הוא הסביר לאמא שלוּ רצה היה יכול לתאר בחיוּת רבה יותר את היום הנורא ואת כאב הפרידה, "אבל מקום שבו ניטלים ממך החיים אינו ראוי שמישהו יחזור ויחַייה אותו."
בחסות הרוע הזמן טס מהר מהרגיל, והנה הם על הרכבת, דחוסים לעייפה בתוך קרון צפוף ומחניק. על הרכבת המון אדם שמאבד מזהותו עם כל קילומטר שנגמא תחת גלגליה. מזון או מים לא היו בנמצא, והחמצן הלך והתדלדל במהירות, נסחף לריאותיהם החנוקות של האנשים ונמוג שם בעל כורחו. מִטלטלים ונאחזים, מִטלטלים ונאחזים, בכל מה שאפשר להיאחז בו. ריח חריף פשט בקרון והחל להשתלט על דרכי הנשימה. אנשים עשו את צרכיהם במכנסיים מפחד, מחוסר ברירה, מאיבוד תקווה. ואף על פי כן היה אפשר להבחין בניחוח נוסף בקרונות ההם, ניחוחם של האמיצים טבול בקצת ביטחון עצמי ובמעט טיפשות, ניחוחם של אלה המוכנים לסכן את חייהם בשביל לזכות בהם בחזרה. המקום שבו עמדו נוח ובניו היה בפתח הקרון, בקרבת הסורגים היחידים שקובעו בו. מתחילת הנסיעה הבין נוח שלא למחנות עבודה הם נשלחים, אלא למקום סופי יותר, שלא משתחררים ממנו בתום יום עבודה מפרך, והחל יחד עם סמוכים אחרים לעקם את סורגי החלון. הם עשו זאת בזהירות ובנחישות, כדי ליצור חלון הזדמנויות עבור אלה שיעזו לקפוץ מן הרכבת. ואולם חששם הגדול היה מחיילי האס־אס שפטרלו בקביעות לצד פסי הרכבת וחיסלו את אלה שניסו לברוח. בניגוד לאחרים, שהפחד ניכר בתנועותיהם, עבור אבי זו היתה חוויה אחרת לגמרי, תנועת הרכבת הטסה הלאה, קדימה, והרעש המלווה אותה, הציפו באיבריו פרץ אדרנלין שעד מהרה נמסך בכאב הפרידה מאביו ומאחיו. בתוך תוכו ידע שאין מוצא אחר עבורו לבד מהקפיצה, לבד מהתמזגות מהירה עם הקרקע והיריות שיבואו בעקבותיה.
מקץ כעשר שעות נסיעה, שבהן רגליו איבדו תחושה ובטנו התערבלה עם מעיו, כשחושך פשה בקרון, חש אבי בידו של סבי המאותתת לו כאומרת — זה הזמן, בני, קפוץ לחיים, בשבילי, בשבילנו. היד הלחה והמיוזעת נגעה בפניו, שוטטה על עורו כשהיא מותירה בו זרמים חמימים ונעימים, ומשם אט־אט שייטה לה בשביל המוכר אל שערו, משחקת בו קלות וחופנת אותו בעדנה. וכל אותו זמן גופו שלו רועד, מעכל לאטו את דבר פרידתם ועיניו מחפשות ומוצאות את פני אביו, משננות את תוויהן, ככל הנראה בפעם האחרונה. את המגע ההוא לעולם לא ישכח, נשבע לעצמו, את היד ההיא לעולם לא יאכזב, פקד על עצמו. והנה באה הדחיפה, ללא אזהרה מוקדמת וללא צל של חסד, והנער מוצא את עצמו עובר מחושך לחיים. והדחיפה ההיא, המלווה בריחוף הקצר ובנפילה שבעקבותיו, מסתייעת קלות במהירותה החייתית של הרכבת ומגדילה את התאוצה, כמבקשת להחיש את גלגלי הזמן לתקופה טובה יותר.
שניות מספר אחר כך הוטח גופו בקרקע ואבי מצא עצמו מתגלגל כגוש סלע במדרון תלול. בשניות אלה חשש מפני היריות שירדפו אחריו, אבל אף לא ירייה אחת נשמעה. הקול היחיד היה זה של גופו הנחבט בקרקע. בתום כמה דקות פסקה האינרציה מלפעול עליו, והוא מצא את עצמו מאובק ומלופף, רווי פצעים וחבורות ומוסווה כהלכה בחסות העלטה שהשתלטה בסביבותיו. או־אז הבין שהוא לבד. הפחד הלך ונמוג עד שהתחלף ביצר ההישרדות, ומאז הוביל אותו זה בבטחה הלאה. "לא היה לי מושג איפה אני ולאן אני ממשיך," סיפר לאמי, "החזיקו אותי רק התקווה וההבטחה שלא לאכזב את היד ששלחה אותי לחיים."
***
זה הגיל שלה שהופך אותה לרומנטית. היא עדיין לא מצאה אהבה וכבר מדמיינת את עצמה בשמלת כלה לבנה, מלוּוה באביר חלומותיה. "ספרי לי איך הציע לך, נו, ספרי," היא מנדנדת לי ימים ארוכים ואינה מבינה את פשר סירובי. "בסדר, בסדר, אני מודה. נמאס לי כבר לשמוע סיפורי שואה," היא מנסה לדובב אותי בדרכים מתוחכמות, אבל אני נשארת בשתיקתי, מסוגרת כחומה בצורה.
בתקופה האחרונה היא חולמת עליו הרבה, וגם אצלה השפתיים ממלמלות בחושך, מתוך שינה. היא חיה אותו, את האבא שאני בונה עבורה, וככל שאני עושה את זה יותר כך משהו בי נובל, ואני, אני מתה אותו. "הוא מתחיל להיעלם לי, אמא, בבקשה, ספרי לי עוד," היא מבקשת ומונעת כל אפשרות לעמוד בפניה, והנה אנו כבר ישובות אחת מול השנייה ליד שולחן האוכל במטבח וצוללות לעוד ערב אינטימי על דברים שהיו ואינם עוד.
"הוא היה אדם רומנטי, אבא שלך, הכי רומנטי שאפשר לדמיין. עם כל העסק של היין והפרחים והשירים השקטים וכל מה שהיה יכול לקנות אישה, כל אישה — חוץ מאמא שלך. ביום שישי אחד שבו היה אמור להישאר בכוננות, הוא הפתיע אותי והגיע הביתה בשעות הצהריים, קורן וזורח מאושר. במקום הירוק של הקבע היה לבוש מכנסיים אלגנטיים אפורים וחולצה מכופתרת לבנה. הוא לא נתן לי זמן להתמהמה וביקש ממני לבוא איתו, ככה, איך שאני. 'לאן הולכים, יפתח?' אני זוכרת ששאלתי אותו בתמימות, אבל בתגובה הוא רק לקח את ידי ולחש בקול מסתורי, 'לים, יקירה, הולכים לים.' בדרך לשם, בין סמטאות העיר העתיקה, תפסה אותנו שתיקה מביכה, כינסה כל אחד מאיתנו לתוך המחשבות של עצמו. כף היד הגדולה שלו הזיעה שלא כהרגלה ושחתה בתוך שלי, ובכל זאת המשיכה להוליך אותי בביטחון בנתיבים העמוסים שהובילו אל הים. עד סוף המזח הוא לקח אותי, למקום שקט שאפילו הדייגים הערבים לא ישבו בו. מליחות נעימה עמדה באוויר ועצרה לרגע את נשימתי. הוא הוציא את השמיכה החומה מתוך תיק הגב, זאת שאני מתעקשת לשחק בה עם האצבעות ולפורר אותה עד דק, ופרש אותה כדי שנוכל לשבת. אחר כך הוציא פרוסה עגולה של עוגת גבינה עם פירורים, קערה של תותים ובקבוק יין 'כרמל מזרחי.'
'במה זכיתי?' שאלתי אותו כשסיים לסדר את הדברים, והוא, בחיוך עדין, ענה: 'בי.' הוא לא חיכה ותיכף כרע על הברכיים, הוציא מהכיס קופסת זמש ומתוכה שלף טבעת זהב משובצת יהלום קטן ובוהק. את פעימות לבו שמעתי, אבל לא את קולו, הוא נבלע ברחש הגלים והתמוסס במבוכה שתפסה אותו. אבא שלך ציפה שאענה מיד, שאגיד כן, אבל משהו אצלי עצר מלכת. ידו המושטת התחילה לרעוד ועל פניו התקבעה הבעת תמיהה וחוסר אונים.
'אני מצטערת,' סיננתי בלחש כשאני מגייסת את כל כוחות הנפש הדרושים לתשובה שכזאת.
'אני לא מבין, את לא רוצה אותי?' מלמל לעברי.
'רוצה,' קול שלא היה שייך לי ענה, והוסיף: 'רוצה אותך חי.'
הוא לא הבין, ראו שלא הבין, ועם זאת התחזקה אצלי התחושה שהצדק איתי, ושאם הוא רוצה בי עליו לבחור ביני ובין הצבא; כבר איבדתי יותר מדי אנשים יקרים ולא אהיה מוכנה לאבד גם אותו. 'באיזו זכות את מבקשת ממני לבחור בינך ובין התרומה שלי למדינה הזו, המחויבות לחיילים שלי, הפרנסה שלי ודרך החיים שלי?'
הוא לא חיכה לתשובה, היד הקפוצה שלו השתחררה כמו מעצמה וממנה נשמטה הטבעת, ועד שהחזרתי אליו שוב את המבט הוא נעלם מעיניי, השאיר אותי שם לשארית מחשבותיי."
אני לוקחת נשימה ארוכה, מנסה להתאושש מן המידע החדש והמפתיע שסיפרה לי אמי, ולפתע גוש קטן מצטבר לו בגופי, הופך ונהיה כבד. תחושה של אכזבה פושטת בי ודקירות קטנות מתחילות להפציע בחזי. פניו של אבא נגלות אלי אט־אט, והחיוך שניבט לכל עבר מהתמונה המוכרת הופך לסתם עוד שפתיים, המונחות אחת על השנייה בתנוחה מעוקלת, עד שנראים בה בבירור קמטי אכזבה המשרטטים פנים לא מוכרות ועם זאת כה אנושיות. אני מתקשה להאמין שאמא היתה מסוגלת לעשות לו את זה, וכמה רחוקה היתה התמונה שנחשפה לפניי כעת מזו שציירתי לי בחלומותיי.
היא מכונסת מולי, שותקת, עיניה בוהות בי כבויות וחסרות מבע והגוש שבתוכי מאיים להתפקע מגרוני. היא רוצה לברוח, בזה אין ספק, אבל אני רחוקה מלוותר לה : "למה הכרחת אותו לבחור, אמא? איך הרסת לו את הצעת הנישואין? לא הבנת כמה הוא השתדל, כמה אהב אותך?" עיניה נראות רחוקות מתמיד, ובן רגע נוסף להן גוון אפור מפחיד. אבל אני לא מוותרת, מבטי המאשים חודר את ישותה — ואז הגיעה הסטירה. מהממת, מפתיעה ומכאיבה. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי צריבה פיזית שנמהלה בתחושת עלבון על מה שעשתה לאבא ולי. הרגשתי שבעצם ספיגת המכה אני מגנה עליו, על חופש הבחירה שלו ועל ההחלטה שלקח. והתמונה הבאה, כלקוחה מסרט רע, מציגה אישה שאיבדה את עשתונותיה, שערה הקצר נוגע־לא נוגע באוזניה האדומות ומורד בה, אגרופיה קמוצים בחוזקה ונעים לצדי גופה מעלה ומטה והיא ממלמלת, "למה ויתרתי לו? עכשיו הוא מת, מת!" אני עומדת כמטחווי שתיקה ממנה, פניי עדיין לוהטות ועיניי ממאנות להבין את שגיליתי עליה, ואט־אט הזעם שהיה מהודק בגרוני נמוג למראה האישה המייסרת את עצמה. דבר מה בי מבקש לעודדה אך גופי אינו נשמע לי, ואני ממשיכה לעמוד מולה קרה כקרח, כפי שהיתה היא אליו, ובו ברגע נופלת בי ההבנה: לו היתה אמי חזקה יותר, לו רק היתה עומדת במילתה, כנראה שהוא עדיין היה בחיים.
אין עדיין תגובות