שחף שחור

תמרה אטיאס, אם חד הורית מחיפה, מומחית לזיהוי הפלילי, נדרשת לצאת לרוסיה כדי לסייע בפענוח מקרה רצח אשר תלוי בזיהוי של טביעת אצבע. שם, בעיר סיבירית קפואה, תמרה נחשפת לסודות משפחתיים שהיו בבחינת טאבו ושופכים אור חדש על יחסיה עם משפחתה ועם הגברים בחייה.
שחף שחור הוא דרמה משפחתית הנעה בצירי זמן שונים. זהו מסע מרתק שתחילתו במינסק בשנת 1973 החושף טפח מחייהם של בני העלייה הגדולה מברית המועצות, שקולם כמעט ולא נשמע בספרות הישראלית העכשווית.
שחף שחור, בעריכת דורית זילברמן, הוא רומן הביכורים של רינת קליין.

מקט: 001-1790-001

סקירה

ביקורת על הספר

קישור אל הספר בגוגל-בוקס

מאמר שפורסם על הספר

סקירה

סקירת הספר באתר סימניה

עמוד הפייסבוק

מינסק
יום רביעי, 7 במרץ 1973
גליה הורידה את הקומקום מהאש ומזגה לעצמה כוס תה. היא חיממה את ידיה על דפנות הכוס, קירבה אותה אל אפה ושאפה את אדי המשקה אל נחיריה.
'עליי להירגע', אמרה לעצמה ופסעה הלוך ושוב במטבח הקטן בעודה מציצה דרך החלון לחצר הבית. 'אני חייבת לחשוב, להיות מרוכזת. אלוהים, מה עשיתי? איך נתתי לזה לקרות? אולי יש עוד דרך חזרה. אם אקח את הרכבת המהירה יתכן שאצליח לתפוס אותה'.
מחוגי שעון הקוקייה התלוי על הקיר הראו עשר ורבע. ארבע שעות לפני כן יצאה רכבת מהירה ממינסק למוסקבה ובחמש בבוקר בדיוק ימריא מטוס צבאי קטן משדה התעופה הצבאי של מוסקבה למורמנסק. גם אם תספיק לעלות על הרכבת של אחת־עשרה למוסקבה, אין סיכוי שתגיע לבירת רוסיה לפני שהמטוס ימריא. לכל המוקדם היא תהיה שם בשמונה בבוקר.
דקות ארוכות ישבה כשראשה בין כפות ידיה, מרפקיה שעונים על השולחן ועיניה עצומות. חריקת השער בחצר הפרה את השקט. היא ניעורה לפתע, חשה את אגלי הזיעה הקרה על מצחה, קמה ממקומה ובצעדים חרישיים יצאה אל המסדרון. תוך כדי כך הוציאה מטפחת מכיסה, מחתה את מצחה ותיקנה את תסרוקתה. היא בחנה את עצמה במראה וניסתה לחייך, אך מן המראה ניבטו אליה פנים חיוורות עם עווית.
גליה חזרה למטבח, הביטה שוב בחלון והבחינה ברכב של הוריה. אביה, הירש סלוצקי, נראה קורן משמחה. הוא שרק לעצמו ופניו העלו סומק מהמאמץ. הוא עקף את הז'יגולי הלבנה לצדה השני ופתח את דלתה של רוזה. בג'נטלמניות הושיט לה את ידו והיא אחזה בה קלות כשיצאה מן המכונית. גם פניה היו סמוקות. היא לחשה משהו לאוזנו והם צחקו.
גליה הביטה בהתפעלות בהוריה שנראו כה קרובים זה לזה וכה מאושרים. בעוד דקות אחדות ישתנו פניהם, חשבה לעצמה בעצב. גם הפעם היא תהיה זו שתשבור את לבם.
הוריה פסעו בשביל המרוצף לעבר הכניסה הקדמית, אמה שעונה על זרועו של אביה. זוג מצחיק למראה. אמה התמירה והשופעת בתסרוקת אדמונית גבוהה ומוקפדת לפי צו האופנה, עטויה במעיל פרווה שמגיע עד קרסוליה, ולרגליה מגפי עור על עקבים. לצדה איש נמוך ומקריח, מעילו הפתוח חושף כרס מרשימה, לבוש מכנסי חאקי וסוודר בצבע תואם.
קרקוש המפתח נשמע בדלת.
"ששש…, תהיה בשקט, אתה תעיר את הילדות."
"די רוזה," שמעה את אביה צוחק בעודו פותח את הדלת, "אלה ילדות? אנחנו בגילן כבר…"
גליה לא שמעה את המשך המשפט, כי ברגע שהוריה עברו את המסדרון והבחינו בה, הם השתתקו במבוכה.
"גליה, את ערה? כבר כמעט אחת עשרה. יש לך יום ארוך מחר!" אמרה רוזה, התקרבה אליה ונשקה לה.
גליה חשה באפה הקר של אמה המנקר בלחייה.
"לא תאמיני איזה מפגש מהנה היה לנו. נכון, הירש?" אמרה בעודה מסירה את המעיל. היא נותרה בחליפתה הנאה, שתאמה להפליא את עיני החתול הירוקות שלה. "בלה הכינה מטעמים נפלאים! טוב, מה הפלא? כשאת כל היום בבית את צריכה לפחות לדעת לבשל," קרצה לגליה. "דרך אגב, גרישה השיג קוויאר! קוויאר אמיתי, לא מה שאנחנו קונים אצל הגרמני. קוויאר אדום, טרי וטעים. ושמפניה! תארי לך, ישבנו, שמענו תקליטים, ולגמנו שמפניה עם קוויאר!"
הירש חייך אליה ואל גליה.
"תראי גליה, קצת קוויאר ושמפניה ואמא שלך פתאום מחבבת את המחותנים לעתיד וכל הרעיונות שלהם לחתונה מתקבלים בברכה!"
"אוי, גליה, מה עם רעיה? איך הבטן שלה? אני תכף אכנס לחדר שלה לראות אם היא צריכה תה קמומיל או אולי קצת בורז'ומי. זה בטוח משהו שאכלתן אתמול אצל משפחת שולגין. מצב התברואה בבית שלהם מחפיר. אני לא רוצה לדעת איזה יצורים חיים אצלם על השיש!" המשיכה אמה בפטפוט תוך שהיא מתחילה לטופף לכיוון המסדרון.
"מאמא, פאפא, שבו רגע."
גליה משכה את הכיסא ונשענה עליו על מנת להסוות את הרעד בידיה.
"מה קרה, גליה?" אביה התקרב מספר צעדים ואמה נעצרה והביטה בה ממפתן הדלת.
"בבקשה שבו!" קולה של גליה נשבר ובעיניה החלו לבצבץ דמעות.
"מתוקה, את בוכה? מה קרה?" הירש חפן את לחייה בכפות ידיו והביט בה בדאגה.
"רק שבו כבר," נאנחה וניסתה להסדיר את המחשבות שהתרוצצו בראשה. היא שכחה את כל ההסברים שהכינה מראש, את כל הטיעונים המוכנים לשליפה שנועדו לשכנעם בצדקת מעשיה. היא עמדה מולם חיוורת כמו סיד ועיניה הלחות הביטו בהם בתחינה.
רוזה הזעיפה גבותיה וצנחה בכבדות על הכיסא. הירש התיישב לידה והניח את ידו על כתפה בזמן שגליה הוציאה מכיסה דף משבצות מקופל שנתלש במהירות מדפדפת וסלילי נייר קרועים הסתלסלו לאורכו. ביד רועדת הושיטה את הדף לאמה.
רוזה אחזה במכתב, העבירה מבט תוהה מהנייר אל בתה ובחזרה, והחלה לקרוא. כשסיימה העבירה אותו להירש ללא אומר והביטה בגליה במבט משתומם, כמי שלא הבינה מילה מהכתוב וחיכתה לפירוש. עוד בטרם סיים הירש את הקריאה, חטפה את הדף מידיו והתרוממה בתנועה חדה.
עיניה של גליה היו נעוצות כל אותה העת בפרחים הוורודים שעל המפה. כששמעה את החבטה של הכיסא ברצפה, התכווצה בבהלה והרימה את עיניה לעבר אמה, שהתקרבה אליה כשהיא מנופפת במכתב.
"גליה, מה הפירוש של כל זה? איפה רעיה?! מה כל הקשקושים המוזרים האלה על מורמנסק?! איפה היא?" עיניה רשפו בזעם ואימה. "תעני לי! תעני לי כבר, לפני שאני אמות כאן!"
הירש ניגש לרוזה והוביל אותה בחזרה למקומה. ביד אחת הרים את הכיסא וביד השנייה הושיב אותה בעדינות ולקח את המכתב מידיה. לאחר שסיים לקרוא אותו, עיניו החומות הביטו בריכוז בבתו. קמטוטים החלו להיחרש תחת עיניו.
"גליה, איפה רעיה עכשיו? בבקשה תספרי לנו את האמת!"
"אני לא יודעת יותר ממה שכתוב במכתב שהשאירה. כשהגעתי הביתה היא כבר לא הייתה. מצאתי את המכתב והנה…" היא השפילה את עיניה ומשכה באפה.
רוזה קמה שוב מהכיסא ולפתה את לבה בידיה. "ידעתי!" זעקה בקול. "מהרגע שהשייגעץ הזה דרך כאן בבית והתחיל לקרקר סביבה ידעתי שהוא נגע רע! ניסיתי להגיד לכולם שזה לא יגמר בטוב, אבל הארוס הזה שלך הבטיח לי שהוא בחור כארז, חבר אמיתי, קצין מצטיין!"
היא התקרבה לגליה יותר ויותר עד שזו חשה את הבל פיה על פניה.
"טפו… כלומניק! חדל אישים!" רוזה צנחה על הכיסא והחלה לייבב.
"מאמא!" הרימה גליה את קולה. "איך את מדברת על מארק? אני לא מוכנה לשמוע דברים כאלה!" פניה החיוורות הפכו באחת לאדומות.
"תשתקי כבר ילדה עלובה ותספרי לי את כל מה שאת יודעת!" צרחה רוזה, מייבבת כחיה פצועה.
"מספיק כבר שתיכן! די! לא יעזור להתנצח עכשיו," הירש דפק באגרופו על השולחן. הוא דיבר בטון תקיף שבו השתמש לעתים נדירות בלבד. "גליה, תסתכלי לי בעיניים ותבטיחי לי שאת לא יודעת דבר חוץ ממה שכתוב במכתב ולא אשאל אותך שאלה נוספת בעניין."
אביה הניח את כפות ידיו על כתפיה. היא הייתה נמוכה ממנו רק במעט ועיניהם נפגשו כמעט בקו ישר.
"השקרנית הזאת! הכול באשמתה כמו תמיד! היא הרסה את הילדה, היא והשרץ שלה עלוב הנפש הזה…" רוזה לא הצליחה להימנע מהתפרצות נוספת.
לחייה של גליה בערו ולבה דפק בחוזקה. כל עוד אמה העליבה אותה, לא לקחה ללב, אבל כשהשמיצה את אהובה, הפכה ללביאה.
"מה את כבר חושבת שעשינו לילדה המושלמת שלך? אני לא הכרחתי אותה להיענות לחיזוריו של יורי! הרי היא כל כך בוגרת לגילה, כל כך חכמה ושקולה, קוראת שירה! היא חיפשה את תשומת לבו מהרגע הראשון! את שומעת, אמא? כמה מחמאות היא חלקה לו, אמרה שהוא הגבר הכי נאה שראתה בחייה! היא נשבעה! את שומעת? נשבעה שהיא תעשה הכול על מנת שיבחר בה על פני בנות אחרות. אני ניסיתי לעצור אותה, אבל היא נותרה בשלה! לקחה לי מהארון את חצאית הקלוש הקצרה, והיא הרי גבוהה ממני והחצאית בקושי מכסה לה משהו! לבשה חולצה שמבליטה לה את החזה, וכך הופיעה אצל מארק בבית כשחגגנו את יום ההולדת של סשה שולגין."
"שקרנית!" זעקה רוזה. "שוב את משקרת! ביום הולדתו של סשה הסענו אותה לבית של טניה ללמוד למבחן במתמטיקה! אני בעצמי ראיתי אותה נכנסת לבית וגם אספנו אותה משם בערב. אתה זוכר, הירש?"
הירש השעין את גבו בשתיקה על משקוף הדלת והביט בחלון. כששמע את השאלה של רוזה הפנה אליה את ראשו והנהן לחיוב.
"חה, חה, חה!" גליה החזיקה את בטנה וצחקה בבוז. "בראוו לשחקנית! בטח מתמטיקה… יותר כמו ביולוגיה! היא נכנסה לבית של טניה וכשנסעתם יצאה משם והלכה אל ביתו של מארק. שלושה קילומטרים היא צעדה כדי לזרוק את עצמה על יורי. מה את חושבת, שלא הייתי בהלם כשראיתי אותה במפתן הדלת, פרועת שיער וקפואה?" גליה לקחה אוויר והמשיכה בנימה לעגנית. "לאחר שנכנסה פנימה והורידה את המעיל, כל הבנים שהיו שם שרקו בהתפעלות. בטח, גם יורי, למה שהוא יהיה יוצא מן הכלל? אם את לא מאמינה לי, תשאלי את טניה. בערב סשה הסיע אותה בחזרה לביתה של טניה כדי שתאספו אותה משם כאילו כלום לא קרה."
"מה איכפת לי טניה שמניה עכשיו? איפה היא?" רוזה שוב התחילה לייבב.
"טוב!" אמר הירש בפסקנות והעביר את היד על קרחתו. "גליה, ברור לי שאת יודעת יותר ממה שאת מספרת." הוא מילא את הקומקום והניח אותו על הכירה.
שקט מתוח השתרר במטבח של משפחת סלוצקי. חוץ מבכייה החרישי של רוזה ונביחות הכלבים של השכן, לא נשמע דבר.
השעה הייתה כבר סמוך לחצות כשהקומקום שרק. הירש הכין תה חזק לרוזה, ניגש לארון המזווה, הוציא משם בקבוק קוניאק מאובק, ניגב אותו עם מגבת המטבח ומזג את הנוזל החום לכוסית קטנה. לאחר מכן ניגש לרוזה וקירב את הכוסית לשפתיה. היא הנידה את ראשה לשלילה, אך הוא התעלם ממחאתה.
"רוזה, שתי!" פסק והיא שתתה את המשקה עד תומו. אז מזג לעצמו קוניאק לאותה הכוסית ושתה בלגימה אחת. בתנועות מדודות הכין שתי כוסות תה נוספות, ניגש לגליה שבשלב זה עמדה הכי רחוק מהשולחן, כמעט במסדרון, אחז בזרועה, הוביל אותה אל השולחן והושיב אותה. לאחר מכן התיישב בעצמו ליד רוזה ובקול מונוטוני הקריא את המכתב.
ממוצ'קה, פפוצ'קה וגלצ'קה היקרים,
כפי שאתם יודעים, יורי חייב להתייצב עד סוף השבוע בבסיס הצי במורמנסק. בזמן שהייתו כאן התקרבנו מאוד. אני אוהבת אותו בכל לבי והוא אוהב אותי ורוצה שאהיה אשתו. ברור לי שלא תתמכו בקשר בינינו מסיבות שלא הצלחתי לרדת לעומקן, ולכן נאלצתי לבחור בדרך שלא תהיה נעימה לאף אחד מאיתנו.
ממוצ'קה, ניסיתי לדבר אל ליבך, אבל בגלל שהוא גוי, חסמת את ליבך לאושר שלי. אני בוכה בעודי כותבת שורות אלה, כי ברור לי שאת ואבא אוהבים אותי. עם זאת, אני לא מוכנה לוותר על האהבה ועל אושרי לצידו של יורי, שהוא גבר חלומותיי.
כשתקראו מכתב זה אהיה כבר הרחק ממינסק. יורי הצליח לרשום אותי במסמכים צבאיים כאשתו ונוכל לחיות יחד עד שנתחתן באמת. כמה הייתי רוצה את כולכם לידי, אך אם זה אומר לוותר על יורי, לא נותר לי אלא ללכת אחרי לבי.
גליה, אחותי האהובה, כמו שאמרתי לך כבר, אין לך מושג כמה אני מצטערת שלא אוכל להיות לצדך ביום חתונתך. אני יודעת שאת מבינה אותי, כי אם היו אומרים לך שאת צריכה לוותר על מארק, היית נוהגת כמוני. אהובתי היקרה, אני מאחלת לך המון אושר ואהבה ומקווה שאוכל להיות מאושרת כמוך. תמסרי את אהבתי למארק ודעי לך שבעלך לעתיד הוא איש נדיר.
אני מקווה שאוכל לשמור איתכם על קשר רציף, אך אנא אל תבואו לחפש אותי. בעוד שבוע בדיוק אהיה בת 18 ומבחינה חוקית אין לכם אפשרות לעצור אותי. אני מקווה שתכבדו אותי ואת החלטתי.
מנשקת אתכם ומחבקת חזק,
רעיה.

הירש סיים להקריא את המכתב ופרש אותו על השולחן, מיישר את קפליו.
גליה לגמה מהתה בהרהור. "בעוד שבע דקות בדיוק הרכבת שלהם מגיעה למוסקבה," אמרה בקול עייף. "הם עזבו במונית מייד לאחר שיצאתם. במשך כל השבוע רעיה ארזה את חפציה מבלי שתשימו לב." גליה חייכה בהערכה לאור הערמומיות של אחותה הקטנה, שוכחת לרגע מהסיטואציה. "היא לקחה חלק מהבגדים שלי ושמה על המדפים שלה כדי שלא יראו ריקים מדי. היום בבוקר הלכתי איתם לדואר. יורי היה צריך לקבל מברק חשוב מהבסיס ואני משכתי את כל הכסף שהיה לי, כי את מה שיש אצלה היא לא יכולה למשוך עד שתהיה בת 18. את כל שלוש מאות וארבעים הרובלים שהיו לי, נתתי לה."
היא השתתקה לרגע והביטה על הוריה בהתרסה גלויה. על פניו של אביה היה מבט אטום וסתמי ואילו פניה של אמה הביעו את כל קשת הרגשות השליליים שהתחלפו ביניהם בלי הפסקה: הלם, כעס, בוז, דאגה ובעיקר רחמים עצמיים.
"תמשיכי," סינן אביה קצרות.
"הוא קיבל מברק מהמפקדה עם אישור להביא את רעיה איתו על תקן אשתו. שריינו גם לה מקום בטיסה הצבאית ממוסקבה, בתנאי שתוך חודשיים הם מביאים אישור נישואין ממשרד הפנים. יורי קנה את הכרטיסים למוסקבה עבור רעיה כבר לפני שבוע. אחרי שיצאתם מהבית היא חזרה לכאן יחד עם יורי ועם מארק וחיכינו ביחד למונית." גליה עצרה שוב את שטף דיבורה והביטה באביה. "תדעו רק שמארק ניסה להניא אותם מתכניתם כל הזמן. הוא ניהל עם יורי שיחות מדי יום ואפילו גער ברעיה וניסה להחדיר בינה לראשה, אבל בסוף נכנע. בכל זאת, שניהם אנשים מבוגרים, גם אם אתם לא חושבים כך."
"היא לא מבוגרת, את מבוגרת! את ומארק! הייתם צריכים למנוע ממנו לחטוף את הילדה שלי! חולירע עלוב נפש, חוליגן, פרזיט!" רוזה עלתה לטונים גבוהים בתיאטרליות.
"חטף? אמא, על מה את מדברת? היא ישבה כאן נחושה והחלטית כמו שמעולם לא ראיתי אותה."
גליה קמה ממקומה, אספה את הכוסות מהשולחן ושמה אותן בכיור. היא פתחה את ברז המים החמים והחלה לסבן את הכוסות כשרוזה קמה כאחוזת דיבוק, התקרבה לעברה וחטפה לה את הכוס מהיד. הכוס המסובנת החליקה מידה והתנפצה בתוך הכיור. גליה הסתובבה בבהלה וראתה את היד של אמה מונפת באוויר. תוך שניות הרגישה את הכאב מתפשט על לחיה הימנית ובבת אחת זרם של דמעות פרץ מעיניה. כשהיא רואה רק במעומעם דרך מסך הדמעות, שמעה את קולה הצלול והרגוע באופן מפתיע של אמה.
"לעולם, לעולם לא אסלח לכם, לכולכם, על זה. לכי לארוז עכשיו את מה שאת צריכה ללילה ואבא יסיע אותך לבעלך לעתיד. מחר, כשאני לא אהיה כאן, תאספי את כל שאר החפצים שלך ותשאירי את המפתח אצל השכנה. הירש, תתניע את האוטו."
הירש ניעור, קם על רגליו, שם את ידו על כתפה של גליה ותוך שהוא דוחף אותה קלות לכיוון המסדרון לחש לה, "תעשי עכשיו את מה שהיא אומרת, ילדה. בבוקר נהיה חכמים יותר."

באחת וחצי בלילה נעצרה ז'יגולי לבנה ליד בית דירות ברחוב נקרסוב. אישה צעירה יצאה מתוכה מתייפחת ואיש מבוגר וקירח הוציא מתא המטען מזוודה קטנה והעבירה לידיה. האישה הצעירה נכנסה דרך הכניסה האמצעית, עלתה לקומה השנייה וצלצלה בדלת. האיש המבוגר חיכה בחוץ והביט לעבר שורות החלונות. כשראה את האור נדלק באחד מהם חיכה עוד חמש דקות, נכנס לאוטו ונסע כשהוא מותיר אחריו שני שבילי עקבות מלוכלכים בתוך השלג הבוצי של תחילת מרץ.